החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

האדם המשתחרר: הנאורות והמהפכה הצרפתית

מאת:
מצרפתית: שירן בק, אבנר להב | הוצאה: | 2013 | 415 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

21.00

רכשו ספר זה:

"האדם המשתחרר: הנאורות והמהפכה הצרפתית" כולל מאה טקסטים של יותר משלושים אנשי רוח צרפתיים, שמרביתם תורגמו לעברית לראשונה. היא נועדה לאפשר לקורא להתוודע אל מגוון התיאוריות שהתפרסמו במאה השמונה-עשרה על-מנת לאפשר התמודדות מחודשת עם ההנחות, הרעיונות והמסקנות, הסתירות והלבטים העולים ממחשבה תוססת, ביקורתית, המבקשת להבין את אופיו ומעשיו של האדם ולהעניק להם משמעות. הדעות המובעות באסופה זו הן רלבנטיות אף לבעיות הפרט והכלל כאן ועכשיו. הקורא ימצא בספר דיונים בשאלות חברתיות ומדיניות, במושגים הבסיסיים של השיח הפוליטי המודרני, בערכי הנאורות, ביחס לאחר, בדמותו דל האדם הנאור ובמתנגדיו. בין המחברים הכלולים באסופה: וולטר, רוסו, מונטסקייה, דידרו, סאד, מיראבו, מארה ורובספייר, ושורה של אנשי רוח ואנשי ציבור ידועים פחות אשר היטיבו להציג את חזון הנאורות והמהפכה: מרסיה, ד’אולבק, קונדורסה, בבף, סן-ז’יסט, ברנב, אולמפ דה גוז’, אבה גרגואר, מאדאם דה סטאל, סיאס ושמפור.

מקט: 4-249-50177
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


השקפת-העולם של הנאורות הצרפתית

מאת
דניס שרביט

כל משנה, גם זו המתיימרת להציע חלופה לסדר הקיים, מתכתבת עם מקורות מן העבר. לצד הגֵנֵאלוגיה השלילית, כלומר שושלת הרעיונות הכוזבים – שהשיח החדש מתפלמס איתם כדי לשלול את תוקפם ולהווֹת להם חלופה – קיימת גנאלוגיה חיובית, המביאה שורה מפוארת של אישים ומחשבות שסייעו במישרין או בעקיפין לגיבוש המִשנה החדשה. מקורות אלו משמשים לה נקודות אחיזה והשראה, והיא נשענת עליהם כדי להוסיף חיזוק ולגיטימציה לטענותיה.

דברים אלה אמורים גם בנאורות. מאחר שפניהם של הוגי הנאורות מופנות לעתיד, מייחסים להם זלזול בכל מה שקדם להם והתנכרות למשתמע ממנו. הלוא בוויכוח עם "הקדמונים" שהתנהל במאה השבע-עשרה היו דוברי הנאורות מתייצבים לצד "המודרניים", אשר טענו כי תיתכן יצירת מופת חדשה שלא תהא נופלת מיצירות המופת של העת העתיקה, ואולי אף תעלה עליהן ביופיָה ובערכה.

אך בניגוד להשקפה שייחסו להם, כאילו עד להופעתם לא היה בעולם אלא תוהו ובוהו, לא התעלמו הוגי הנאורות, לרבות הזחוחים שבהם, מהשפעתם ומתרומתם של גדולי הרוח מן העבר הקרוב והרחוק, כגון חכמי הפילוסופיה היוונית, מנסחי המשפט הרומי, בעלי המחשבה ההומניסטית והחשיבה המדעית של תקופת הרנסנס, דֶקארט וניוּטוֹן, הוֹבּס ולוֹק, לייבּניץ ושפינוזה, ואחרון אחרון פּייר בֶּל (Bayle), שהעלה על הכתב את הגותו הביקורתית בסוף המאה השבע-עשרה ובראשית המאה השמונה-עשרה.

רשימה זו של אנשי רוח, שהפילוסופים חזרו וציינוה לשבח בכתביהם, הייתה ביטוי של הכרה והוקרה שחלקו עם קוראיהם. מבחינה זאת בכל הגות, גם זו הפורצת דרך, יש מן ה-déjà vu. ואולם אין בחשיפת מבשרי הנאורות ובגילוי שורשיה המוקדמים כדי לגרוע כהוא-זה מן הטענה כי הנאורות חוללה מהפך: מהפך פילוסופי, ערכי, אידיאולוגי, ספרותי וחברתי, מהפך שהיה לכל הדעות אדיר בהיקפו ובעוצמתו. קביעה זו איננה רק הערכה מאוחרת של חוקרים שעמדו, מתוך ראייה שבפרספקטיבה היסטורית, על אופיה החדשני של הנאורות; המוּדעות לכך שההגות שהתפרסמה אז בישרה ואף כוננה עידן חדש ליוותה גם את הכותבים עצמם. עדותם לא הייתה בגדר מקסם-שווא של דור המשלֶה את עצמו כי הוא מחולל שינוי: תמורות רבות עברו על צרפת ואירופה לא רק בעקבות הנאורות והמהפכה הצרפתית, אלא גם במהלך התקופה שבה פילסה לה הנאורות את דרכה.

הנאורות לא המציאה את מושגי היסוד של תורתה, לא את זכויות האדם, האמנה החברתית, הקִדמה, התבונה, המדע, האושר, הסובלנות, האזרח, האומה, לא את החירות, השוויון והאחווה; אך היא חיברה אותם יחדיו למסכת אחת והעניקה להם את הלגיטימציה האינטלקטואלית והערכית ליהפך ממושגים נשלטים ומשניים בשיח למושגים מרכזיים שאין בִּלתם. הנאורות הייתה סינתזה של ניגודים שיוצריה תבעו לקשור אותם זה לזה: הכרח וחופש, שכל ורגש, יחיד ויחד, טבע ותרבות, רוח וגוף, כובד-ראש ועונג, רטוריקה נשגבת ואירוניה דקה.

הצירופים הללו הפכו לחזון אידיאלי ולהרפתקה אינטלקטואלית שנושאיהם היו בני שכבה דקה של משכילים, שלא תמיד זכו להשמיע את דברם: לעתים נאלצו להיאבק על זכותם להביע את השקפת-עולמם בכתובים ולהפיצה ברבים. כמה מספריהם צונזרו, הוחרמו, לפעמים הועלו באש בפקודת הכנסייה. היו בהם מי שנעצרו, הושלכו לכלא או הוגלו. אמנם הרחקתם מן הזירה הציבורית לא ארכה זמן רב, אם בזכות מעמדם והיוקרה שרכשו להם, ואם בגלל הנזק הרב יותר שהסבו כמשוער לשלטונות מעצם ישיבתם במעצר או בגלות – על אפן ועל חמתן של הרשויות, שראו בקנאה וביראה איך נוצרת לנגד עיניהם רפובליקה אינטלקטואלית המתחרה בעקיפין במלוכה.

אמרנו "שכבה דקה" בהעדר נתונים סטטיסטיים מהימנים על היקפה של הנאורות. אשר להוגים עצמם, נוכל למנות בצרפת, במעגל הראשון של יצירה וכתיבה, פחות ממאה איש. אם נכלול גם את אלה שפעלו לצדם כדי לסייע לכך שמפעלם יקרום עור וגידים, נגיע לאלפים; אם נוסיף את המעגל השלישי, הכולל את אלה שקראו אותם ואימצו להם את השיח החדש, כי אז נגיע לעשרות אלפים.[1] יהיה מספרם של הוגי הנאורות אשר יהיה, הגותם לא יכלה לעשות לה נפשות אלמלא היווצרותה של דעת-קהל מבני מעמדות הביניים, ובעיקר מאותם בני אצולה שחשו כבר אז, כי המעמדות החברתיים עתירי זכויות-היתר חייבים להיות קשובים להלכי-הרוח החדשים. יש לציין גם את תרומתם של מוסדות חברתיים שמילאו תפקיד מכריע במלאכת ההפצה: מועדונים, ספריות, בתי-קפה, מסדרים חשאיים כמו הבונים החופשיים, וכן אותם סלונים מפורסמים שבראשם עמדו נשות האצולה.

