החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הבת האחרת… ההיא

מאת:
מרוסית: פטר קריקסונוב | הוצאה: | 2012 | 299 עמ'
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

'הבת האחרת.. ההיא' מאת דוד קון, הינו רומן מתח משובח. ספר מרתק הנע תוך ערוב בין זמנים ועולמות, בין ריאליות למיסטיקה,,בין מציאות לדימיון, בין אהבה למיניות בוטה, אלימות ויצריות.

'הבת האחרת… ההיא' שרואה אור בימים אלה מסדרת 'טוטם', בעריכת לילי פרי, הינו ספרו הראשון של דוד קון המתורגם לעברית. הספר זכה להצלחה רבה ברוסית וכעת, לאור ההצלחה, מתורגם לעברית.

קון, נולד וגדל בבריה"מ בעיר באקו ועלה לישראל בשנת 1990 עם אשתו וילדיו. דוד הוציא לאור שישה ספרים ברוסית שזכו להצלחה ברוסיה ובישראל. ובזמנו הפנוי אף כותב מחזות שעלו לא אחת לתיאטראות בארץ וברוסיה. למעלה מ-10 שנים, קון מגיש תוכניות חברה ופוליטיקה ומזוהה ביותר עם ערוץ 9. בשנים האחרונות הוא מתאמן לחלום בעברית, כדי לכתוב בשפה האהובה עליו מכול. 'הבת האחרת… ההיא' הינו צעד נוסף להגשמת החלום.

דפי הרומן המהפנט מביאים דרמה מרתקת, אהבה נושכת, יצרים אפלים, מחשבה עמוקה והומור חריף המתרחשים בקו תל אביב-מוסקבה. מארק ליבבין, ישראלי בן 65, נקלע לצרות. אישה לא מוכרת מנסה לחנוק אותו בחלומותיו. עייף וסהרורי, פוגש מארק מיסטיקן מהודו, המספר לו כי נשמתו עדיין קשורה בנשמת בתו שמתה מזמן, וכעת חזרה לעולם בגוף חדש. רק כאשר ייסגר המעגל – ייפתרו בעיותיו.

מכאן מתחיל מסעו המסחרר של מארק למוסקבה, שם הוא פוגש אשת עסקים צעירה וקשוחה, המסובכת עם המאפיה. לאחר שאהובה נרצח מתברר כי מארק עצמו הוא מושיעה היחידי, ועתה הוא ניצב לפני ההחלטה הקשה מכול.

'הבת האחרת… ההיא' הוא ספר המביא דרמה אנושית רגישה, העולה על כל דמיון. זהו ספר המערב ביד אמן צבעים של זמנים ועולמות. מסעו של מארק ליבבין להתגבר על סיוטיו נפרש לפנינו על שלל התרחשויות המעוררות מחשבות ורגשות עזים. זהו מסע אנושי הלופת את הקורא בקסמו המסחרר.

לילי פרי, עורכת סדרת טוטם ספרים: "הספרות המודרנית של היום צריכה לשמור על הקונפליקט, לא להלאות את הקורא במאות עמודים שיסתכמו לכדי 10 עמודים מעניינים. אני רוצה לקרוא ספרות כמו פעם, כזו שתגרום לי להתמודד, לחוות ולהזדהות, שאמשיך עם הגיבורים גם שבוע לאחר תום הקריאה. ספרו של דוד קון מביא בדיוק את החוויה הזו: הוא שומר על היצר המסתורי, מעצים את החוויה ומשמר אצל הקורא את הערנות והאנרגיה להפליג עם הספר למחוזות מפתיעים לגמרי."

מקט: 4-1178-2
קטע וידאו/אודיו קשור
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירה

 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל


1 – עיני האישה היו אפורות־תכולות, ובערה בהן שנאה כזאת שנשימתו של מארְק נעתקה. הוא כבר ראה פעם עיניים כאלה. אבל מתי? מחשבותיו דילגו כמו קופים מענף לענף, ובשום אופן לא עלה בידו להרגיען. העיניים האלה רדפו אותו, והוא הבין כי לעולם לא יצליח להסתתר מהן — ובכל זאת פתח במנוסה. הוא רץ ומעד, נפל ושוב קם. האלמונית לא פיגרה אחריו ולו בצעד אחד. הוא כבר ראה את העיניים האלה באיזה מקום. אבל איפה? וגם את עצמות הלחיים הרחבות האלה ראה; ואת הצלקת הזאת בצבע הפטל מעל לשפה העליונה. ואת השיער הארוך, המפואר הזה. היא הושיטה יד ונגעה בכתפו. ידה היתה קרה כקרח, וכתפו קפאה באחת. ‘אלוהים,׳ הספיק מארק לחשוב, ‘איך היא נקלעה לקוֹר כזה?!’

