החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

העתיד שלא היה

מאת:
הוצאה: | 2014 | 240 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

בהעתיד שלא היה, ימצא הקורא שרטוטים אוטוביוגרפיים של יליד הארץ, בן דור תש"ח, לוחם פלמ"ח ואיש אקדמיה. הזיכרונות שתחילתם בשנות העשרים של המאה הקודמת ואחריתם בשנות האלפיים, מבקשים באמצעות סיפור החיים, העיון וההרהור באירועי התקופה, לתאר ולנתח את השפעת תבנית נופה ותרבותה של ארץ-ישראל החדשה ומדינת ישראל לאחר השגת ריבונותה, על עיצוב אישיותו של המחבר וחבריו בני-דורו.

סיפור החיים הנחשף בספר לא היה חריג על רקע התקופה. אק התפתחויות בלתי צפויות ומפתיעות והשפעתם של אילוצים אופייניים לתקופה טבעו את חותמם על הגוון הייחודי של סיפור חיים זה. מדובר גם ברקימת חלומות על חברה עתידית ודיונים סוערים בסוגיות חברתיות ופוליטיות במרכזם של החיים הציבוריים מאז שנות הארבעים ועד היום הזה. שם הספר מעיד על כך, שהעתיד המצופה לא מומש. שיבושים חמורים פגעו בו והסיטו אותו מדרכו.

הקורא ימצא בספר גם התייחסויות לא מעטות למחקרים סוציולוגיים שהוביל מחבר הספר וכן לפולמוסים המרכזיים שאפיינו את האקדמיה הישראלית ובמיוחד בתחום מדעי החברה.

פרופ' משה ליסק הוא פרופ' אמריטוס בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים וחתן פרס ישראל, 1992.

מקט: 4-249-50225
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א. שורשים משפחתיים ותל-אביביים

מוצא משפחתי מפולין, אבי גרשון ואמי חוה נולדו באותה עיירה – קרושניוויצה (Krosniewice) שבפלך קוטנו. מבחינה גיאוגרפית העיירה שכנה פחות או יותר במרכז פולין, צפונית ללודז’ (Lódź). ב-1939 היו בה כ-1,300 יהודים, אחוז ניכר מאוד מכלל התושבים. לפי עדויות שונות, פעלו בעיירה זו כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת שלוחות של מפלגות וארגונים יהודיים שונים כמו הבוּנד, המפלגה הקומוניסטית וארגוניים ציוניים למיניהם ובמיוחד מפלגות ציוניות-סוציאליסטיות (“פועלי-ציון”).

קִצם של יהודי העיירה, וכן עיירות אחרות באותו האזור, התחולל במרץ 1942. באחד הימים בחודש זה הובלו כל יהודי העיירה למחנה ההשמדה בחלמנו (Chelmno). ידיעותי על קורותיה של משפחת ליסק על שלוחותיה השונות, לפני השואה ובעת התרחשותה, הן קלושות ביותר. מעט מאוד למדתי בנושא זה מהורי או מקרובי משפחה בודדים שהגיעו לארץ-ישראל לפני מלחמת העולם השנייה. ניתן לומר שגדלתי לא רק כבן יחיד להורי, אלא גם במשפחה חד-דורית. במילים אחרות: ללא סבים וסבתות ואנשים נוספים שהיו במשפחה המורחבת. כמעט כולם נספו בפולין. מסיבות שאינן ברורות לי עד היום, הנתק בין הורי למשפחתם בפולין היה מוחלט, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. דווקא בגלל זאת אציין את שמותיהם של הסבים והסבתות שלי.

סבי אברהם ליסק וסבתי שרה (שוֹרקֶה לבית אופוטשינסקי) היו הורי אמי. הקורא עשוי לחשוב שנפלה כאן טעות. ובכן, לא, שם משפחתה של אמא לפני הנישואין היה גם הוא ליסק כשם משפחתו של אבי. העניין יובהר בהמשך הדברים. סבי וסבתי מצד אמא נפטרו ככל הידוע לי זמן רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאמי היו שתי אחיות, גיטל לוי ומלכה קרופ, וכן אח – ראובן ליסק.

קורותיהם של אחיותיה ואחיה ידועות לי היטב, אולם פריסת סיפורם המלא היתה מחייבת הרחבה ניכרת של כתב-היד. בהמשך אוסיף פרטים נוספים, כאן אעמוד רק על כמה אירועים שאפיינו אולי דווקא משפחות יהודיות, שנקלעו לסערות הפוליטיות והתרבותיות שעברו על יהודי מזרח אירופה בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה. כדי להדגים זאת, די שאציין שהן האח הבכור ראובן והן האחות הצעירה מלכה נטו מבחינה אידיאולוגית לשמאל הקיצוני – המפלגה הקומוניסטית. מפלגה זו פעלה במחתרת בפולין העצמאית, וכיוון שעלו על עקבותיהם נמלטו, האח למערב אירופה – לשווייץ, והאחות הצעירה הוברחה לברית-המועצות שזה עתה נסתיימה מלחמת האזרחים בתוכה. משעה שהשתקעה בקייב ואף נישאה שם, נותק הקשר עמה כמעט לגמרי. אינני יודע אם אכן כל חייה דבקה בקומוניזם. מכל מקום, בזכותה של מלכה דודתי זכיתי לימים (בשנות התשעים) להיפגש עם קרובי הרוסים בעת ביקורי שם לאחר התמוטטות האימפריה הסובייטית, ולאחר-מכן לפגוש את מרביתם בארץ. יש לי יסוד להניח ששיחותי עמם במוסקבה ובקייב סייעו להם להחליט להגיע לארץ ולא לכוון פניהם לארצות-הברית. הקשרים עם הדוד שברח לשווייץ, ונגמל עד מהרה מהקומוניזם, היו כמובן הדוקים יותר. גם במקרה זה עלו קרובי המשפחה, הנכדות של הדוד, לארץ והשתקעו כאן בהצלחה מרובה.

גורלה של האחות השנייה, גיטל לוי, היה שונה לחלוטין. סיפורה הוא סיפור טרגי קשה ביותר, קשה להאמין שאכן זה קרה. אחות זו, שהייתה אשה חרדית נשואה ליהודי חרדי, עלתה לארץ ב-1937 יחד עם בנה אברהם, בתה טובה וחתנה ובתם התינוקת הניה. בעלה ובן נוסף, משה, היו אמורים להגיע אחריהם אחרי סגירת מפעל וחנות הטקסטיל שבבעלותם, ולא פחות חשוב – לאחר שראש הקהילה החסידית שהשתייכו אליה ייתן את הסכמתו לנסוע לארץ הקודש. ב-1939, חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה, חזרה דודתי לפולין. את הסיבה לחזרתה ניתן להגדיר כקשיי קליטה, במיוחד של חתנה, אברך ישיבה שלא יכול היה להתמודד עם עבודה פיזית, בימים שבהם התמיכה באברכים כמעט לא הייתה קיימת, אלא אם האברך השתייך לכולל מסוים וגם זה בעיקר בעיר העתיקה בירושלים. כל משפחת לוי, למעט אברהם, נספו בשואה, כנראה במחנה ההשמדה בחלמנו.

