החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הבת של הספרדייה

מאת:
מספרדית: אביגיל בורשטיין | הוצאה: | 2021 | 192 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

46.00

רכשו ספר זה:

אדלאידה פלקון, מורה מקרקאס, הולכת לעולמה אחרי מחלה ממושכת.
בתה אדלאידה, בת השלושים ושמונה, אינה קשורה לאיש, וחיה בעיר שבה האלימות קוצבת את היומיום. אירועים נוראים מטלטלים את עולמה.
זמן קצר אחרי ההלוויה היא מגלה שעל דירתה השתלטה חבורת נשים בפיקודה של מרשלית. היא מצלצלת בדירת שכנתה, אך לשווא: אורורה פרלטה, המכוּנה בפי כול 'הבת של הספרדייה', מתה. על שולחן הסלון מונח מכתב ובו אישור לכך שקיבלה דרכון ספרדי – נתיב בריחה מהגיהינום.
אדלאידה צריכה רק להיפטר מהגופה ששרועה על הרצפה ולאמץ את הזהות של שכנתה כדי להימלט לחיים חדשים. עד כמה רחוק היא תהיה מוכנה ללכת?
קרינה סיינז בורגו, ילידת קרקאס, ונצואלה, היא עיתונאית וסופרת שחיה במדריד. ספרה הראשון, הבת של הספרדייה, הפך לבשורה הספרותית של השנה. עוד לפני צאתו לאור נמכרו זכויות התרגום שלו ל־22 מדינות.
"בורגו היא הכוכבת הספרותית הבאה!" אל מונדו
"הופעת בכורה נפלאה של קרינה סיינז בורגו, ותזכורת מצמררת — עד כמה מהר העולם שאנו מכירים עלול להתפורר." פבלישרז ויקלי
"תיאור עוצמתי מרתק של מאבקה הנואש של אישה אחת לשרוד, והצעדים שעליה לנקוט כדי להבטיח את עתידה." קירקוס רוויו
"הכתיבה הדינמית המורכבת והנוקבת של בורגו מהדהדת את בורחס."
הניו יורק טיימס

מקט: 15101455
אדלאידה פלקון, מורה מקרקאס, הולכת לעולמה אחרי מחלה ממושכת. בתה אדלאידה, בת השלושים ושמונה, אינה קשורה לאיש, וחיה בעיר שבה […]

קברנו את אמא שלי עם החפצים שלה: השמלה הכחולה, הנעליים השחורות השטוחות ומשקפי המולטיפוקל. לא יכולנו להיפרד בדרך אחרת. לא יכולנו לנתק אותה מהפריטים הללו. זה היה כמו להשיב אותה לא שלמה לאדמה. קברנו הכול, שכן ממילא אחרי מותה לא נותר לנו דבר. גם לא זו את זו. באותו יום נפלנו שדודות. היא בארון העץ שלה; אני בכיסא ללא משענות יד בקאפלה רעועה, היחידה מבין חמש או שש שהיתה פנויה לטקס האשכבה ושיכולתי לשכור לשלוש שעות בלבד. בעיר היו יותר כִּבשנים מבתי קברות. אנשים נכנסו לתוכם ויצאו כמו לחמים שנראו רק לעיתים נדירות על המדפים, אך ירדו כמו גשם עז בחלומותינו, כשהרעב כבש את זיכרוננו.

רק מתוך הרגל אני ממשיכה לדבר על אותו יום בלשון רבים, שכן השנים הדביקו אותנו כאילו היינו חלקי חרב שרותכו יחד, כדי להגן זו על זו. בזמן שניסחתי את כתובת המצבה, הבנתי שהמוות הראשון מתחולל בשפה, בעקירת אנשים מההווה ונטיעתם בעבר. הפיכתם לפעולות שהסתיימו. דברים שהחלו ונגמרו בזמן שחלף לעד. מה שהיה ולא יהיה עוד. אמי לא התקיימה עוד אלא בהטיית זמן אחת. טמינתה באדמה סגרה את הגולל על ילדותי, ילדוּת של בת ללא בנים. בעיר ההיא, הגוועת, איבדנו הכול, גם מילים בזמן הווה.

שישה אנשים הגיעו לטקס האשכבה של אמי. אנה היתה הראשונה. היא הגיעה גוררת רגליים, שעונה על זרועו של חוליו, בעלה. אנה נראתה כאילו היא חוצה מנהרה חשוכה שבסופה העולם שבו חיינו אנו, כל היתר. בחודשים האחרונים היא טופלה בזאנקס, והשפעותיו החלו להתפוגג. הכדורים שנשארו לה הספיקו בקושי למנה היומית. כמו הלחם הפך הזאנקס למצרך נדיר, והדיכאון פילס לעצמו דרך, עז לא פחות מייאושם של האנשים שראו את הדברים שהם זקוקים להם נעלמים: בני אדם, מקומות, חברים, זיכרונות, אוכל, שלווה, שלום, שפִיות. ‘לאבד’ הפך לפועל שכיח בשירות בני המהפכה נגדנו.