הרעיונות החדשים בזכות הקִדמה, התבונה והאושר עלי אדמות חלחלו מן הספרים אל האקדמיות ואל הסלונים של האצולה והבורגנות ואל בתי-הקפה העממיים, ובחזרה. הנאורות לא הייתה תנועת המונים, ומעולם לא התקיים מצב שבו בחברה מסוימת קראו כולם את הספרים שנכתבו בהשראתה. אף-על-פי-כן, הרוח החדשה שהביאה עמה קנתה לה מעמד ואחיזה גדֵלים והולכים במדע, במוסר, במחשבה המדינית, בספרות ובאורחות החיים. בלא שנוכל לזהות ראש ומרכז ולהצביע על תכנון ויד מכַוונת, הנאורות פעלה כרשת חברתית הולכת ומתרחבת, המנערת והמעירה מתרדמה כל מי שנתפס לה. היא לא הייתה מגמה בין כמה מגמות אחרות, ואם אפשר היה לאתר מגמה שהתחרתה בה – הייתה זו האנטי-נאורות, שנשמת-אפה הייתה ההתנגדות לנאורות. הנאורות הצליחה לא רק לנַכס לעצמה את הבכורה, אלא היא מזוהה עם התקופה כולה, כאילו בלעדיה היו הרוח והיצירה בחזקת שיממון. הנאורות הייתה הרפתקה רוחנית של ממש, רוח נעורים שנשבה בכל מקום ואתר כדי לבנות ולהיבנות בה, כשם שחדרה לכל פינה אפלה כדי לחשוף את צפונותיה.

הניסיון להגדיר את הנאורות הגדרה כוללת וקולעת הוא אתגר שמכשולים רבים עומדים בפניו: ראשית, הנאורות איננה תנועה של איש אחד – למרות הנטייה לראות בווֹלטר את איש המאה השמונה-עשרה לא רק בגלל אריכות ימיו ונוכחותו הפעילה למעלה מחמישים שנה, אלא גם משום היותו משקף באישיותו ובפוריותו, בעיסוקיו הרב-תכליתיים בשירה, בתיאטרון ובסיפורת ובמסותיו העיוניות, בתשוקתו וסקרנותו, באנרגיה, בדינמיות ובחיוניות שלו את ייחודה של הנאורות וסתירותיה. כמו כן אין לראות את הנאורות כאסכולה שהשתייכו אליה קומץ הוגים, שהיו שותפים הדוקים לעיצובה ונפגשו על בסיס קבוע כדי לחבר יחד את ה"אני מאמין" שלה. היא כללה בתוכה כמה הוגים מענקי הרוח של האנושות שיצרו מפעל הגותי משל עצמם, ולצדם הוגים מדַרגה שנייה ושלישית, אשר התגלו לעתים כמפיצי תורתה היעילים ביותר. הנאורות הלכה והתפשטה, הלכה והסתעפה במרחב ובזמן על פני אירופה והמאה השמונה-עשרה כולה. לדלות מן החיים האינטלקטואליים התוססים והרב-כיווניים הללו, ומן היוצרים עתירי המעוף ושותפיהם הזוטרים, קו מַנחה משותף – שיהיה בו כדי לאפיין את אחדותה של התקופה – ניסיון זה יחטא בהכרח למורכבויות ולגוונים, למגמות, לסתירות ולגישושים שאפיינו את צמיחתה, התפתחותה ודרכה של הנאורות.

המושג הצרפתי מתיישב אמנם היטב עם תפיסה המדגישה את מגוון הקולות והייחודי שבכל אחד מהוגי הנאורות, שכן לעומת השפה הגרמנית, האנגלית והעברית, שהגדירו את העידן החדש בלשון יחיד: Aufklärung, Enlightenment, נאורות – המונח המקביל בצרפתית נטבע מלכתחילה בלשון רבים: לא נאורוּת (Lumière) כי אם אוֹרוֹת (Lumières).

אכן, יש אורות או נאורות מוקדמת ומאוחרת, נאורות ספרותית ונאורות פוליטית, נאורות שפינתה מקום לאֵל ונאורות שסילקה אותו מעליה, נאורות אבסולוטית ונאורות דמוקרטית, נאורות שכלתנית ונאורות רגשית, נאורות אופטימית ונאורות זהירה, חשדנית ומפוכחת, נאורות מתונה ונאורות רדיקלית, ועוד היד נטויה, במיוחד אם נגדיר אותה על-פי כל הוגה בנפרד. אלא שההתוודעות לנתיב המיוחד שכל אחד ואחד פילס לעצמו, ובאמצעותו הגדיר את הנאורות לדידו, היא חשובה ללא ספק – אך היא מלמדת יותר על היוצר מאשר על הנאורות עצמה, ועל-כן היא אינה פוטרת אותנו מן הצורך לתוּר אחר התשתית הגרעינית של ערכים, שאיפות, עקרונות ואי-נחת שהיו משותפים להם.

הנאורות הייתה כעין שם משפחה שחלקוּ במשותף זרמים שונים, שכל אחד מהם גיבש ודבק בגרסת נאורות משלו. ההוגים עצמם לא הכירו לעתים זה את זה, ובמקרים רבים אף הסתכסכו זה עם זה. די לציין שווֹלטר ורוסו נפגשו רק פעם אחת בכל ימי חייהם – אך לעומת זאת התנגשו התנגשות חזיתית בכל נושא כמעט – כדי לעמוד על אופיָה החמקמק של הנאורות כמהות אחידה. אפשר לתהות על כך שלמרות שהם חלוקים כמעט בכל דבר ועניין, לא יעלה על הדעת להכתיר את האחד בתואר הנכסף ולשלול אותו מן השני. נוח לנו לזהות עם הנאורות את כל אלה שהממלכה והכנסייה זיהו כיריביהן המסוכנים. אך פירוש הדבר להפקיד בידי מתנגדיה המוצהרים של הנאורות את הסמכות להחליט מי השתייך אליה.

יש למצוא את שביל הזהב בין הגדרה רחבה וגמישה, שספק אם תכיל מסה קריטית של תוכן ומשמעות ייחודית, לבין הגדרה מצומצמת ומחמירה, שלא תניב הרבה משום שיישמט ממנה אחד ממרכיביה החיוניים, הלוא הוא הפלורליזם. למעשה, יותר משהייתה זרם רעיוני מוגדר היטב שימשה הנאורות אכסניה, שכל הוגה שרצה לחסות תחת כנפיה הביא אליה את מרכּוּלתו – ובלבד שיהיה שותף לאופן החשיבה ולצורת הדיון, לסגנון ולדרך שנשאו את חותמה. הרשות הייתה נתונה להוגה להסתמך עליה ולדבוק בעמדות שלעתים היו שונות מאלו של זולתו. הדבר מעיד על הצלחת הנאורות, שהיה בידה לפתוח את שעריה בפני גישות וכיווני מחשבה מגוונים. האפיונים השונים שבהם תוארה הנאורות באו להוסיף לה ממד נוסף, לא לגרוע ממנה. לעתים מתח זרם כזה את הקו, בחן את הגבולות והרחיק אותם הלאה; לעתים סיפקו הזרמים השונים צבע ותוכן – והשאלה האם מרוב גוונים נותר עדיין יסוד משותף בעינה עומדת.