שם סבי מצד אבא גרשון היה משה-לייב (יהודה) ליסק. הוא נישא פעמיים, לחוה ולרבקה. אבי נולד למשה-לייב ולאשתו השנייה (רבקה). לאבא היו מספר אחים – שלושה אחים חורגים מנישואי אביו הראשונים, ושני אחים מלאים מנישואיו השניים. אמי חוה הייתה בתו של אחד האחים החורגים, אברהם, שהיה מבוגר בפער גדול מגילו של אבי. כלומר, נוצר מצב כזה שמשה-לייב (יהודה) ליסק היה הסבא שלי, אבל גם הסבא של אימי. זה נשמע מסובך, ואכן שנים ארוכות בנעורי לא הפנמתי את הקשרים המורכבים הללו. כשבגרתי, למדתי שמורכבות כזו לא הייתה תופעה נדירה במיוחד.

כדי להשלים את התיאור התמציתי של משפחות הורי בפולין, אתאר את המסלול הפתלתול שעבר אבי עד שנחת ב-1919 בארץ-ישראל או כפי שקראו לה אז רבים – פלשתינה. אבא נפרד ממשפחתו והיגר מפולין לפני מלחמת העולם הראשונה, כנראה ב-1913 או תחילת 1914. הוא היה אז צעיר בן 21‑22. המניע העיקרי, לפי עדותו, היה להתחמק משירות צבאי בצבא הצאר הרוסי. כך עשו בימים ההם אלפים מהצעירים היהודים בפולין וברוסיה. התחנה הראשונה הייתה לונדון. אינני יודע אם ביקש להמשיך בשלב מאוחר יותר לארצות-הברית. מכל מקום, הוא השתקע בלונדון ועסק בעבודות מזדמנות, בעיקר בתחום תעשיית הביגוד שבה שלטו במידה רבה היהודים שהיגרו ממזרח אירופה. בלונדון הוא חבר לארגוני פועלים יהודים. אחת מהן הייתה שלוחה של מפלגת פועלי-ציון שנוסדה ברוסיה הצארית (ב-1906). הייתה זו מפלגה ציונית-סוציאליסטית שפעלה בקרב המהגרים היהודים ממזרח אירופה וסייעה להם בתחום התעסוקה, הדיור וכמובן שימשה זירה חשובה לדיונים רעיוניים ופוליטיים. כל המהגרים היהודים הללו היו ונשארו, גם לאחר בואם ללונדון, אזרחים רוסים. זמן-מה לאחר בואו של אבי לבירה הבריטית, פרצה מלחמת העולם הראשונה (ב-1914). כל עוד רוסיה הייתה חלק מהקואליציה המלחמתית שבראשה עמדו אנגליה וצרפת (אחר-כך גם ארצות-הברית), מעמדם של המהגרים היה מובטח. אולם לאחר כניעתה למעשה של רוסיה לגרמניה וחתימת ההסכם בין נציגי ממשלת ברית-המועצות, שזה עתה החליפו את שלטון הצאר, לבין נציגי גרמניה הקיסרית, השתנה בִּן-לילה מעמדם החוקי של המהגרים הרוסים בבריטניה הגדולה. הללו הפכו בעיני השלטונות הבריטיים לאזרחים של מדינת אויב. לפיכך תבעה הממשלה הבריטית מכל האזרחים הללו, שרבים מהם היו יהודים, לעזוב במהירות את אדמת אנגליה. המהגרים היהודים נפוצו לכל עבר. היו גם כאלה שהצליחו להישאר באנגליה ולקבל אזרחות בריטית, אולם מרביתם עזבו – כנראה בעיקר לארצות-הברית. מכל מקום, היו גם כאלה שהחליטו לחזור לרוסיה עד סיום המלחמה. כזאת הייתה קבוצה של פועלים ציונים-סוציאליסטיים שביקשו לחזור לרוסיה על-מנת להמתין שם עד סיום המלחמה במזרח-התיכון ואז לעלות לארץ-ישראל. לאחר מסע מפרך בים וביבשה הגיעה הקבוצה לאודסה שעל חוף הים השחור. עיר זו הפכה זה מכבר למרכז יהודי גדול. באודסה שכנו ההנהלות של ארגונים תרבותיים, פוליטיים ומוסדות רווחה שונים. לעיר זו נהרו אלפי יהודים שביקשו להימלט מברית-המועצות שהייתה שרויה במלחמת אזרחים קשה ובניסיונות להדוף פלישות של יחידות צבאיות, בין השאר גם של מדינות שהיו לפני חתימת הסכם בְּרֶסט-ליטוֹבְסק (1918) בעלות-ברית של רוסיה הצארית.

אבא שהה באודסה ובסביבתה כשנתיים, שם גם חבר למסגרת שהוקמה על-ידי יוסף טרומפלדור, הלוא הוא ארגון “החלוץ”. יעדו המרכזי של הארגון היה עלייתם של חלוצים לארץ-ישראל. הקבוצה הראשונה של ארגון “החלוץ”, ובתוכה אבי, המתינה באודסה לסיום המלחמה ופתיחת שערי הארץ על-ידי הבריטים. רגע זה הגיע ב-1919. יחידים ומשפחות הגיעו בשנה זו ממקומות שונים ברחבי ברית-המועצות לאודסה ומשם לארץ-ישראל. בכך החלה “העלייה השלישית”. העלייה השנייה, כזכור, שהחלה ב-1904 פסקה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. שנת 1919 היא אפוא השנה שבה הגיע גל גדול יחסית של עולים. כ-3,000 נפשות הגיעו לארץ בשנה זו. הם הגיעו בעשרות כלי שיט לנמל יפו או לנמלי מצרים ומשם ברכבת לארץ-ישראל. בין כלי השיט הללו הייתה גם הספינה “רוסלאן”. ספינה זו הייתה היחידה שזכתה להיחרת בזיכרון הקולקטיבי של היישוב היהודי, וזאת בזכות שני דברים שאפיינו אותה. ראשית, היא הייתה הספינה שהביאה בהפלגה היחידה שעשתה לפלשתינה את המספר הגדול ביותר של נוסעים, 670 נפש. שנית, בין נוסעי האונייה בלטה קבוצה גדולה של אנשים שחזרו לביתם בארץ. הם גורשו עם פרוץ המלחמה על-ידי התורכים בגין היותם אזרחים רוסים, שהרי רוסיה הייתה חברה בקואליציה הצבאית של מדינות ההסכמה שלחמו בגרמניה. בין החוזרים היו לא מעטים ממנהיגי היישוב שהיו הראשונים לגירוש. הידועים ביניהם היו מנחם אוסישקין, ד”ר יוסף קלאוזנר, המשוררת רחל, וכן רוזה כהן – אמו של יצחק רבין, שעד מהרה הפכה לאחת ממנהיגות תנועת הפועלות וחברת מפקדת ה”הגנה”. הספינה הגיעה ליפו בתנאים של ים סוער ועזבה למצרים על-מנת לחזור כעבור מספר ימים ולהוריד את הנוסעים. בטקס שהתקיים במזג אוויר סוער נאם מנחם אוסישקין, ראש ועד הצירים בירושלים.[1]

