החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גברת סנדלר

מאת:
מפולנית: מרים בורנשטיין | הוצאה: | 2020 | 376 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

"ספר חכם ביותר וחשוב ביותר – כתוב מתוך כבוד עצום לאמת ההיסטורית ובהבנה עמוקה בבני אדם".

ברברה אנגלקינג (סוציולוגית המתמחה במחקר השואה, מייסדת ומנהלת המרכז הפולני לחקר השואה)

אנה ביקונט ליקטה בספר זה סיפורים מתועדים היטב על אודות אנשים, בעיקר נשים, שפעלו בין קיץ 1942 ועד סוף הכיבוש הגרמני, שלא היה בשבילם דבר חשוב יותר מאשר להציל ממוות בטוח, ולוּ קומץ – כמה מאות? או כמה אלפים? – ילדים מגטו ורשה. בחבורה זו של חסידי אוּמות עולם שסיכנו את חייהם ואת חיי יקיריהם מדי יום ביומו, אירנה סֶנדלֶר הצטיינה במִרצהּ ובכישרונהּ הארגוני. תולדותיה הם ביטוי של אמונה באדם, ביושרו וביכולת ההקרבה שלו.

ואולם יש בסיפורים האלה גם רקע נוסף, בדרך כלל חֲסַר שם, אבל אמין. אלה סיפורים על אנשים שעשו הכול כדי לחבל במעשי ההקרבה, וכדי לחשוף בפני הגרמנים את הילדים, את מטפליהם הפולנים ואת מקומות המסתור שלהם. הם עשו זאת למען בצע כסף, בגלל פחד או בשל שנאה שאינה תלויה בדבר, ואף לשם הנאה. הם אלה שזרעו בתוכנו, ואף טיפחו, חוסר כבוד לאדם, ואת הידיעה כי האדם מסוגל לעשות מעשים אכזריים ושפלים.

יז'י ידליצקי (היסטוריון של רעיונות, פרופסור באוניברסיטת ורשה)

אנה ביקונט, עיתונאית וסופרת, פסיכולוגית בהשכלתה. עבדה בשבועון מזובשה, ביטאון תנועת סולידריות במחתרת, מיומו הראשון ועד יומו האחרון (1989-1982), הייתה בין מקימי היומון גזטה ויבורצ'ה, שאיתו היא קשורה עד היום. סִפרה אנחנו מיֶידוָובְּנֶה, הפשע וההשתקה זכה בין היתר בפרס "הספר ההיסטורי הטוב ביותר" מטעם השבועון פוליטיקה, ובפרס "European Book Prize". הספר יצא לאור בעברית בהוצאת כרמל בתרגומו של עילי הלפרן ב־2016. המהדורה האמריקנית של הספר נכללה ברשימת מאה הספרים החשובים ביותר לשנת 2016 של הניו־יורק טיימס וזכתה אף ב־"National Jewish Book Award". שיתוף הפעולה בין אנה ביקונט לעיתונאית יואנה שצֶ'נסנה הניב את הספרים מפולת ואבנים, סופרים נוכח הקומוניזם, וכן את שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה – ביוגרפיה. האחרון יצא לאור בעברית בהוצאת כרמל בתרגומה של מירי פז בשנת 2014.

 

גברת סנדלר הוא הספר הראשון על אודות אירנה סנדלר. ספר זה לא נכתב מתוך הערצה עיוורת, ולא הוכתב על־פי שיקולים ממלכתיים המבקשים לספר על אלפיים וחמש מאות הילדים שהצילה. זהו הספר הראשון שבו סנדלר היא אישה דעתנית, מהירת חֵמה, שאינה סובלת טיפשות ושפלות, ולכן נרתמת לעזרת היהודים.

