החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

העתיד לא שייך לכולם

מאת:
הוצאה: | 2019 | 300 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

רוברט דונטבילונגהיר היה הפוסט קוף המשפיע ביותר בדורו, הדור האחרון של הפוסט קופים. הפוסט קופים הם אותם ברואים שהגיחו לעולם אחרי הקופים ושכינו עצמם בטעות "אנשים". הפוסט קופים נוצרו וחיו שם, אז על הכדור הכחול, והם הרסו אותו.
המצאותיו של רוברט דונטבילונגהיר היו האמצעים בהם הביסה הטכנולוגיה את האבולוציה, והחליפה אותה בטכנובולציה. בין המצאותיו היו הטמפוררי דת' משין שאיפשרה המתה והחזרתו לחיים של פוסט קוף. חיים ומוות היו עיניין של החלטה ואפשר היה למות ולחיות שוב, ושוב, ככה סתם בשביל הכיף. המצאה אחרת שלו הייתה ה"שריר", שכשמו כן הוא, שריר, אבל מהונדס. זה התחיל כהמבורגר שצומח בצלחת עם צ'יפס פלוס סלט, מוצר שחיסל את כל בעיות הרעב בעולם . אחר כך רוברט דונטבילונגהיר גרם להמבורגר לזוז וככה נוצר ה"שריר". השריר היה כלי תעבורה שקט ויעיל שנע על אנרגיית הסנדוויץ.
מאחר וכל פיתרון של כל בעיה מייצר בהכרח בעיה אחרת, פיתרון בעיית הרעב יחד עם בשורת המידע האינטרנטי, יצרה בעיה חדשה וגדולה הרבה יותר: תיסמונת ה"גם אני רוצה" פשטה במהרה סביב כל הכוכב הכחול, ופתאום כולם הבינו שהעתיד לא שייך לכולם, אבל כולם רצו גם. נדידת העמים הגדולה ביותר בתולדות הפוסט קוף החלה.
הפוסט קופים הטכנובולוציוניים בחרו בחיים הקלים שאיפשרו המצאותיו של רוברט דונטבילונגהיר, והם וויתרו על גופם על מסורבלותו ועל תחזוקתו המייגעת ועל הפרשותיו ההכרחיות, והם עברו לגור על מוחם בלבד במגרות כשהם חיים חיים מלאים באמצעות "משגרי תחושות ומגע". עוד המצאה של רוברט דונטבילונגהיר. האם אלה היו "אנשים"?

מקט: 001-3390-002
רוברט דונטבילונגהיר היה הפוסט קוף המשפיע ביותר בדורו, הדור האחרון של הפוסט קופים. הפוסט קופים הם אותם ברואים שהגיחו לעולם […]

1

חחחחחרררררוווווושששששץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץ.

חחחחחרררררוווווושששששץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץ זה כל מה שנשאר. חחחחחחחחחרררררררווווושששששץץץץץץ אחד ארוך שלא נגמר אף פעם, זה כל מה שנותר לי מכל העולם שהיה לי עד ההרפתקה האומללה הזו שיצאתי אליה בעל כורחי. לא נשאר כלום, רק החחחררררוווושששששץץץץץץ ואני. וכשאני אומר “אני” אני מתכוון…. למה אני מתכוון כשאני אומר “אני”? לא יודע… בכל מקרה נותרתי כאן לבדי , רק אני והזיכרונות שלי. אה, נכון, גם הדימיון נשאר לי והוא משמש אותי כדי לנסות להמחיש לעצמי את הזיכרונות והוא גם משמש אותי כדי שאוכל לשעשע את עצמי כי מאד משעמם כאן בציצנצת. כי מה שוויו של ה”אני” אם הוא לא ארוז ביחד עם זיכרונות שמגובים בדימיון? כלום לא נשאר חוץ מזה. כלום. אבל הכלום הזה הוא כל מה שנשאר ואם הכלום הוא “הכל” אז זה הופך את עצמו ל”הרבה”, לא? כי מה הם הגבולות של הדימיון? ושל ההיגיון? זה לא מתמטיקה. ההיגיון מת אי-שם מאחור , שם, אז, על הכדור הכחול הַשָמְאֳזִי ונשאר רק הדימיון.