בין הנוסעים הייתה גם קבוצה של 60 איש מחברי תנועת “החלוץ”. אבי היה אחד מחבורה זו.[2] חברותו בתנועת “החלוץ” ועלייתו ארצה באונייה “רוסלאן” סייעו לו להתקבל כעובד מהשורה ב”משרד לעבודות ציבוריות”. הייתה זו חברה הסתדרותית שמשימתה הייתה לסלול כבישים ולבנות מחנות צבאיים עבור הצבא הבריטי. במסגרת זו הוא נשלח לכביש טבריה-צמח שחברי “גדוד העבודה”[3] עסקו בסלילתו. תפקידו היה הקמת מחסן לכלי העבודה וחומרי-הגלם הדרושים לסלילת הכביש. סלילת כביש טבריה – צמח הפכה בזמנה, ועוד יותר ברבות השנים, לאחד מהסיפורים המכוננים בהיסטוריוגרפיה של שיבת ציון המודרנית.

אבל לא היה זה הסיפור היחידי. תוך זמן קצר גבר עליו בתחרות בין הסיפורים שביקשו להיות סיפורים מכוננים אירוע גדול יותר. אירוע זה התרחש גם הוא בצפון הארץ – באצבע הגליל, וליתר דיוק באזור כפר-גלעדי – תל-חי. בתקופה ההיא, 1920‑1921, סערו הרוחות בקרב האוכלוסייה הדרוזית והערבית בגליל המזרחי וכן בלבנון – סוריה. הסיבה המרכזית הייתה התקוממות האוכלוסייה המקומית נגד שלטון המנדט הצרפתי בסוריה – לבנון. היישובים הזעירים באצבע הגליל, מטולה וכפר-גלעדי – תל-חי, נקלעו שלא בטובתם לתוך מאבקי הכוח בין הצרפתים לבין התושבים הערבים והדרוזים בסוריה. גם ערביי עמק החולה היו מעורבים בכך.

מבלי לחזור על פרטי הסיפור הידוע של נפילת תל-חי, ניתן לומר בקיצור את הדברים הבאים: נקודת היישוב הזעירה תל-חי עמדה בפני סכנה קיומית. השכנים הערבים לא הסתירו את כוונותיהם. התחושה של מנהיגי היישוב, לפחות בחלקם, הייתה שאכן הסכנה היא רבה ומיידית. הם יצאו בקול קורא לעלות לגליל ולסייע ליישובים ובמיוחד לתל-חי. הקריאה הייתה מופנית לכלל הציבור. הראשונים שנענו וגם הגיעו לפני כולם היו אנשי “גדוד העבודה” ששהו במחנה העבודה במגדל שעל שפת הכינרת. בתוכם היה אבי. אינני יודע מתי בדיוק הגיע לתל-חי, אבל ידוע לי מתי עזב. כמה ימים לפני הקרב שהכריע את מגיני תל-חי,[4] הוא נשלח בהוראת טרומפלדור עם עוד מספר אנשים לאיילת-השחר. הם הובילו עמם את העדר הקטן של תל-חי על-מנת למנוע פגיעות בו כמו גם להוציאו למרעה, דבר שלא היה אפשרי בנסיבות הביטחוניות ששררו באזור תל-חי.
images.jpg

אבי וחבריו יצאו לדרך עם רדת החשכה. מזג האוויר היה בלתי-ידידותי בלשון המעטה – קור עז וממטרים. לפי ההוראות שקיבלו, הם עקפו כפרים של ערבים או ריכוזים של בדואים. למרבה הצער, הם כשלו במשימתם. בדואים שעיסוקם “המקצועי” היה שוד, בייחוד של עדרים, ארבו להם ושדדו את מרביתו של העדר. למזלם, לא פגעו בהם פיזית. עדות לאמיתות הסיפור מצאתי ברבות הימים בזיכרונות שכתב שאול מאירוב (אביגור) שהיה לימים אחד מראשי ארגון ה”הגנה” וראש המוסד לעלייה ב’ (העלייה הבלתי-חוקית, בעיני הבריטים) שנוהלה על-ידי המוסדות הלאומיים של היישוב. בזיכרונותיו מצאתי קטע שבו הוא מספר על כך שבעת שעמד בראש קבוצת אנשים שיצאו מאיילת-השחר בדרך לתל-חי, פגש בקבוצת בחורים שהגיעו מתל-חי וסיפרו לא על שוד העדר. להלן דבריו:

“החלטנו לצאת בשעות אחר הצהריים המאוחרות צפונה [לתל-חי] ולעלות בלתי-מזוינים. התפקיד היה להגיע ויהי-מה כתגבורת למגינים. לא הייתה כל תקווה לקבוצה קטנה כשלנו לפרוץ דרכה בכוח דרך המוני הפלחים והבדווים המזוינים. לא היה אפוא כל היגיון להתגרות בהם מלחמה.