יואנה טוקרסקה-בקיר (מבקרת ספרות)

מקט: 4-249-50763
"ספר חכם ביותר וחשוב ביותר – כתוב מתוך כבוד עצום לאמת ההיסטורית ובהבנה עמוקה בבני אדם". ברברה אנגלקינג (סוציולוגית המתמחה […]

פרק 1
אוציא אותה לרחוב, ושאלוהים יעזור

שלום רב,

אתם שואלים את מריסיה אם היא בריאה ולא משתעלת? אז היא בריאה ולא משתעלת והבריאות שלה כמו דג במים ובעזרת האל שככה תהיה בריאה עד סוף המלחמה. וגם אתם שואלים איך עבר היום הולדת שלה, שבטח היה לה עצוב. אף אחד לא מרביץ לה פה, אף אחד לא עושה לה עינויים ולפחות יש לה גג מעל הראש ויש לה מה לאכול והיא יכולה לישון במקום חם, אבל בטח שהיא אצל זרים. ועכשיו אתם צריכים לשאול אותי אם משלמים עליה, שהיא אצלי מה־20 לחודש השמיני והגיע רק 2100 זלוטי והמחיר שלי זה 60 זלוטי ליום, אז מגיע לי המון כסף. מי אחראי בשבילה? גברת סנדלר [במכתב כתוב סיידלר], אז היא הייתה רק פעם אחת ואחר כך שלחה כסף עם אנשים אחרים, אז עד עכשיו נתנו 2100 זלוטי. ואני למה שאני יחזיק אותה בלי כסף? אוציא אותה לרחוב, ושאלוהים יעזור.

תחשבו טוב על הגורל שלה, כי זה התנאים שלי: 60 זלוטי ליום ותשלום מראש בשביל שנה וחצי, ואם לא, אז תשלמו לי על הזמן עד עכשיו ונא לקחת אותה, שאני לא יעשה כמו שאמרתי, שאני לא רוצה להסתכן ושלא יהיה לי מזה כלום.

המטפלת של מריסיה

המכתב הזה נכתב ודאי זמן מה אחרי יום הולדתה של מרגריטה, שהייתה מריסיה כאשר הסתתרה. יום הולדתה התשיעי חל ב־26 בנובמבר 1942. הנמענים הם הוריה, דיאנה בלומנפלד ויונה טורקוב.

קראתי אותו תחילה באחד הספרים של טורקוב. נראה שהוא הובא כלשונו, לא מזיכרון. אבל האם זה ודאי? בנוסף, קראתי אותו בצרפתית בספר שהיה תרגום מיידיש. יוצא מזה שטורקוב תרגם את המכתב מפולנית ליידיש, ואני תרגמתי אותו חזרה לפולנית. האם הטקסט הזה אכן נאמן למקור? טורקוב כתב, כי לפני מרד גטו ורשה הוא טמן ארגז מסמכים בתחומי הגטו, ברחוב מִילנָה. הוא מצא אותו אחרי המלחמה. האם הצליח להוציא את המסמכים האלה מפולין כאשר עזב אותה באופן בלתי לגלי עם סיום המלחמה?

כמה שנים אחרי שקראתי את המכתב הזה נתקלתי במקרה במכתב המקורי. דף נייר לא גדול, כתוב משני הצדדים, שורות צפופות ללא שוליים. מצאתי אותו בארכיון קיבוץ לוחמי הגטאות, שם עיינתי באוספיו של אדולף ברמן, מזכיר זֶ'גוֹטָה, הארגון הפולני־יהודי שהוקם למען עזרה ליהודים. למכתב צורף דף קטן כתוב בעיפרון. כתב יד ילדותי ומשפטים כל כך בוגרים, עד שאין ספק שהם הוכתבו.

"הורים יקרים! …לא משלמים בשבילי ואדון גאדייסקי אומר, שהוא לא מטפל בי, וכשהולכים אליו הוא אומר שסוחטים אותו. תענו למכתב של האישה הזאת. מריסיה". בארכיון אין כל מידע על מקורו של המכתב.

מרגריטה שרדה את המלחמה. אביה שילם. יותר מאוחר נודע לו שסטניסלבה בורצינסקה, מחברת המכתב, הייתה מקבלת כסף גם מאירנה סנדלר וגם משליחים יהודים. היא רק רצתה להרוויח כפול.