אנו מציעים לראות את הנאורות כמעין סיעור מוחות שבמסגרתו עלו שפע של הצעות, תוכניות, הגיגים, מחשבות, תיאוריות, שהמשותף להם הוא המאמץ להיטיב ולשכלל את ידיעת האדם והעולם בדרך אמפירית והשוואתית, במטרה לשפר את הקיום האנושי לאור השאיפה לאושר עלי אדמות, תוך בחינה מחדש של המוסדות, המסורות וההסדרים הנהוגים בחברה האנושית מראשיתה, וקביעת הנורמות הראויות להתנהגותם של הפרט והכלל.

הנאורות איננה מִשנה סדורה והרמטית, אלא מיזם ואף מכרז אשר קרא לכל בעל ראש, לב ונכונות לתרום מידיעותיו והגיגיו ליעד הזה של חיים בצוותא שיהיו טובים יותר. כך נוכל להסביר את העֵרב-רב של רעיונות שמעל כולם התנוסס דגל הנאורות תוך הכרה בסימון הגבולות, רחבים ככל שיהיו, שאִפשרו לחלופות השונות להצטופף תחת מטרייה אחת. כדי להבהיר את הדברים נגַלה, למשל, שבתחום המדיני אימצה הנאורות לחיקה הן את האבסולוטיזם הנאור והן את הגישה הדמוקרטית הרפובליקנית כדרכים פוטנציאליות לכונן שיטת ממשל מועילה ונכונה. שתי ההצעות היו חלק בלתי-נפרד מן הנאורות הפוליטית, וחילוקי-הדעות המהותיים ביניהן לא היה בהם כדי לטשטש את מצעם המשותף סביב התכלית הראויה של ההתארגנות הפוליטית, שהיא ליבת הנאורות.

על-כן, לצד המבט על כל הוגה בנפרד, דרך נוספת להבין את הנאורות היא להבליט את ההקשר הקולקטיבי במרחב ובזמן – צרפת במאה השמונה-עשרה – שבהם התפרסמה והופצה הגותם. כחלק מן ההיסטוריה האינטלקטואלית של המערב יש לנאורות התחלה, אמצע וסוף, רגעי שיא ורגעי שפל, עיתות צמיחה ועיתות משבר, מניעים והשלכות, כוונות ותוצאות. יש המציינים את ראשיתה בצרפת עם מותו של לואי הארבעה-עשר בשנת 1715, ואת קיצה עם יציאתו של נפוליאון לגלות ב-1815. המסגרת היא של מאה שנה בדיוק, ויתרונה בחפיפה הנוצרת בינה לבין אירועים פוליטיים אדירים, ובהיותה קושרת את נפוליאון לאותו עידן. הצעות אחרות מציעות לכלול את תקופת השפל של לואי הארבעה-עשר כראשיתה של הנאורות, על-מנת לקשור את צמיחתה להחלטת המלך לבטל את צַו נַנט משנת 1598, אשר העניק היתר של קבע לפרוטסטנטים להתגורר ברחבי המדינה ולקיים את פולחנם ומצוות דתם כאוות נפשם. ואילו הטוען כי המהפכה הצרפתית יצרה מהלך חדש נוטה לקבוע סוף-פסוק לנאורות בשנת 1785, ערב המהפכה.

מאחר שקשה לזהות אבן רֹאשה אחת לנאורות, יהיה זה נכון יותר לציין אבני-פינה אשר תמכו בבניין כולו: הידע, האושר, הקִדמה, הסובלנות, הפרט, הזכויות. הנאורות לא המציאה אותם יש מאַיִן, אך היא הטעינה אותם במשמעות רחבה ועמוקה והפכה אותם לעמודי התווך שלה.

הנאורות הייתה הצהרת תמיכה בסקרנות האדם והערצה לה. הביטוי הנחרץ, העמדה הפסקנית, הביטחון העצמי שגילו מרבית ההוגים אינם צריכים להטעות אותנו באשר לתחילתו של התהליך – החתירה לדעת, התביעה להוסיף חקר ותובנות על העולם והאדם, כלומר עמדה של צניעות דווקא לגבי מה שהיה ידוע כבר לעומת המרחב העצום של הלא ידוע, יחד עם נחישות גדולה לחשוף עוד ועוד. יהירותו של בעל התבונה, ראשיתה בכמיהה לדעת. הסקרנות הייתה תכונת היסוד של האיש הנאור. לכך הצטרף הביטחון כי העיון והמחקר אינם יכולים לאכזב וכי בסופו של דבר אפשר להשיב תשובה לשאלות ולהציע פתרונות לבעיות. האדם והעולם נתפסו כתעלומה שסופה להתבהר אולי באחרית הימים, אך גם אם ארוכה הדרך, הצעידה בה חייבת להימשך: היתרונות שבתהליך אינם תלויים בהשלמתו. הלא-ידוע הוא עצום, אך אין הדעת סובלת כי יישאר כך לנצח: מותר ואף חובה לשאול שאלות, גם אם חלקן יישארו ללא מענה. האדם הלא נאור הוא זה שאינו יודע לשאול, ואף זה שאינו מגלה עניין במין האנושי ובעולם הסובב אותו, זה שאינו חפץ לחקור בעצמו או ללמוד.

הידע אכן נהנה מיוקרה רבה, אך הוא אינו חזות הכול. לבני-האדם צרכים נוספים שאינם קשורים בהכרח לידע, ויש למלא אחריהם. מרוב ידע עלול האדם לאבד את האיזון הפנימי. על-כן, עם כל היותה מזוהה עם הידע, התפתחה בנאורות במקביל אהדה ל'פרא האציל', שלא רק הידע אלא גם המוסכמות החברתיות פסחו עליו. מעלתו של 'הפרא האציל' היא בראשוניותו, בהיותו טהור ובלתי-משועבד לתִלי תִלים של מוסכמות וידיעות. האהדה לו אינה צריכה להטעותנו: הבכורה וההערכה היו לאדם היודע. "צא ולמד" היה צו הנאורות, אך מה נדרש לדעת הוא שאלה לא פחות רלוונטית. שהרי אם כל ידע שווה וראוי כשלעצמו, לא ייתכן שיהיה נחוץ באותה מידה.

הנאורות גיבשה לא רק הערכה לידע, אלא גם עמדה ברורה לגבי מה שרצוי לדעת. האדם מוגבל במשאבי הזמן העומדים לרשותו, ועל-כן הוא נדרש לנהוג על-פי סדר עדיפויות. יתירה מזאת, גם אם המשאבים הם בלתי-מוגבלים, האם שׂומה על האדם לדעת הכול? לא! לצד חיוב הידע לשמו קיימת התפיסה המבחינה בין ידע לידע, בין ידע חיוני לידע טפל, בין ידע בעל משמעות לידע שאינו ידע. כתנועה נחרצת, היודעת לזהות את הטוב, העלתה הנאורות על נס את הידע שהושג בדרך מדעית, בשיטתיות, בביקורתיות ותוך הטלת ספק במה שאושר בתוקף המסורת. היא זלזלה בידע שמקורו בדת, שאף היא מהווה ללא ספק מקור ידע בפני עצמו, אך זהו ידע מסוג אחר – שלכל היותר הוא נמצא מחוץ לתחום, ועלול גם להתברר כסותר את הגישה המדעית. הנאורות היא שיפוטית בלי כחל וסרק ואינה מצדדת בשוויון בין כל תחומי הידע, בין ביולוגיה, למשל, לבין תאולוגיה. מלבד הקריטריון של דרך השגת הידע, קיים גם מדד התועלת שבו. ואולם אין זה הופך את השימושי והפרקטי לקריטריון יחידי ובלעדי.

