שולי מאושרת. רוני, הבכורה בת השנתיים, מנמנמת על כתפה, פניה הוורדרדות נמעכות אל מחסה צווארה. היא נושאת אותה בידיה על […]
1.
7 באוקטובר 2013
שולמית יצאה למרפסת, רכנה, תחבה אצבעות לאדמה התחוחה שבעציציה, ופיהקה. תמיד כשהיא תוחבת אצבעות לאדמה, היא מפהקת. שולמית, שוּלִי בפי כול, אינה מגדלת צמחים חד־עונתיים. אך ורק סוקולנטים. קרסולה ציפור האש, חלבלוב, סביון הימלאיה. לצמחים שמות יפהפיים שלא היא המציאה. אילו היתה קביעת שמותיהם בידיה, היתה מכנה אותם בשמות של מלאכים: פרח גבריאל, פרח אוריאל וכן הלאה.
זאת תקופה טובה עבור שולי. אין לה דאגות, ואלו שיש, קלות ערך הן, פעוטות, סתמיות, כמעט טיפשיות: כביסה שעדיין לא קופלה, מיון שיש לעשות בקפידה, להפריד בין צבעוניים ללבנים. כאלה מין דאגות, שהן בעצם אי־דאגות.
שולי מאושרת.
רוני, הבכורה בת השנתיים, מנמנמת על כתפה, פניה הוורודים נמעכים אל מחסה צווארה. היא נושאת אותה בידיה אף שהיא בהיריון מתקדם. ברחמה מתפתחת עדי. היא חשה בבעיטה קלה המותחת את בטנה מבפנים. זאת משפחתה הקטנה: עדי היפה שעדיין ממתינה לצאת לאוויר העולם, רוני המתוקה, מתוקה כגרגר סוכר, ואלון, בעלה המקסים.
היא מאושרת.
רוני נאחזת בה בציפורניה, עוצמת עיניה, משימה עצמה ישנה, ראשה מונח בבטחה על כתף אמה. היא כבדה, אך שולי לא מתלוננת. רוני היא חלק מהאושר שלה. שולי חזקה, היא סופר־וומן, כוחותיה אינסופיים, והכול בזכות האושר הזה. למרות הכאב בשריריה ועייפותה, היא תעמוד ליד התנור, תצלה עוף בתפוחי אדמה, תפרוס ירקות, תזלוף שמן זית, תבזוק מלח ופלפל. אלון ישוב מעבודתו, יקרקש בצרור מפתחות, ייכנס, יביט בה ויחייך. הוא יודע כמה היא טורחת, יודע שרוני כבדה ביותר, יודע שהזמן בבית חולף לאט כל כך, יודע שלמרות הקשיים היא הכינה עוף בתנור. הוא ייכנס בדלת ויקרא לעברה בנעימות: ‘שולי, שולי שלי,’ וישב לאכול, ובזמן שהוא יאכל, שולי תספר על מעשיה באותו יום.
אלון, שֹֹערו חום ועיניו חומות. הוא גבוה בהרבה משולי, כתפיו רחבות והוא שרירי. רוני קיבלה את העיניים הכחולות של אמה, כחול־אפרפר, כחול המעורר תחושות נוגדות של ריחוק מלווה בחיוך. גם את דקיקות הגוף שלה קיבלה רוני, ואת שֹערהּ הערמוני, גוון הנע בין חום לאדום, את כל אלו ירשה רוני ממנה, ובכל זאת, למתבונן מהצד היא דומה יותר לאלון.
אלון יִשְׂבע, יתמתח, ילטף את בטנו המלאה, ירכון לכיוונה של שולי, ילטף את בטנה, ירים את קצות חולצתה, ואז ירכון עוד קצת וינשק לבטן החשופה. אם רוני תהיה בחדרה, הוא לא יעצור שם. הוא יגלה את שדיה המתעגלים וגם להם ינשק, והיא ואלון ישתרעו על הספה בסלון, השלט־רחוק אחוז בידו, ידו השנייה אחוזה בידה, היא את ראשה תניח על חזהו, ויחד הם יצפו בטלוויזיה. יחד ינשמו. ינוחו יחד. יהיו מאושרים, יחד.
‘אמא התקשרה?’ ישאל אלון.
הוא תמיד ישאל אם אמו התקשרה, אף שאמו, חמותה הנהדרת, ממעטת להתקשר, היא ממתינה שאלון יתקשר אליה. אלון יבקש משולי להושיט יד ולהעביר אליו את הטלפון האלחוטי, ולא יחייג אלא ילחץ על לחצן החיוג המהיר. אמו תענה, הוא ישאל לשלומה, היא תשאל לשלומה של שולי, ותמסור לה, כמו בכל ערב, שגם אם אינן משוחחות הרבה בטלפון, הרי היא כמו בת לה, וגם תוסיף ש’חבל שרוני כבר ישנה’, אף שיודעת היא שרוני תמיד ישנה בשעה הזאת. ‘חבל שרוני כבר ישנה,’ הרי כל כך רצתה לשמוע את קולה. אלון ישאל אם קבעה תור לרופא כלשהו, כי כעניין של שגרה יש לאמו תור לרופא כלשהו. הוא יציע לסייע, היא תמאן לשמוע על כך, והם ייפרדו לשלום. ואז… הוא יהיה שלה. שלה בלבד, להירדם צנופים יחדיו על הספה.
אופס… הבחינה בפתקים הממוגנטים למקרר, ונזכרה. איזו שכחנית נהייתה בחודש השביעי להריונה. העדי הזאת, הקטנטנה, גורמת לה לפיזור הדעת. כך היה גם עם רוני, כשהיתה בבטן וכאשר יום הלידה התקרב. למראה הפתקים נזכרה שלמחרת, בשעה שתיים, נקבעה לה סקירת מערכות אצל דוקטור שלֵו. לצערה, אלון לא יהיה פנוי להצטרף אליה. למחרת היום הוא אמור להציג מצגת חשובה בפני מוזמנים חשובים. שולי אינה חוששת. דוקטור שלו יצביע על המסך ויסביר: משקל העובר, קצב הגדילה, המצג, המנח. בוודאי יגיד שהכול בסדר. עד כה הכול היה בסדר, אין סיבה שלא ימשיך להיות בסדר. זאת רק בדיקה שגרתית, אז הכול יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר.
זה זמן האושר שלה. אושר, רגש לא ברור, רגש שדורות של משוררים, סופרים ופסיכולוגים ניסו ולא הצליחו להגדירו. רגש חמקמק, עיסה ג’לטינית בלתי ניתנת לאחיזה, רוח רפאים חסרת פנים, נסתרת, נחבאת מאחורי חומת התפרצויות גופרית מאדמת העזאזל הפרטי שלה, רגש עלום, מפלצת ורודה. חלפו שנים, חיים שלמים, עד שהיא למדה להבחין בו ולאחוז בו. כי אושר הוא חומקני. לא די שהוא בא לסִפֵּךְ, עלייך להתחנף אליו, לפתות אותו, להראות שאת ראויה לו, להמתין שיתקרב, ואז להיות מוכנה, לעוט לעברו, ללכוד אותו, בזריזות ובכוח, לאחוז בו כמתאבקת בסגנון יווני, ולא לשחרר.
כעת הוא נמצא בה. כעת הוא שלה.
עבורה האושר נמצא בחיי השגרה.
בַּוודאות שדבר אינו עומד להשתנות.
האושר שלה נמצא בַּקיים וְלֹא בָּאפשרי.
ב־7 בחודש אוקטובר, שנת 2013, שולי מאושרת.
אין עדיין תגובות