הארה

1

התרגשות גדולה אחזה במאות האנשים שהתכנסו באודיטוריום הכט של אוניברסיטת חיפה לרגל המאורע. היו שם היסטוריונים ואנשי מדע מן השורה הראשונה, שהגיעו ממקומות שונים לשמוע את הדברים שעמד פרופ’ ארנסט ווייל להשמיע. השמועה עשתה לה כנפיים, ואנשים מכובדים מאוד, שביססו תמיד את הנחותיהם על הוכחות מדעיות, היו עסוקים בספקולציות כמעט דמיוניות, שלוּ אומתו, היה הדבר מערער באחת את הבנתם בתחומים שבהם עסקו. היו שם ארכיאולוגים והיסטוריונים, פיזיקאים, אנשי ספרות ופילוסופיה, פסיכולוגים ואנשי רפואה, ולצדם אנשי דת, פוליטיקאים ועיתונאים רבים. אלה האחרונים לא חדלו לסקר ולראיין ידוענים נפוחי חשיבות עצמית, שידעו ליהנות מעצם המעמד ולא טרחו לרסן את לשונם. ההתעניינות בדברים שעמד הפרופסור לשאת חרגה הרבה מעבר לחוגי האקדמיה. רשתות תקשורת החלו לשדר את המתרחש כשעתיים לפני פתיחת האירוע. ציבור גדול במדינת ישראל, וייתכן שגם במקומות שונים בעולם, ציפה בדריכות למוצא פיו.

כתב טלוויזיה מפורסם הסתודד עם בכיר בכנסייה הרוסית האורתודוקסית וניסה לדובבו ללא הצלחה. שאלתו המטרידה חזרה ונשאלה באופנים שונים, אך לא זכתה למענה ענייני: ‘כבוד הפטריארך,’ חזר הכתב ושאל, ‘מה ידוע לך על השמועות סביב גילוייו המסעירים של פרופ’ ווייל?’ בפינה אחרת של האולם ראיינה פרשנית רדיו נמרצת את אחד מהחוקרים הבולטים של הגנום האנושי על אפשרות ביטולו של תהליך ההזדקנות ועל אורך חייהם ואיכות חייהם של יודעי סוד. קשה היה להבין כיצד קשורים הדברים לאירוע העומד להתרחש, אך אלה לא היו הביטויים היחידים לאנרכיה האינטלקטואלית ששררה במקום, בציפייה מופרזת ללא פחות משינוי אושיות הקיום. מלבד כמה ממשתתפי הכינוס לא נתן הציבור המשכיל שמילא את אולם ההרצאות מפה לפה ביטוי לספקנותו. להפך, האווירה שיקפה רצון כמעט מוגזם להאמין שאנו עומדים על ספן של אמיתות שהוסתרו עד כה ויסתרו את הידוע לנו על מה שהיה.

כניסתו של פרופ’ ווייל אל בימת האולם, עם נשיא האוניברסיטה, הרקטור, דיקן הפקולטה למדעי הרוח וראש החוג לספרות עברית והשוואתית, לוּותה בפרץ של מחיאות כפיים ושריקות עידוד ממושכות. אך ראה – זה פלא: ברגע שנשיא האוניברסיטה סימן בידו לקהל לשבת, נשתתקו לחלוטין הקולות, והאודיטוריום שב ולבש את החזות המכובדת המאפיינת אותו בימים כתיקונם. למעט הפרופסור ווייל, שנופף בידו לעברה, איש לא התייחס לאישה קטנת קומה, במחצית שנות השישים לחייה, שישבה בקצה הימני של השורה הראשונה באולם. מריון, זה היה שמה של אותה אישה, לבשה חליפה כהה וחולצה בצבע בז’, מכופתרת עד צוואר, ונעלה נעליים חומות, שטוחות עקב. מחרוזת פנינים, עגילים תואמים ושעון זהב הוסיפו להופעתה המכובדת, אלא שלא היה בזה כדי להסתיר את העצבנות שאחזה בה וגרמה לה לזוז באי-נוחות בולטת על מושבה, כמי שיודעת את העומד להתרחש ואין בכוחה למונעו. לידה ישבו אסטלה ויוחנן, שהתאמצו להעניק לפרופ’ ווייל את מלוא תשומת הלב.

ראשון הדוברים היה הדיקן, שהציג במילים מעטות את היושבים אל שולחן הנשיאות ופירט את סדר היום של הכינוס. אחריו נשא דברים נשיא האוניברסיטה, שהפליג בשבחו של חביבו הפרופסור והדגיש את סקרנותו ואופיו ההרפתקני.