לשם מה? הנאורות, שיסודה היה בהפניית שאלות, לא נרתעה מלהתמודד עם התכלית והמשמעות של הקיום האנושי. מבלי להתעלם מאהבת הדעת לשם שמים הציבה הנאורות את האדם ואושרו כתכלית ראויה, כתכלית נעלה. האם לא הייתה זו הכרזת מלחמה על הדת בכלל, והנצרות בפרט, שראו בחיים פרוזדור לטרקלין, שבסופו מזומנים לאדם גן עדן או גיהינום? ודאי שגרסה מסוימת של הדת ראתה באושר מטרה מגוּנה ומשחיתה, קנה-מידה בעייתי המציב את תשוקת האדם וזכויותיו מעל לחובות המוטלות עליו. על-כן נטיית הדת היא להתייחס לאושר עלי-אדמות בהסתייגות ובחשד, שכן הגדרת האושר כמטרה עליונה לגיטימית, גלום בה פוטנציאל לסטייה – אם לא חלופה – לדאגה האמורה להעסיק את האדם בחיי היום יום שלו, והיא הדאגה להימנע מן החטא. הנאורות הייתה מהפכנית בגישתה מפני שסירבה בתוקף להגדיר את החובה המוטלת על האדם בדרך זו. יותר משראתה באושר תכלית עליונה, ביטלה הנאורות את הגינוי שהכתים אותו והפכה אותו לערך שיש לחתור אליו. יתירה מזאת, בעוד שהכנסייה נטתה לראות בייסורים ברכה, לא מעט מחסידיה של הנאורות העלו על נס דווקא את העונג. אך לא היה בזרם המרכזי של הנאורות כדי להתיר כל מעשה שאדם נוקט לשם השגת אושרו. התביעה לאושר לא הייתה היתר להפקר. דווקא משום שהסירה את ידיה מן המוחלט, לא נחפזה הנאורות לקבוע לה מוחלט חלופי בדמות האושר. ועל-כן, גם אם הכשירה הנאורות את האושר כתכלית ראויה ועליונה, אין בכך כדי להכשיר מעשי עוולה בדרך להשגתה.

הסובלנות היא המפתח לקיום החיים בצוותא. בעוד שיש הכרח לקבוע מה מותר ומה אסור בתחום המעשה, בגלל ההיבט הבלתי-הפיך של התנהגות שיש עמה פגיעה גופנית, הנאורות, לעומת זאת, תבעה להחיל את העיקרון ההפוך: לא להתחיל מהגדרת מה אסור, כמו בקוד הפלילי, אלא להכריז שהכול מותר – ועל בסיס חיובי זה להטיל אי-אלו סייגים, כדי למנוע מקרים של הסתה וניצול לרעה של חופש הביטוי. אמנם ביחסים שבין המדינה לבין אזרחיה חייב החוק לומר את דברו, אך אשר לחברה, על חוגיה ושכבותיה השונות, על דעותיה ודורותיה המגוונים, הסובלנות היא הצריכה להיות הגשר המחבר בין בני-האדם. הסובלנות מעצם טבעה איננה תובעת מן האדם להתייחס לכל השקפה ודעה בשוויון-נפש. ייתכן כי לשמע דעות מסוימות יחוש אדם התנגדות עזה וכעס, ובלבד שלא ידרוש לאסור על-פי חוק את הזכות לומר אותן ולהפיצן בציבור. כמו כן, הסובלנות היא ביטוי לכך שאין אמת מוחלטת אחת, אלא יש לתת אפשרות לכולן להתבטא במישור הציבורי. יחד עם זאת, הסובלנות מניחה שיש אי-אלו דעות שהיא אינה חלה עליהן, לרוב בגלל החשש מפני פגיעה בסדר הציבורי. על הסובלנות להיות הדדית: יש מידה מסוימת של עמימות במושג זה, המניח במרומז כי יש ציבור שמגלה סובלנות ברוב טובו, בעוד שיש ציבור שנוכחותו ודעותיו הן לכל היותר נסבלות.

הנאורות נרתעה לרוב מלדבר בלשון של אמונה, אך הקִדמה הייתה ללא ספק העיקרון הקרוב אליה יותר מכול. פני הקִדמה לא כוּונו אל העבר או אל ההווה, כי אם אל העתיד. מה יֵלד יום? ומה תהיה דמותה של חברה שתנהג על-פי כללי הנאורות? הטענה היא זאת: חברה הנשענת על המדע ועל הפצת הדעת סופה להשתכלל ולהשתפר. תהליך זה של הרחבת הידע ודחיקת רגליה של הבורות, לא תהיה בו נסיגה. לא פחות חשובה הייתה הקביעה כי עולם שהידע והאושר הם נר לרגליו יהיה בהכרח עולם טוב ומוסרי יותר. יש להבין את האמונה בקִדמה לא בצורה תמימה, אלא כביטוי של רוח האופטימיות השורה על הנאורות: אם האושר הוא המטרה, משמע שמאמץ מְרַבּי להשיגו יביא לכך שהעולם יהיה טוב מקודמו. חסידי הנאורות דבקו באמונה פשטנית בקִדמה ולא הביאו בחשבון את העובדה שהטכנולוגיה אינה טובה או רעה כשלעצמה, אלא תלויה כל כולה מבחינה מוסרית בשימוש שהאנשים עושים בה.

פועל יוצא של ההכרה בבכורתו של האדם, בשאיפתו הלגיטימית לאושר, הוא מושג הרואה בזכויות ביטוי של הסכמה חברתית ששותפים לה רבים ככל האפשר. מושג הזכויות הוא בעל אופי דינמי, הן לגבי תחולת הזכויות והן לגבי תחולת הנהנים מהן. הנאורות הציעה דרך חדשה לראות את האדם: לא עוד מבעד לאספקלריה של החובות המוטלות עליו, אלא דרך הזכויות המוקנות לו מעצם השתייכותו למין האנושי ולקהילה פוליטית. בניגוד לתפיסה השלטת, אשר ראתה בו יצור הטרונומי המצוּוה למלא אחר חוק עליון, שלא האדם קבע אותו ואין הוא רשאי לשנותו, אלא הוא מִקשה אחת שבאה מידי שמים, התגבשה תפיסה חלופית, שזיהתה מעתה את האדם כיצור אוטונומי, המוסמך יחד עם בני-מינו לחוקק את החוק ולעצב את גורלו במו ידיו בהתאם לערכים ולאינטרסים, שחלקם בסיסיים וחלקם עשויים להשתנות עם הזמן. הנאורות הייתה תנועה חובקת-כול: כל הווייתה הייתה ועודנה להרחיב גבולות, להסיר מכשולים העומדים בדרך לגילוי האמת, להרחיק את הבורות, לחשוף את הידע ולעשותו נגיש.

מושג אחרון שהוא חיוני והכרחי לתפיסת הנאורות הוא זה הנקרא באנגלית perfectibility ובצרפתית perfectibilité: החתירה לשיפור, השאיפה לא לשלמות כי אם להשלמה, ושוב כתהליך, לא כמטרה. יסוד זה מהווה גורם מאזן, ממַתן, המכיר בערכה החיוני של הביקורת ובצורך בשיפוט ערכי שיש עמו דירוג, תוך מניעת כל דטרמיניזם ודוֹגמטיות, משום שהרשות נתונה לפרט או לקבוצה להשתנות. אמנם אמת הדבר שתפיסה כזאת מניחה שיש גופים מבקרים ויש גופים מבוקרים, ואין כאן בהכרח הדדיות. אף-על-פי-כן יש בה יסוד רפורמיסטי, האמור להרחיק ולנטרל כל פסילה מראש של פרט וקבוצה.