הודות למאמציו של יונה טורקוב, אירנה סנדלר היא אחת הפולניות הראשונות שעוטרו באות חסידי אומות העולם.

תחילה לא התרגשה מרגריטה מן המלחמה. להיפך, עכשיו אימה הייתה רק שלה בערבים. עד גיל שבע היא בילתה תמיד עם העוזרת או המטפלת כי ההורים אף פעם לא היו בבית. דיאנה בלומנפלד ויונה טורקוב היו דמויות ידועות בוורשה היהודית שלפני המלחמה. הוא – מנהל תיאטרון ושחקן (כמו אחיו זיגמונט, בעלה של השחקנית הדגולה אידה קמינסקה), היא – הדיווה של הבימה ביידיש, הופיעה בתיאטרון הנודד של בעלה. הלהיט של קיץ 1939 היה המחזה "פרויד ותורת החלומות", שבו הופיעו שניהם.

מרגריטה שמעה את שיחותיהם העצבניות של המבוגרים, אבל לא הבינה מי צריך ללכת לגטו: היהודים או הפולנים. היא הבינה רק כאשר היו כבר בדרך לשם. הם לקחו איתם מזוודות עם חומרי התיאטרון של טורקוב, סרטים, ספרים, אנציקלופדיות, תמונות, ואת מיטתה של מרגריטה עם כלי המיטה הרקומים. הדירה החדשה שלהם ברחוב נוֹבֹוליפְּקי 53 התמלאה כאשר חברו אליהם חלק ממבני משפחתם שברחו מגטו לודז'. לא עבר זמן רב, ואימה שוב לא הייתה בערבים בבית – דיאנה בלומנפלד שיחקה בקומדיות ושרה בבית הקפה ברחוב לֶשנו 2, מקום ידוע בגטו במפגשי האמנות שהתקיימו בו. ליווה אותה הדואט ולדיסלב שפילמן וארתור גולדפדר. אבל הערבים האלה הפריעו פחות למרגריטה מאז שבא לגור איתם יוּרֶק, בן דודה מלודז'. "לא הייתי רעבה, היו לי חברות, הלכתי לבית ספר, אהבתי את מרק העוף בחדר האוכל ברחוב כַּרמֶליצְקֶה, היו לי הבובות שלי והדובי" – היא מספרת על ימיה בגטו בקלטת למען ארכיון "קרן שואה". טורקוב היה בהנהלת "צֶנטוֹס", הארגון שטיפל בילדי הגטו, ולכן יכלו הילדים לאכול בחדר האוכל, ומשפחה מברית המועצות שלחה להם חבילות. חוץ מזה הם היו אמידים למדי לפני המלחמה, היו להם חסכונות, ולכן מצבם היה נסבל יחסית. ועם זאת, כאשר רק נסגרו שערי הגטו החל טורקוב בצעדים לשליחת בתו לצד הארי. היא התנגדה בתוקף.

כאן בגטו היא יכלה ללכת אל הבית השכן, אל הָלינְקָה פּוֹקוֹרְני, ידידתה הראשונה. גם הלינקה שרדה. אחרי המלחמה שמעה מרגריטה איך אימה של הלינקה סיפרה לאימא שלה ש"הלינקה לא משקרת אף פעם". היא תהתה אז איך אם כן שרדה הלינקה את המלחמה.

דיאנה בלומנפלד התכוננה לתפקיד הראשי במחזה "הדרך אל האושר". קומדיות, וודווילים, קברטים, מערכונים וריקודים – כל מה שקליל ושמח – היו מוערכים מאוד בגטו, כי נתנו רגע של הפוגה מן הייאוש. הצגת הבכורה ב"תיאטרון הקאמרי החדש" ברחוב נובוליפקי 52 נועדה ל־22 ביולי 1942, ולא נערכה מעולם.

