החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

האלקסיאדה

מאת:
מיוונית: שי אשל | הוצאה: | 2022 | 49 עמ'
קטגוריות:
הספר זמין לקריאה במכשירים:

49.00

רכשו ספר זה:

האָלֶקְסִיָאדָה היא אפוס רחב יריעה, הפורש לעיני הקורא את סיפור הצלתה של האימפריה הביזנטית בכוח נחישותו, תעוזתו וערמומיותו של אדם אחד – הקיסר אָלֶקְסְיוֹס קוֹמְנֵנוֹס (1118-1081). בד בבד מתארת האָלֶקְסִיָאדָה, דרך עלילותיו של גיבורה אלקסיוס, את סיפורה של תקופה מכרעת בתולדות אירופה הנוצרית ואגן הים התיכון, תקופת מסע הצלב הראשון, אשר גלי ההדף אשר יצרה משפיעים על הנצרות והאסלאם עד ימינו אלה. האָלֶקְסִיָאדָה מתארת את מאבקה העיקש של האימפריה הביזנטית לשרוד אל מול השבטים הטורקיים הפולשים אל אסיה הקטנה ועוקרים את התרבות היוונית־רומאית לטובת ניצניה של ציוויליזציה טורקית חדשה. אך השבטים הטורקיים והאימפריה הביזנטית אינם מייצגים כאן את עצמם בלבד אלא מהווים, את חוד החנית של שתי הדתות המונותאיסטיות, האסלאם והנצרות. ההתנגשות בין הטורקים לביזנטים גוררת אחריה עד מהרה את העולם המוסלמי והעולם הנוצרי להתנגשות הציוויליזציות הגדולה של ימי הביניים.

מחברת האָלֶקְסִיָאדָה, אנה קוֹמְנֵנָה, בתו של הקיסר אָלֶקְסְיוֹס קוֹמְנֵנוֹס, נחשבת להיסטוריונית הראשונה בתולדות העולם.

שמה של היצירה – האָלֶקְסִיָאדָה – מעיד על שאיפתה להידמות ולשאוב השראה מן האפוס הגדול של התרבות היוונית והמערבית – האיליאדה מאת הומרוס. כמו האיליאדה, האָלֶקְסִיָאדָה היא סיפור רב עלילות המתמקד באישיותן של הנפשות הפועלות על רקע מלחמות וקרבות הרי גורל.

 

האָלֶקְסִיָאדָה מובאת בזאת לקורא העברי לראשונה בתרגום מוער מיוונית, בתרגומו של שי אשל, דוקטור להיסטוריה ביזנטית ואיש הספרייה הלאומית בירושלים. מתרגומיו הקודמים למקורות ביזנטים: הכְרוֹנוֹגְרַפְיָה מאת מיכאל פְּסֵלוֹס (כרמל ומאגנס, 2014) ויומנו של עולה הרגל יואנס פוקאס, קתדרה 135. מפרסומיו: Eshel, S. The Concept of the Elect Nation in Byzantium (Brill, 2018).

מקט: 4-249-51008
האָלֶקְסִיָאדָה היא אפוס רחב יריעה, הפורש לעיני הקורא את סיפור הצלתה של האימפריה הביזנטית בכוח נחישותו, תעוזתו וערמומיותו של אדם […]

מבוא
שי אשל

אנה קוֹמְנֵנָה ונסיבות כתיבת האלקסיאדה

בערוב ימיה, בשנת 1150 לערך, יושבת אנה קוֹמְנֵנָה, בתו הבכורה של קיסר האימפריה הביזנטית אָלֶקְסְיוֹס קוֹמְנֵנוֹס (1081–1118), ועושה במודע מעשה שלא עשתה אף אישה בחברתה ובזמנה – לכתוב היסטוריה.[1] היסטוריה פוליטית, היסטוריה צבאית, מלחמות וקרבות. היא, שלא הייתה אמורה להֵיראות מחוץ לכותלי הארמון אלא בטקסים רשמיים, שהייתה אמורה להסתפק בגידול ילדים ובמעשי צדקה, שלא הרחיקה פעמים רבות בחייה מעיר הבירה קונסטנטינופוליס, יושבת וכותבת על טקטיקות צבאיות, פוליטיקה של כוח, תככים, עמים זרים ועוינים, אבירים צלבנים, שבטים נוודים ומאורעות רחוקים. המעשה הוא בבירור ובמודע חציית קו, אך אין זו הפעם הראשונה שאנה קומננה אינה מוכנה להרכין ראשה בפני הנורמות המגדריות של זמנה. כבר בצעירותה החלה ללמוד בסתר ונגד רצונם של הוריה את כתבי הפילוסופים והרטוריקנים היווניים הקלאסיים,[2] ובבגרותה הפכה לפטרונית של מחקר פילוסופי, מדעי ורפואי וכתבה בעצמה בנושאים אלה.[3] מלבד היותה האינטלקטואלית הבולטת בדורה, לא הייתה אנה קומננה מוכנה למשוך ידיה מן הפוליטיקה. בתור בתו הבכורה של הקיסר, אשר הייתה אמורה לרשת את השלטון אלמלא היותה אישה, לא הייתה אנה קומננה מוכנה לוותר לאחיה, יוֹאָנֶס קומננוס, וניסתה בכל דרך להביא לעלייתו לשלטון של בעלה, ודרכו להגיע לעמדת הכוח שאותה ראתה כנחלתה. אלא ששאפתנותה של אנה ואף תמיכתה של אימה, הקיסרית איריני, לא הביאו לתוצאה המקוּוָה, ובעלה, נִיקֵפוֹרוֹס בְּרִייֶנְיוֹס, שהיה שאפתן הרבה פחות ממנה, מיאן לנסות לתפוס את השלטון לאחר מות אביה.[4] אחיה יואנס קומננוס עלה לכס הקיסר (1118–1143), ואנה נידונה להיכלא בכלוב של זהב באחד ממנזרי קונסטנטינופוליס, אף על פי שהיא עצמה לא התנזרה אלא על סף מותה. שלושים שנה לאחר מאורעות אלה, כאשר האווירה הפוליטית מאפשרת זאת ולאחר מותו של אחיה יואנס, אנה קומננה ניגשת למלאכת כתיבת ההיסטוריה של אביה אלקסיוס כפי שהיא רוצה, ללא צנזורה מצד השלטון או פחד ממנו, ובאופן שיאפיל על יורשיו.[5] אנה קומננה תובעת דרך כתיבת ההיסטוריה את עלבונה ומבקשת לבסס את מעמדה כבת המלוכה הבכורה, לפאר את שלטונו של אביה, ובד בבד לעשות עבודתה נאמנה כהיסטוריונית, להוכיח את יכולתה הרטורית, ההיסטורית והאינטלקטואלית ולחזור ולספר את סיפור גבורתו של אביה כאפוס נרחב, המגולל את קורות הצלתם של מדינה ועַם בכוח נחישותו, תעוזתו וערמומיותו של אדם אחד – אביה.