הפילוסופים סיפקו הנהגה רוחנית שהכנסייה לא היה עוד בכוחה לספק. על הבריות ניטל להגדיר מה טוב בעיניהם הגדרה עצמאית, ללא תיווכה של מִשנה סדורה ומסורת שכוחה נעוץ ברציפותה לאורך הדורות, אלא באמצעות המאמץ הקולקטיבי שמפעל האנציקלופדיה היה ביטויו המרשים. מבחינה זאת הייתה הנאורות תנועה בעלת יסוד מובהק של ריכוז וביזור גם יחד: ריכוז במובן זה שיש לקבץ את הידע האנושי, וביזור משום שיש להפיץ את הידע ברבים ואין עוד מקור אחד לכול; במיוחד היו הדברים אמורים בכתבי הקודש. הרתיעה מן המסורת תבעה מן החלוצים אומץ רב, והסרתו של הנטל נתפסה כאקט של שחרור.

מאחר שהתבונה טמונה בכל אדם ואדם, קצרה הייתה הדרך לעֶקרון השוויון בין הבריות; ושוב, לא מפני שכולם נבראו בצלם, לא בשל האב המשותף שיצר את אדם הראשון, אלא משום שכל אחד מצויד בכלי החיוני שבאמצעותו יכול אדם לשקול, לבחון, להעריך ולהחליט. בני-האדם שווים זה לזה בתבונתם, הצהירו הנאורים, ולכך יוסיפו המהפכנים לימים את הנספח החיוני כל-כך: בזכויותיהם. תבונה דיפוזית שכזאת, המצויה בכל אחד ואחד, מחייבת מן הסתם את הצורך בחופש הדעה והמחשבה. ואמנם, הערכת האדם על-פי תבונתו הביאה לרעיון המֵריטוקרטיה כמקור לגיטימי ליצירת מעמדות, ויחד עמו את האפשרות שיהיו בחברה "שווים ושווים יותר" על-פי כישוריהם.

ואולם הנאורות הייתה שבויה בקלישאות שאותן מטפחים בחדווה מקטרגיה הרואים בה קונספירציה – וגם חסידיה הרואים בה שלֵמות. נטייה פסולה במיוחד היא לתאר אותה כתנועה שהספֵק היה ממנה והלאה. ודאי שהוגיה הבולטים היו בעלי תעוזה וביטחון עצמי רב, ודאי שהם קראו בריש גלי לאדם להשתחרר מן התורות אשר הצביעו על אפסותו וחדלונו ועקב כך דיכאו את הערכתו העצמית, שנתפסה בעיני הנאורות כיסוד לכל פעולה ומחשבה יצירתית. מן הראוי לציין שלא היה בכבלי האמונה הדתית כדי להחניק כל פרץ יצירה, ויעידו על כך גאונותם של רמברנדט, באך, רַסין ודקארט, למשל; ובל נשכח שהמונותאיזם רואה בכל-זאת בבריאת האדם את גולת-הכותרת של הבריאה כולה. יחד עם זאת, הקונטרה-רפורמציה העצימה את המגמה הזאת, שהתייחסה לאדם כסכום כל חטאיו בלי לתת את הדעת על הישגיו.

ודאי שהנאורות ראתה בטובת האדם קנה-מידה להערכה, והפיחה תקווה בדמותן של הקִדמה והאושר כתכלית החיים האנושיים. אך הוגי הנאורות לא טענו מעולם כי היעד הושג וכי די לנסח את העקרונות והנה ימים באים – או יבואו במהרה בימינו – והעקרונות יתגשמו לנגד עיניהם במלואם. בניגוד לתפיסות מאוחרות הרבה יותר, האדם, הגם שהאמין בכוחותיו, עדיין ראה את עצמו כבשר ודם ולא כאֵל. אך סופיותו ופגמיו לא הצדיקו את המעטת ערכו בעיני עצמו. על-כן, החתירה לאושר נחשבה למטרה לגיטימית. גם הידע, מוערך ככל שהיה ככלי לשחרור האדם, לא נתפס כידע סופי ומושלם, אלא כהצבֵּר. דווקא ההכרה כי תיאוריה מסוימת עשויה לבוא במקומה של תיאוריה קודמת מנעה את הסכנה שבהפיכת ידע שגובש ברגע נתון לאמונה דוֹגמטית.

הנאורות תבעה את שחרור האדם. היא ראתה בעיני רוחה את חזון האדם המשתחרר מכבליו כתהליך מתמשך, ואולי אפילו בלתי-פוסק לאורך כל ימי חייו, אך בהחלט לא כחזון של אדם המשוחרר מהם לתמיד. הנאורות ציידה את הפונים אליה במידה רבה של מפוכחות, להוציא חזונות אוטופיים שבהם שלט הדמיון שלטון ללא מְצָרים, ועל-כן ספק אם הטיפה אי-פעם לכך שיבוא יום והאדם ישוחרר מכל כבליו. אפשר תמיד לדלות ציטוט מדבריו של הוגה זה או אחר, טירגו וקונדורסֶה למשל, המשקף איזו אמונה תמימה, אך כנגדה אפשר להעמיד את האירוניה והסקפטיות ביחס למיידיותו של התהליך. הנאורים היו מלאי תקווה, אך לא נאיביים. מבלי לבטל את נטייתה להציב לוח חלק לנגד עיניה, טיפחה הנאורות רוח מתקדמת בשלבים, מצטברת, והשינויים שצפתה היו דווקא הדרגתיים באופיים. היא הכירה במגבלות שהמרחב והזמן גרָמוּן, שהֶסדרים חיצוניים עומדים ביסודן, אך יותר מכול היא זיהתה את המגבלות שהאדם מטיל על עצמו. ואולם כל המגבלות כולן, רבות עוצמה ככל שתהיינה, לא היה בהן כדי לשכנע את הוגי הנאורות לשבת בחיבוק ידיים וליפול למרה שחורה. אופטימיות – אך אופטימיות מפוכחת, לא תמימה, לא כזו המתעלמת ביודעין מן הקשיים והמכשולים שמציבים החברה, המדינה והאדם עצמו בדרכו לממש את ההבטחה. יותר משהתכלית הייתה חשובה לנאורות, היה התהליך העיקר.

הביטחון העצמי שהפגינו חסידי הנאורות לא ביטל כהוא-זה את הנטייה הרפלקטיבית שבאה לידי ביטוי בשאלה "מהי נאורות?". משה מנדלסון ועמנואל קאנט השתדלו להשיב על השאלה בסתיו 1789, זמן-מה לאחר שיצאה המהפכה הצרפתית לדרכה, כלומר לא בראשיתה כי אם בסופה של הנאורות, בבחינת 'מה היינו ומה השגנו'. קאנט הגדיר את הנאורות במונחים של החלטה רצונית של האדם להשתחרר מן התלות בגורם חיצוני, המנחה את שיקול-דעתו בכל דבר ועניין. האדם הוא האחראי להנעת התהליך: ברצותו מניע, ברצותו נעצר ונאחז בסמכות. מכאן שהעיקרון הבסיסי ביותר של הנאורות הוא שיעור באוטונומיה. ואולם יש להיזהר מן הנטייה לעשות רדוקציה וזילות של מושג האוטונומיה ליומרה של "אני ואפסי עוד". ברגע ההכרעה עומד האדם ומחליט, אך לא לפני ששקל את הדברים בדעתו, לא מבלי שבחן את כל הצדדים, ולא כגחמה פתאומית.

קלישאה נוספת המאיימת להטיל צל על הנאורות והפוגמת בהבנתה היא ההדגשה היתירה של השכלתנות כתכונת האופי הבלעדית של האדם הנאור, המבטלת את כוחו של הרגש בכל מצב, מול כל אתגר. האדם הנאור כטיפוס אידאלי מתאפיין בסקרנות אינטלקטואלית בלתי-נלאית, באהבת הידע לשמו, ולא באיזו צינה הבוחנת כל דבר על-פי השיקול האנוכי הקר, בהתאם לחישובי תועלת קפדניים, כשם שאינו רואה כל אדם כמִטרד המפֵר את שלוותו אלא אם כן הוא משרת את צרכיו. דימוי זה אינו משקף אדם נאור, כי אם את הקריקטורה שלו. אדם נטול רגש ונטול תשוקה זר לתפיסת הנאורות: הרגש אינו שפחה חרופה, הנדחקת לשולי הממלכה שבה שולטת התבונה שלטון יחיד. האושר האישי והקיבוצי, שאין חולק על כך כי הוא תכלית המאמץ האנושי – לא זו בלבד שאינו נמצא מחוץ לתחום הנאורות, אלא שאינו נגזר מצו התבונה, כי אם מצו התשוקה. השיטה המדעית הייתה אכן אבן פינה של הנאורות: בשעה שהאדם חוקר, בשעה שהוא צופה בתופעות ומנתח אותן, מצופה ממנו להתעלם עד כמה שאפשר מדעות קדומות ומרְגָשות.