הוא ניסה לזוז ולהרחיק את עצמו מן האישה, אבל הקור המקפיא תפס בן רגע את כל גופו והיכולת לזוז ניטלה ממנו כליל. הוא הרגיש מת. האישה זזה, וידה הושטה אל פניו. מארק נאנק וניסה לסגת לאחור, אבל במקום צעד יצאה לו תנועה מגושמת והוא כמעט נפל. האישה קרבה אליו עוד יותר והסתירה ממבטו לא רק את ההרים שבאופק אלא גם את האור הנאצל מלמעלה, אי משם. שפתיה הדקות, הוורודות בהירות, קרבו אל פניו. הוא צעק וגנח. אור לבן ומסנוור הכה בעיניו. הוא התעורר…

“מארק. מארק! מה יש לך?”

מארק פקח את עיניו ונרתע. שפתיים עלו וגאו עליו. אבל הן לא היו דקות וּורודות בהירות כמו בחלום, אלא מלאות — ובהקו באדום עז. שפתי מזכירתו זינוצְ’קה. עוד חלקיק שנייה — וסביב השפתיים האלה התחדדו גם תווי פניה: לחיים ורודות עדינות, שיער ערמוני כהה שסודר בקפידה ועיניים ירוקות. ובעיניים האלה — אימה גלויה ודאגה עמוקה.

“מה יש לך, מארק? אתה לא מרגיש טוב?”

הוא הסתכל סביבו וזיהה את משרדו. כרזות על הקירות, ארון הספרים ובו כריכות עור מסודרות בשורות ישרות, השולחן המסיבי שמתחת למראה הגדולה, העמוס לעייפה בכתבי יד של מחזות שנכתבו בידי מחברים אשר שמם טרם נודע לאיש… אלוהים, הוא נרדם ישר על שולחן העבודה שלו. ולמה זינה באה הנה בריצה? הייתכן שהוא גם נחר בשנתו? איזו בושה. רק חסרות לו שמועות על כך שמנהל התיאטרון ‘שֶׁר’ מארק ליבָּבין הפך לגרוטאה זקנה ורצוצה: דועך כמו נר ונרדם ישר על שולחן עבודתו. רק תרשה לשחקנים לרכל עליך — יבלעו אותך חי! עכשיו מובטח לו הכינוי: ‘היפהפייה הנרדמת’. ידברו עליו כך: “והיפהפייה הנרדמת שלנו לא מתכוונת להעלות את המשכורת?” ובכן, ספק אם המשכורות ישולמו בכלל…

מארק נזכר בשיחה עם עמירם ברוק שהתקיימה הבוקר. ברוק, בעל שתי חברות הבנייה שתרם כספים לתיאטרון במשך שנים רבות, נראה קודר ודיבר על קשיי הכלכלה העולמית, על עליית מחירי הנפט, על הפסדיו, על מחסור בקונסטרוקציות מתכת ועל חוצפת המתחרים. מארק הבין כבר מן המילים הראשונות לאיזה כיוון חותר בן שיחו, וישב בשקט. ואילו ברוק, שחתם את סיפורו על חייהם הקשים של התעשיינים הגדולים בקללות בנוגע לדולר, ליורו ולשאר סוגי המטבע הקשה — השפיל את מבטו והכריז כי לאור הנאמר לעיל הוא מפסיק לממן את פעילות התיאטרון החֵל בחודש הבא. המום מן הבשורה הרעה, בלי להבין עד הסוף מה באמת התרחש, נד מארק בראשו וקם מן השולחן בשתיקה.