אנה קומננה כהיסטוריונית

בתור היסטוריונית היה על אנה קומננה להתמודד עם שלל טענות אפשריות: האם היא כותבת היסטוריה או אֶנְקוֹמְיוֹן[6] לאביה? כיצד השיגה את המידע שבידה אם לא יכלה להיות נוכחת ולוּ בחלק ממסעות המלחמה שעליהם היא מספרת? כיצד יכול הקהל להאמין לתיאורי קרבות המוצגים לו על ידי אישה אשר לא אחזה בנשק מעולם?

מן הצד האחר נהנתה אנה קומננה מכמה יתרונות, שהחשוב שבהם הוא היכרותה האינטימית שאין לערער עליה עם הקיסר ועם בני המשפחה הקיסרית, הקרובה והמורחבת, אשר חבריה לקחו חלק מכריע במאורעות זמנם. נוסף על כך הכירה אנה חלק גדול מן הדמויות המרכזיות בקונסטנטינופוליס, וכן ראתה והייתה עדה לרבים מהמאורעות אשר התרחשו בעיר הבירה ובקרבתה, דוגמת מסע הצלב הראשון. כמו כן הייתה לאנה קומננה גישה ישירה, וכפי הנראה בלתי מוגבלת, לארכיון הקיסרי ולתעודות מקוריות מימי אביה.

אנה קומננה מנצלת חוזקות אלה כדי לכפר על היעדר הניסיון הקרבי ועל העובדה שלא נכחה ברבים מן המאורעות. היא מצטטת, ולעיתים מביאה בשלמותם, ככתבם וכלשונם, מקורות ותעודות היסטוריות, כגון חוזה דֶבוֹל משנת 1108 בין בּוֹהֵמוֹנד[7] וכוחותיו הנורמניים, שפלשו לאימפריה הביזנטית, לבין אביה הקיסר; מכתב רשמי של אלקסיוס קומננוס לקיסר הגרמני היינריך הרביעי (1084–1105); וכן כְריסוֹבּוּל[8] רשמי של אלקסיוס קומננוס, המעניק לאימו את השלטון ואת הסמכות לניהול ענייני קונסטנטינופוליס והאימפריה ככלל בזמן שהותו במסעות צבאיים. אנה קומננה פורשׂת בפני קהלה תיאור מפורט ומלא חיים של דמויות מן המשפחה הקיסרית וכן של חיי החצר והארמון, תיאורים ממקור ראשון של חיי בית המלוכה אשר אין קהל שלא יהיה צמא להם – בכל עת, לגבי כל בית מלוכה. בספר ארבעה עשר אנה קומננה דנה בשיטות פעולתה כהיסטוריונית ומדגישה גם את הראיונות עם אנשי צבא ומפקדים אשר מסרו לה באופן מפורט את מהלכי הקרבות, ושוב ושוב מדגישה בפני קהלה כי מקצת האנשים האלה חיים עדיין ויכולים להעיד על נכונות דבריה.

ואולם לגבי הטענה הראשונה, בדבר היותה משוחדת לטובתו של אביה, אין בפי אנה קומננה מענה מוחץ מלבד ההתמודדות החוזרת ונשנית עם הנושא ומלבד האפולוגטיקה, כבר מתחילת הספר, המבקשת לשכנע את הקהל בדבר נאמנותה של קומננה למקצוע ההיסטוריה, מודעותה להבדל שבין כתיבת היסטוריה לבין כתיבת אֶנְקוֹמְיוֹן והצהרתה התקיפה בדבר היותה חסרת פניות ככל שהדבר נוגע ליריבים, לידידים ולבני משפחה כאחד. נאמנותה, לדבריה, נתונה לאמת בלבד.

את הסיבה הראשונית לכתיבת ההיסטוריה אנה קומננה מציגה כבר במבוא: הרצון להשלים את עבודתו ההיסטורית של בעלה נִיקֵפוֹרוֹס בְּרִייֶנְיוֹס, עבודה אשר נקטעה באיבּה עם מותו.[9] חיבורו ההיסטורי של ניקפורוס ברייניוס מצוי בידינו, ועוסק בתקופה שקדמה לעלייתו של אלקסיוס קומננוס לשלטון. עם זאת נראה כי עבודה זו לא הייתה אמורה להיות אלא הקדמה לכתיבת תולדותיו של אלקסיוס קומננוס עצמו, לבקשת הקיסרית איריני, אשתו של אלקסיוס. אנה קומננה מבקשת איפוא להמשיך ולהשלים את עבודתו של בעלה, אשר הקשר הרגשי החזק ביניהם והאבל על מותו הם נושאים חוזרים במהלך האלקסיאדה. ככלל, קומננה אינה מדירה עצמה מתוך הטקסט אלא מחוָוה דעה על אנשים, מדגישה את אישיותה וסמכותה כהיסטוריונית וכבת־סמכא בתחומי הפילוסופיה והרפואה, וקוטעת פעם בפעם את רצף ההיסטוריה בפסקאות המכניסות אל תוך היצירה את אישיותה שלה, רגשותיה, זכרונותיה, טיעוניה לטובת אמינות החיבור ההיסטורי ועוד.

