החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

העם האיראני מעניק בזאת

מאת:
הוצאה: | 2013 | 198 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

נשיא הרפובליקה האסלאמית של איראן, מזמן אליו בבהילות את מפקד חיל האוויר הגנרל ספאווי. "החלטתי להעניק לעם הבריטי הכופר תשורה, ליתר דיוק תשורה גרעינית," אומר הנשיא לגנרל הנדהם ומטיל עליו את האחריות, להכנסת המטען בהסתר ללב לונדון. לתכנון וביצוע המשימה מתמנה סגן אלוף קבאדי, קצין מבצעים מבריק ובעל מוניטין. הוא מקים צוות  מובחר שמתכנן ומוציא לפועל, את הוראתו של הנשיא. ביום המבצע, התוכנית האיראנית משתבשת בחלקה ובתוך זמן קצר, נפוצה ברבים. בעיר לונדון על 14 מיליון התושבים שבה, מתחילה מנוסה היסטרית ומתחוללת מהומת אלוהים. כל המערכות החיוניות קורסות. הרחובות נחסמים כולם, במכוניות שבעליהן נטשו אותם והמשיכו את מנוסתם ברגל. בכאוס הטוטאלי, רבים מקפחים את חייהם ורבים עוד יותר נפצעים. סגן מרשל האוויר דייויד שילטון, מפקד גרופ 1 בחיל האוויר המלכותי הבריטי, מנסה כמעט לבדו, לעמוד בפרץ וזאת, עד לסיומה המפתיע של העלילה.

זהו ספרו החמישי של דוד (דודי) ירון (סא"ל מיל' במודיעין חיל האוויר), קדמו לו שני רומנים צבאיים עתידיים, "הפטרייה 1988" (1981) ו"שיוט האימה" (1985) שראו אור בספריית מעריב. הספרים עוררו בזמנו עניין מיוחד בשל אירועים שונים ושנחזו בהם ואלו אכן התרחשו בפועל מספר שנים אחר כך. ספרו השלישי "חוויותיי בקווקז" (2012), עוסק בחוויותיו של המחבר בשנת שהות הזויה בקווקז הרוסי. סיפרו הרביעי "מבצע סבאלברד 1981" (2012), הינו רומן מתח צבאי, העוסק בתוכנית הונאה סובייטית המדרדרת את שתי המעצמות הגדולות, עד אל סף מלחמה עולמית שלישית.

 

 

תמונת הכריכה – Andre Zehetbauer

http://www.flickr.com/photos/az1172/2268282449/in/photostream

מקט: 9-62590-864-3
נשיא הרפובליקה האסלאמית של איראן, מזמן אליו בבהילות את מפקד חיל האוויר הגנרל ספאווי. "החלטתי להעניק לעם הבריטי הכופר תשורה, […]

פרק 1 – בחזיתו של מבנה מודרני גדל מידות, שגגו המקומר עשוי מתכת וזכוכית, התנוסס שלט מאיר עיניים: ברוכים הבאים לשדה התעופה על שם אייתולה חומייני. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת בשדה התעופה הבינלאומי של העיר טהראן. דומה היה שזה טרם ניעור לחלוטין מתנומת הלילה, שבה שובתת בו הפעילות כמעט לחלוטין. גם הימים בשדה תעופה זה, לא היו גדושי פעילות כבעבר. המשטר הרדיקלי באיראן, חוקי השריעה הנוקשים מבית והחרם של רבות ממדינות המערב, גדעו למעשה כל פעילות תיירותית, אל המדינה וממנה. מסוף המטענים הגדול בשדה, ידע גם הוא בעברו ימים טובים יותר. היו אז אלו ימי שלטונו של השאה מוחמד רזה פהלווי,

באולם הנוסעים הנכנסים הגדול והשומם ברובו, סמוך לעמדת החתמת הדרכונים, ניצב חייל צעיר במדי חיל האוויר איראני. דרגות סמל התנוססו על זרועותיו. החייל אחז בידו צילום קטן, ממנו ניבטו פניו של גבר שדרגות סגן אלוף לכתפיו. החייל שילח מבטים חוקרים בבאים מולו ומעת לעת, היה שב להביט בתמונה שבידו. מקץ דקות אחדות, ניתק החייל ממקומו וממש חסם בגופו, את דרכו של הגבר שפסע מולו ובידו תיק נסיעות. החייל רקע בעקביו וקד קידה קלה.

“סגן אלוף קבאדי?”

“כן,” השיב הגבר בהפתעת מה.

“בוקר טוב אדוני. אני סמל רזי מלשכת מפקד חיל האוויר. התבקשתי להביא אותך מייד לפגישה עם מפקד חיל האוויר הגנרל ספאווי. אפשר לקחת את המזוודה שלך אדוני?” סגן אלוף קבאדי הנהן בחיוב.

החייל חילץ מידו של סגן אלוף קבאדי את מזוודתו והצביע בידו אל דלת היציאה. השניים החלו עושים דרכם אל מחוץ לאולם הגדול. מראה נאה היה לו סגן אלוף קבאדי שנכנס זה עתה לשנתו השלושים וחמש. גובהו היה מעל לממוצע, מבנה גופו רזה ועורו שחום. שערו השחור היה קצוץ ועשוי היטב. פניו צרות ועיניו היו שחורות כפחם. הוא לבש מכנסי ג’ינס כחולים וז’קט ספורטיבי אפור. השניים יצאו את אולם הנוסעים בטרמינל ושמו פעמיהם, אל מגרש החניה הסמוך. החייל קרב אל מכונית פיז’ו 406 כחולה ופתח את דלתה האחורית.

“בבקשה אדוני.” החייל הביט בחטף בשעונו. “כדאי שנמהר, המפקד כבר ממתין לך. אנחנו באחור קטן בגלל העיכוב בנחיתה.” החייל טרק את הדלת האחורית והקיף את הרכב בצעדים מהירים. הוא התמקם מאחורי הגה המכונית וזו, יצאה את מגרש החניה בנסיעה מהירה. מקץ כשעה הגיע הרכב לשעריו של בסיס חיל האוויר “דושן-טפה.” בדיקת הזקיפים בשער הבסיס, התמשכה מעט יותר מהרגיל, משום שהללו ביקשו לוודא שהאזרח שברכב, הוא אכן סגן אלוף בחיל האוויר האיראני. משתמה הבדיקה, הורם המחסום והרכב עשה דרכו פנימה. רכב הפיז’ו עצר בסמוך למבנה דו קומתי, שבו שכנה לשכתו של הגנרל ספאווי.