אין לומר כי אפשרות של תפנית כזאת במהלך הדברים לא עלתה בדעתו מעולם. בתיאטרון תמיד התהלכו שמועות על פשיטת רגל אפשרית של עמירם. העיתונים הוסיפו שמן למדורה: הם פירסמו מזמן לזמן במדורי הכלכלה שלהם ידיעות על הפסדי חברתו. מה גם שלא היה זר למארק אופן מחשבה מסוים, שהוא עצמו קרה לו ‘הרהורים פילוסופיים’, והוא הבין כי לכל דבר שיש לו התחלה חייב להיות גם סוף. לרבות נדיבותו של ברוק. ואולם, מארק קיווה כי הסוף הזה לא יבוא לפני שהוא יחליט לצאת לגמלאות בצורה מכובדת וראויה. הוא גירש מעליו את המחשבות הרעות ומצא אלף נימוקים לטובת הטענה כי רצונו של ברוק לממן את פעילות התיאטרון אינו נובע מרוחב ידו של המֶצֶנָט אלא מתבסס על חישוב מדוקדק של איש עסקים. הסכומים הנתרמים לתיאטרון — מצחיקים לעומת חוסנו הפיננסי של ברוק, ואילו תדמיתו כפטרון האמנויות היא סיוע רציני למערכות הפרסום בשאר תחומי עיסוקיו. ‘איזה איש עסקים ירצה להנחית מהלומה כזאת על המוניטין שלו?’ ביקש לשכנע את עצמו לאחר שהזיז הצידה את מוסף הכלכלה הבא־בתור, ובו שערי המניות. ‘הרי זו חרפה לכל החיים. שותפיו יאמרו: “אהה, זה אותו ברוק עצמו שלא הצליח להעמיד על הרגליים אפילו תיאטרון מסכן אחד, שלא לדבר על דברים רציניים יותר”.’

והנה הכול התמוטט. כבר לא יכלו להיות לא עוצמה ולא טעם לשום נימוק. בדרכו אל הדלת הרגיש מארק בגבו את מבטו הכבד של איש העסקים וטיפח תקווה כי הכול ישתנה לטובה ברגע האחרון. עמירם יחזיר אותו אל השולחן, ייאנח בכבדות ויגיד: ‘נו טוב, אל תיקח את זה קשה. שיניתי את דעתי. נחזיק מעמד עוד שנה אחת’. אבל ברוק שתק, ומארק פסע מעל למפתן משרדו. הכול תם ונשלם. כל הדברים שאותם הוא חי בעשור האחרון — נשארו בעבר. כל הדברים שהיה רגיל אליהם, כל מה שאהב.

מארק אהב את התיאטרון שלו. מצאו חן בעיניו האנשים שהתקיימו ממשכורות זעומות ורק חשבו איך לעשות את עבודתם בצורה הטובה ביותר. מצא חן בעיניו קצב הפעילות המטורף לפני הצגות הבכורה, כאשר לילות על גבי לילות הוא לא יצא מאחורי הקלעים והשגיח על התקנת התפאורה. הוא האזין לוויכוחי הציירים, הרגיע את הבמאים העצבנים ואת המחזאים הצווחניים שאהבו יותר מכול להשתמש במילה ‘קונצפט’, וכן: הביא גם אוכל חם לשחקנים.

השחקנים העריכו את דאגתו, ובינם לבין עצמם כינו אותו ‘סבא’. והוא הגן עליהם ככל יכולתו מפני נחשולי נחשולים של חוסר צדק בעולם הזה, מתוך הנחה כי הם כולם עדינים ופגיעים — ובשום אופן אינם מסוגלים להגן על עצמם. והנה הכול התמוטט. ‘על מה?’ חשב מארק. ‘על מה אתה מעניש אותי, אלוהים? הרי לא גנבתי, והתייחסתי טוב לבני אדם. למה עשית לי את זה?!’

מארק הרים את עיניו אל זינה. לבקש ממנה שתאסוף את האנשים ולספר להם את האמת על סגירתו הקרובה של התיאטרון? לא. מוקדם מדי. הוא עוד ייאבק. בסופו של דבר לא עמירם ברוק לבדו קיים בעולם. הוא עוד יפעיל את מרפקיו. הוא יוציא את התיאטרון הזה מהבוץ שנקלע אליו. ורק אז יאסוף את האנשים ויספר לכולם מה עשה למענם מארק ליבָּבין.