מוטיב חוזר במעורבותה של קומננה בטקסט הוא האבל על בעלה ועל אביה, פרצי רגשות אשר הרקע האישי מהווה להם הסבר חלקי בלבד. בתור אישה העוסקת בעיסוק הנחשב גברי ובנושאים אשר נחשבים ברובם גבריים, אנה קומננה שבה ומדגישה מדי פעם את נשיותה דרך ביטויי האבל, ובכך מבקשת לשוב ולמקם עצמה בתוך הגבולות המגדריים של החברה הביזנטית במאה ה־12 – גבולות אשר היא עצמה פרצה בעצם הכתיבה ההיסטורית שלה.[10] אנה קומננה מהלכת על חבל מגדרי דק, הלוך ושוב בין הנועז למקובל.

ובכן, האם לפנינו היסטוריה נשית? האם אנה קומננה כותבת באופן שונה מן ההיסטוריונים הגברים של תקופתה? האם היא מכניסה אל חיבורה תוכן העוסק בנשים, או אופן תיאור וזווית ראייה נשית?

מבחינה כמותית, התשובה היא שלילית. מסעות מלחמה, קרבות ופוליטיקה מהווים את חלק הארי של האלקסיאדה, כך שנושאי הכתיבה אינם נשיים ואופן הכתיבה אינו שונה בצורה מהותית מאופן כתיבתם של היסטוריונים ביזנטים בני התקופה כגון מיכאל פְּסֵלוֹס (אשר המעיט בתיאורי מלחמות), יואנס קִינָמוֹס או נִיקֵטָאס כוֹנְיָאטֶס המאוחר יותר. עם זאת, קיימים באלקסיאדה חלקים אשר ספק אם היו נכתבים על ידי גבר, ודאי לא באופן זה. אנה קומננה מתארת בפרוטרוט שלוש דמויות נשיות המשמשות לה מודל לחיקוי, גם אם לא הזדהות מוחלטת: אימה, אִירִינִי דוּקָאִינָה,[11] האדוקה בדתה, אוהבת הספר והנאמנה לבעלה; סבתה, אנה דָלָסֵנָה,[12] אישה חזקה ופוליטיקאית רבת השפעה, אשר שלטה בפועל במשך שנים מספר על האימפריה הביזנטית; ולבסוף הקיסרית לשעבר מריה מאָלַנְיָה,[13] אשר בְּנה קונסטנטינוס דוקאס היה מאורס לאנה קומננה בילדותה של אנה, ואשר כחותנתה לעתיד לקחה חלק מרכזי בגידולה של אנה קומננה כנערה צעירה. אנה זכרה את מריה מאלניה בחיבה ולימדה עליה זכות כנגד המקטרגים הרבים שקמו לה. מעבר לעיסוק בשלוש דמויות נשיות אלו, ישנם רגעים נוספים שבהם אנה קומננה נותנת ביטוי לזוויות ראייה שספק אם גברים בני התקופה היו מבטאים, כגון הסירוב לשתף את אלקסיוס קומננוס הנער במסע מלחמה, למרות רצונו העז, וזאת עקב ההתחשבות באימו, אשר שָכלה זה עתה את בנה הבכור;[14] או להבדיל התיאור האמביוולנטי, ספק נרתע ספק מעריץ, של גאיטה, אשתו של רוברט גיסקארד ולוחמת עזת נפש בזכות עצמה;[15] ולבסוף, התיאור הנוגע ללב של גסיסתו האיטית של הקיסר ושל בנות משפחתו, אשתו ובנותיו הסועדות אותו, הוא מבט פנימי על עולמן של הנשים, תפקידיהן והתנהגותן בעיתות מחלה ואבל.[16]

אנה קומננה הייתה בת נאמנה והיסטוריונית נאמנה, בסדר זה, וניכר כי עשתה מאמץ גדול לשמור על עמוד השדרה המקצועי שלה כהיסטוריונית, ככל שהתירה לה נאמנותה לאביה, או כדבריה של אנה קומננה עצמה: “האם משהו בָּאמת עצמה אמור למנוע מן האדם לאהוב את אביו ואת האמת גם יחד? והרי אני החלטתי מראש לכתוב גם את האמת וגם את קורותיו של אדם טוב. ואם אותו אדם הוא גם אביו של הכותב, תתווסף נא המילה ‘אב’ כתואר נלווה, אך החיבור מוקדש לאמת עצמה”.

חשיבותה וערכה ההיסטורי והספרותי של האלקסיאדה אינם נמדדים במידה שבה הצליחה קומננה להישאר נאמנה להצהרה זו; והרי ידוע כי כל היסטוריון, בעת העתיקה והחדשה כאחת, כותב מתוך עמדה מסוימת, תפיסת עולם והטיה. את ההטיה על הקורא לקחת בחשבון, אך בד בבד שמורה לו ההזדמנות לפגוש באלקסיאדה יצירה היסטורית ואנושית רבת ערך, המעידה לא רק על המאורעות שאותם היא מתארת – וככזו היא ייחודית במינה – אלא גם על תפיסת העולם היוונית־ביזנטית במאה ה־12 בנושאי דת, תרבות, מוסר, לאומיות ומגדר, כפי שמביאה אותה לידי ביטוי אחת הנשים המוכשרות, המעניינות והמשכילות של תקופתה.

האלקסיאדה ותקופתה

האלקסיאדה היא היסטוריה וביוגרפיה בעת ובעונה אחת, המתמקדת בסיפור קורותיו של אדם אחד, אלקסיוס קומננוס, לפני ואחרי עלייתו לכס הקיסר בקונסטנטינופוליס. בד בבד היא מתארת בפרוטרוט, דרך עלילותיו של אלקסיוס, את סיפורה של תקופה מכרעת בתולדות האימפריה הביזנטית, אירופה הנוצרית והאגן המזרחי של הים התיכון, תקופה אשר גלי ההדף שיצרה משפיעים על הנצרות והאסלאם עד ימינו אלה.