דבריו נשאו את הפרופסור למחוזות וזמנים רחוקים. מחשבותיו הובילו אותו אל הוריו שלא התגברו מעולם על פטירתו ללא עת של אחיו הבכור, ארתור, בהיותו נער. הם נותרו מסוגרים ומרירים כל ימיהם והוא התקשה לזכות בחיוך או ליטוף אוהב. אחיו נחשב לעילוי, וכישרונו המתמטי בא לידי ביטוי עוד בבית הספר היסודי, כאשר הדהים מבוגרים ממנו בפתרון משוואות מורכבות. הוא היה מקור גאווה להוריו, פרופסורים לפיזיקה ולביולוגיה, ומרב תשומת לבם הופנתה אליו, בשעה שאחיו הצעיר לא זכה לאותה מידה של מסירות ואהדה. ארנסט, מצדו, לא נטה, כמצופה ממנו, למדעים מדויקים והישגיו בתחומים אלו היו ממוצעים בלבד. הוא זכר את דבריה של אמו בבית העלמין באחד מימי הזיכרון לאחיו. ‘הלוואי שארנסט היה כמוהו,’ אמרה, בעוד בעלה מהנהן בראשו לאות הסכמה. ארנסט רצה להאמין שאמירה זו לא נועדה לאוזניו, אלא נאמרה בקול חרישי, כמשאלת לב, אך למעשה לא חדלו הוריו מעולם מטענות על הבינוניות של בנם הצעיר ועל כך שלעולם לא יגיע לקרסולי אחיו. כעסו על הוריו גדל והתעצם ולא שכך עם הזמן. הוא נשלח לפנימייה. הוריו לא הרבו לבקר אותו, ובחלוף השנים גם הוא לא הקפיד לבקרם בימי חופשה. בתום לימודיו בפנימייה התגייס לצבא, ובו בזמן החל להתעניין בהיסטוריה של עם ישראל. באחד מביקוריו בבית הוריו בחיפה מצא את אביו יושב בכורסתו, שמיכה פרוסה על ברכיו וספר בידיו, כשעיניו נעוצות בלי נוע בתקרה. גם כשהבשורה על בואו של ארנסט נצטעקה לאוזנו, לא הגיב. למעשה דבר לא יכול היה עוד לעורר את תשומת לבו. בשל מחלת האלצהיימר שלקה בה הפך אדיש לנעשה סביבו, ואילו הכדורים שנטל שמו קץ לעוינותו ולהתפרצויות הזעם שפקדו אותו. אמו של ארנסט ניגשה אליו, חיבקה אותו והדביקה נשיקה יבשה על לחיו. מעיניה נשקפו עייפות רבה והעדר שינה כתוצאה מהטיפול בבעלה. אף שלא שבה ונהגה בזלזול בבנה הלא-יוצלח, כתמול שלשום, לא חש ארנסט במהפך של ממש ביחסה אליו, ועם זאת גם לאדם בגילו טוב היה לחוש את חומו של חיבוק אמהי. הוא לא יכול היה להתאפק, ניגש לחדר שחלק בשכבר הימים עם אחיו ופתח את הדלת למחצה. אותו ריח מוכר הציף את נחיריו. אף-על-פי שלא העז להדליק את האור, נקל היה להבחין שדבר לא הוזז ממקומו והכול נשמר כשהיה: שתי מיטות מוצעות וארון בגדים ישן ביניהן, שולחן עבודה, כוננית בנויה עמודי מתכת ומדפי עץ, מראה מלבנית גדולה שמולה היו ארנסט ואחיו מסתרקים, ולצד החלון הפונה לחצר, תלוי מן התקרה, נותר במקומו הכלוב ללא הקנרית. תמונתו הממוסגרת של ארתור שנוספה לחדר ריגשה אותו עד דמעות. כמה רגעים חלפו בטרם התעשת וחזר לחדר המגורים.

‘מה היו אומרים עכשיו,’ חשב פרופ’ ווייל בלבו, ‘אילו יכלו לראות לאילו פסגות הגיע בנם?’ מחשבותיו הסיחו את דעתו מנאומו של נשיא האוניברסיטה ולכן לא שמע את מחיאות הכפיים הרמות, שככל הנראה באו בתגובה להזמנה שהופנתה אליו לגשת אל דוכן הנואמים ולשאת את הדברים שרבים כל כך ציפו בדריכות לשמוע. הוא לגם שתי כוסות מים מלאות להרוות את צימאונו ולהרטיב את גרונו היבש, קם ממושבו וניגש לדוכן. מחיאות הכפיים הרמות הדהדו באוזניו וגרמו לו לסחרחורת קלה. מאחוריו, על מסך גדול, הוקרנה דמותו, שהפעם הייתה שונה מכפי שזכרו עמיתיו באוניברסיטה. לאו דווקא פניו הן שהשתנו, אף שכל שערות ראשו הלבינו. אולי הייתה זו יציבתו השונה או הרישול בלבושו, ללא מקטורן ועניבה כהרגלו, אלא במכנסי ג’ינס וחולצת גולף משתרבבת מחוץ להם. הוא הישיר את מבטו אל הקהל הרב, הרכיב את משקפי הקריאה ושלף מהכיס האחורי של מכנסיו דפי פנקס אחדים בכתב ידו. אחר כך כחכח בגרונו לוודא שהמיקרופון מגביר את קולו. באודיטוריום נשתרר שקט מוחלט, כמו באולם קונצרטים לפני אות הפתיחה של המנצח ואחרי אחרון המשתעלים.

‘כבוד נשיא האוניברסיטה והרקטור, אדוני הדיקן, חבריי לקתדרה, מכובדיי כולם…’