סגן אלוף קבאדי פסע במסדרון המוביל ללשכת מפקד חיל האוויר. המקום היה מוכר לו היטב מביקוריו הקודמים בו, אולם מעולם לא עשה זאת, כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים. אכן מוזר למדיי, הרהר בינו לבין עצמו סגן אלוף קבאדי. מעניין מה הדחיפות הרבה שבעטייה, שלפו אותי כך בבגדי אלו, היישר משדה התעופה. הוא הגיע עד בסמוך לדלת לשכת מפקד חיל האוויר ולהפתעתו, נוכח לראות את הדלת פתוחה לרווחה. קבאדי הקיש קלות על הדלת הפתוחה ונותר לעמוד בפתח החדר. מפקד חיל האוויר הגנרל ספאווי, היה שעון על שולחן עץ גדול, נתון כל כולו בקריאת מסמכים כלשהם. את קירות החדר עיטרו תמונות של מטוסים שונים. על מדף עץ מוארך, ניצבו כבמסדר, דגמיי מטוסים ומסוקים. ביניהם בלט בנוכחותו המרשימה, דגם גדול של מטוס 14-F. על כנפיו, התנוסס סמל חייל האוויר האיראני בצבעי ירוק לבן ואדום. סגן אלוף קבאדי כחכח בגרונו בניסיון ללכוד את תשומת ליבו של מפקדו. הגנרל זקף את ראשו מעל הניירות שהיו פזורים לפניו והביט בסגן אלוף קבאדי.

“בוקר טוב המפקד, אני יכול להיכנס?”

“כן כנס, שב. עוד שתי דקות אני איתך.”

הגנרל שב לעיין בניירותיו וקבאדי התיישב מולו ועקב אחריו במבטו. כבן חמישים היה הגנרל ואת פניו עיטרו זיפיי זקן בן ימים אחדים. חולצת מדיו שצבעה תכלת, הייתה עמוסה באותות מלחמה צבעוניים שונים ומעליהם בהקו כנפי הטיסה. כובעו ארוך המצחייה, היה מונח בפינת השולחן בסמוך למסך המחשב. הגנרל זקף את ראשו, נשען לאחור בכורסת העור השחורה והישיר מבטו אל קבאדי.

“אף פעם לא ראיתי אותך בבגדים אזרחיים, דווקא מתאים לך. אתה נראה כמו איזה איש מכירות, או משהו כזה.” הגנרל שחיוך קל הפציע בזווית פיו, המשיך להביט בקבאדי. מקץ מספר שניות, הוא רכן לפנים, השעין את ידיו על השולחן ופניו שבו להרצין.

“אני מקווה שהדרכון השוויצרי שסידרנו לך, הצליח הפעם להסתיר אותך מהעיקוב האמריקאי. סכם לי ממש בקיצור, איך היה בפקיסטן. הם עמדו בכל מה שהבטיחו לנו לפני הנסיעה שלך?”

“כן המפקד. שיתוף הפעולה שלהם היה יוצא מהכלל. הם לא הסתירו ממני כלום. ישבתי עם מנהל תוכנית הטילים שלהם והוא הבטיח לי אישית, שנקבל את כל השרטוטים שביקשנו. הייתה לי גם פגישה חצי רשמית כזו אבל מאוד מעניינת, עם עבד אלקדיר חאן. מסתבר שאחרי הזיכוי שלו, הוא לא חזר לעבוד בתוכנית הגרעין ולמעשה הוא פנוי ומחפש מה לעשות עם עצמו. שאלתי אותו אם הוא מוכן לבוא לביקור קצר אצלנו והוא השיב בחיוב. מי יודע, אולי יצליחו פה לשכנע אותו להשתלב בפרויקט שלנו.” מפקד חיל האוויר זקף את גבותיו בהשתוממות.

“זה יכול להיות מעניין אבל גם מאוד בעייתי, משום שכל העולם מכיר אותו ואת הפעילויות שלו בעבר. אני רוצה שתעביר את המיידע הזה לחברה האזרחים שעובדים איתנו. אנחנו לא צריכים להתעסק בזה. שהם יחליטו אם הוא מעניין אותם ושישיגו לעניין הזה את כל האישורים מלמעלה בעצמם. זה ברור סגן אלוף?”

“כן המפקד, אני אמסור להם את כל הפרטים ואנתק איתו מגע.”

“בסדר גמור, “אמר מפקד חיל האוויר, “עכשיו תקשיב טוב. לא בגלל זה הביאו אותך אלי ישירות משדה התעופה.” פניו של הגנרל נעשו עתה חמורות סבר. “מרגע זה אתה וכל הצוות שלך מפסיקים להתעסק בכל מה שעשיתם עד עכשיו. יש לנו משימה חדשה, דחופה ובעלת חשיבות לאומית עליונה. הקציבו לנו זמן מאוד קצר להגיש תוכניות מבצעיות לאישור. אני ממנה אותך מרגע זה, להיות המתכנן והמוציא לפועל של התוכנית הזו. אתה מנהל הפרויקט המורכב הזה מתחילתו ועד סופו.” הגנרל נופף באצבעו מול פניו המופתעות של סגן אלוף קבאדי. “אסור לנו בשום אופן להיכשל, פשוט אין לנו אופציה כזו. אם חלילה זה יקרה, אז לא רק הראש שלך, גם הראש שלי יהיה בסכנה.” סגן אלוף קבאדי זע בחוסר נוחות בכיסאו והדבר לא נעלם מעיניו של הגנרל, שהמשיך מיד בדבריו.

“אתה בטח מסוקרן לדעת במה דברים אמורים, נכון?”

“כן המפקד, במיוחד אחרי ההקדמה הלא שגרתית שלך.”

“זו לא הייתה הקדמה. זה היה איום, אבל אני אייחס את כושר ההבחנה הלקוי שלך, לעייפות מהטיסה.” הגנרל הביט בשעונו. “בדיוק לפני שעה וחצי, חזרתי מפגישה עם נשיא הרפובליקה. הנשיא הגדיר את המשימה, כהענקת תשורה איראנית לעם הבריטי הכופר. אני מניח שאתה כבר מבין שמדובר בתשורה גרעינית.” קבאדי נותר קפוא במקומו. מחשבות טורדניות החלו להתרוצץ במוחו בקצב מטורף, אולם הגנרל לא הניח לו ולמחשבותיו והמשיך מיד בדבריו.

“למעשה הנשיא פנה לפני כמה ימים לקולגות שלנו מחיל הים. הרעיון של החברים מהמודיעין הימי היה, להעביר מכולה ימית עם המטען לנמל פורטסמוט ומשם, להכניס אותה עם משאית למרכז לונדון. התוכנית הזו נפסלה, אחרי שהסתבר שגורמי הביטחון בנמל שם, ממש לא פראיירים. הם מעבירים את המכולות שם, שיקוף ובדיקות שכוללות גם גלאי קרינה. כשזה נודע, שיחררו את חיל הים מהמשימה ושמו את הקוף הזה על הכתפיים שלנו. נשיא הרפובליקה בכבודו ובעצמו, אמר לי הבוקר שלנו בחיל האוויר, יש את המוחות הכי יצירתיים והכי מבריקים בכל הצבא. מרגע זה סגן אלוף, התפקיד שלך הוא להוכיח לנשיא הרפובליקה שהוא צודק.”