האלקסיאדה, המקיפה את השנים 1075–1118, מתארת את מאבקה העיקש של האימפריה הביזנטית לשרוד אל מול השבטים הטורקיים הפולשים אל אסיה הקטנה (שטחי טורקיה של היום) ועוקרים את התרבות היוונית־רומאית, שהתקיימה באזורים אלה מאז העת העתיקה, לטובת ניצניה של ציוויליזציה טורקית חדשה. אך השבטים הטורקיים והאימפריה הביזנטית אינם מייצגים כאן את עצמם בלבד אלא מהווים, ברצונם או שלא ברצונם, את חוד החנית של שתי הדתות המונותאיסטיות הגדולות ביותר, האסלאם והנצרות. ההתנגשות בין הטורקים לביזנטים גוררת אחריה עד מהרה את העולם המוסלמי והעולם הנוצרי להתנגשות חזיתית בדמות מסעי הצלב, התנגשות הציוויליזציות הגדולה של ימי הביניים. הקיסר אלקסיוס קומננוס, אשר פנה אל האפיפיור אוּרְבָּן השני (1088–1099) בבקשת עזרה מן העולם הנוצרי, לא שיער את גודל התגובה שיעורר, כאשר במקום שכירי חרב ממושמעים שטפו את המדינה הביזנטית עשרות אלפי צלבנים, עולי רגל חמושים ולא חמושים, עשירים ועניים, המתקדמים מזרחה לשחרר את ירושלים הכבושה מידי האסלאם. מסעי צלב אלה סיכנו את האימפריה הביזנטית לא פחות מן האיום המוסלמי. עם זאת, בתקופת שלטונו הצליח קומננוס לרתום את הצלבנים למטרותיו, שיקם בעזרתם את כוחה של האימפריה הביזנטית והציל את האזורים המאוכלסים של האימפריה במערב אסיה הקטנה. בכך דחה קומננוס את הכיבוש המוסלמי של אזורים אלה בכמאתיים שנה, והעניק לדרום אירופה ומרכזה שהות של עוד כשלוש מאות שנה בטרם יהיה עליה להתמודד עם הכיבוש הטורקי.

האלקסיאדה מהווה אם כן מקור ייחודי, ולעיתים יחיד, לתולדות מסע הצלב הראשון וראשית ההתבססות הטורקית באסיה הקטנה; ואולם היקף היצירה רחב הרבה יותר. ראשית יש לציין את מה שניתן לראות כהקדמה למסעי הצלב, שכן האלקסיאדה מתארת בפירוט את הניסיונות הראשונים של ההתפשטות הנורמנית מזרחה, בדמות פלישתו של רוברט גיסקארד[17] אל האימפריה הביזנטית בשנים 1081–1085. נוסף על כך האלקסיאדה מתארת בפירוט את הבלקן ואת קורותיו בתקופה זו: את השבטים הנוודים אשר הגיעו מצפון לים השחור אל אזור הדנובה, חצו את הנהר דרומה, ערכו פשיטות על כל סביבותיהם והתיישבו בהמוניהם בבלקן. האלקסיאדה מתארת את מלחמותיו של אלקסיוס קומננוס נגדם וגם את מנהגיהם, לבושם ודרך לחימתם. כמו כן האלקסיאדה נוגעת בשליטים הסרבּים, שכוחם הלך ועלה, ובמיעוטים הדתיים והאתניים השונים בבלקן. תחומה הגאוגרפי של האלקסיאדה מתפרשׂ גם מערבה, אל איטליה במאה ה־11, האפיפיורוּת ומאבקה בקיסרים הגרמנים, והיצירה נוגעת בדיפלומטיה האירופית של התקופה ומצטטת התכתבויות בין הקיסר אלקסיוס קומננוס לקיסר הגרמני היינריך הרביעי. במזרח מתארת האלקסיאדה את מסעותיהם של הצלבנים מזרחה, דרך אסיה הקטנה, סוריה ועד ארץ ישראל, ומהווה מקור חשוב לקורות הצלבנים בארץ, למאבק השליטים הפאטמים של מצרים נגדם, להתבססות הצלבנית בערי החוף של סוריה ולבנון ולמאבקים הצלבניים הפנימיים. האלקסיאדה היא מקור שלא יסולא בפז להיסטוריה צבאית, לטקטיקות צבאיות ולטכנולוגיות צבאיות במאה ה־12.

האלקסיאדה היא אם כן אפוס רחב יריעה. שמה של היצירה, אָלֶקְסְיָאס ביוונית, מעיד על שאיפתה להידמות ולשאוב השראה מן האפוס הגדול של התרבות היוונית והמערבית – האִילִיָאס, הלוא היא האיליאדה להומרוס. כמו האיליאדה, האלקסיאדה היא אפוס רב עלילות המתמקד באישיותן של הנפשות הפועלות על רקע מלחמות וקרבות הרי גורל.

ואכן, על אף הטווח הגאוגרפי וההיסטורי רחב היריעה, האלקיסאדה מתמקדת בבני אדם, ובכך גדולתה. ראשית מתמקדת היצירה כמובן בגיבור המרכזי – אלקסיוס קומננוס עצמו. בוויכוח ההיסטוריוגרפי עתיק היומין בין כוחות ההיסטוריה לבין כוח השפעתו של היחיד, אנה קומננה מצדדת ללא ספק בכוחו של המנהיג היחיד להשפיע על תקופתו ולשנות את גורלו ואת גורל העולם, ולא רק להיות מובל על ידי הכוחות הפועלים סביבו. ואכן, גם אלמלא הייתה המחברת בתו של אלקסיוס קומננוס, ואילולא הייתה האלקסיאדה נכתבת, סביר להניח כי אלקסיוס קומננוס היה מהווה דוגמה בולטת לכוחו של מנהיג להשפיע על ההיסטוריה ואף לפעול, במובן מסוים, נגדה. שכן לאחר כחצי מאה של הידלדלות בכוחו של השלטון הביזנטי המרכזי ובכוחם של הקיסרים המכהנים בקונסטנטינופוליס; לאחר שהאימפריה החלה להתפורר ושליטים מקומיים ומורדים נגסו בשטחיה הנרחבים; שלא לדבר על התבוסה הכואבת לטורקים הסלג’וקים בקרב מַנְזִיקֶרְט (1071) ואובדן אסיה הקטנה עד כדי איום על הבירה עצמה – לאחר כל זאת הצליח אלקסיוס קומננוס ב־37 שנות שלטונו הארוכות לייצב את האימפריה ואף להרחיבה. קומננוס החזיר לאימפריה הביזנטית את השליטה על מרכזי האוכלוסייה החשובים במערב אסיה הקטנה ובבלקן, ייסד מערכת שלטונית שתהא יציבה במאה השנים הבאות בדמות שותפות בין המשפחות החזקות ביותר באימפריה (משפחת קומננוס ומשפחת אשתו – משפחת דוקאס), וכל זאת תוך התמודדות מוצלחת עם האיום הנורמני מאיטליה, מסע הצלב הראשון וספיחיו, המשך המתקפות הטורקיות במזרח ופלישות שבטים נוודים מצפון. נוסף על כך היה על קומננוס להתמודד עם יריבים מבית, מחלוקות דתיות פנימיות, התרחבות האיבה הדתית והתרבותית בין הנצרות הלטינית־מערבית לזו הביזנטית, וכן עם קבוצות מינים שונות בתוך האימפריה. אלקסיוס קומננוס אכן פעל במובן מסוים נגד כוחות ההיסטוריה והצליח לאושש, לפחות למשך המאה ה־12, את האימפריה הביזנטית ולהזרים חיים בעורקיה.