“בשעות הצהריים הגיעה מהצפון קבוצת חברים שהערבים המתפרעים פשטו בדרך בגדיהם העליונים ואף שדדו מהם אקדוח מַאוּזֶר והניחום להמשיך דרכם ערומים למחצה. המראה העלוב של החברים הרועדים מקור, המדוכאים ואף המבוישים, לא עודד, אך עמדנו כמובן בהחלטתנו. תכננו להגיע לאזור המסוכן (מצפון למלאחה) עם חושך ולחצותו בשעות הלילה מתוך תקווה (שאכן נתקיימה אחר-כך) כי בליל חושך וקור יתעצלו הערבים מהגיח מתחת שמיכותיהם החמות (ה’פראש’) גם אם יגלו אותנו נביחות הכלבים – וכך נוכל לחמוק ולהגיע בשלום לתל-חי”.[5]

נראה לי שיהיה מיותר להדגיש ששלוש החוויות שאבי חווה בין השנים 1919 ל-1921, לאמור, העלייה לארץ באונייה “רוסלאן”, העבודה בכביש טבריה-צמח ושהותו בתל-חי במחיצתו של יוסף טרומפלדור, היו עבורי סיפורים מכוננים. אין כל ספק שדברים אלו עיצבו את השקפותי ועמדותי בענייני ציבור וחברה עד היום הזה. במילים מפורשות יותר, ניתן לומר שהסיפורים המכוננים הללו הובילו אותי באופן לוגי אל מחנה השמאל או כפי שפעם כונה “תנועת הפועלים”. סיפור תל-חי של אבי, שנפתח ב-1921, נסגר לגמרי במקרה כאשר במסגרת ההכשרה של התנועה (“התנועה המאוחדת”) נשלחנו לקיבוץ כפר-גלעדי. יתר על כן, כעובד ברפת שהיתי לעתים מזומנות שעות רבות בתל-חי כאשר יצאתי לרעות את העדר המפואר של הקיבוץ. זאת ועוד, גם אני הייתי “גיבור” אירוע שעשוי היה להסתיים בפגיעה קשה בעדר, אבל את סיפור המעשה נשאיר להמשך הדברים. לאחר נפילת תל-חי, חזר אבא למקום עבודתו. עם סיום סלילת הכביש טבריה-צמח, קיבל אבא הוראה לחזור למרכז הארץ, לאזור ראשון-לציון ורחובות.[6]
images.jpg

לסיום פרק זה מן הראוי להוסיף שאמי, חוה, לא חוותה את החוויות הארץ-ישראליות של אבא, שכן היא עלתה לארץ ב-1923. סיפור העלייה שלה לארץ לא ידוע לי כי לא הרבתה לדבר על התקופה שקדמה לעלייתה. משום-מה, גם לא זכורים לי פרטים כלשהם על סבי וסבתי, הוריה של אמי. עם זאת ידוע לי מפיה, ועל כך חזרה וסיפרה לי, שאחיה הבכור ראובן עזב את פולין מספר שנים לפניה והתיישב בשווייץ, ואילו אחותה הצעירה מלכה, שחברה למחתרת הקומוניסטית בפולין, ברחה לברית-המועצות. היא עצמה הפכה לציונית בניגוד לאחותה הבכורה, שנשארה בפולין כאשה חרדית נשואה לבעל חרדי שהשתייך לאחת החסידויות (כנראה חסידות גור). נראה לי שבנסיבות אלה, נענתה ברצון להזמנתו של אבא לעלות לישראל. כך יצאה הנערה הצעירה למסע ארוך ומפרך. בת 24 הייתה כשהגיעה לארץ-ישראל.

מאחר שהרחבתי את היריעה בהצגת הרקע המשפחתי, נראה לי מן הראוי לומר כמה דברים על אורח חייהם של הורי ולעמוד על קצה המזלג על קווי האופי המרכזיים שלהם. כיוון שסיימתי קודם-לכן בעלייתה של אמא לארץ-ישראל, אנסה לשרטט בקווים אחדים גם את דמותה. חוה ליסק עלתה, כאמור, לארץ-ישראל ב-1923, בשלהי העלייה השלישית או בתחילת העלייה הרביעית. הפרידה ממשפחתה הייתה כנראה קשה, ובמיוחד הפרידה מאחותה הצעירה שהוברחה לברית-המועצות עוד בטרם עזבה אמא את פולין. אירוע זה הביא לנתק מוחלט ובלתי-הפיך, למעט קשרי מכתבים נדירים, בין שתי האחיות. מה שאירע לאחות הבכירה במהלך השנים פגע אף קשה יותר באמא. זמן-מה נדמה היה ששתי האחיות, הבכורה גיטל ואמי, יתאחדו שוב כאן בארץ, שכן ב-1937 הגיעה האחות גיטל לוי, כמסופר לעיל, עם חלק ממשפחתה לתל-אביב. אולם הם החליטו לחזור לפולין ב-1939, ממש ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, וסופם היה כסוף מיליוני יהודים אחרים שנספו בשואה, למעט הבן הצעיר אברהם שניצל באורח פלא. אמא מעולם לא התאוששה מכך. היא הפכה לאדם עצוב ומוכה יגון. אני עצמי חשתי כבן למה שמכונה כיום “הדור השני לשואה”, באווירה המאפיינת משפחות מזן זה שבהן לא מדברים הרבה על העבר ואין שואלים שאלות.

אברהם, בנה של גיטל שניצל, הגיע לישראל לאחר שהות של תקופה לא קצרה אצל דודו בשווייץ. ממנו שמענו בפעם הראשונה מה אירע למשפחתנו בפולין. לעומת זאת, רק ידיעות מועטות בלבד על מה שאירע לאחותה הצעירה של אמא ומשפחתה, בעיר מושבה קייב, הגיעו אלינו. במיוחד דאגנו לשני בניה אברשה ולב.

תגובתו של אבא ל”אירועי” השואה הייתה שונה לחלוטין. הוא הרבה לשתוק בדרך-כלל, אבל בעניין אחריתה של משפחתו אינני זוכר שהבחנתי אפילו ברמז מה הן תחושותיו. בניגוד לאמא, הוא המשיך להתנהל כפי שעשה כל ימיו. אין ספק שעבודתו כמנהל המחסן המרכזי של הציוד ההנדסי וחומרי הבניין של סולל-בונה, סייעה לו להתגבר על הכאב והיגון גם לאחר שהתברר מאוחר יותר שכל משפחתו נספתה. אבא, גרשון, היה אדם צנוע באורח קיצוני, של מושג זה, אולי מפני שהאמין באמונה שלמה בחברה סוציאליסטית. למותר לציין שהיה חבר מפלגה נאמן של מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא”י). ככזה, הוא היה המקור הראשון שלי למידע על מפלגתו ומפלגות אחרות. הוא גם שיתף אותי בגיל צעיר למדי, 12‑13, בוויכוחים הגדולים ובשאלות הפוליטיות שאפיינו את שנות הארבעים. השכלתי בתחום זה, המכונה כיום “המרחבים הציבוריים”, ובתהליכים פוליטיים עלתה בהרבה על השכלתם של רבים מהמבוגרים שנתקלתי בהם בין ידידי משפחתי או בשכונת המגורים שלי.