באותו יום עם שחר הקיפה את הגטו טבעת הדוקה של אוקראינים, ליטאים, לטבים ושוטרים כחולים פולנים. יום קודם דרשו הגרמנים מן היודנראט לספק מדי יום ששת אלפים יהודים "שאינם תורמים לחברה" לכיכר המשלוחים, האומשלאגפלאץ, לשם "יישובם מחדש במזרח". זו הייתה תחילתה של האקציה הגדולה שנמשכה עד 23 בספטמבר 1942, ובמהלכה נשלחו לטרבלינקה או נרצחו במקום שלוש מאות אלף איש.

מיום זה הפסיק הגטו להתקיים במתכונתו הראשונית: מרחב מוקף חומה שבו יצטופפו יהודי ורשה והסביבה. למן האקציה הגדולה היה הגטו למחנה ריכוז, מחנה עבודה. יכלו לגור בו רק אנשים בעלי "רישיון לחיות", כלומר עובדי בתי המלאכה – השוֹפּים – שפעלו בגטו, ובני משפחותיהם. כל האחרים גורשו לאומשלאגפלאץ. ברחובות ובעליות הגג נמשך מצוד אחר ילדים, נשים, קשישים וכל מי שלא הצליח להשיג את המסמכים המתאימים. התמונה המתקשרת בדרך כלל עם גטו ורשה – מרחב צפוף עד קצה גבול ההכלה, ילדים מקבצי נדבות וגופות מכוסות בעיתונים – היא תמונה שמלפני האקציה. אחר כך לא היו עוד ילדים ברחובות. הם נרצחו בטרבלינקה.

טורקוב הצליח להשיג לו ולאשתו עבודה בבית מלאכה ברחוב מילְנה. היה עליהם לעבור לגור שם, כשהם משאירים את כל רכושם. עד כמה אפשר היה לשגות בתקווה בעולם ללא תקווה מוכיחות הפתקאות שהצמידו לכל חפץ: "אנחנו מבקשים לשמור על הדברים האלה עד שנחזור. יש להם ערך רב בשבילנו. דיאנה בלומנפלד ויונה טורקוב". את בתם הבריחו איתם לרחוב מילנה. מרגריטה לא ראתה עוד לעולם את דודנה יורק; מכל המשפחה שלהם מלודז' לא ניצל איש.

רחוב מילנה עם עשרות בתי המלאכה שלו היה מרכז ייצור בובות וחפצי עץ, הכינו פה גם מוצרי נייר, מחברות, לבנים, כפתורים, חלקים לפונוגרפים ולמקלטי רדיו וסכו"ם. בתי מלאכה רבים היו בבעלות הפירמה קרל היינץ מילר. העובדים חשו כאן ביטחון יחסי, שכן הבעלים היה בנו של גנרל באס. אס. בבית מספר 11, שם גרה ועבדה משפחת טורקוב, היו שישה בתי מלאכה. הם עבדו בעיבוד מתכות. ברעש הנורא טורקוב חתך יריעות אבץ, אשתו ליטשה כפות.

מרגריטה, שהייתה בלתי לגלית בגטו, בילתה את ימיה בבית המלאכה עם ההורים. היא הצטוותה להסתתר מאחורי קולב המעילים כל אימת שנכנס מישהו לבית המלאכה. ההורים העדיפו לקחתה עימם מאשר להחזיקה מוסתרת בדירה. בגטו נשמעו יותר ויותר סיפורים על ילדים או קשישים שנשארו במחבוא ולא נמצאו עוד. הגרמנים והאוקראינים סרקו ריבוע אחרי ריבוע, את מי שמצאו הוציאו לאומשלאגפלאץ או ירו בו במקום. דודותיה של מרגריטה, התאומות שרה ורחלה, התנדבו לגירוש. "אנחנו לא מפחדות מעבודה קשה," הן אמרו, "זה עדיף על הפחד המתמיד ועל הרעב בגטו, והכי חשוב שנהיה ביחד". "אני יכולה לעבוד, בואו ניסע כולנו מזרחה", ניסתה מרגריטה לשכנע את ההורים. הם התעקשו להעבירה לצד הארי. היא בכתה, התחננה, חזרה ואמרה שהיא לא רוצה להיפרד מהם.