אלקסיוס קומננוס מתואר כשליט נחוש וערמומי, אדם אשר שכלו גובר על תשוקותיו, אך גם כרחום ונדיב כלפי יריביו וכמי שנרתע משפיכת דם לשווא. הוא מתואר כשליט הנוצרי האידיאלי – מגן על בני עמו ודתו, עומד בראש כנסייתו במאבקים דתיים ופותר סכסוכים פנימיים, בעל מידת רחמים נוצרית ורצון כן לפעול לטובתם של כל הנוצרים, גם אם מתגלעות בינו לבינם מחלוקות דתיות ותרבותיות, ואף אם חלק מהם – כדוגמת הצלבנים – מהווים איום ממשי עליו ועל שלטונו. אלקסיוס קומננוס מוצג תמיד כמי שנרתע מלשפוך דם נוצרי. אך קומננוס אינו רק השליט הנוצרי האידיאלי – הוא גם הביזנטי האידיאלי, וזאת בהנגדה לנוצרים הלטינים המערב־אירופים. הביזנטי, וקומננוס כמייצג התרבות הביזנטית, מוצג כאדם שקול השולט על תשוקותיו, בעל יכולת דחיית סיפוקים ותכנון ארוך טווח, אדם שהוא תוצר של תרבות ארוכת שנים, איש מלחמה היודע גם להעריך תרבות וספר. כל זאת בניגוד ל”ברברי” המערב־אירופי, ובייחוד הנורמני והפרנקי. אלו מוצגים כאנשים חסרי רסן ומוסר, צמאי דם, אנשים אשר נאמנותם מוטלת תמיד בספק ושבועותיהם חסרות כל ערך, אנשים חסרי תרבות ותאבי בצע, מעין ילדים מגודלים. יתרונם היחיד של אנשים אלה בקְרב הוא הסתערות הפרשים המוחצת, שכמעט אי אפשר לעמוד בפניה; ואולם אם אך נבלם הגל הראשון אובד כל כוחו של הצבא הפרנקי, שכן בלחימה מסודרת הוא חסר כל ערך.

מעטים הם יוצאי הדופן מקרב הפרנקים, אולם דמות אחת בולטת מעל כולם, ולאו דווקא לטובה – בוהֵמונד, בנו של רוברט גיסקארד. בוהמונד, על פי אנה קומננה, ניחן בכל התכונות השליליות של “הברברים” הפרנקים, ואולם תכונה אחת הופכת אותו ליוצא דופן – ערמומיותו וכושר ההמצאה שלו. בכך הוא מהווה יריב שקול לאלקסיוס, ושני היריבים מוצגים באלקסיאדה זה מול זה: שכלו ועורמתו של אלקסיוס אל מול שכלו ועורמתו של בוהמונד. ניכר כי קומננה רוחשת הערכה רבה לבוהמונד, והיא מתארת אותו כדמות רבת רושם הניצבת ברמה אחת מעל כל בני דורו הצלבנים. עם זאת, בסופו של דבר נכנע בוהמונד בפני אלקסיוס וחותם על הסכם דבול (1108), המהווה למעשה הסכם כניעה. בוהמונד מסיג את כוחותיו מן האימפריה הביזנטית ומת לאחר זמן קצר.

בין שתי דמויות מרכזיות אלה נפרשת לעינינו גלריה מרהיבה של נבלים וצדיקים, אנשי מלחמה שקוּלים וצעירים חמומי מוח ונמהרים, יוונים־ביזנטים ופרנקים, טורקים, פצ’נגים, אנשי דת משכילים וקנאים נבערים מדעת, נשות ספר ונשות מלחמה, מורדים, מתחזים וקושרים, משרתים ואצילים, פילוסופים – ואנה קומננה אחת, אשר דמותה לעולם אינה מצויה עמוק מדי מתחת לפני השטח, וכפעם בפעם היא עולה, משתתפת בדיון הפילוסופי או הדתי, מחווה דעתה, משתפת בזכרונותיה ובכאביה ומעניקה לאלקסיאדה את הנופך האישי האופייני לה כל כך.