ההכרה הפרולטרית והצניעות שאפיינו את אבא ואמא כאחד קבעו את סגנון החיים בבית. אני מתכוון למשל להיעדר מוחלט של אביזרי מותרות, גם בריהוט וגם באביזרים אחרים. כמו לאלפי משפחות אחרות, שבמונחים של היום היו מוגדרות כשייכות לעשירונים התחתונים, היה לנו כל השנים מקרר קרח, כלומר ארגז שבו אחסנו גושי קרח שנקנו במקומות מסוימים או אצל סוחרים שעברו ברחובות משכונה לשכונה כאשר הקרח טעון על עגלה הנגררת על-ידי סוס. הדירה שבה גדלתי במרבית תקופת נעורי, עד סיום התיכון, הייתה בת שני חדרים בלבד. אבל היו תקופות לא קצרות שנאלצנו להשכיר חדר אחד לדייר-משנה. לי הותירו את ה”סלון” והורי נדחקו לפינה במרפסת סגורה שהפכה למעין מחציתו של חדר נורמלי. מיקומה של דירתנו היה בדרום תל-אביב, בפתח הכניסה לשכונת נוה-צדק ועל-יד קולנוע “עדן” – בית-הקולנוע הראשון של תל-אביב. אף שמעולם לא חשתי שאנחנו עניים, הרי לא פעם התקנאתי בחלק מחברי בבית-הספר או בתנועת הנוער (“המחנות העולים”) שגרו בדירות מהודרות יותר ובאזורים “מכובדים” יותר.

החשיבות הרבה שייחסתי לדמותו של אבא כמקור השראה גורמת אולי עוול לדמותה של אמא. האמת ניתנת להיאמר, ואין מדובר, חלילה, בביקורתיות, אם אומר שלאמא קשה היה להיות דמות מובילה ומקור מידע למבוכי החיים בחברה הישראלית של אז. הפריע לה מאוד, ואגב גם לי, שלא הצליחה עד סוף ימיה, לאחר שהות של שנים רבות בארץ, להתמודד עם השפה העברית. גם אני, כמו נערים ונערות רבים, חשתי שלא בנוח בלשון המעטה כאשר אסרתי עליה לפנות אלי בנוכחות חברים וחברות ביידיש. אמא חרותה בזיכרוני אך ורק כאדם אוהב, מפנק, דואג וחרד כל העת לבנה היחיד.

הבן היחיד, כלומר אנוכי, נולדתי ביוני 1928 (סיוון תרפ”ח), בבית-החולים “הדסה” אשר שכן אז ברחוב בלפור בתל-אביב.[7] לפי רישומי “ועד הקהילה העברית של יפו ותל-אביב” ניתן לי המספר הסידורי 1,304. אני משער שפירושו של מספר זה הוא שמאז ראשית הקמתה של העיר וייסוד ועד הקהילה, נולדו לפני 1,303 ילדים יהודים בלבד. לעומת זאת, לפי הרישום של משרד הבריאות המנדטורי ביפו, מספרי היה 5,066. ההפרש בין שני המספרים הוא כמובן מספר היילודים הלא-יהודים, כלומר המוסלמים והנוצרים.

כל המכיר את תולדות היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי, אזכור של שנת 1928 יזכיר לו בוודאי את השנים 1926‑1929. היו אלה השנים שבהן הגיע לשיאו המשבר הכלכלי-החברתי שפגע קשה בכל אוכלוסיית הארץ, אבל במיוחד באוכלוסייה היהודית בערים, במושבות וביישובים אחרים. תל-אביב עמדה במוקד הקריסה הכלכלית. בפרספקטיבה היסטורית ניתן לומר שהיה זה המשבר הכלכלי החריף ביותר שפקד את היישוב היהודי עד היום הזה. לא כאן המקום לעסוק בסיבותיו ובאופיו של המשבר.[8] נתונים אחדים משקפים אולי יותר מכול את חריפותו ואת עומקו של המשבר. שנת 1929 הייתה השנה היחידה (למעט בתקופות מלחמה) מאז ועד היום שמספר היורדים מהארץ עלה בהרבה על מספר העולים אליה. בתל-אביב עצמה הגיע שיעור האבטלה ל-50%. פועלים רבים הגיעו לפת לחם. מוסדות ציבוריים, ובראש ובראשונה ההסתדרות הכללית של העובדים, חילקו “קופונים” לקבלת מרק במסעדה הקואופרטיבית היחידה שפעלה בתל-אביב. אבי, שהמשיך לעבוד עד המשבר ב”משרד לעבודות ציבוריות” (ששמו שונה לאחר-מכן ל”סולל-בונה”), היה גם הוא בין מחוסרי העבודה.[9] כמו אלפי פועלים אחרים, הוא חיפש מוצא. כפי שסופר לי כשבגרתי, עמדו בפניו שתי אפשרויות בלבד: להישאר בארץ, לאו דווקא בתל-אביב, לעבוד בעבודות מזדמנות ולהשתדל לשרוד, או להיענות לקריאתם של בני הדודים שלו שהתגוררו בפריז, לבוא לתקופה מסוימת עד חלוף המשבר. לפי סיפוריו של אבא, הוא לא נטה כלל לקבל את עצת קרוביו. הוא חזר ושאל את עצמו כיצד ייראה בעיני חבריו, כיצד יתרץ את העובדה שדווקא הוא, חבר תנועת “החלוץ”, חבר ב”גדוד העבודה” ומראשוני “המשרד לעבודות ציבוריות” נוטש הכול ויורד מהארץ. אמא, שכבר הייתה מטופלת בתינוק, נטתה יותר לקבל את ההצעה ולנסוע לשנתיים-שלוש, עד יעבור זעם ועד ש”סולל-בונה”, שפשט בינתיים את הרגל, יתאושש ויעמוד על רגליו. בפריז היו לאבא שני בני דודים, המבוגר בין שני האחים היה חייט, והצעיר – רופא שסיים באותה עת את לימודיו. הרעיון שעמד בבסיס ההצעה של הקרובים היה שהיות ואמא שלי הייתה תופרת מקצועית היא תוכל להשתלב בבית-המלאכה של האח החייט, ואבא אף הוא ילמד מלאכה זו.

אני מספר סיפור זה בנימה יבשה קמעה, אולם ברור לי מסיפורי אמא שההחלטה לשוב ולהתגורר באירופה הייתה החלטה שניתן להגדירה טראומטית, במיוחד עבור אבי. לדברי אמא, הוא נשבע לחזור ברגע שהיונה עם עלה הזית תבשר את תום המבול הכלכלי. למעשה, נשארנו בצרפת ארבע שנים. מה שהביא להחלטה הסופית והבלתי-הפיכה לחזור הייתה התעצמות התנועה הנאצית בגרמניה וניצחונם בבחירות 1933. למרבה המזל, היישוב היהודי יצא לאיטו מהמשבר הכלכלי במקביל להתעצמות האיומים על יהודי גרמניה ומזרח אירופה.