סגן אלוף קבאדי נותר ישוב ללא נוע בכיסאו. הגנרל הביט בו ממושכות, כמנסה לעמוד על המתחולל בראשו, אולם מקץ שניות בודדות, המשיך הגנרל במתן הנחיותיו.

“יש עוד נקודה עקרונית וחשובה. הנשיא נתן הנחיה שהמטען חייב להגיע למרכז העיר לונדון, באופן חסוי ואנונימי. הוא לא רוצה שום השארת טביעות אצבע שיובילו לכאן. יש לך סגן אלוף אישור ממני, לגייס כל כח אדם וכל ציוד שתזדקק לו לביצוע המשימה. אני מתכוון גם לסקטור הצבאי ביטחוני וגם לסקטור האזרחי. אין לך שום מגבלה תקציבית, אבל יש לך מגבלת זמן מאוד רצינית והשעון התחיל לרוץ לפני פחות משעתיים.”

הגנרל ספאווי שלח את ידו למעטפה שהייתה מונחת על שולחנו, מעטפה שסמל משרד הנשיאות התנוסס עליה. הוא הושיט את המעטפה לקבאדי.

“קח, זה יעזור לך.”

“מה יש במעטפה המפקד?”

“זה מכתב רשמי חתום על ידי נשיא הרפובליקה, שבו כל מי שיעלה בדעתך לפנות אליו, מצווה להיענות ומיד לכול הדרישות שלך.” הגנרל ספאווי נשען לאחור בכורסתו. “תגיד, כמה זמן אנחנו כבר מכירים. ארבע עשרה, חמש עשרה שנים, לא?”

“כן המפקד, חמש עשרה שנים בדיוק.”

“אני לא זוכר שעד היום אכזבת אותי באיזו שהיא משימה. חסר לך שזה יקרה דווקא עכשיו, כשלפנינו משימה לאומית ממדרגה ראשונה. כולם כאן במפקדה אומרים, שאתה קצין המבצעים הכי טוב שהיה לנו אי פעם בחיל האוויר. אז עכשיו הגיע הזמן שתוכיח גם לי שזה נכון. תעלה על מדים וצא מיד לדרך. אני רוצה לקבל ממך תוכנית מבצעית ראשונית לאישור שלי, תוך 48 שעות. זה ברור?”

“כן המפקד, יבוצע.”

סגן אלוף קבאדי קם על רגליו, קד קידה קלה ופנה לעבר דלת היציאה כשבידו המעטפה הנשיאותית.

בחדר קטן באגף המבצעים במפקדת חיל האוויר האיראני, ישב סגן אלוף קבאדי בסמוך לשולחן משרדי מלבני. מעבר לשולחן ישבו שני קצינים נוספים במדי חיל האוויר, שדרגות רב סרן לכתפיהם. רב סרן סלאפי הנמוך מבין השניים, היה כבן שלושים. מבנה גופו מלא, ראשו מקריח, אפו פחוס כשל מתאגרף ולחיו תפוחות. לצידו ישב עמיתו רב סרן חוסייני, שחזותו תאמה יותר לפקיד בחברת שירותים כל שהיא. גובהו ומבנה גופו, היו ממוצעים וקשה היה לייחס להם יחוד כל שהוא. פניו היו צרות ומוארכות ושערו השחור היה משוח בג’ל ומסורק לאחור. משקפיו עבות המסגרת, נחו ברישול כלשהו על חוטמו. על השולחן היו פזורות מפות של נתיבי טיסה וצילומי אוויר רבים. על הקיר שממול לדלת הכניסה, נמצא מסך פלזמה גדול. בסמוך לו, ניצב שולחן צר עמוס מכשירי קשר שונים. קבאדי זקף את ראשו והישיר מבטו אל רב סרן סלאפי.

“אנחנו יושבים כאן כבר כמעט שלושים ושש שעות. אני חייב עד הצהריים, להביא למפקד חיל האוויר, תוכנית מגובשת פחות או יותר ולקבל את האישור שלו. לכן מעכשיו אני לא רוצה לשמוע שום רעיונות חדשים. אנחנו חייבים להתחיל ולהתכנס על התוכנית המועדפת והיותר פשוטה ומעשית מבחינתנו. זה ברור?” סגן אלוף קבאדי הביט בשעונו. “אם לא הייתי מספיק ברור, אז אני אומר את זה שוב. לא עוד קווים כלליים ולא עוד פנטזיות. יש לנו מקסימום שעתיים, להתכנס על תוכנית נבחרת.” שני הרבי סרנים, הנידו בראשיהם להסכמה. קבאדי הביט בהם והמשיך מיד בדבריו.

“כפי שזה נראה לי עכשיו, אני נוטה ללכת על התוכנית שלכם עם המטוס אזרחי הכביכול תמים, שיכניס את המטען פנימה ללונדון. בהנחה שזה הכיוון וגם מפקד החיל יאשר את התכנית, תסבירו לי עכשיו. למה אתם נעולים דווקא על המטוס ההודי. תסביר לי אתה סלאפי, איזה יתרונות יש לנו אם נלך על המטוס של אייר אינדייה? אתמול כשישבנו על התכניות, היו לך כמה אופציות נוספות. מה גרם לך להכריע וללכת על ההודי? חוץ השיקול הדמוגרפי. הריי יש יותר ממיליארד הודים, אז אם נחסל ארבע מאות, זה לא יחשב אפילו אצלם לביג דיל.”

רב סרן סלאפי החריש ונראה אובד עצות. הוא הבחין בקצה קצהו של חיוך על פניו של קבאדי. בשל היכרותם הקצרה יחסית, לא ידע סלאפי כיצד לפרש את הערתו של מפקדו. האם חומד הוא לצון, או שהערתו אכן נאמרה במלוא הרצינות. סלאפי בהה בקבאדי וניסה לברור את מילות תשובתו. קבאדי שהבחין במבוכתו, גיחך קלות.