סגנון זה, של כתיבת היסטוריה בעלת גוון אישי, היה חידוש של סוף המאה ה־11, אולם אנה קומננה לא הייתה הראשונה שכתבה כך. מיכאל פְּסֵלוֹס, בספרו הכְרוֹנוֹגְרַפְיָה, הוא הדוגמה הבולטת הראשונה לסגנון כתיבה זה, המהווה תפנית לעומת הכתיבה במאות הקודמות.[18] כתיבה היסטורית חדשה זו מערבת את המחבר כדמות בתוך היצירה, דמות אשר הייתה עדה לחלק מן האירועים, הכירה חלק מן הדמויות ואינה מסתירה את מעורבותה או את דעותיה. עם זאת, גם אנה קומננה וגם מיכאל פסלוס מתעקשים על נאמנותם לאמת ההיסטורית ומנהלים דיונים לא קצרים בנוגע ליכולתו של האדם המעורב לכתוב היסטוריה אובייקטיווית. שניהם מבדילים בין היסטוריה לבין כתיבת אנקומיון (דברי שבח) ובין היסטוריה לבין רטוריקה, ומתוך העמידה על ההבדלים בין הסוגות מנסים לשכנע את הקורא כי ביכולתם לבצע את ההפרדה ולכתוב בהתאם למה שהם תופסים כחוקי הכתיבה ההיסטורית. מוטיב משותף לשניהם הוא חשיבותה של התרבות הקלאסית כמקור השראה והשוואה: שני המחברים מצטטים בהרחבה מכתבי הומרוס, ובייחוד האיליאדה, וכן פילוסופים ומחזות יווניים קלאסיים, וזאת נוסף על האזכורים המסורתיים מכתבי הקודש. בכך מהווים שני ההיסטוריונים חלק משינוי תרבותי של חזרה מודעת אל המקורות היווניים הקלאסיים והחייאת ההשכלה ולימודי הפילוסופיה והספרות הקלאסית, שינוי אשר החל באמצע המאה ה־11 עם מיכאל פסלוס והתגבר במאה ה־12. הן קומננה והן פסלוס מכוונים אל קהל משכיל אשר יבין את האזכורים שהם שותלים בטקסט, ובד בבד מבליטים בכך את יכולתם הרטורית ואת רוחב השכלתם.

עם זאת, אנה קומננה כהיסטוריונית נבדלת מפסלוס בכך שהיא מתמקדת בשליט אחד, באדם אחד. פסלוס כתב את קורותיהם של אחד עשר קיסרים ושלוש קיסריות בטווח של כמאה שנה. גם ההיסטוריונים לפניו ואחריו חילקו את ההיסטוריה לפי תקופות שלטונם של הקיסרים, ואולם ייחודה של קומננה הוא בכך שהיא מתמקדת בתקופת שלטונו של שליט אחד בלבד, באדם אחד ובכוחה של אישיות אחת.

האלקסיאדה מהווה חלק בלתי נפרד משרשרת הכתיבה הביזנטית גם בכך שהיא ממשיכה מבחינה כרונולוגית את ההיסטוריונים שקדמו לה. פסלוס הגיע עד סוף תקופת שלטונו של מיכאל השביעי (1071–1078), מיכאל אָטַלְיָאטֶס תיאר בסוף יצירתו את תחילת מלכותו של ניקפורוס בוֹטַנְיָאטֶס (1078–1081), ובעלה של אנה קומננה, ניקפורוס ברִייֶניוֹס, הגיע גם הוא עד ימי שלטונו של קיסר זה. אנה קומננה ממשיכה אם כן במודע – כפי שהיא עצמה כותבת לגבי ברייניוס – את כתיבתם של ההיסטוריונים הקודמים. אלה שיבואו אחריה יתמקדו בתקופות הבאות: יואנס קִינָמוֹס יכתוב על יואנס השני קומננוס (1118–1143), בנו של אלקסיוס קומננוס, ועל מנואל קומננוס (1143–1180), נכדו; ונִיקֵטָאס כוֹנְיָאטֶס, מאה שנה מאוחר יותר, יתחיל בסוף ימי שלטונו של אלקסיוס קומננוס, יספר בקצרה על שני יורשיו המוזכרים כאן וימשיך לתאר ביתר פירוט את סוף המאה ה־12 ותחילת ה־13.

האלקסיאדה עומדת אם כן כחלק בלתי נפרד מן המסורת המפוארת והרציפה של הכתיבה ההיסטורית הביזנטית, אך מתייחדת כאמור בהתמקדותה בתקופת שלטון אחת, בָּעומק שהיא צוללת אליו, בהיקף הפרטים, בפרישׂת גלריה כה רחבה של דמויות, בָּהיכרות המעמיקה עם הקיסר וכל שכבת ההנהגה של האימפריה, בהבאת תעודות מקור ובעוצמת מעורבותה האינטלקטואלית והרגשית של המחברת בטקסט.

מרכיב מהותי בחשיבותה של האלקסיאדה טמון בשילוב שבין היותה של המחברת חלק בלתי נפרד מן האליטה הביזנטית, מייצגת נאמנה של תפיסת עולמה של השכבה השלטת במדינה, ובין היותה אישה, וכזו שיורשיו של אביה לא ראו בעין יפה. מחד גיסא, קומננה אינה מייצגת קבוצת שוליים אלא את ה”מיינסטרים” הממסדי, וככזו, דעותיה על עמים אחרים, על מקומה של המדינה הביזנטית בעולם ועל סוגיות דתיות ותרבותיות הן שיקוף נאמן למדי של נקודת המבט של האליטה השלטונית בקונסטנטינופוליס. מאידך גיסא, מהיותה אישה, יש לאלקסיאדה זווית ראייה שונה ביחס לכמה נושאים, והיא מאירה תחומים שגברים מיעטו לעסוק בהם (ראו לעיל). נוסף על כך הייתה קומננה אישיות בלתי רצויה בממשלו של יואנס קומננוס, והדבר מהווה רקע לדברי ביקורת ישירים ומרומזים על שלטון יורשיו של אביה.

האלקסיאדה היא יצירה ספרותית והיסטורית רבת רבדים, וככזו נכתבו על אודותיה מאות מחקרים ומאמרים ועשרות ספרים, שהתעמקו בשלל הנושאים שבהם היא עוסקת. האלקסיאדה פותחת בפנינו צוהר רחב לעולם שלם, שבמבט למרחוק נראה מוזר ואבוד; אולם אם אך נשפיל מבטנו אל הקרקע נגלה, שאותו עולם רחוק אינו אלא שכבה נוספת במציאות המבעבעת שעליה רגלינו עומדות כיום: הים התיכון, אירופה והלבנט, הנצרות האורתודוקסית, הנצרות הקתולית והאסלאם, יוונים, טורקים, יהודים – כולם נושאים את זיכרונה וצלקותיה של התנגשות הציוויליזציות האדירה שהתרחשה בתקופה זו, התנגשות שהתגובה ההיסטורית הראויה לה הייתה האפוס רחב היריעה שעל סיפּו אנו עומדים כעת.