עם שובנו לארץ חזר אבא לעבודה ב”סולל-בונה”. חזרנו אף להתגורר בתל-אביב. זיכרוני היחיד מפריז היה השהות בגן הילדים הצרפתי-היהודי. בגן זה אף רכשתי ידע בסיסי בצרפתית שסייע לי מאוחר יותר בשיעורי הצרפתית שהשתתפתי בהם כסטודנט באוניברסיטה. השפה הצרפתית הייתה למעשה השפה השלישית שבה תקשרתי עם הסביבה כל עוד שהיתי בפריז. השפה השנייה ולמעשה הראשונה מבחינת חשיבותה הייתה העברית שלמדתי מפי אבא. עם אמא, שלא ידעה צרפתית והתקשתה בעברית, דיברתי ביידיש רצוצה.

מן הראוי לסיים פרשה זו של ירידה לצורך עלייה מחודשת בסיפור הבא: בן דודו של אבא, שלמה פרל (החייט), נשלח כמו מרבית יהודי פריז לאושוויץ. הוא אמנם ניצל והגיע בסוף ימיו לישראל, אולם אשתו ובתו נספו. אחיו הצעיר, ד”ר ליאון פרל, ניצל מגורל דומה. למרבה הפלא הוא המשיך להתגורר בביתו ולעבוד בבית-החולים בפריז בכל תקופת הכיבוש הנאצי. איש משכניו לבית ואיש מעובדי בית-החולים לא הלשין עליו למרות שכולם ידעו שהוא יהודי. גם שמו וגם חזותו הסגירו את מוצאו.

הייתי בן חמש וחצי בשובנו ארצה. לילדים בגיל זה אין בדרך-כלל בעיות של קליטה והסתגלות. עם זאת, זכור לי היטב שהתקשיתי בהבנת העברית בפיהם של הילדים שהתגוררו בשכנות לצריף ששכרנו לתקופה לא קצרה לאחר שובנו לתל-אביב. הורי בחרו בצריף הן משום מחסור בדירות והן בגלל שכר הדירה הגבוה שדרשו בעלי הדירות. אבי אמנם שוחח עמי בעברית גם בהיותנו בפריז, אבל מסתבר שלא הכיר את שפת הילדים הצברים שדיברו מה שניתן לכנות עברית ארץ-ישראלית או עברית צברית. חוויה זו נשארה עמי שנים רבות מסיבה נוספת. כאשר החילותי את לימודי בבית-הספר היסודי, בכיתה א’, זימנה יום אחד המורה את אמי והתלוננה בפניה שאני מדבר עברית במבטא צרפתי. היא הוסיפה שיש לטפל בזה במהירות על-מנת שהדבר לא יתבלט לרעה ואהפוך לילד יוצא-דופן בכיתה. למותר אולי לציין ש”תקרית” זו הייתה האזכור הראשון והאחרון להיותי “עולה חדש”. עם זאת, ודאי מישהו יחשוב שלפחות שמץ מחוויית היותי ילד במשפחה מהגרת הביא אותי שנים רבות מאוחר יותר לעסוק תקופה ארוכה בסוגיית הקליטה של העליות השונות שהגיעו לארץ לאחר קום המדינה.

בית-הספר היסודי שבו החילותי את לימודי בכיתה א’ וסיימתי אותו לאחר שמונה שנים היה “בית הספר לבנים על-שם אחד העם”, אשר נחשב לאחד מבתי-הספר הטובים ביותר בתל-אביב. הוא שכן ברחוב אחד העם פינת רחוב בצלאל יפה. כפי שצוין בשמו הרשמי הוא היה חריג משאר בתי-הספר בכך שלמדו בו רק בנים. אינני יודע, גם כיום, מה עמד מאחורי החלטה זו, כיוון שלא היה מכל בחינה שהיא בית-ספר דתי. לימדו בו מטובי המורים הוותיקים של תל-אביב. הידוע בהם היה הסופר יהודה בורלא. הרופא העירוני שהיה ממונה על כל בתי-הספר בעיר היה המשורר שאול טשרניחובסקי. זכור לי שהמפגשים עמו היה תמיד נעימים ומלאי עליזות ובדיחות-הדעת. קשה לשכוח את דמותו, ראש ענק עם בלורית מפוארת ומרשימה. אני מציין את המפגשים עם המשורר הגדול, שכן סיפור שהותי בבית-הספר היסודי לא תמיד היה סיפור של רוגע ונחת. היה זה למעשה יותר סיפור של אהבה-שנאה. אני משוכנע עד היום שמספר מורים (שניים-שלושה) ראו בי מטרד לא קטן, שכן נחשבתי תמיד לתלמיד עם “פוטנציאל” אבל בלתי-ממושמע, ומה שחמור יותר – מקרין אי-שקט סביבו. ייתכן שסבלתי ממה שמכונה כיום בעיות של ריכוז והפרעות קשב. מכל מקום, העימותים שלי עם מחנך הכיתה (בשנות הלימודים השלישית, הרביעית והחמישית) היו רבים. במיוחד סבלתי מהשעמום הרב שאפיין את סגנון דיבורו ואת דרך הצגת חומר הלימודים (בשיעורי תנ”ך, מולדת ועברית). אופי שיעוריו נגד לחלוטין את המזג האישי שלי, לפחות באותם ימים.

הדברים הגיעו עד לידי כך שמנהל בית-הספר ביקש מהורי להתייעץ עם פסיכולוג בתחנת הייעוץ העירונית. בעקבות כך החליט המנהל, פסח אוורבוך, לקבל את המלצת הפסיכולוג ולהעבירני לכיתה מקבילה החל משנת הלימודים השישית (כיתה ו’). העברה זו הייתה בבחינת נקודת מפנה ביחסי האמביוולנטיים כלפי בית-הספר. המצב פשוט השתנה בצורה דרמטית. פגשתי בכיתה החדשה מורה כלבבי – את הסופר יהודה בורלא. קשה לי להגדיר במדויק מה היה יהודה בורלא עבורי, וכנראה גם עבור תלמידים רבים אחרים. ניתן אולי לאפיין אותו בראש ובראשונה כמורה מספר סיפורים. מרבית שיעוריו, ובמיוחד השיעורים בתנ”ך, הפכו עבור תלמידיו לסיפורי הרפתקאות, והכול בלשון עסיסית ובקסם אישי רב. נוסף על כך, בכל יום שישי הוקדשה שעה אחת לסיפורים שהיו פרי עטו וזאת עוד בטרם ראו אור. זכור לי במיוחד סיפור אחד שסופר בהמשכים מרובים, שאחר-כך התפרסמו תחת הכותרת “עלילות עקביה”.[10] המפגש הזה ביני לבין מורה מזן אחר וכן עם כמה מורים נעימי לכת ואנושיים, סייע בידי לסיים את בית-הספר היסודי בצורה מכובדת ואפילו כתלמיד טוב למדי.