אכן, הנאורות העלתה על נס את הביקורת המערערת והמטלטלת הֶסדרים מקובעים; אך טועה מי שסבור כי מבקר נחרץ מתבקש להימנע מגילויי הערכה ושבח. מה היו הפילוסופים, מימי קדם ועד ימינו, אם לא שוחרי החוכמה? חיבה וחוכמה, רגש ותבונה: האדם הנאור לא נדרש להיות יצור שכלתני, קר ומחושב בכל רגע. די לציין את התיאטרון של מַריווֹ (Marivaux), את הציורים של פרַגוֹנאר (Fragonard), את האופרות של רַמוֹ (Rameau), את הספרות הארוטית, כדי להיווכח שאנשי הנאורות, אשר נתנו את דעתם על הפרוזה של החיים, פתחו את שערי לבם לרווחה גם בפני שירת החיים. ייסורי העולם העסיקו אותם ולא נתנו להם מנוח, ויחד עם זאת ידעו גם ידוֹע למצוא פורקן בביקור בתערוכה, בהאזנה למוסיקה, בקריאת שיר, ובעיקר בשיחה עם חבר ובמפגש עם בחירת הלב, עין אחת הנמשכת ליופיו של העולם, בעוד העין השנייה מופנית לכיעורו מתוך רצון לתקנו. הגוף, החושים, יחסי המין הוצאו מן המרתפים האפלים של החטא וזכו להארה ולהערה, לנורמליזציה. העונג נתפס מעתה כתחושה שראוי לחוות אותה, ויפה שעה אחת קודם.

רבים מזהים בטעות חפיפה, אם לא זהות, בין נאורות לאתאיזם: הלוא אדם נאור יניח בהכרח כי העולם נברא ללא מעורבות האֵל. להבדיל מהביקורת החריפה והנחרצת על הכנסייה הקתולית וכוהניה, שנמתחה בעקבות ניסיונותיה החוזרים ונשנים לשלוט על הבריות באמצעים פסולים של כפייה, אמונות טפלות ופולחנים משונים, ההתייחסות לאמונה הייתה מורכבת ודו-משמעית הרבה יותר. היו אמנם מי שפסקו כבר בעת ההיא כי אלוהים מת, אף לפני שניטשה אמר את דברו, אולם מרבית אלה שהשתייכו לנאורות, יותר מששללו את קיומו של האֵל ייחסו לו דימויים אחרים מאלה שהכנסייה וכתבי הקודש הפיצו עד אז. האל נתפס כמי שהתקין את העולם כשעון, אך אינו מתערב בנעשה בו, ודימוי זה של אֵל-מהנדס בא על מקומו של האל הרחום והחנון שטופח במסורת היהודית והנוצרית. השינוי לא היה עניין של מה-בכך, משום שאֵל שכזה מייתר בכל-זאת את כתבי הקודש. אותו אל אף לא דרש שיעבדו אותו ולא תבע שיקיימו את מצוותיו. הוא היה בבחינת אל הקיים במצפונו הפרטי של אדם, לא בהקשר קיבוצי. כל היחס לאמת השתנה: היא איננה כתובה ומתגלה במקור אחד שיש לקַדש אותו, ודאי לא בכתבי הקודש שהיו עתה מושא לביקורת. הרתיעה מפני המסורת תבעה מן החלוצים הללו אומץ רב, ובהיותם נושאים בנטל נתפסה בעיניהם הסרתו כאקט של שחרור.

כללי המוסר שהוגים נאורים הוציאו מתחת ידיהם לא היו לרוב רחוקים מאוד מן המוסר המקובל, אך ההבחנה בין טוב לרע – שאין מגיעים אליה בדרך המסורתית של מילוי אחר מצוות והוראות נציגיו של אלוהים עלי אדמות, אלא על-ידי בחינה ושקילה של עקרונות אוניברסליים – הייתה בגדר זעזוע מהותי, בדומה להצהרה שהאדם אינו נזקק עוד לחסות ההשגחה העליונה כדי לכלכל את מעשיו. הדת לא הייתה עוד תחום שזכה כבעבר ליוקרה ולמעמד מיוחד. כמו שהדת ירדה לדרגה של דעה אחת מני רבות, שאפשר לאמץ, להחליף או לדחות, האל לא נעלם כליל אך לא היה עוד במרכז, לא היה העיקר. חל פיחות בחשיבותו ובמעמדו, ואף ניתן היה להכיר בקיומו ללא התיווך המסורתי של ההתגלות. בתוך כך צמחה גישה אתאיסטית בהנהגתם של חברי הכת של ד'אוֹלבַּק וחסידי המטריאליזם של דידרוֹ, מגמה אשר חלחלה במרוצת הזמן וערערה את היסודות אחד לאחד.

ביטוי לכך שעיקר המאבק היה עם הכנסייה הקתולית ולא עם האמונה הוא המאבק לחופש הפולחן וקביעת העיקרון של סובלנות בין-דתית: המדינה נדרשה לערוב לו והכנסיות כולן נאלצו לכבדו. כמו כן, הפילוסופיה לא תבעה לדחוק את רגליה של התאולוגיה, אלא לתחום גבולות ולהפריד כוחות: הפילוסופיה והתאולוגיה תתמקדנה כל אחת בתחומה ובל תתערבבנה זו בזו. הניגוד בין הדת לפילוסופיה לא תמיד היה מצוי במקום שמייחסים לו: מול התפיסה של החטא הקדמון לא בהכרח דגלה הנאורות בתפיסה ההפוכה, האומרת שהאדם הוא טוב מיסודו, ורק החברה היא המקלקלת אותו. הרוע נתפס כחלק מן העולם שאין לחסלו כליל.

על הקשר שבין המהפכה לנאורות נדמה שנכתב כבר הכול, לרוב בטון נחרץ שאינו מן העניין. הנאורות סיפקה את המושגים, את השפה, את היעדים, את הנכונות לנסח את הדברים בשפה אוניברסלית, שהיא לשון הזכויות. אך טועה ומַטעה מי שסבור שהנאורות פילסה דרך שלא יכלה להגיע אלא למהפכה. ויש להתמודד עם הטענה הנגדית, המדגישה שהמהפכה התחוללה דווקא משום שהשלטון בצרפת לא ידע להתיר את הרסן ולתת פתחון-פה לתסכולים ולתביעות הצודקות שהעלו אנשי המעמד השלישי. דווקא משום שהשלטון לא היה נאור דיו הייתה הדרך סלולה בפני מהפכה בלתי-נמנעת, בהעדר אלטרנטיבה של ממש. הנאורות, שהייתה מתונה מבחינה מדינית, צידדה ברפורמות ובתיקונים ולא הטיפה להשיג דברים באלימות. היא שללה את המלחמה בבירור ובאורח חד-משמעי; גם במלחמת דעות לא הכול היה מותר, שכן התכלית הייתה להגיע להחלטה המושכלת, זו השוקלת את כל החלופות ומכירה בערכן גם אם לא התקבלו במלואן, או נשללו על הסף. אשר לפטריוטיזם, הוא לא דבק בנאורות. המולדת היחידה שחשו מחויבים לה הייתה אולי השפה שבה כתבו את דבריהם – בין אם הייתה זו צרפתית, גרמנית או אנגלית. ואם אפשר לזהות ניצנים ראשונים של זיקה מיוחדת לתרבות ולציבור מזוהה, הייתה זו מחויבות ראשונית לאנושות.