“הכול בסדר, זינה.”

מארק שיפשף את עיניו והשתדל לשוות לקולו את הנימה המחמירה ביותר. עליה להבין שהוא לא יסבול שום בדיחות בנוגע לחולשתו הפתאומית. “הכול בסדר גמור. למה חשבת שהרגשתי לא טוב? אני מרגיש דווקא טוב, אפילו טוב מאוד!”

קולו ניחר. הוא כיחכח בגרונו וחזר על דבריו: “הכול בסדר, חמודה. אני פשוט עייף קצת. לא ישנתי טוב בלילה. אפשר לומר שלא ישנתי בכלל,” הוסיף בחיוך מאולץ, “ומה קרה עכשיו — נחרתי?”

היא הסתכלה בו בארשת חמורה. “לא, מארק, נאנחת ממש נורא. נבהלתי, כי הייתי בטוחה שאתה לא מרגיש טוב.”

הוא הליט את פניו בידיו, פיהק ועיסה את רקותיו, משתדל להיראות שאנן ככל האפשר ולא קל לו. הוא לא מרגיש טוב. זינה קלעה בול. הוא מרגיש רע מאוד. כל כך רע כפי שלא הרגיש מעולם. תמיד הוא נושא בלבו איזו כבדות בלתי מובנת. היא כובלת את כתפיו ואת חזהו, מפריעה לו לנשום וליהנות מן החיים. ומה בנוגע לסיוטים האלה, הפוקדים אותו כל פעם שהוא עוצם את עיניו, סיוטים שמהם תיטרף עליו דעתו בקרוב?! ועמירם ברוק, שהפך אותו למובטל ועורר בו את הפחד שהוא עלול להידרדר עד פת לחם?! ואולגה, שאחרי עזיבתה הוא הפך לזקן ערירי שאף אחד לא זקוק לו?!

אולגה עזבה את מארק לפני חודש. הוא היה עסוק בהכנות לקראת הצגת בכורה ולא נהג לחזור הביתה לפני חצות, כשלרוב אולגה כבר ישנה. משתדל שלא להעירה, זחל בזהירות מתחת לשמיכה. אבל באותו ערב היא ישבה אל השולחן בחליפת התכלת האהובה עליה, שאותה לבשה רק לרגל אירועים חגיגיים במיוחד.

“אני הולכת,” אמרה, ונדה אליו בראשה, מזמינה אותו לשבת מולה. “החיים שאני חיה איתך נמאסו לגמרי. נמאס לי מעבודת הלילה שלך, מהשחקנים שלך ומהנשים שלך.”

מארק התיישב. קול פנימי כלשהו אמר לו שאין טעם להתווכח איתה ולשכנעה. אולגה קיבלה החלטה. אז הרגיש בפעם הראשונה לא רק את עייפות המוות שנבעה ממהומת חייו התמידית, אלא גם את אותה כבדות עצמה — שבאותו רגע הופיעה במלוא עוצמתה וכבלה את כל גופו.

“לא תרצי לדבר איתי?”

“על מה?” אולגה משכה בכתפיה. “לא דיברנו הרבה זמן, וספק אם שיחה אחת תשנה משהו. וגם אני כבר לא רוצה לשנות כלום. מאוחר מדי.”

אולגה קמה מן השולחן ולקחה בידיה את המזוודה שארזה מראש. מארק שתק בתקווה כי זה עדיין לא הסוף. היא לא יכולה ללכת סתם. בכל זאת הם חיו יחד שלושים וחמש שנים. שלושים וחמש! מובן שמן האהבה־לשעבר לא נותרו אפילו זיכרונות. אבל ההרגל והקשר בכל זאת שווים משהו. הוא ציפה שהיא תיעצר ותודֶה כי רצתה סתם להזהיר אותו. ואולי במקום שתאמר לו דבר מה לרגל פרידתם. אבל אולגה רק ליטפה את ראשו בשתיקה ויצאה אל חדר המבואה. כשהדלת נטרקה אחריה, מארק ניגש לחלון. הוא ראה כי ליד הכניסה פגשה אולגה גבר, שלקח מידיה את המזוודה וזרק אותה לתא המטען של ג’יפ חדש־חדש. מארק ניסה להבחין בתווי פניו של האיש, אבל הספיק לראות רק את קרחתו שהבהיקה באור פנס הרחוב.