“אני רואה שאתה תקוע סלאפי. בוא, אני אעזור לך. אני כמובן מתלוצץ. אתה עוד תתרגל להומור המקברי שלי וכדאי שתנצל את הזדמנות הזו לצחוק קצת. אני חושש שלא יהיו לנו הרבה הזדמנויות כאלו, בזמן הקרוב.” פניו של קבאדי שבו והרצינו. “אגב, צחוק,”אמר קבאדי, ” כשאני חושב על זה שוב והפעם ברצינות, זו בהחלט נקודה מעניינת. היא יכולה להקל בהמשך, על המערכת הפוליטית שלנו. אולי לא כל כך נעים לומר זאת במפורש, אבל זה כנראה נכון.” קבאדי חכך את ידיו זו בזו. “טוב, נחזור לעניינינו. אז למה באמת העדפתם את אייר אינדייה? והפעם אני מצפה לשמוע סיבות אופרטיביות.” סלאפי חייך חיוך נבוך שלאחריו, כבר התעשת במהירות. הוא אסף לידיו כמה מהניירות שהיו פזורים לפניו, עלעל בהם קלות וזקף את ראשו.

“המפקד, הסיבה הראשונה היא, שהם מפעילים 179 טיסות בשבוע, משדה התעופה בדלהי להיתרו בלונדון. לכן גם מבחינת רשויות התעופה בלונדון, הטיסות שלהם מוכרות ושגרתיות. סיבה נוספת ולא פחות חשובה היא, עצם העובדה שהם מפעילים בקו הזה, גם מטוסי ג’מבו 747. גם לנו יש מטוסים כאלה בחברת התעופה הלאומית שלנו, למרות שהמטוסים שלהם מדגמים יותר מתקדמים. המפקד, עכשיו אני מגיע בעצם לנקודה הכי חשובה לדעתי לפחות. נתיב הטיסה הבינלאומי שלהם מדלהי להיתרו, עובר בשטחנו. ממש לא רחוק מכאן, בצפון. הינה תראה.”

רב סרן סלאפי הקיש במהירות על המקלדת והשלושה הפנו את מבטם אל מסך הפלזמה הגדול שעל הקיר. על המסך הופיעה מפת חלקה הצפוני של איראן ובכלל זה חלקו הדרומי של הים הכספי. קו אדום בולט, חצה את המפה ממזרח למערב. לאורך הקו האדום הופיעו כמה משולשים קטנים ולצידם מספרים ואותיות באנגלית. סלאפי הניח את אצבעו על הקו האדום שעל המסך.

“הינה, כאן בדיוק בין שתי נקודות הדיווח האלו, אנחנו מתכננים להעלים אותו. באותו הזמן, ה 747 שלנו שעליו נדבר עוד מעט, כבר ימתין באזור ובגובה זהה לזה של המטוס ההודי. כך המטוס שלנו יוכל להיכנס מייד לנתיב של ההודי ולדווח במקומו על ההגעה לנקודת הדיווח הבאה. משם ועד להיתרו, הכל כבר אמור להיות שיגרתי וחלק.” סלאפי הביט בקבאדי בסקרנות ובצפייה דרוכה לתגובתו, לתוכנית שזה עתה הוצגה בפניו. קבאדי נראה מהורהר והעביר את כף ידו במצחו.

“טוב, הבנתי,” אמר לבסוף קבאדי, “יש לנו למעשה ארבע נקודות חוזקה בתוכנית הזו.” רב סרן סלאפי הזדקף בכיסאו.

“המפקד, אני פרטתי רק שלוש נקודות.”

“נכון, שלוש, אבל לזה אני מוסיף את הנקודה הדמוגרפית ואני רציני בזה לחלוטין. היתרון ואולי הכי משמעותי הוא, שכל הפעולה המורכבת, האלימה והקשה יותר לביצוע, תתרחש בשטח שלנו. אני מוצא בזה יתרון עצום. זה בהחלט מגביר את סיכויי ההצלחה, לפחות בחלק הראשון והחשוב של המבצע כולו. תמיד עדיף להתחיל ברגל ימין ופה, אם נעבוד נכון, סיכויי ההצלחה שלנו יהיו גבוהים. זה כמובן אמור גם להקרין על ההמשך. או קיי, מה לגבי ההפלה של ההודי, איך חשבתם לעשות את זה?”

“המפקד, עוד לא הספקנו לטפל בנושא ההפלה ואיך יהיה הכי נכון לעשות את זה. על פניו, יש לנו כמה אופציות. אפשר לשלוח עליו זוג מטוסי יירוט שלנו שיעשו את העבודה, או למקם מראש מתחת לנתיב, פלגה של סוללת טילי קרקע אוויר.” קבאדי הניד בראשו מצד לצד ועיווה קלות את פניו. סלאפי שתגובתו של קבאדי לא נעלמה מעיניו, חדל מיד מדבריו.

“לא לא,” פלט קבאדי מהורהר, “אני לא רוצה באזור שום מטוסי יירוט. זה לא חכם שמטוסי קרב שלנו, יסתובבו כל כך קרוב לנתיב הבינלאומי. מה אני צריך להזכיר לכם שהלוויינים האמריקאים מסתכלים עלינו עשרים וארבע שעות ביממה? אני אגיד לכם יותר מזה. גם אם לא היו באוויר לוויינים, מה כבר הטילים של מטוסי היירוט יכולים לעשות ל747? מקסימום לסגור לו או אולי לפוצץ לו את המנועים. סטטיסטית נצטרך לשגר לפחות שישה או שמונה טילים, כדי לפגוע בארבעת המנועים. גם אם נצליח בזה, מה אז? הוא הריי יצליח לדאות או לדדות לפחות עוד רבע שעה עד שהוא ייפגש עם הקרקע. רק זה חסר לנו, שהוא יפגע ויתחיל לצרוח הצילו, לכל העולם ואשתו. אני מתפלא עליכם, זה ממש לא לעניין. אנחנו חייבים לבצע השמדה מיידית ומהירה של ה 747. את זה אפשר לבצע רק עם טיליי קרקע אוויר, שלכל אחד מהם יש בראש כמה עשרות קילוגרמים של חומר נפץ. הטילים האלו לא ילכו על המנועים, אלא יפגעו ישירות בגוף שלו או שיתפוצצו קרוב אליו. רק באופן הזה, נשיג השמדה מלאה ומיידית. אין פה שום מקום למחשבה נוספת, זה בדיוק מה שנעשה. מצידי אתם יכולים כבר מחר, לשלוח פלגת טילים קרקע אויר כזו צפונה להרים. שיתחילו להסתגל למקום, למזג האוויר ולקור שם ושילמדו גם את שיגרת הטיסות האזרחיות מעליהם. את הפינה הזו סגרנו?”

“כן המפקד,” פלט סלאפי בטון מתנצל, “אתה צודק. אני מבקש רק לומר, שאני לא המלצתי שמטוסי היירוט יעשו את העבודה הזו. רק אמרתי שעוד לא הספקנו בכלל לדון בנושא הזה.” קבאדי הנהן בראשו בפנים חתומות.