ב־14 באוגוסט היא שמעה צרחות והסתתרה כרגיל מאחורי המעילים. לבית המלאכה נכנס איש אס.אס. בליווי ארבעה אוקראינים. מרגריטה ראתה דרך לולאת הכפתור את קני הרובים. היא שמעה איך כולם יוצאים. היה שקט עד שמן החצר הגיעו אליה קולות צעקה ובכי. אחר כך שוב צְרחה, ממש לידה: "מי עוד מסתתר כאן?" שוב שקט, ואחר כך קולה של אחייניתו בת השנתיים וחצי של מנהל בית המלאכה: "דוד, אני יכולה לצאת כבר?" בתשובה נשמע קול צחוק רם של הגרמנים. מרגריטה חשבה לעצמה: "לא הייתה ירייה, אנסה לצאת". היא יצאה החוצה והחלה לרוץ. היא נדחקה בין רגלי המבוגרים עד שמצאה את אביה. הם המשיכו לחפש יחד את אימה. מצאו זה את זה ממש סמוך למקום הסלקציה.

הקצין הגרמני החווה ידו: אבא ימינה, היא ואימה שמאלה. כולם ידעו מה פירוש הדבר: אביה עוד יועיל לעבודה, היא ואימה אמורות לעלות לקרונות שעמדו כבר בכיכר. טורקוב שאל בגרמנית טובה אם יוכל להתלוות לאשתו ולבתו. הגרמני הרשה. לידם הלך אך בקושי איש קשיש. הגרמנים אמרו לטורקוב לדחוף אותו. מרגריטה שמעה את הלחש העצבני של אימה: "תעשה את עצמך דוחף אותו". הם הרביצו, אבל היא לא ספגה מכות, אביה הגן עליה בגופו. כאשר הבחין טורקוב בשוטר יהודי שהכיר, זרק את בתו לזרועותיו כשהוא קורא "תציל אותה!"

השוטר הוביל את מרגריטה דרך סמטאות צדדיות לכיכר שבה מלך מייצ'יסלב שמרלינג, המפקד השנוא של האומשלאגפלאץ, שוטר יהודי שהיה ידוע באכזריות ובשחיתות.[9] סביבו המון אדם, מנשקים את ידיו, מחבקים את ברכיו ומתחננים להצלה. "זאת הבת של טורקוב," אמר השוטר לשמרלינג, "תעשה משהו". "רוצי לשם" – שמרלינג החווה לעבר קבוצת אנשים – "תחזרי איתם אל הגטו". היא לא רצתה לרוץ לשום מקום בלי ההורים. היא עמדה והסתכלה סביבה. את מה שקרה אחר כך היא זוכרת רק במעורפל, כי מישהו תפס אותה, כיסה אותה בשמיכה וכבר לא הייתה באומשלאגפלאץ אלא בדירתם יחד עם הוריה.

את טורקוב זיהה בהמון והוליך אל בית החולים מפקד המחוז של המשטרה היהודית. ליד האומשלאגפלאץ הכינה האחות האחראית בגטו, אלה גולומב־גרינברג, שני מקומות אחסון ששימשו מרפאה אך גם מקום המתנה לאלה שהצליחו להצילם מן ההמון. בערב, עם סיום האקציה, היו הניצולים לובשים חלוקי רופאים או אחיות וחוזרים לגטו. עד הפעם הבאה. מחלון המרפאה הקטנה הזאת ראתה דיאנה בלומנפלד את בתה מסתובבת בתוך ההמון ואילצה שוטר יהודי לרוץ ולהביאה.

כאשר הצליחו ברגע האחרון ממש לחמוק מן הטרנספורט, נפלה סופית ההחלטה לשלוח את מרגריטה לצד הארי. "אני יכולה למות, אם רק נמות ביחד", היא ביקשה שוב ושוב. "אני לא אשרוד יחד איתך, ואני רוצה לחיות", השיבה שוב ושוב אימה.