ובאותו לילה עצמו ראה לראשונה את החלום המפחיד הזה. ראה את עיניה האפורות־התכולות של האישה שניסתה להרוג אותו. הוא קשר את החלום לעזיבתה של אולגה. גם הרופאים שהתייעץ בהם אמרו לו את אותו הדבר. רמזו לו על כך שהוא עבר חוויה טראומטית אשר שקעה אל תת־המודע שלו. המליצו לו להירגע, לנסוע לחוץ לארץ, לנוח, להשתחרר מן המתחים, לעסוק במדיטציה, ובסופו של דבר למצוא לעצמו מאהבת. “אתה הרי איש צעיר,” שיכנע אותו פסיכולוג מבוגר שאת מספר הטלפון שלו נתנה לו אולגה לפני שנים. “להתחיל חיים חדשים בגיל 65! זה עשוי להיות חלומו של כל גבר!”

הוא הסכים עם הרופא לחלוטין; השתחרר מן המתחים, נרגע ונח ככל יכולתו. זינה, שמילאה לא רק את תפקיד המזכירה אלא גם היתה מאהבת שלו, לקחה אותו לים המלח לשבוע שלם. אבל שום דבר לא עזר לו. האישה הופיעה כל לילה וגרמה לו להתעורר בזיעה קרה ולהתהפך בין סדיניו הלחים והמקומטים עד אור הבוקר.

מה קורה לו, מה? ואיך התחילו חייו להתפרק לשברים ואיך זה התמוטטו היסודות. סיוטי הלילה נטלו ממנו את שלוותו הנפשית ואת ביטחונו הפנימי בכוחותיו; עזיבתה של אולגה שללה ממנו את הרגשת הביתיות. שיחתו עם ברוק גזלה ממנו היום את התיאטרון שלו — מפלטו, משענו האחרון.

מארק הרים את עיניו אל זינה. היא עמדה ליד השולחן, כאילו ציפתה לדבר מה. הוא הבין שהיא מחכה להבהרת המצב לאשורו או, קרוב לוודאי, להכרת תודה על מסירותה. “הכול בסדר, זינוצ’קה. הכול בסדר גמור. נאנחתי בגלל איזה חלום שטותי. תודה לך על הדאגה, חמדתי.”

על שפתיה של זינה פרח חיוך. בתנועה מורגלת של מזכירה היא פתחה את היומן.

“הוֶוסְנין הזה הגיע. מחבר ‘תשוקות האהבה’. קבעת איתו בארבע. בנוגע לקניית המחזה שלו.”

רק זה היה חסר לו. דיבורים על רכישת מחזה. ועוד בשביל תיאטרון שלא קיים… אבל מארק השתיק את הקול הפנימי. אסור לו לצאת מריכוז עכשיו. הוא צריך לעבוד כרגיל. והכול יהיה בסדר. לא ייתכן שהחיים ינהגו בו בחוסר צדק כזה. לא ייתכן.

מארק הביט בשעונו.

בארבע? אז למה, לעזאזל, הוא גרר את עצמו הנה רבע שעה לפני הזמן?! תשוקות האהבה אוכלות אותו, או מה? שיחכה. אני צריך להביא את עצמי למצב מתאים.

“להכין לך קפה?”

“תכיני. שיהיה חזק וחם. ותציעי גם לו.”

“כבר הצעתי,” חייכה זינה, “אבל הוא סירב. יושב לו שם דרוך כולו. נראה שהוא בא הנה כדי לריב איתך.”

“על מה יש לו לריב איתי?” מארק נופף בידו. “תנאי הרכישה של יצירת המופת שלו לא ישתנו. הוא בכל זאת לא שייקספיר.”

“יש לו דעה אחרת. הוא בטוח שהוא מחזאי גדול, הכי גדול בזמנים שלנו.”