“בסדר, אני מקווה שהדברים עכשיו הרבה יותר ברורים. ישנם עוד שני נושאים מאוד חשובים שאתה סלאפי, חייב לזכור ולסגור. הדבר הראשון הוא שחייבים לחסום את כל התדרים של המטוס ההודי, בזמן שנפיל אותו. אסור בשום אופן שהטייסים יצליחו לשלוח איזו קריאת מצוקה לפני שהם יפגשו עם האדמה. גם כאן, אני לא רוצה שום מטוס חסימה באוויר. תשלח לשם רכב עם קרון חסימה שיצטרף לפלגת טילי הקרקע אוויר, שישבו שם ביחד ואז, גם התאום ביניהם יהיה מושלם. הדבר השני נוגע גם לך חוסייני. אני מדבר על לוח הזמנים הקצר שנתנו לנו עד לביצוע המשימה והעובדה שאנחנו הולכים על פעולה חד פעמית. מה שנקרא טיסה בכיוון אחד. אתם חייבים להבין את המשמעות? אין לנו זמן לפתח אמצעים, או טכניקות, או לבנות אלמנטים מסובכים. אני אהיה עוד יותר קיצוני. תשכחו מכל החוקים, הנהלים והתקנות התעופתיות שאתם מחויבים לפעול לפיהן ביום יום. פשוט תנקו את הראש ותשכחו מכל זה. להמחשת הדברים וכאן אני כבר ניכנס לנושא ה 747 שלנו. למרות כל השינויים וההתקנות שנבצע במטוס הזה ובניגוד לכל מוסכמה, לא נוכל לבצע אפילו טיסות ניסוי אחת. לא נוכל לבדוק באוויר את המערכות של המטוס. אנחנו נאלץ לעשות בדיקות סטטיות בלבד, הכל יתבצע על הקרקע. שוב, השמיים מעלינו מלאים בלוויינים אמריקאים וציוניים. הדבר האחרון שאנחנו צריכים, זה שהם יזהו כאן טיסות ניסוי מוזרות. אתם חייבים לחפש פתרונות יצירתיים, תאלתרו. מצידי תחברו את המטען עם חבלים ובתנאי שזה יעבוד. שוב, זה צריך לעבוד רק פעם אחת ולא לעמוד בשום תקנים או מוסכמות. בקיצור, לא רוצה כאן ציוותי תכנון, לא חבורות של מהנדסים, לא בדיקות התכנות, כלום. אין לנו זמן לכל הלוקסוס הזה. האם אנחנו מבינים אחד את השני?”

סלאפי וחוסייני הנידו בראשיהם לחיוב. סלאפי קם ממקומו כשבידו גליל נייר ארוך. הוא פרס אותו על השולחן וזה כיסה כמעט את כל אורכו. קבאדי וחוסייני קמו אף הם ורכנו לצידו של סלאפי מעל לנייר הפרוס. השלושה הביטו בעניין רב בצילום אווירי, שבמרכזו נראו שני מסלולים ארוכים ומקבילים. סלאפי הקיש באצבעו על הצילום האווירי.

“הפעולה שלנו תוכל להתבצע, אך ורק כשבהיתרו תנשב רוח מזרחית. רק אז הנחיתות יתבצעו מכאן, ממערב למזרח על מסלול 09 שמאל. רק אז המטוסים עוברים בפיינל[1] שלהם, מעל לתמזה ובגובה מאוד נמוך.”

סלאפי הניח על צילום האוויר סרגל וייצב אותו בהמשך מסלול 09. הוא שרטט בעזרת לורד שאחז בידו, קו שחור וישר שנמתח מקצה המסלול ועד למפגש עם נהר התמזה. שוב הקיש באצבעו הפעם על נקודת מפגש הקו השחור עם הנהר.

“בדיוק כאן, במרחק של ארבע וחצי מיל מקצה מסלול 09 שמאל, הנהר מתעקל מזרחה ומתיישר על ציר האורך של מסלול 09. לפה בדיוק נגיע ופה נפעל.”

קבאדי התיישב בכיסאו וחוסייני מהר לעשות כך גם כן. סלאפי נותר לעמוד ותלה את עיניו בקבאדי, בהמתנה למוצא פיו. קבאדי קימט את מצחו ונראה מוטרד משהו.

“אין לי עדיין מושג איך אתם רוצים להוריד את המטען לתוך התמזה,” אמר קבאדי וגרד בפדחתו. “אני מבין שזה הבייבי שלך חוסייני. מיד נשמע אותך, אבל כבר ברור לי, שזו הנקודה הקריטית בתוכנית כולה. אני מתכוון לא רק מבחינה מבצעית והצורך בהטסה מדויקת וקפדנית, אלא גם מבחינה טכנית. תגיד לי חוסייני, בהנחה שזה יתבצע בהצלחה והמטען יגיע נכון למים, איך נוודא שגם במים הוא יתנהג נכון? אני מתכוון למשל לכך שהוא ימשיך ויצוף עם הזרם במרכז הנהר עד לעיר ולא יתקע באיזה מכשול או צמחיה בגדת הנהר?”

חוסייני רכן אל ערמת הניירות שלפניו, פשפש בה מעט ושלה ממנה תמונה, בה נראה מכשיר עגול דמוי רובוט. זה היה המונח על רצפת חדר כלשהו. חוסייני העביר את התמונה לידיי קבאדי.

“המפקד, אני בטוח שאתה מכיר את שואבי האבק החדשים האלו, שמתרוצצים כל היום בחדרים בלי להתנגש בשום דבר.”

“כן,” השיב קבאדי, “אני מכיר את האיי רובוט.”

“אז אנחנו נשתמש במנשא הימי של המטען, באותו עיקרון,” אמר חוסייני. “לזה נוסיףGPS ומנוע חשמלי עם מדחף, שיתקן מידי פעם את הנתיב בנהר. ככה המטען ימשיך לשוט במרכז הנהר עד שיגיע לעיר.” סגן אלוף קבאדי הביט בחוסייני וחיוך קל הופיע בזוית פיו.

“תגיד, חוסייני, לאשתך קנית שואב אבק כזה, או שגם לה אתה מראה רק את התמונה שלו?” חוסייני שהיה נתון כל כולו במחשבות אודות פרטיי תוכניתו, לא היה מוכן להערתו זו של קבאדי. הוא נראה מופתע, אך מהר מאוד דווקא מצא בכך הזדמנות פז, להפיג קמעה את המתח.

“האמת ששאלתי אותה אם היא רוצה אחד כזה, אבל היא אמרה שזה יפחיד את הילד שלנו, שבדיוק עכשיו התחיל לזחול בכל הדירה.” קבאדי פלט גיחוך קצר.