אנה ואני הכרנו בפקולטה למדעי הרוח. מאז היו הגיהינומים שלנו מסונכרנים. גם הפעם. כשאמי התאשפזה במחלקה לטיפול פליאטיבי, עצרו בני המהפכה את סנטיאגו אחיה. באותו יום הם עצרו עשרות סטודנטים. עונשם היה כדור בגב, מכות בפינת רחוב או אונס בקנה רובה. סופו של סנטיאגו היה בלה טומבה,1 שילוב של שלושת הדברים ולאורך זמן.

הוא בילה למעלה מחודש בכלא ההוא, החפור חמש קומות מתחת לפני הקרקע. לא היו שם צלילים, גם לא חלונות, לא אור טבעי ולא אוורור. נשמעו שם רק קולות צעדים וקרקוש פסי הרכבת התחתית שמעל הראש. סנטיאגו היה באחד משבעת התאים המסודרים בטור, כך שלא יכול היה לדעת מי כלוא שם מלבדו. כל תא היה בגודל שניים על שלושה מטרים. הרצפה והקירות היו לבנים. גם המיטות והסורגים שדרכם העבירו לו מגש אוכל. לא נתנו לו סכו’ם: אם רצה לאכול, היה עליו לעשות זאת בידיים.

אנה לא שמעה מסנטיאגו כבר שבועות. לא בשיחת הטלפון שהמשיכה לשלם עליה מדי שבוע; לא באישור חיים מרופט, שלפני כן היה נשלח כתמונה ממספר טלפון שאף פעם לא חזר על עצמו.

אנחנו לא יודעים אם הוא חי או מת. ‘אנחנו לא יודעים עליו כלום,’ סיפר לי חוליו בקול חרישי, אחרי שהתרחק מהכיסא של אנה, שישבה והביטה בכפות רגליה במשך שלושים דקות. בכל הזמן הזה היא הרימה את מבטה כדי לשאול שלוש שאלות בלבד.

‘באיזו שעה יקברו את אדלאידה?’

‘בשתיים וחצי.’

‘טוב,’ מילמלה. ‘איפה?’

‘בבית הקברות לה גואיריטה, ברובע העתיק. אמא שלי קנתה שם חלקה לפני הרבה זמן. יש שם נוף יפה.’

‘טוב…’ נדמה שאנה עושה מאמץ מיוחד, כאילו הגיית המילים היא מטלה כבירה — ‘רוצה לבוא אלינו היום, לעבור אצלנו את החלק הכי קשה?’

‘מחר מוקדם בבוקר אני נוסעת לאקומר לפגוש את הדודות שלי ולהביא להן כמה דברים,’ שיקרתי, ‘אבל תודה. גם אצלך לא קל.’

‘כן.’ אנה נישקה לי את הלחי והלכה. מי רוצה להשתתף בהלוויית זר, כשהוא חש בהתקרב מותו שלו.

הגיעו שתי מורות בגמלאות שאמי שמרה איתן על קשר: מריה חסוס ופלורנסיה. הן מסרו את תנחומיהן והסתלקו גם הן במהירות, מודעות לכך ששום דבר שיאמרו לא ישנה את דבר מותה של אישה, שהיתה צעירה מכדי להסתלק. הן יצאו בצעד מהיר, כאילו הן מנסות להקדים את מלאך המוות, שמא יבוא לחפש גם אותן. לבית הלוויות לא הגיע אף זר פרחים זולת שלי. סידור פרחים של ציפורנים לבנות שבקושי כיסה את חציו העליון של הארון.

שתי האחיות של אמי, דודותיי אמליה וקלרה, לא הגיעו. הן תאומות. האחת שמנה והשנייה כחושה. האחת אכלה בלי סוף והשנייה אכלה לארוחת צהריים ספל שעועית שחורה תוך כדי שאיפות מסיגריה מגולגלת. הן התגוררו באוקומר דה לה קוסטה, כפר במדינת אָרָגוּאה, לא רחוק ממפרץ קטה אי קורוני. המקום שבו מים כחולים מלחכים חול לבן, ושבינו לבין קראקס מפרידים כבישים מתפוררים, בלתי עבירים.

בשמונים שנות חייהן נסעו הדודות אמליה וקלרה לא יותר מפעם אחת ויחידה לקראקס. הן לא יצאו מכפרן הקטן אפילו לטקס סיום התואר של אמא שלי, שהיתה בוגרת האוניברסיטה הראשונה במשפחת פלקון. בתמונות היא יפהפייה, עומדת באולם המרכזי באוניברסיטת סנטרל ונצואלה: עיניה מאופרות בכבדות, השיער הנפוח שטוח מתחת לכובע הבוגרים, והיא אוחזת בתעודה בשתי ידיים נוקשות וחיוך בודד למדי, כשל אישה זועמת. אמא שלי שמרה את התמונה יחד עם תעודת ההוראה שלה והמודעה שדודותיי פירסמו באל ארגאניו, העיתון האזורי, כדי שכולם ידעו שאצל משפחת פלקון יש אשת מקצוע.