התרגום העברי

אנה קומננה הכירה את כל רזי ופכי השפה היוונית, “שכן זמן רב הקדשתי לחקר השפה היוונית” כדבריה במבוא, והדבר ניכר בכתיבתה. זוהי כתיבה ספרותית כמובן, גבוהה, יוונית “אָטִיקִיסְטִית”[19] המבקשת להידמות לשפה היוונית של תור הזהב האתונאי במאה החמישית לפני הספירה. עם זאת שפתה של קומננה קולחת ובהירה על פי רוב, מלאה בחידודי לשון, כפל לשון ומשחקי מצלול ומשקל, המשמשים את קומננה ליצירת הנגדה, אירוניה, סרקזם וניואנסים שונים של רגש ומשמעות ככל העולה על רוחה. זוהי השפה המצופה מכל סופר בן התקופה, שפה המיועדת לקהל אליטיסטי באותה מידה, אשר למד את היוונית על רבדיה ההיסטוריים השונים ומסוגל להבין את האזכורים ליצירות מכל שלבי התרבות היוונית נוסף על אזכורים מספרי הקודש. ועם זאת קומננה שולטת בשפה במידה המאפשרת לה להיות גבוהה וקולחת כאחת, מורכבת ובהירה.

התרגום העברי מבקש כמובן לשקף במידה מסוימת את שפתה של קומננה, ליצור עברית ספרותית אך קריאה. עם זאת, אין לתרגום כל כוונה לחקות את האטיקיזם, האנכרוניסטי במכוּון, של הספרות הביזנטית במאה ה־12, אלא לדבר אל הקהל בעברית בת ימינו, ובעיקר בעברית שוטפת ולא מיוּוֶנֶת. כדי להגיע למטרה זו היה על התרגום לאזן בין הנאמנות לכל ניואנס ומשמעות בטקסט היווני לבין הצורך שלא להיצמד אל התחביר היווני. לעיתים נעשה השינוי בתחביר לא רק ברמת המשפט הבודד אלא ברמת הפִּסקה, שכן ביוונית עתיקה, כמו ביוונית ימי־ביניימית, ניתן היה לפתוח נושא, להכניס הערת אגב בת מספר שורות ולהמשיך את הנושא הראשוני כאילו לא הייתה כל הפְסקה. במקרים אלו בוצע בעברית חיבור מחדש של הפִּסקה כולה כדי להגיע למבנה תחבירי שישרת את הקורא העברי. ככלל ביקש המתרגם להגיע לעברית נאה אך שקופה ככל האפשר; במקרים שבהם השתמשה אנה קומננה עצמה במשחקי מצלול, כפל לשון וכדומה, נעשה מאמץ לתרגמם ככל האפשר לעברית.

יתרונה של העברית במקרה של תרגום מקורות יווניים הוא בהיותה שפה שבה המעט מסוגל להכיל את המרובה, ממש כמו בשפת המקור היוונית. לתרגום העברי היכולת להיות קרוב למקור הרבה יותר מרוב השפות האירופיות, הזקוקות לעיתים קרובות למשפט שלם כדי להסביר מילה אחת. אני מקווה כי התרגום העברי מצליח לשקף לקורא את חן כתיבתה של קומננה ואת מלוא המשמעויות שהיא מכניסה אל תוך הטקסט.

יתרון נוסף שאני מקווה כי התרגום הנוכחי מביא עימו הוא הערות שוליים מפורטות ומדויקות בכל מקום שבו קיים פער בין מה שאנה קומננה מצפה מהקהל הביזנטי לדעת לבין מה שהקורא העברי צפוי לדעת. דגש מיוחד ניתן לגאוגרפיה היסטורית: ביאור שמות המקומות המוזכרים בטקסט וציון מיקומם ושמם המודרני, ככל האפשר. חלק ניכר מהאלקסיאדה עוסק במסעות מלחמה ובתיאור גאוגרפי של אסיה הקטנה והבלקן, והבנת הגאוגרפיה חשובה ביותר להבנת העלילה: לאן התקדמו כוחותיו של הקיסר? מאיזה כיוון הגיעו אויביו? עד היכן הגיעה השליטה הביזנטית האפקטיבית, ומאילו מקומות ברחה האוכלוסייה הביזנטית מאימת הפושטים הטורקים? מה היו נתיבי מסעותיהם של המחנות הצלבניים השונים? ועוד ועוד שאלות, אשר התשובות להן חיוניות לשם הבנת הטקסט ומהלכי העלילה.

בתעתיק השמות נהגתי לפי הצורה היוונית ולא הלטינית (לדוגמה: אלקסיוֹס ולא אלקסיוּס, דיראכיוֹן ולא דיראכיוּם). כמו כן השתדלתי להיצמד ככל האפשר להגייה היוונית שהייתה מקובלת בביזנטיון במאה ה־12, אשר הייתה קרובה מאוד להגייה היוונית המודרנית. בעיקר אמורים הדברים לגבי האות Η, אֵטָא ביוונית הקלאסית או אִיטָא ביוונית המודרנית – הבדל בשמות המשקף את השינוי בהגייה, מתנועת צֵירֵי לתנועת חיריק (לדוגמה: אירינִי ולא אירֵנֶה). עם זאת, בשמות שבהם התקבע נוסח מסוים בשימוש העברי או בשימוש במחקר העולמי לא שיניתי אותו, לדוגמה: נִיקֵפוֹרוֹס ולא ניקיפורוס, או הקיסר בּוֹטַנְיָאטֶס, עם בי”ת דגושה ולא כהגייה היוונית חסרת הדגש. מאותן סיבות השארתי גם את הצירוף ευ כ־אֵוּ ולא אֵפ או אֵוו.