עם זאת, למרות שיחסי הגומלין ביני ובין בית-הספר הוטבו מאוד בכיתות העליונות, אינני סבור שבית-ספר זה הייתה לו השפעה רבה על עיצוב אופיי וזהותי התרבותית-החברתית. המתחרה שידה הייתה על העליונה הייתה תנועת הנוער שהתוודעתי אליה כבר בגיל צעיר מאוד, בחופש הגדול בין כיתה ד’ לכיתה ה’.

התנועה שאליה גויסתי הייתה תנועת “המחנות העולים” – תנועת הנוער הלומד בארץ-ישראל. “המחנות העולים” לא הייתה כמובן תנועת הנוער היחידה במרחב העירוני של היישוב היהודי, אולם היא ודאי הייתה התנועה הראשונה ששורשיה היו לחלוטין ארץ-ישראליים. לרוב תנועות הנוער האחרות היו גם שורשים בחו”ל, בעיקר בקהילות היהודיות של מזרח-אירופה. האדם ש”גייס” אותי ואף הייתה המדריכה הראשונה שלי, הייתה נערה צעירה. קראו לה זהבה קניג, היא הייתה מבוגרת ממני ב-6‑7 שנים וכבר הייתה חברה ותיקה בתנועה. הכרתי אותה היטב היות שאביה היה קרוב משפחה שלנו. הורי היו נוהגים מדי פעם לבקרם וגם הם היו אורחים רצויים מאוד בביתנו. חיבבתי מאוד את אהרון ושרה, הוריה של זהבה, ובמיוחד את אחיה אפרים שהיה מבוגר ממני בשנתיים-שלוש. אפרים מצא את מותו בראשית מלחמת העצמאות בנסיבות מסתוריות. כנראה נרצח ליד ביתו על-ידי ערבים מהכפר הסמוך למקום מגוריו בדרום תל-אביב. הפעילות התנהלה בסניף דרום של התנועה, שהיה ממוקם בתוך מתחם שכלל גם “בית-עולים”. מדובר בבית עולים שהיה מה שמכונה כיום “מרכז קליטה” והוא שכן ברחוב העליה. לאחר תקופה קצרה הועבר הסניף משולי העיר למקום אחר, ברחוב ג’ורג’ אליוט, סמוך מאוד לרחוב שינקין. המקום החדש הוגדר שוב כ”סניף דרום” או “מחנה העדה הדרומית”. באותה תקופה לערך עבר גם הסניף הצפוני של התנועה למקום חדש, סמוך מאוד ל”חוות הפועלות” – בית-ספר חקלאי לבנות.

בסניף הדרום החדש הלך והתגבש במשך שנים ספורות אותו מקבץ חברים שכונה החל מ-1946, עת הגיוס לפלמ”ח, “הכשרת כפר-גלעדי”. זה היה גם חלק מהגרעין שהקים ב-1947 את קיבוץ מעין-ברוך. סניף מחנה הדרום פעל ברחוב ג’ורג’ אליוט רק שלוש שנים (1942‑1945). היו אלה גם השנים האינטנסיביות ביותר של נעורי. הפעילות בסניף, ששכן בצריף מט ליפול, עמדה בראש סדר העדיפויות שלי גם כחניך וגם כמדריך, ומעל לכול מבחינת האנרגיה והזמן שהקדשתי לפעילות זו. מבחינה זו חברותי בתנועת “המחנות העולים” הייתה חשובה יותר מכל חובותי האחרות, כתלמיד תיכון או כבן להורי. בצריף זה התחלתי את הקריירה שלי כמדריך של קבוצת הגיל הנמוכה ביותר – שכבת “העמלים”, וסיימתי כראש סניף כמה שנים לאחר-מכן ביד-אליהו. מובן שבו-זמנית לא החסרתי אף מפגש של השכבה שלי. גם כל החופשים, ובראש ובראשונה “החופש הגדול”, היו מוקדשים לפעילות בתנועה.

נהניתי מאוד מעבודתי כמדריך. תוכנית ההדרכה הייתה מסודרת מאוד מבחינת התאמתה לקבוצות הגיל השונות. עם זאת, התכנים החינוכיים היו נושא לוויכוחים חריפים בקרב המדריכים. חילוקי-הדעות בסוגיות התכנים הפכו לאחת העילות לפילוג שהתרחש ב”מחנות העולים” בשנת 1945, ועל כך עוד יסופר להלן. מכל מקום, הצריף היה עבורי ועבור רבים אחרים בית לכל דבר. אחת העדויות המרגשות למידת הזיקה האמוציונלית של החברים לצריף באה לידי ביטוי בהמנון שחובר במיוחד בעקבות הנטישה הכפויה של המקום לאחר הפילוג בתנועה, ואלה מילות השיר שחובר לו גם לחן. מחבר השיר הוא אהרון חפץ, אחד המדריכים האהובים שהיו לנו בשנות הפעילות בצריף:

צריף פשוט ודל ודולף מעל –

זו הייתה הדמות, זה היה מפעל,

זו הייתה שלמות.

נכנסה שבת – אז הבן, הבת

לובֶן חג עטוּ

ושירה אחת ונשמה אחת

בחלל פשטו…

אז הלב מילל, החליל חילל

והיה אך טוב.

מי לכך פילל, מי כל זאת מילל

כי הכול יחלוף…

בטרם אמשיך בכמה נושאים הקשורים לחברותי בתנועה, מן הראוי לומר כמה דברים על שכונת מגורי בדרום תל-אביב, שכונה שמשום-מה לא זכתה בשם רשמי ולכן אכנה אותה שכונת “קולנוע עדן”. אל שכונה זו, ששכנה בפתח נווה-צדק, הגיעו הורי כנראה בסוף 1939 או בראשית 1940. קודם-לכן גרנו כמעט כל שנה בכתובת אחרת, כנהוג בתקופת המנדט. לי זכורות לפחות שלוש דירות ששכנו בסביבת בית-הספר היסודי שבו למדתי (ביה”ס אחד העם). הדירה בשכונת “קולנוע עדן” שכנה ברחוב התקווה פינת רחוב ליליינבלום. היא הפכה למשכן לשנים ארוכות. זו הדירה שממנה גם גויסתי לפלמ”ח ב-1946, ומשנה זו חזרתי אליה רק לביקורים אצל הורי.