“ואתה חוסייני בטח חושב שאני קונה את הסיפור שלך. תגיד את האמת, תגיד שאתה מתקמצן לקנות לה מכשיר כזה.” השלושה פרצו בצחוק. קבאדי העביר את מבטו אל סלאפי.

“סלאפי, לך עוד אין בעיות כאלו. אישה, תינוק שזוחל על הרצפה. אתה חופשי ומאושר הא? אני מקווה שבעתיד יהיו לך.” פניו של קבאדי הרצינו שוב. “בדיוק בנושא הזה, אני רוצה לומר לכם כמה דברים. למעשה אלו הנחיות שלא משתמעות לשתי פנים. אתה חוסייני מתנתק מרגע זה ועד שנשלים את המשימה, מהאישה, מהילד, מהפילגש, מכולם. אתה תהיה יחד איתנו בבידוד מוחלט. אנחנו נהיה המשפחה החליפית שלך. למרות שלסאלפי אין ניסיון בחיי זוגיות ולי אומנם יש, אבל לא הכי מוצלח. זה מה יש, תאלץ להסתפק בשנינו.”

“המפקד אני אהיה בסדר,” אמר חוסייניבביטחון רב. קבאדי שלח מבט מהיר בשעונו ומהר לקום על רגליו.

“טוב, נחזור לעניינינו. בכללי, התוכנית שלכם נראית לי על פניה בסדר. עדיין יש בה נעלמים וחורים כמעט כמו בגבינה שוויצרית, בעיקר בכל מה שקשור למטוס שלנו. אני צריך לזוז עכשיו למפקד החייל. אני אנסה איך שהוא להציג לו את התוכנית, כך שתיראה יותר מגובשת, ממה שהיא באמת כרגע. אם הוא יאשר אותה, אני מייד יוצא להשיג לכם את הצעצוע הגדול שביקשתם. רגע, עוד דבר אחד שלא אמרתם לי. ביקשתי שתבדקו את כל בסיסיי החייל ותמליצו לי, איפה כדאי לנו לרכז את הפעילות שלנו ממחר. נו אז מה מצאתם ועל מה אתם ממליצים?” היה זה סלאפי שמהר להשיב.

“המפקד, בדקנו והגענו למסקנה שהשדה הכי מתאים לנו הוא משהד.” קבאדי הציץ שוב בשעונו.

“משהד? קצת רחוק לא? אתה מוכן בשתי דקות להסביר למה בחרתם דווקא בו?”

“כן המפקד. השדה הזה לא מרכזי ודי מבודד ולכן, הוא בטח גם לא בפוקוס של גורמי המודיעין הזרים. השדה לא גדול במיוחד ויש לזה יתרון בכל מה שקשור לביטחון שדה. זה אמור להיות הרבה היותר קל, לסגור ולבודד אותו עם כל האנשים שבו, עד שנשלים את הפרויקט שלנו.”

“אני מסכים איתך, אבל זו לא גם נקודת חולשה מבחינת היכולות והתשתיות שיש בשדה הקטן הזה?”

“בדקנו גם את זה המפקד. יש להם שם הנגר ג’מבו די מבודד. גם הצוות הטכני שלהם ויחידת הבינוי, נמצאו על ידינו ברמה מאוד גבוהה. אגב, יש להם שם גם מבנה טייסת ריק שממש מתאים לצרכים שלנו.”

“טוב, אני מקבל את ההצעה שלכם. אנחנו נעבוד במשהד, אבל זה מחייב אותנו להתארגנות בזמן אפס. אם לא יהיו הפתעות או תקלות בלתי צפויות, אז מחרתיים באור ראשון, ה 747 ינחת במשהד. אתם מבינים מה זה אומר? זה אומר שאתם חייבים עד הלילה, להזיז את הישבנים שלכם לשם. יהיו לכם בסך הכל 24 שעות להתארגן שם לקבלת המטוס. לי יש עוד כמה דברים לסגור כאן, כך שאני אגיע לשם מחר בסביבות הצהריים. תזמינו דחוף מסוק שייקח אתכם בערב למשהד.” קבאדי נופף באצבעו מול פניהם של חוסייני וסלאפי. “חברים, דיר בלקום. הנשיא הניח בידיים שלנו את הדבר הכי גדול והכי חשוב שיש לעם האיראני. זו משימה לאומית עליונה ואסור לנו לאכזב אותו. אז קדימה, תמשיכו לעבוד ושיהיה בהצלחה לכולנו ויהיה אללה בעזרנו.

בהזאד לגוואן מנכ”ל חברת התעופה “איראן אייר,” התרווח בכיסאו ושלח מבט חוקר בסגן אלוף קבאדי, שניכנס זה עתה לחדרו.

“אני מקווה סגן אלוף, איך אמרת קבאדי?, שיש לך סיבה באמת מוצדקת, להתפרץ אלי ככה באמצע יום עבודה. יש לי יום מאוד עמוס, אז בוא נעשה את זה קצר.” נראה היה שקבאדי אינו ממהר כלל ועיקר, להשיב למנכ”ל. הוא סקר באיטיות במבטו את תכולת החדר. בעיקר התעכב על דגמי מטוסי הנוסעים השונים, שרוכזו בארון זכוכית גדול.

“כן, יש לי סיבה טובה. לא הייתי מטריח אותך לחינם,” פלט קבאדי כלאחר יד, בעוד מבטו ממשיך לסרוק את החדר. קבאדי התרווח בכיסאו והישיר מבטו אל המנכ”ל. “תגיד, איך אתם מסתדרים עם החרם, מבחינת חלפים ושמישות של המטוסים?”

“מסתדרים זו לא בדיוק המילה הנכונה. ממוצע גיל המטוסים שלנו, הוא בערך שלושים שנה. אנחנו מתפעלים בעיקר מטוסי איירבוס ואיתם בעיית החלפים כמעט ולא קיימת. עם מטוסי הבואינג אנחנו בצרות צרורות. אנחנו מחפשים וקונים אביזרים וחלפים, בשוק החופשי ובעיקר מייד שנייה. למה אתה שואל? יש לך פתרונות עבורנו? אם באת כמו כולם רק לתת לי עצות, אז תיכנס לתור. לפחות בדבר אחד אני בטוח. לא טרחת לבוא אלי, רק כדי השתתף בצערי, נכון?”

קבאדי הביט במנכ”ל בפנים חתומות ונטולות הבעה. האיש האומלל הזה שגם כך חיו בתפקיד זה אינם חיים, לא יודע מה אני עומד להניח לפתחו, חשב בליבו קבאדי. מעניין האם לכשתתבהר לו סיבת הגעתי, הוא ימשיך לעשות שימוש בהומור הציני שהפגין זה עתה. קבאדי שלף מכיסו מעטפת נייר והניח אותה על שולחנו של המנכ”ל.