בעצם, ואני חייב להגיד את זה כבר עכשיו, אני כל כך הרבה זמן לבדי כאן בצינצנת המחורבנת הזו, אני והחחחחררררוווווששששששץץץץץ והזיכרון והדימיון, ואני לא בטוח שאני יודע להבדיל בין זיכרון ודימיון. החחחחחררררווווששששץץץץץ, אגב, הוא אמיתי.

זה בכלל לא מעט בשבילי החרוושץ הזה כי זה הכל, אבל כל מה שנשאר. זה הדבר המוחשי האחרון שנשאר לי, חוץ ממני כמובן, שזה “אני” שזה גם לא כל כך הרבה אבל … זה מה שיש. רק אני והחרוושץ וכל השחור הגדול הזה של החלל שמסביבנו.

מה זה החרוושץ אתם שואלים? אקדים את המאוחר ואספר לצורך ההסבר שאני אסטרונאוט שנתקע ספק חי ספק מת בתוך הקפסולה שלו שהלכה לאיבוד במרחבי השחור הגדול של החלל לפני שבע מאות שנה… מאה יותר מאה פחות. כל המכשירים כבר שבקו ממזמן והפסיקו לפעול, פרט לזימזום הזה באוזן שמאל. מעין רעש-רחש סטטי לבן, כמו מקלט רדיו לא מכוון – חחחחחחחחחררררררררררווווווושששששששצצצצצצצצצ….. כל הזמן חחחחחחחרררררררררוווווושששששששששצצצצצ,….. חחחחחחחרר רררררררוווווושששששששששצצצצצ, …..חחחחחחחרררררררררוווו וושששששששששצצצצצ, וזהו. זהו!! רק זה. זהו החוש היחיד שעדיין מקבל אצלי איזשהו סיגנל; ישירות לעצב החישה-שמיעה של אוזן שמאל. חוץ מהרחש המעצבן הזה אני לא שומע כלום, לא רואה כלום, לא מרגיש כלום. כי אין לי מה לשמוע, אין לי מה לראות ואין לי מה להרגיש. פעם הייתי פ ו ס ט ק ו ף רגיל ושלם עם ידיים ורגליים ועיניים ואוזניים וציפור עם שתי ביצים מדלדלים בין רגליי. פעם הייתי פוסט קוף מאושר יחסית, נשוי לאחת ואבא לשניים. והיום? היום נותרתי רק אני, מצונצן בצינצנת פח שלא מתפקדת שמרחפת לה אי שם בחלל, המון המון שחור חללי סביבי – וה-חרוושץ. אני שונא את החרוושץ כי הוא מעצבן אותי.

איבדתי את התיקווה שהמכשירים ישובו לפעול ויאפשרו לי לדבר עם אהוביי שעל הכדור הכחול או לפחות שהמכשירים יתחילו שוב להשמיע לי מוסיקה או, לפחות, שיחדל בכלל, כי החחחרררווושששץץ זה רחש מעצבן ולא נעים. אבל מצד שני אני מאד פוחד, כי אם הוא יפסיק אני אנותק לגמרי מכל קלט חושי באשר הוא. החחחרררוווששששץץץ הוא השריד האחרון להיותי יצור חי בעל קלט חושי בכלל. אם החחרררוווששששץץץץ יחדל, לא יהיה לי כלום, ואז? איך אני אדע שאני בכלל חי? אני חושב משמע אני חי, נכון? ואם אנותק לגמרי מכל מערכת חושית?

אני אסטרונאוט. הייתי אסטרונאוט. הייתי בעצם כל מיני דברים. הייתי אבא, בעל, טייס. הייתי הרבה. הייתי. הייתי חי. חייתי. היום? היום כל מה שנשאר לי מחיי הוא הדבר היחיד שממחיש לי את החיים והוא אותו זימזום חחחחרוושצי באוזניי, שלא נפסק והוא ממשיך וממשיך וממשיך…חחחחחחרררררווווווושץץץץץץ ….. חחחחחחחחרררררררץץץץץ . זה לא נפסק ואין לי אפשרות להפסיק את זה. אין לי יכולת להגיע לכפתור שמכבה את זה. כלום. אני שבוי של החחחרררשששווווץץץץץ. כמה עלוב, כמה מצחיק, כמה עצוב וכמה מעורר רחמים שכל מה שנשאר לי מהחיים זה הטיסה הזו וכל מה שנשאר מהטיסה האמיצה הזו, זה שרידים של פוסט קוף, שזה אני, שסבור שהוא חי אבל הוא יודע שהוא לא מת ו….חחחרררוווששששץץץ. לא ממש. קצת יותר מפחית זיתים. היה שם פעם עולם שלם – על הכדור הכחול הַשָמְאֳזִי. כולם מתו. הכל מת. זה נגמר. אולי הצליחו לשרוד כמה פוסט קופים עלובים , שם במושבה הנכשלת על מאדים,,, אולי גם במושבת המֶגֶרוֹת….. אין לי מושג. אבל אני בספק כי אני הייתי התיקווה האחרונה שלהם. ייתכן שאני האחרון שזוכר. אני הַזֵּכֶר.