המושג "אורות" מבהיר את החתירה להאיר את האדם והעולם, לסלק ככל האפשר את החושך שבו הוא נתון, שעיקרו הוא חוסר הידיעה. הוגי הנאורות התגלו כסקרנים בכל הנוגע למדעי הטבע, לפיסיקה, לאסטרונומיה. יש משהו מלבב בשליטתם ההולכת וגדלה של חסידי הנאורות בכל אלה. אך עם כל ההמצאות והגילויים בתחומים הללו, השדרוג שזכו לו בכתבי הנאורות והפיכתם למשענת העיקרית שעליה ראוי להישען, הם היו מִשניים לעומת התגליות במדעי האדם. החוקר פטר גיי (Gay) הטעים כי יותר מן התחומים הללו, יש לראות ברפואה ובחתירה לריפוי את הדגם שהנאורים ביקשו לאמץ בבואם להתייחס לשאלות מדיניות וחברתיות. הטבע שהעסיק אותם יותר מכול לא היה טבע הקוסמוס, לא של מיני צמחים ומיני חיות, כי אם טבע האדם. והקִדמה שראו לנגד עיניהם לא הייתה ההמצאות וההתפתחויות הטכנולוגיות; אלה היו בבחינת נכסים וכלים שנועדו לסייע לאדם, לא לשעבד אותו. בעיניהם לא הייתה הקִדמה המוסרית פונקציה של הקִדמה הטכנולוגית, גם אם רובם האמינו כי זו וזו יבואו בד בבד.

על אסופת הטקסטים

מבחר זה המוגש לקורא העברי כולל כמאה טקסטים, החולקים לפחות שלוש תכונות: כולם התפרסמו במאה השמונה-עשרה; כולם משקפים את רוח הנאורות; כולם נכתבו במקור בצרפתית.

למה דווקא צרפת? הרי זכות הראשונים לנאורות שמורה לאנגליה, ואילו פרוסיה הייתה האחרונה שהצטרפה למגמה זו. בכללותה הייתה הנאורות תנועה אירופית, ומוקדיה היו פזורים בכל רחבי היבשת. היא דיברה במונחים קוסמופוליטיים שחרגו מגבולותיה של מדינה, שפה ותרבות. האם יש בכל-זאת מקום להבחין בייחוד צרפתי בדרך שבה נקלטה הנאורות בצרפת? ראשית, סמיכות הזמנים בין סופה של הנאורות וראשיתה של המהפכה הצרפתית חיזקה את הנטייה לראות בשניים סוֹבב ומסוּבּב, קרי: את המהפכה הצרפתית כִּפרי הנאורות. מתנגדי המהפכה אף הביאו את גרסתם לקשר הזה בשיר העממי: "זו אשמתו של ווֹלטר, זו אשמתו של רוסו". אף שפרשנות זו, התולה את התפרצות האירועים בשינויים אידאולוגיים תוך התעלמות מגורמים כלכליים, אינה מקובלת עוד כבעבר, בכל-זאת התהייה בעינה עומדת. הנאורות הצרפתית אף מתאפיינת בהתפשטות ערכיה מן המחשבה התיאורטית אל תחומי יצירה אחרים, כגון ציור ופיסול, סיפורת ותיאטרון, ומן השיח הציבורי אל אורחות החיים בכללם. בנאורות בצרפת בולטת גם תחושת השליחות שליוותה את הוגיה, לאור רדיפתם של כמה מהם בידי השלטונות, דבר שהוסיף להם הילה של גיבורי תרבות. ואחרון אחרון: השפה הצרפתית שבה דיברה הנאורות לא הייתה מרכיב נייטרלי ואינסטרומנטלי. שפה נושאת עמה מטענים ורבדים של משמעויות, והנאורות בלבוש צרפתי יש בה טעם שונה מזה של הנאורות בשפה הגרמנית או בשפה האנגלית. על כן, מבלי לבטל את ההיבט האירופי של הנאורות, מן הראוי גם לשמוע את המנגינה הייחודית שבה התנגנו הדברים.

כדי להימנע מהכללות שמעליהן מרחפת האזהרה "תפסת מרובה לא תפסת", ולהדגיש את מגוון הצבעים שלבשה הנאורות, ביקשנו לחשוף את שבעים פניה – הכוללות את המאורות הגדולים ואת המאורות הקטנים שהיוו יחדיו את הקונסטלציה המיוחדת הזאת של הנאורות הצרפתית. המבחר שלפנינו פותח אשנב לארבעים הוגים. על-מנת לא להסתיר את העצים שמהם מורכב היער, הקדשנו לכל אחד מן המחברים ערך ביו-ביבליוגרפי, שבו מתוארים בקצרה תולדות חייו, יצירתו ובעיקר השקפת-עולמו ותרומתו לנאורות, כדי לתת ביטוי להיבט הייחודי והאישי של כל אחד מהם. יחד עם זאת אין המבחר ערוך בסדר אלפביתי של שמות ההוגים, משום שלא שֵם המחבר וסמכותו הם החשובים לענייננו, כי אם ערכו של האתגר המחשבתי שהוא מציב בפנינו.

הטקסטים נבחרו מתוך מוּדעות להיבט הנורמטיבי הזה: הספר לא תוכנן כמוזיאון המכיל עדויות שבכתב לרוח התקופה, כגל-עֵד לה או כאנדרטה המעלה על נס את בכירי הוגיה. זהו אוסף של מקורות ראשוניים, שתכליתו לאתגר את הקורא בן זמננו בכיווני מחשבה וסוגיות שהיו ועודם רלוונטיים גם כיום. הטקסטים הכלולים במבחר עוסקים בפּרט, בחברה ובמדינה. הם דנים בערכים הראויים להנחות את שלוש הרשויות הללו. כאמור, החוט המקשר ביניהן הוא החיבור של כל אחד מן הטקסטים לרוח הנאורות, ובאמצעותם ננסה להתחקות אחר קווי המִתאר שלה.

בדין מוצגת הנאורות כתנועה או כזרם: אף כי הופיעה בזמן ובמקום מוגדרים וסחפה אחריה רבים כנחשול, מכל מקום קראה לחסידיה לנדוד במרחב הפתוח של מחשבות, הגיגים, דיונים וּויכוחים. באכסניה זו כונסו הוגים שרַב המאחד אותם מן המבדיל ביניהם. אנתולוגיה היא ביסודה מבחר המעיד על טעמו של הבוחר, אך כאן הייתה המטרה להציג את הנאורות באורח שאינו חד-צדדי: ביקשנו להביא דיונים וּויכוחים, טענות וטענות שכנגד בשאלות יסוד. האם הטקסטים מייצגים כולם את הנאורות? אמנם כן, אולם יותר משהם מגדירים את העמדה האולטימטיבית בנידון, הם מסמנים את גבולות הדיון.

בספר זה לא באו לידי ביטוי כל התחומים שבהם אמרה הנאורות את דברהּ: למרות חשיבותם של מדעי הטבע ומדעי החיים ותרומתם הסגולית לעיצוב האדם הנאור, מקומם נפקד במבחר זה והזרקור הופנה לעבר המחשבה החברתית והפוליטית, כלומר לידע בעל טיב כפול, אובייקטיבי ונורמטיבי: צדו האחד הוא ליקוט הנתונים לגבי ההסדרים הפורמליים והלא-פורמליים בחברה האנושית ודפוסי פעולתן הפוליטית של קבוצות בעבר ובהווה; ואילו צדו השני הוא הדיון הערכי בהסדרים הללו, התובע לבחון את החלופות השונות ולהכריע מהי השיטה הרצויה ביותר כדי להבטיח קיום אנושי מיטבי.