המוסד החשוב ביותר בשכונה היה בית-הקולנוע “עדן”. היה זה, כאמור, בית-הקולנוע המודרני הראשון של תל-אביב הקטנה. במונחים של התקופה ההיא (שנות הארבעים), היה זה בהחלט מבנה מפואר למדי. הוא היה מחולק לשניים: החלק הראשון פעל בעונת הגשמים כיוון שהיה מקורֶה; החלק השני היה אולם ללא גג והיה מיועד לקיץ. הסרטים שאפיינו את קולנוע “עדן” היו בעיקר מערבונים אמריקניים וסרטים “רומנטיים” זולים, בעיקר צרפתיים. עבורנו, הילדים והנערים מהשכונה, האטרקציה הגדולה הייתה כמובן המערבונים. חלק לא מבוטל מזמננו הקדשנו לטיפוח יחסינו עם הסדרנים על-מנת שיכניסו אותנו לאולם, ולוּ גם לאחר ההפסקה שיועדה לשתייה ואכילה במזנון בית-הקולנוע. אף שעיסוקַי בתנועת הנוער מנעו ממני את השוטטות הרבה סביב בית-הקולנוע, הזדמן גם לי מדי פעם להיכנס ולצפות במערבון זה או אחר, אף-על-פי שכבר ראיתיו לפחות שלוש פעמים קודם-לכן. במהלך הזמן אף זכיתי למה שאף ילד אחר לא זכה בו, וזאת כאשר נודע למפעיל מכונת ההסרטה שאני מבין צרפתית בסיסית. על-מנת להבין מדוע עובד זה התלהב מ”בקיאותי” בשפה הצרפתית, יש לסטות לרגע ולהסביר את הקושי שהיה קיים אז בסינכרוניזציה של העלילה עם התרגום לעברית. על-פי המקובל אז, לפחות בקולנוע “עדן”, התרגום לעברית הופעל ידנית, ולא היו כלל כתוביות בגוף הסרט. התוצאה הייתה שתמיד היו תקלות בסינכרוניזציה, בעיקר משום שהמפעיל לא ידע לא אנגלית ולא צרפתית. וכך לא היה כל קשר בין התרגום שרץ על סרט נפרד לבין הסרט שבו צפו הצופים. הקהל, שבדרך-כלל הורכב מצעירים, הגיב בשאגות ובקללות. וכאן באתי “לעזרה”… אכן, ידעתי צרפתית בסיסית. הורי דאגו לשמרה ואף קיבלתי שיעורים פרטיים לשם כך. היות שהכרתי את העלילה לאחר שצפיתי בסרט מספר פעמים, הצלחתי כנראה להגיע למידה סבירה של תיאום בין התרגום לבין העלילה. אינני זוכר כמה פעמים עסקתי במלאכה זו (אגב, ללא כל תשלום), אבל ברור שלא יכולתי להמשיך בכך לאורך זמן, שכן חובותי הלימודיות (הכנת שיעורי בית) והפעילות בתנועה, היו חשובות, לאחר הכול, יותר ממלאכת התרגום.

שכונת “קולנוע עדן”, פרופיל סוציולוגי קצר: כל מה שאומר על ההרכב החברתי-הדמוגרפי של השכונה מבוסס אך ורק על קטעי זיכרונות מעורפלים. לא רק בשל הזמן הרב שחלף מאז עזבתי לבלי שוב את השכונה (בשנת 1946), אלא גם העובדה שאותה קבוצת הנערים שעמה היה לי קשר כלשהו, מעולם לא היוותה עבורי אותו סוג של קבוצה המכונה בסוציולוגיה “קבוצת השתייכות”. על אחת כמה וכמה, היא לא הייתה בעיני “קבוצת התייחסות”, כלומר: הקבוצה ששאפתי לחבור אליה ולפעול בתוכה. קבוצת ההתייחסות שלי הייתה ללא ספק וללא הרהור חבורת הנערים והנערות שהשתייכו לתנועת “המחנות העולים”, וביתר דיוק “העדה הדרומית” בסניף המחנה הדרומי של התנועה. מכאן אפשר ללמוד שמעולם לא הפכתי ל”אזרח” השכונה. אף-על-פי-כן, אפשר להבחין כמה הבחנות שעשויות ללמד על הפרופיל החברתי של השכונה. יש להוסיף גם שלאחר הכול התגוררתי בשכונה כ-6 שנים.

הדבר החשוב ביותר שיש לומר על השכונה הוא שלא הייתה לה זהות מוגדרת. היה בה מקבץ מקרי של משפחות מרחבי הפזורה היהודית. כך למשל, בסמוך לקולנוע “עדן” – סמל החילוניות של תל-אביב – בלט מבנה מרשים. היה זה בית-הכנסת התימני. הוא היה מיועד לכל התימנים בשכונתנו ובשכונות הסמוכות, שהיו כבר חלק מכרם התימנים. ברחוב הראשי של השכונה, רחוב התקווה, גרו לעומת זאת משפחות מאירן, מיוון, מהבלקן, חלקם “ספרדים טהורים” דוברי לדינו. מנגד, היה גם ייצוג מכובד של יוצאי מרכז אירופה ואף ממזרחה, כמו הורי… בקיצור, “קיבוץ גלויות” כמעט מושלם. אני משער שכל דיירי השכונה נקלעו אליה מפני ששכר הדירה היה נמוך יותר מאשר ב”לב תל-אביב” כגון רחוב מלצ’ט, רחוב שינקין ושדרות רוטשילד. מעלה נוספת הייתה לשכונה, שהיא הייתה קרובה מאוד למרכז המסחרי של העיר שהתמקד בתקופה ההיא בסביבות רחוב הרצל. יש לי אך מושג קלוש על פרנסותיהם של דיירי השכונה, אבל נראה לי שלא אחטא לאמת אם אומר שחלק ניכר מהתושבים היו בעלי עסקים קטנים כגון בתי-מלאכה, חנויות רהיטים וכדומה, או שעבדו בהם כשכירים. במונחים סוציולוגיים, ניתן להגדיר את האוכלוסייה בשכונה כשייכת למעמד הבינוני הנמוך ומיעוטה אפילו למעמד הפועלים. מבחינת הזיקה הדתית, רובם ככולם היו יהודים מסורתיים. לכן לא היה זה מקרה שאחד מבתי-הספר הגדולים של “זרם המזרחי”,[11] כלומר של הציונות הדתית, שכן בשכונה. מנגד, ראוי לציין שבקרבת מקום שכנו בתי-המשפט של ממשלת המנדט, כך שלמקום הייתה גם מידה מסוימת של יוקרה מכובדת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “העתיד שלא היה”