“אז תדברי איתו ותגידי לו שאנחנו חושבים שגדול המחזאים של זמננו הוא המשוגע ההוא שביקר אצלי אתמול. מה שמו?… בולמן? בולקין?”

“בלמן.”

“בדיוק, בלמן. הוא הגדול מכולם.”

מארק היטיב במהירות את בגדיו: הידק את הקשר של עניבתו וסידר מעליו את צווארון חולצתו.

“הוא אומר שעל ה’הזיות’ שלו נלחמים טובי התיאטראות של אירופה.”

מארק קפא לרגע על מקומו.

“ומי מנצח?” שאל ברצינות גמורה.

“מנצח — איפה?” לא הבינה זינוצ’קה.

“בקרב בין הטובים שבתיאטראות אירופה?”

“את זה הוא לא סיפר.”

“אז תשאלי אותו. ותבררי אצלו באותה הזדמנות למה הוא בא אלינו בזמן שאירופה נלחמת עליו? מה, לא חבל לו עליה?”

“שאלתי,” זינוצ’קה חייכה בפה סגור. “הוא אמר שיש לו שיקולים פטריוטיים. הוא כועס על אירופה בגלל האנטישמיות שלה.”

“אלוהים,” מארק העביר את כף ידו על מצחו, “כמה משוגעים יש בארץ הזאת!”

הוא נזכר באישה מחלומות הזוועה שלו, והמחשבה הלא נעימה — ‘גם אתה אחד מהם’, חלפה בבוגדנות אי שם בתת־תודעתו. מארק הרים את עיניו אל זינוצ’קה וראה לגלוג במבטה. הייתכן שגם היא חשבה שהוא באמת יוצא מדעתו? מעניין איך זה קורה באופן כללי. סביר להניח שבדיוק כך נראית יציאה מהדעת בהתחלה — סיוטים והזיות.

בסיום הטיפול במראהו החיצוני, העביר מארק מפית לחה על עיניו ועל ידיו.

“תשלחי אלי את הגאון הזה בעוד עשר דקות,” הוא אמר, והיא נשארה לעמוד. “ומה עוד?”

“וֶרָה התקשרה אליך.”

נימת קולה של זינוצ’קה השתנתה והפכה לאדישה וכמו־מתחנפת בעת ובעונה אחת. את החדשה הזאת היא שמרה לקינוח. “מזמן?”

הוא פיהק, מסתיר את פיו באגרופו, כמפגין אדישות מוחלטת כלפי העובדה ששמע ברגע זה. אז ורה התקשרה. אנשים רבים מתקשרים אליו.

“לפני חצי שעה.”

“ומה אמרת לה?”

“העברתי את השיחה, אבל לא הרמת את השפופרת. אמרתי לה שאתה בישיבה.”

“ומה היא אמרה?”

“שאלה מתי תתפנה. אמרתי שתהיה עסוק עד שמונה.”

“והיא?”

“היא תחכה לך בשמונה וחצי בַּמקום שקבעתם להיפגש.”

“טוב.”

זינה השתהתה, אבל הוא הרכין את ראשו אל הניירות, מפגין בדרך זו כי אינו מתכוון לדון איתה בצלצול טלפוני של אף אחד, וגם לא בפגישותיו בשעות הערב שנקבעו במקום מוסכם. זינה סגרה את היומן והלכה אל הדלת, אבל אז אחזה בידית ופנתה אליו. “ורה תעבוד אצלנו?”

“אצלנו? מה פתאום?”

“נו טוב… היא שחקנית… ואתה לא אדיש כלפיה… ו…”

“זינה,” הוא קטע את דבריה בחומרה. “יעבדו בתיאטרון רק אותם אנשים שנחוצים לתיאטרון, ולא לי באופן אישי. ודרך אגב, גם באופן אישי אני לא זקוק לה.”

זינוצ’קה סגרה את הדלת אחריה בזהירות, אבל מארק הבין לפי הבעת פניה שהיא לא האמינה לו. שתלך לכל הרוחות. הוא לא חייב שום דבר לאף אחד. הוא יתראה עם כל מי שיתחשק לו. הוא אדם חופשי בסופו של דבר.

מארק הדף את גוו אל משענת הכורסה ושוב שיפשף את עיניו בכפות ידיו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הבת האחרת… ההיא”