טורקוב חיפש דרך להעביר את מרגריטה. דרך שרשרת ארוכה של אנשים הוא הגיע לוונדה וירוֹבּקוֹבָה, ודרכה לאירנה סנדלר; שתיהן עבדו במחלקה העירונית לרווחה ולבריאות הציבור. הם החליטו שמרגריטה תוסתר במנזר. טורקוב בחר לה שם לתעודה המזויפת: מריה קונדרט.

אימה שיננה באוזניה שוב ושוב: "לעולם, לעולם אל תאמרי לאיש שאת יהודייה. אם תראי אותנו, תגידי שאת לא מכירה אותנו. אם שרים ביידיש, את לא מבינה כלום. את מריסיה, זה השם היחידי שלך. אם מישהו יקרא 'מרגריטה', את לא מגיבה". היא לימדה אותה תפילות: "תעמידי פנים שאת באמת מאמינה באלוהים". מרגריטה לא הודתה בפני אימה שהיא באמת מאמינה. בגטו היא המציאה לעצמה שיש אלוהים יהודי, אם כי ההורים כנראה לא חשבו כך, וגם אלוהים פולני – את זה הפולני הכירה, כי האומנת הייתה לוקחת אותה לפעמים בסתר לכנסייה – ושעדיף להתפלל לאלוהים הפולני.

סוף סוף הגיעה הידיעה שאפשר לשלוח את הילדה. עם שחר של ה־20 באוגוסט 1942 הביא טורקוב את בתו להצטלבות הרחובות לשנו וזֶ'לֹזנָה. משם היו יוצאים, תחת משמר, מי שעבדו בצד הארי ודרך שם היו חוזרים בלילה אל הגטו. כולם הכירו את הכללים. כאשר כולם מגיעים, מודיע האחראי שהבריגדה מוכנה ומראה את המסמכים. את הכסף על כל ראש נוסף משלמים לשוטר היהודי, וזה צריך להעביר את כל הסכום לשומר הגרמני. אחרי שהקבוצה עוברת, הז'נדרם הגרמני סופר כמה ראשים נוספים היו, כמה כסף הוא קיבל ואם הסכום מתאים. אחר כך היה מחלק את הכסף בין הז'נדרמים הגרמנים, השוטרים הפולנים בצד הארי והשוטר היהודי. כולם מבריחים משהו וגם זה הובא בחשבון. התהליך כולו מצליח רק אם מוצבים במעבר גרמנים "טובים", כלומר כאלה שאפשר לשחד אותם. המשמרות מתחלפות כל כמה שעות, אין לדעת מי יהיה במשמרת. בכל פעם צפויים העוברים לצד השני לחיפוש, להתפשטות בפומבי, להחרמת הפריטים המוברחים ולמכות, ומי שאין לו מסמכים – נורה במקום.

האחראי על המעבר הזהיר שזו משמרת רעה ואי אפשר להעביר ילדה. אז ניגשה אליו שותפתו הפולניה. היא מדדה את מרגריטה מכף רגל עד ראש: "מראה טוב, היא תעבור איתי". נשמעה ירייה. מרגריטה התחננה: "אבא, רק לא היום". טורקוב התבונן איך הפולניה, אוחזת בידה של מרגריטה, עוברת בצעד בטוח, מתבדחת עם השומרים.

מרגריטה זוכרת שמיד מחוץ לחומה היא זרקה את הכריך שקיבלה לדרך. בגטו היא אכלה את הלחם הכבד, הספוגי, המגעיל הזה, ועכשיו היא הרגישה שאפילו כלב לא ייגע בזה. ונדה וירובקובה, שהמתינה מן הצד השני של החומה, הביאה אותה לביתה של אישה צעירה בשם בסיה.[10] כולם היו נחמדים אליה, האוכל היה נפלא – תפוחי אדמה, אוכמניות, לחמנייה עם נקניק משובח. סיפרו לה שעדיין לא הכינו בשבילה את המקום במנזר, ולכן היא תישאר בינתיים אצל משפחה פולנית. האישה לקחה אותה לשם. הן נסעו בשתי חשמליות, וכשירדו ראו אישה חמורת סבר מוליכה כלבלב קטן. מרגריטה הייתה צריכה לגשת אליה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גברת סנדלר”