על המאדים היו כמה פוסט קופים ואני הייתי אמור להגיע לשם עם התרופה שהייתה אמורה להציל אותם, אבל הם כנראה מתו גם וייתכן והם עשו את זה יותר לאט מאלה שעל הכדור הכחול אבל קשה לי להאמין שמישהו הצליח לשרוד שם. אני האחרון. יכול להיות שאני האחרון. אני האחרון. אחרון הפוסט קופים. אני והצינצנת והחחחחררררוווושששששץץץץץ. ואתם, אבל אתם לא נחשבים.

אני האחרון. ואתם? בואו נבהיר את הנקודה הזו כבר עכשיו כדי להסיר כל ספק וכדי להסדיר את היחסים בינינו. שיהיה ברור: אתם לא קיימים! לא קיימים! באמת… אתם פיקציה של המח המשועמם שלי. אני סתם המצאתי אתכם כדי שיהיה לי עם מי לדבר כי מאד משעמם פה בצינצנת וקצת נמאס לי לדבר עם עצמי וכשאני מנסה לדמיין ולשחזר שיחות עם בני משפחתי – כואב לי. נראה אתכם סגורים לבד במשך שבע מאות שנים לבד בצינצנת כשאין לכם עם מי לדבר. מאד מאד מאד משעמם. אז המצאתי אתכם סתם כדי שלא יהיה לי משעמם. כמה אני יכול לדבר אל עצמי? בצלמי ובדמותי הפוסט קופיים המצאתי אתכם. והתפקיד שלכם הוא לא קשה במיוחד, רק להקשיב. אז אנא בואו, אני אכניס אותך קורא/ת יקר/ה לתפקיד: אתה פוסט קוף זה מה שאתה. אתה לא אדם, ולא בן-אדם, ולא איש, ולא בן אנוש. הזן שאתה שייך אליו הוא לא “אדם” ולא “אנושות” . לאורך כל חיי הפוסט קוף עלי הכדור הכחול השמאזי הושרשה הטעות האחת שליוותה את תולדותיו של הפוסט קוף לאורך כל רבבות שנות קיומו: הפוסט קוף סבר שהוא “אדם”. טעות של טיפשים. עוד קצת סבלנות ואורך רוח והשושלת הפוסט קופית אולי יכולה הייתה להגיע לדרגת “אדם”, אבל הם לא הגיעו. קצרה להם הדרך. הם היו טיפשים מדי כי הם היו בטוחים שהם חכמים לגמרי. בשרשרת האבולוציונית של מיליארד שנים, הם היו בסך הכל החוליה שאחרי הקוף ומכאן שמכם – “פוסט קופים”, אלה שבאו אחרי הקופים. תתרגלו לשם הזה… זהו! בהתחלה הייתה מולקולה ואחר כך אמבה ואחר כך דו-חי ואחר אני-לא-יודע-מה ואחר היו קופים ואחר כך הקופים האלה הלכו על שתיים ואחר כך הקופים הללו למדו לדבר ולחשוב, ואחר כך? בסוף? אתם… ! אתם, הם אלה שבאו אחרי הקופים – הפוסט קופים. הבנתם? בסוף! לא הייתה חוליית המשך אחריכם! אתם הייתם האחרונים! החוליה שאתה שייך אליה קורא יקר, היא בסך הכל החוליה שבאה אחרי הקופים וזה נגמר שם. זה הכל ולא יותר. אתה…אתם… סתם פוסט-קופים. ליעד הזה שנקרא “אנשים”, לא הגעתם. הייתם קרובים, אבל לא הגעתם. לא זכיתם להגיע לשם , קצרה לכם הדרך כי לא היו קיצורי דרך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “העתיד לא שייך לכולם”