התרגום נערך על סמך מהדורת רֵינְש וקַמְבִּילִיס, 2001: Reinsch, D.R. and Kambylis, A., Annae Comnenae Alexias, 2 vols., CFHB 40 (Berlin, 2001)

 

אני מבקש להודות לפרופסור אבשלום לניאדו על עצותיו הטובות והערותיו המועילות, ולעורך הספר אלי שקדי על עריכה מקצועית, לבבית ומדויקת.
[1] אנה קוֹמְנֵנָה (1083–1153), Ἄννα Κομνηνή – ביוונית מודרנית שמה נהגֶה אנה קוֹמְנִינִי. בתרגומים לשפות השונות נכתב שמה קוֹמְנֵנָה או לחלופין קומְנֵנֶה. האלקסיאדה נכתבה במשך מספר שנים, כאשר התאריך המוקדם האפשרי לתחילת כתיבתה הוא 1137, שנת מותו של בעלה של קומננה (אנה מתאבלת על מותו לאורך כל היצירה), והתאריך המאוחר ביותר הוא 1153, השנה שבה מתה אנה. השנים המצוינות בסוגריים לצד שמו של הקיסר אלקסיוס קומננוס מציינות את תקופת שלטונו, לא את שנות חייו, וכך לגבי כל השליטים, האפיפיורים והפטריארכים לאורך כל הספר. אלקסיוס קומננוס נולד בשנת 1057 ומת בשנת 1118. [חזרה]
[2] גאורגיוס טוֹרְנִיקֶס (או טוֹרְנִיקְיוֹס), “דרשה לרגל מותה של הפּוֹרְפִירוֹגֵנִיטָה, הקַייסָרִיסָה אנה”, עמ’ 245. Georges Tornikès, “Éloge d’Anne Comnène”, in Jean Darrouzès, Georges et Dèmètrios Tornikès, Lettres et discours (Paris, 1970), pp. 220–323 [חזרה]
[3] ראו בין השאר Neville, L., Anna Komnene: The Life and Work of a Medieval Historian (Oxford, 2016), pp. 119–120 [חזרה]
[4] הביטוי המובהק ביותר לדעה, שלא לומר האשָמה, כי אנה קומננה ניסתה לתפוס את השלטון, מופיע מאה שנה מאוחר יותר בכתביו של ההיסטוריון ניקטאס כוניאטס (סביב 1155–1217), המתאר כיצד ניסתה אנה קומננה בעזרת איריני דוקאינה, אשתו של אלקסיוס, להבטיח את השלטון לבעלה ניקפורוס ברייניוס, אשר מצידו לא היה נלהב מספיק לכל הרעיון. חוסר החלטיות זה איפשר ליואנס השני קומננוס, יורש העצר הרשמי, להשתלט על הארמון הגדול ולהסתגר בו עד שהבטיח את שלטונו. אנה קומננה עצמה מתמודדת עם האשָמות אלה בציירה תמונה שונה לגמרי, השוללת כל אפשרות כי עָסקה על ערש מותו של אביה בפוליטיקה מסוג כלשהו, שכן הייתה מסורה כולה לטיפול באביה. [חזרה]
[5] ראו Magdalino, P., “The Pen of the Aunt: Echoes of the Mid-Twelfth Century in the Alexiad”, in Gouma-Peterson, Th. (ed.), Anna Komnene and Her Times (New York, 2000), pp. 15–43
מלבד ביקורות מרומזות והשמטות רבות משמעות שעליהן מגדלִינוֹ מצביע במאמרו, קיימות באלקסיאדה גם כמה התייחסויות ביקורתיות מפורשות ליואנס קומננוס; ראו האלקסיאדה, ספר חמישה עשר, 7, ה–ו, וכן 11, יז. [חזרה]
[6] אֶנְקוֹמְיוֹן – כתב תשבחות, סוגה מוכרת ובעלת מסורת ארוכת שנים בביזנטיון. [חזרה]
[7] בוהמונד (שנות חיים 1050 או 1058–1109) – מנהיג נורמני ומראשי מסע הצלב הראשון, נסיך אנטיוכיה, בנו של רוברט גיסקארד אשר יוזכר בהמשך. [חזרה]
[8] כריסובול – בולה מוזהבת, מסמך רשמי של הקיסר החתום בחותמת זהב. [חזרה]
[9] ניקפורוס ברייניוס “הצעיר” – 1064 לערך או 1080–1137. קומננה וברייניוס נישאו בשנת 1097. [חזרה]
[10] Nevillek, L., Anna Komnene: The Life and Work of a Medieval Historian (Oxford, 2016), ch. 4, “Crying Like a Woman and Writing Like a Man”, pp. 61–74 [חזרה]
[11] איריני דוקאינה, שנות חיים 1023–1066, קיסרית 1081–1118. [חזרה]
[12] אנה דלסנה, 1025–1100 או 1102. [חזרה]
[13] מריה מֵאלניה (שנות חיים 1050–1103, קיסרית 1071–1081) הייתה אשתו של הקיסר מיכאל השביעי דוקאס (1071–1078) וכן של הקיסר ניקפורוס בוטניאטס (1078–1081), שני הקיסרים שקדמו לאלקסיוס קומננוס. אָלַנְיָה – מדינה ימי־ביניימית בצפון הקווקז, שקיימה קשרים הדוקים עם האימפריה הביזנטית והתאחדה בסוף המאה ה־12 עם גאורגיה. [חזרה]
[14] ספר ראשון, 1, א. [חזרה]
[15] ספר ראשון, 15, ה, ובמיוחד ספר רביעי, 6, ה. [חזרה]
[16] ספר חמישה עשר, 11, ח–כ. [חזרה]
[17] רוברט גיסקארד (שנות חיים 1015–1085) – הגיית שמו בצרפתית רובר גיסקאר (“גיסקאר” בצרפתית עתיקה – “ערמומי”), נורמני שכבש במהלך שנות החמישים והשישים של המאה ה־11 חלקים נרחבים של דרום איטליה מידי הביזנטים, אשר שלטו באזור במשך מאות שנים. לאחר שנים של מאבקים עם האפיפיור הפך גיסקארד לווסאל שלו, וקיבל ממנו גם את פוליה (“עקב” המגף האיטלקי) וכן את סיציליה. בשנות ה־80 של אותה מאה חצה את מְצר אוטרנטו ופלש ללב האימפריה הביזנטית ביוון ובבלקן. [חזרה]
[18] Kazhdan, A.P. and Wharton Epstein, A., Change in Byzantine Culture in the Eleventh and Twelfth Centuries (Berkley, 1990), p. 204 [חזרה]
[19] שפה אטיקיסטית – שפה המבקשת להידמות ליוונית האתונאית הקלאסית, ונקראת כך על שם אָטיקָה, האזור הגאוגרפי שבו מצויה אתונה. [חזרה]

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.