“זה עבורך,” פלט קבאדי ביובש.

בהזאד לגוואן, כבן שישים, נמוך, מקריח ולו כרס בולטת למדי, לבש חליפה אפורה ויקרה למראה. הוא חילץ מהמעטפה מכתב מודפס, שסמל משרד הנשיאות התנוסס בראשה ושקע בקריאתו. משסיים לקוראו, שמט מידו את המכתב אל השולחן. פניו המלאות האדימו מכעס והוא נראה, כמי שעל ראשו ניחתה בזה הרגע ממש, מהלומה עזה.

“נהדר, יוצא מהכלל,” נזעק המנכ”ל, “יש לנו ארבע מטוסי בואינג 747 ורק שניים מהם שמישים, בגלל המחסור בחלפים, ואתה רוצה לקחת לי אחד מתוך השניים? יש לך בכלל מושג מה המשמעות של הדבר הזה? אתה יודע כמה טיסות מתוכננות נצטרך עכשיו לבטל? אני מדבר על טיסות סגורות ומשולמות שבועות מראש. מה אתה מצפה שאני אעשה עכשיו?”

המנכ”ל הנסער, נעץ מבטים זועמים בקבאדי. זה נותר בשתיקתו כשפניו מביעות שלווה ונינוחות, דבר שרק הגביר את מידת כעסו של המנכ”ל.

“אתה יודע מה סגן אלוף, יש לי רעיון. אולי אתה תחליף אותי בתפקיד הבלתי אפשרי הזה. גם ככה ובלי העזרה שלך, צריך להיות לוליין או קוסם, כדי להצליח לעשות פה משהו. אה, מה אתה אומר? מסכים? האמן לי, עכשיו, ממש ברגע זה, אני מפנה לך את הכיסא.”

הבעת פניו ושפת גופו של קבאדי, שידרו שלווה כמי שאינו מתרשם כלל ועיקר, מסערת רוחו של המנכ”ל.

“אתה רוצה את התשובה שלי עכשיו?”, שאל קבאדי בקול שקט. מנכ”ל החברה, הניף לעברו את ידו בתנועת ביטול, כאילו רצה לומר, עשה כרצונך, זה ממילא לא מעניין אותי.

“מר לגוואן הנכבד, אני אשיב לך בכל זאת. אני לא אוכל לקבל עכשיו את ההצעה שלך, אבל יתכן שאשקול אותה בעתיד. עכשיו, מה אתה ממליץ לי לעשות? לחזור לנשיא הרפובליקה ולספר לו שאתה לא מתרשם מההוראה הכתובה והמפורשת שלו? זה מה שאתה רוצה שאני אעשה? אין בעיה, רק תגיד.”

המנכ”ל הביט בקבאדי אך לא פצה את פיו. פניו העידו על סערת הרגשות העזה שבה שהיה נתון. קבאדי שכמובן הדבר לא נעלם מעיניו, לא התכוון להרפות מטרפו, נהפוך הוא. הוא הניח את שתי כפות ידיו על השולחן, קם על רגליו ורכן בתנועה מאיימת לעבר המנכ”ל.

“הזמן שלי מוגבל מר לגוואן ולא באתי לכאן לשמוע את הצרות שלך. כדאי מאוד שתקשיב היטב למה שאני עומד להגיד לך. מבין שני המטוסים השמישים, אני רוצה לקבל את ה 747 שמצבו הטכני והמכני, טוב יותר. זה שנשארו לו יותר שעות טיסה עד הטיפול הבא. אנשים שלי יבואו להנגרים שלך פה ויחפשו כמה חלקים או אביזרים נוספים. אולי גם נוריד איזה רכיב או שניים, המטוסים האחרים שמושבתים ממילא. ודבר אחרון לפני שאני מסיים. אני רוצה את קברניט ה 747, הכי טוב והכי מנוסה שלך. איתו במטוס יגיעו גם שלושה אנשי צוות קרקע. אני רוצה איש מיבנה, מכונאי מערכות ואיש חשמל. מחרתיים באור ראשון, כל החבורה הזו תנחת עם ה 747 בבסיס הצבאי במשהד. אולי כדאי שתכתוב לך את הדברים, שלא תשכח. טוב, זה הכל מר לגוואן בשלב זה ותודה עבור הזמן שהקדשת לי.”

מנכ”ל חברת התעופה “איראן אייר”, נראה עתה כמי שעומד בפתחו של אירוע לבבי הממשמש ובא.

“מחרתיים בבוקר?” זעק בקול צווחני וקפץ על רגליו. מצחו היה עתה ממש סמוך לזה של קבאדי. “אתה מטורף. רגע, רגע, אתה בטוח שזה הכל? אולי תחשוב עוד פעם, אולי שכחת לבקש ממני עוד משהו. אולי אתה רוצה גם את ה 747 השני? למה שלא תיקח גם אותו? אתה יודע, אולי לגיבוי.” קבאדי הזדקף במקומו, סבב לאחור והחל פוסע לעבר הדלת.

“רגע סגן אלוף, מתי אני מקבל חזרה את המטוס שלי?”

“לא יודע, זה עוד לא ברור”, פלט קבאדי תוך כדי הליכתו לעבר הדלת ומבלי שטרח כלל להסב את ראשו לאחור. בהגיעו לדלת, עצר קבאדי והביט במנכ”ל מעבר לכתפו. “אז קבענו כן, מחרתיים באור ראשון המטוס אצלי במשהד.”

במרכזה של ריצפת הבטון בהנגר המטוסים רחב הידיים, נפער בור מלבני גדול. את דפנות הבור כיסו לוחות עץ ומעליהם בצבץ סבך של ברזלי בניין. בתחתית הבור עמלו שלושה חיילים צעירים כשלגופם סרבלי עבודה כחולים. משאית כבדה שעל גבה סבב מערבל בטון, ניצבה בשולי הבור. רעש מנוע המשאית, הדהד בעוצמה, בחללו הריק של ההנגר. על שפת הבור ממש, ניצב גבר מגודל ורחב כתפיים בסרבל כחול ודרגות סרן לכתפיו. עמידתו בפיסוק רגליים וזרועותיו החסונות שהיו שלובות על חזהו, שידרו סמכותיות ואחריות על הנעשה סביבו. הוא סקר בעניין את מעשיהם של החיילים שבבור. סגן אלוף קבאדי נכנס זה עתה אל ההנגר הגדול. הוא קרב אל הסרן בסרבל הכחול ונגע קלות בכתפו. הסרן שמט את זרועותיו מחזהו, הזדקף והצדיע בימינו.

“צהרים טובים המפקד וברוך הבא.”