לא פגשנו את דודותיי לעיתים קרובות. פעם או פעמיים בשנה. נהגנו לנסוע לכפר ביולי־אוגוסט, ולפעמים בזמן הקרנבל או בשבוע הקדוש. היינו עוזרות להן בפנסיון ומסייעות בהקלת הנטל הכלכלי. אמא שלי היתה משאירה להן קצת כסף ומקניטה אותן באותה הזדמנות: לאחת אומרת שתפסיק לאכול ולשנייה שתאכל. הן פינקו אותנו בארוחות שעשו לי בחילה: בשר טחון, עור חזיר מטוגן, עגבנייה, אבוקדו וקפה מגוּאָרָפּוֹ — משקה מתועב עם קינמון וקנה סוכר, שהיו מסננות בגרב בד ורודפות אחריי ברחבי הבית כדי שאשתה אותו. לא פעם איבדתי את ההכרה אחרי ששתיתי ממנו, והייתי מתעוררת מקריאות השבר שלהן, של מטרוניתות שיצאו מדעתן.

‘אדלאידה, צ’יקה, אם אמא שלי היתה רואה את הילדה הזאת, כזאת רזה וחלשלושה, היא מיד היתה מכינה לה שלוש ארפּות2 עם חמאה!’ היתה אומרת דודתי אמליה, השמנה. ‘מה את עושה למסכנה? היא נראית כמו דגיג מטוגן. חכי רגע, ילדונת. אני כבר חוזרת… אל תזוזי, מוּצ’צ’יטה!’

‘אמליה, תעזבי את הילדה. זה שאת רעבה כל הזמן לא אומר שכולם כמוך,’ היתה אומרת דודתי קלרה, שעישנה סיגריה בפאטיו וצפתה בעצי המנגו שלה.

‘דודה, מה את עושה שם בחוץ? תיכנסי, עוד מעט אוכלים.’

‘רגע, אני משגיחה שהשכנים החוצפנים לא יבואו לקטוף לי את המנגואים עם מקל. לפני כמה ימים הם יצאו מכאן עם שלושה שקים.’

‘הנה. תאכלי רק אחת אם את רוצה, אבל יש עוד שלוש,’ היתה אומרת דודתי אמליה אחרי ששבה מהמטבח עם צלחת לחמניות ממולאות בשר חזיר קצוץ ומטוגן. ‘את צריכה את זה. תאכלי, תאכלי, ילדונת, זה מתקרר!’

אחרי שטיפת הכלים היו השלוש מתיישבות בפאטיו לשחק בינגו, עד להופעת ענני היתושים שצצו בשש אחר הצהריים בדיוק, ושהיינו מניסות בעשן ענפים יבשים שהבערנו. היינו עושות מדורה ומתקבצות סביבה כדי לצפות בה בוערת מתחת לשמש הגוועת. אחר כך אחת מהשתיים, לפעמים קלרה ולפעמים אמליה, היתה מתנועעת בכורסת הנצרים שלה, רוטנת והוגה את מילת הקסם: ‘המנוח’.

כך הן קראו לאבי, סטודנט להנדסה שתוכניות החתונה נמחו מראשו כשאמא שלי אמרה לו שהיא בהיריון. על פי הזעם שהפגינו דודותיי, אפשר היה לחשוב שהוא עזב גם אותן. הן הזכירו אותו הרבה יותר מאמי, שמעולם לא נקבה בשמו. כי יותר לא שמענו מאבא שלי. לפחות זה מה שסיפרה לי. קיבלתי את זה כהסבר הגיוני בהחלט, ולא התגעגעתי אליו. אם הוא מעולם לא התעניין בנו, לא היה שום טעם לצַפות למשהו ממנו.

אף פעם לא החשבתי את משפחתנו למשפחה גדולה. המשפחה היתה אמי ואני. אילן היוחסין שלנו התחיל ונגמר בנו. יחד היינו צמח, מין אלוורה שיכולה לצמוח בכל מקום. היינו קטנות, מכוסות עורקים, משוננות כמעט, אולי כדי שלא יכאב אם יתלשו לנו חלק, או אפילו יעקרו אותנו מהשורש. נועדנו לשרוד. עולמנו נשען על האיזון שהצלחנו להשיג בשתיים. כל מה שלא היה אנחנו היה זר, לא חיוני, ועל כן מיותר: לא ציפינו לאיש, הסתפקנו זו בזו.


1 בספרדית: מילולית, הקבר

2 מאכל ונצואליאני דמוי פיתה, עשוי בצק תירס טחון

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.