כמה עקרונות הנחו אותי בבחירת הקטעים: ראשית, למעט שלוש, נבחרו מסות שלא תורגמו בעבר והן מתפרסמות כאן לראשונה בעברית. כדי לעמוד במשימה זו נמנעתי במתכוון מלבחור קטעים מתוך ספרי המופת של הנאורות שרובם ככולם מצויים בעברית זה כבר, כגון רוח החוקים של מונטסקיֶה, המכתבים האנגליים של ווֹלטר או האמנה החברתית של רוסו. במקומם העדפתי להביא נאום של מונטסקיה על המדע והאמנות, שאינו טקסט מוכר אך יש בו כדי להאיר את דמותו של מחבר המכתבים הפרסיים, לאו דווקא כהוגה ייחודי אלא כמי שמבטא בדרכו את תפיסת הנאורות. מבלי לקפח את גדולי הדור, מונטסקיה, דידרו, ווֹלטר ורוסו, לא רציתי לעשותם עצים עבותים, שצמרתם מסתירה את כל האחרים ביער. אמנם בלעדיהם הנאורות לא הייתה מה שהִנָּהּ, אך לא הייתה זו רביעייה שאין בִּלתהּ. הניע אותי גם הרצון לחשוף את הקורא העברי להוגים, עשרים במספר, שבצרפת רוחשים להם כבוד רב, גם אם לא זכו בתהילה שהייתה מנת חלקם של הארבעה, ביניהם בֶּל (Bayle), בּיפוֹן (Buffon), גרֶגוּאַר (Grégoire), ד'אוֹלבַּק (d'Holbach), ד'אלַמבֶּר (d'Alembert), ווֹבְנַארְג (Vauvenargues), לָה מֶטרי (La Mettrie), מֶרסיֶה (Mercier), קוֹנדוֹרסֶה (Condorcet), קוֹנסטאן (Constant), ריוַורול (Rivarol) ושַמפוֹר (Chamfort). אוֹלַמפּ דה גוּז' (Olympe de Gouges) וזֶ'רמֶן דה סטַאל (Germaine de Staël) מייצגות את הנשים בנאורות ובמהפכה: האישה הדעתנית, שמנוי וגמור עמה לעלות על במת ההיסטוריה, והאישה הלוחמת על זכויות הנשים כחלק מזכויות האדם.

הוספתי טקסטים של כמה מן הנפשות הפועלות העיקריות במהפכה הצרפתית: דֶמוּלֶן (Desmoulins), מַארָה (Marat), מירַבּוֹ (Mirabeau), סיאֶס (Sieyès), סן-ז'יסט (Saint-Just) ורוֹבֶּספּייר (Robespierre). מרביתם נודעו אמנם כאנשי מעשה, שחוללו את המהפכה הצרפתית ואף היו ממנהיגיה, אך הקורא יתוודע כאן לפן העיוני והרטורי שלהם, שהרי מרביתם היו גם נואמים דגולים, שנאומיהם הם יצירות מופת. כך גם יוכל הקורא לעמוד על הרציפות (ועל הפער) בין הנאורות לבין המהפכה.

מיעוט מבין המחברים הכלולים במבחר שלפנינו אינם מוכרים כלל, אף לא בצרפת בת-זמננו: בֶּרטוֹליוֹ (Bertolio), דה ז'וֹקוּר (De Jaucourt), גיוֹמַאר (Guyomar), מורֶלי (Morelly), מֶרלֶן דה דוּאֶה (Merlin de Douai), סן-לַמבֶּר (Saint-Lambert). הואיל ועלה בידם לנסח בבהירות את עמדתם בסוגיות מרכזיות, מצאתי לנכון לכלול קטעים מכּתביהם.

בדרך כלל השתדלתי להביא טקסטים במלואם, ללא השמטות וקיצורים; במקרים שבהם קטע ראוי באיכותו מהווה חלק מיצירה גדולה ומקיפה, כללתי במבחר הזה לפחות פרק אחד שלם שלה – לפעמים הפרק הפותח, לפעמים הפרק המסכם.

מאחר שסוגיות אסתטיות וספרותיות לא היו זרות לנאורות והוגיה ייחסו חשיבות גם לצורת הדברים וגם לתוכנם, ראינו לנכון להביא כאן מגוון של סגנונות כתיבה. רוב הטקסטים הם מסות עיוניות, אך מקצתם הם דיאלוגים תיאטרליים, נאומים, מכתבים, יומנים, רשמי מסע, ערכים באנציקלופדיה או מחרוזת של אמרות שפר.

את הנאורות יש לבחון לא רק על-פי עמדותיה, אלא גם בהתאם לנימת דבריה. לעתים נכתבו הדברים מתוך כובד-ראש ושיטתיות, ומכאן הנטייה לבחון את הנושא מן היסוד, כגון מחבר שלא יחווה את דעתו על ההתארגנות הפוליטית הראויה אלא לאחר שעמד על טבעה של התארגנות דומה בשחר ההיסטוריה. אך לעתים נאמרים הדברים בנימה של אירוניה או סאטירה, הטבועות אף הן בחותמה של הנאורות, משמשות את דובריה לניגוח מתנגדיה ומוסיפות קורטוב של חריפות וארסיות לביקורתם. הנאורות נשענת אפוא על שני עמודי תווך: ההתפלספות והקלילות, היסודיות המפורטת והרישום החד והקולע. ההתעלמות מאחד מאלה כמוה כהחטאת המטרה.[2]

מפעל זה לא היה יוצא אל הפועל ללא יוזמתו הברוכה של ראובן מירן, אשר גיבש את הרעיון והניע את התהליך, וללא המתרגמים, שהריקו את הטקסטים משפה לשפה בתבונה וברגישות. תודתי העמוקה נתונה אפוא לשירן בֶּק, שמרבית המלאכה הופקדה בידיו, ולאבנר להב, אשר נענה לתרגם את הנותר.

מפגש ישיר עם טקסטים של הנאורות הצרפתית הוא התוודעות לחיפושו המתמיד של האדם אחר אמיתוֹת הנסַבות על עצמו, על זולתו ועל סביבתו. לא תורה מסיני, לא דברי אלוהים חיים, לא כתבי קודש, אלא קריאה שקורא אדם לחברו להמשיך לתהות על יופיָם וטובם של החיים, לעמוד גם על העוולות שבהם – ולהתוות את הנתיב שבו הלכה האנושות, והולכת גם כיום, בדרכה לצמצם את העוולות ולעשות את חיי האדם לראויים ומלאים יותר.
***

כל הטקסטים באנתולוגיה זו תורגמו על-ידי שירן בק, למעט הבאים:

טקסטים מס' 22, 41, 46, 85 (מארָה), 35, 48, 65, 89, 97 (רובֶּספּיֶיר), 62, 87 (מורֶלי) תורגמו על-ידי אבנר להב.

טקסטים מס' 38 ו-40 (קלֶרְמוֹן-טונֶר ורובֶּספיֶיר בהתאמה) תורגמו על-ידי מיכאל גרץ והופיעו בספר:

מיכאל גרץ (עורך ומתרגם), המהפכה הצרפתית והיהודים: דיוני האסיפה הלאומית 1789-1791, ירושלים, מוסד ביאליק, 1989.

טקסט מס' 29 (אולַמפ דה גוּז') תורגם על-ידי ארזה טיר-אפלרויט והופיע בספר:

דלית באום ואחרות (עורכות), ללמוד פמיניזם – מקראה: מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית, בני-ברק, הקיבוץ המאוחד, 2006.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האדם המשתחרר: הנאורות והמהפכה הצרפתית”