“ברוכים הנמצאים. אתה מפקד יחידת הבינוי פה, נכון?”

“כן המפקד, יש לי יחידה קטנה, אבל החברה שלי ממש מעולים. הם עובדים כמו שדים.”

“יפה, בוא נצא החוצה, נדבר בחוץ,” אמר קבאדי כשהוא מגביר את קולו, בניסיון לגבור על רעש מערבל הבטון.

השניים פסעו אל מחוץ להנגר אל רחבת הבטון הגדולה. בניגוד לכללי ההיררכיה הצבאית המקובלת, היה זה דווקא הסרן שפצח בשיחה עם קבאדי.

“המפקד, אני מקווה שזה בסדר מבחינתך. זה היה רעיון שלי. מצאתי שזה פתרון הרבה יותר קל ומהיר, ממה שהצוות שלך הציע לנו לעשות.”

“אתה בכוונה מתחיל את השיחה איתי מהאמצע סרן? אני הגעתי לבסיס הזה לפני פחות משעה. המקום היחידי שהספקתי לבקר בו עד עכשיו, הוא תא השירותים בטייסת. אגב, לא משהו. אז אולי תתחיל מהתחלה כדי שאני גם אבין, על מה אתה מדבר.” הסרן המגודל, הניח את ידו על לוח ליבו.

“אני מצטער המפקד, חשבתי שבאת עם הקצינים שלך אתמול. בכל אופן, הם ביקשו מאיתנו שנבנה שלוש רמפות מפלדה, אחת לכל כן נסע של ה 747. הם גם ביקשו שעד הרמפות, ניצור שיפוע מתון, כדי שאפשר יהיה לגרור את המטוס ולהעלות אותו על הרמפות. הבנתי שהם רוצים שהמטוס ימצא מעל ריצפת הבטון בגובה, שיאפשר הטלה של איזו חבית או אני לא יודע מה. טוב זה לא ענייני, אני קצין הבינוי כאן. הבקשה שלהם נשמעה לי הזויה לגמרי. המפקד, האנשים שלך באמת חשבו שאפשר לגרור 175 טון בעלייה? בשיפוע אל הרמפות? אני אגיד לך יותר מזה. ההנגר הזה, מותאם פיקס ל 747. אפילו הזנב שלו כמעט נוגע בגג. אם המטוס היה עולה על הרמפות, הייתי צריך לפתוח פתח בגג עבור הזנב שלו. זה לא יותר פשוט במקום להרים את המפלצת הזו, לחפור מתחת הבטן שלה בור, שיאפשר להטיל מהמטוס את החבית הזו? אני צודק המפקד? אתה לא חושב שזה עדיף ככה?” קבאדי, שילח לעברו חיוך חטוף.

“עכשיו דיברת סרן ועכשיו אני גם מבין אותך. אז שאלת אם אני מאוכזב? ממש לא. על פניו, נראה לי שאתה צודק במאה אחוז. אם זה גם יקצר לנו את לוחות הזמנים בביצוע, אז אני אודה לך פעמיים.” הסרן שב לשלב את ידיו על חזהו. ניכר בו שתשובתו של קבאדי, השיבה אליו באחת את בטחונו העצמי.

“תגיד,” שאל קבאדי, “אני מבין שממש עכשיו יוצקים את הבטון בבור. אז מתי הוא יהיה מוכן? המטוס אמור לנחות פה בבסיס מחר על הבוקר. ממש באור ראשון.”

“הבטון יהיה יבש מחר בצהרים המפקד. אבל, עד הבוקר נוכל להוריד מהבטון את כל הקרשים ולנקות כמו שצריך בתוך הבור ומסביבו. אגב, אין שום בעיה להכניס את המטוס להנגר מייד על הבוקר עוד לפני שהבטון יהיה לגמרי יבש. כני הנסע שלו יהיו מספיק רחוקים מהבור. צריך כמובן להכניס אותו הפוך ברוורס ומאוד בזהירות. אין כמעט מרווח מקצות הכנפיים של ה 747 לדפנות של ההנגר.” קבאדי זקף בפליאה את גבותיו ולא ניסה כלל להבליע את חיוכו. הסרן הביט בו בתמיהה.

“סליחה המפקד, אמרתי משהו לא בסדר?”

“נראה לי שאתה לא מסתפק בבינוי ואתה רוצה להחליף גם הקצין הטכני שמנהל את הפעילות בהנגר. אני מציע שתתמקד בתחום שלך, במיוחד שאתה עושה את זה לא רע בכלל.” הסרן נראה מעט נבוך.

“לא, לא, אין לי שאיפות כאלו, טוב לי עם מה שאני עושה המפקד. רק שתדע שגם צוות הקרקע כאן, המכונאים, הם מהמעולים שבמעולים. בכול אופן בכל מה שקשור לבינוי, אני כאן בשבילך ויש לי פה את צוות הבינוי, הכי טוב בכל חיל האוויר.”

קבאדי הניד בראשו וטפח קלות על כתפו של הסרן.

“אני בהחלט מתרשם מהיוזמה ויכולת הביצוע שלך. זה לא מפתיע אותי, כי זה בדיוק מה שציפיתי למצוא כאן. אני עוד אזדקק לך גם בהמשך.” השנים לחצו ידיים. הסרן שב אל תוך ההנגר הרועש וקבאדי, פנה אל מכוניתו שחנתה בסמוך.

  1. :

    עלילת מתח מדהימה ולמרות שזה ספר וירטואלי, לא תוכלו להניח את הספר עד שתסיימו לקרוא… לשריין סופ"ש…

  2. :

    ספר עדכני עם עלילה מותחת ומתחוכמת וסוף מפתיע. ממליצה בחום

  3. :

    הספר משלב/בתוכו אלמטים מהחוויות העכשוויות/במציאות. שלנו יחד עם תרחישים שבהחלט יכולים להתממש תוך תיאור מותח ומרתק מומלץ

  4. :

    דודי יקירי,
    שמחתי ללמוד מהפרסום שלך שהנך שולח ידך בכתיבה.
    כמורך לשעבר, בין השאר, לספרות ולשון, אני גאה בך! החילותי בקריאת הפרק הראשון שהכנסת לאתר, ולאחר שאסיים את הקריאה, אני מבטיח לחזור ולהעביר לך את התרשמותי ב"אובייקטיביות".

    שלך,
    עמי

  5. :

    להלן התייחסותו של מר רם אורן לספר, כפי שטרח לומר לי בשיחת טלפון שנערכה היום ה 13.3.2013:
    "קראתי את הספר שלך ואני רוצה לומר לך שמאוד אהבתי אותו. העלילה מקורית ומעניינת ורואים שמי שכתב אותו, הוא איש מקצוע בתחום."

הוסיפו תגובה