החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

על ארמנד עמיאל

ארמנד עמיאל עלה לארץ מצרפת בגיל 15 ובגר כילד חוץ בקיבוץ בדרום הארץ. הוא נושא בתארים במדעי המחשב, במדעי המדינה וביחסים בין-לאומיים וכן בתואר שני במנהל עסקים. מאחוריו קריירה במערכת ביטחונית ממלכתית שבה מילא מגוון תפקידים בכירים. בעשור האחרון ניהל ... עוד >>

אבשה ואני

מאת:
הוצאה: | 2020 | 222 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

40.00

רכשו ספר זה:

"אבשה, זו מאדאם פָבֶּרְט, אימא של דָמִיאָן.

אתה ודאי זוכר."

הם פסעו יחדיו בכל יום לבית הספר. בקיץ זה לצד זה ובחורף זה בתוך זה. המצפן היחיד שהוביל את חברותם היה אמת של תום הילדות. עד לאותה פרידה, שנמשכה שלושים שנה. שיחת טלפון אחת הביאה לסיומו של נתק ארוך שנים זה. הוא לא נזקק ליותר ממשפט קצר ולקוני כדי לקחת פסק זמן מחייו, לנסוע לפגוש את חברו ולצאת למסע לגילוי עצמו.

מה היה בחברות הזו ששיחת טלפון אחת הצליחה להחיותה כאילו לא חלפו עשורים של שתיקה? ומה נותר מהילד דמיאן, עורך דין מצליח ואיש משפחה, שקושר אותו כתמול שלשום לחברו אבשלום, פסיכו-אנליטיקן ומרצה באוניברסיטה?

ביד אמן טווה הסופר עלילה המתרחשת על פני משולש הערים טולוז, גרנובל ופריז ונישאת על התרבות, הצבעים, הריחות והטעמים הייחודיים למקום.

אַבְשָׁה וַאֲנִי מאפשר הצצה לאופן שבו מתמודדים אדם ומשפחתו עם מחלת המאניה-דפרסיה, וחושף את גבולותיה של נפש חצויה הנתונה בסוד ובמאבק פנימי באהבה.

לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"אבשה, זו מאדאם פָבֶּרְט, אימא של דָמִיאָן. אתה ודאי זוכר." הם פסעו יחדיו בכל יום לבית הספר. בקיץ זה לצד […]

 

פרק 1

 

שעות נסעתי בנוף צחור וקר, לא בטוח שאני רוצה להגיע ליעדי. הדרך החד־גונית סייעה לי למשוך את הזמן במחשבה. צללתי לתוך זיכרונות הילדות וטעם נעים ונדיר של משהו שלא ישוב מילא אותי.

לפני שבועיים צלצל הטלפון הנייד שלי בדרכי לעוד בוקר הרצאות בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה. עננים אפורים כיסו את השמיים וכמעט ישבו על גג הרכב, גשם זלעפות חבט בפח המכונית וגל רדף גל בתיאום עם משבי רוח חזקים. מַגַּבֵי החלון הקדמי נאבקו כדי להדוף את המים. בצד הרחוק של השיחה, קול של אישה מלאת ביטחון שלא זיהיתי, אך נימת קולה וניסוחיה הישירים הצביעו כי היא מכירה אותי היטב. בתוך זרם חילופי ברכות נימוסין הדדיות של בוקר התאמצתי לזהות את הדוברת, אך ללא הצלחה. ירדתי לשוּל הָפֶּרִפֶרִיק המקיף את פריז, בדיוק מתחת לגשר הראשון בדרכי. חייב הייתי לבודד את קולה מרעשי החורף על פח האוטו ולעכל את המתרחש.

"אבשה, זו מאדאם פָבֶּרְט, אימא של דָמִיאָן. אתה ודאי זוכר."

איש לא מכנה אותי אבשה כבר שנים. התכווצתי במושב הרכב.

דבריה גרמו לי לשטף כאוטי של מחשבות.

"אבשה", "מאדאם פברט", "דמיאן", "ודאי זוכר" – צירופים מחייבים וכבדים בבוקר חורפי.

"אני בטוחה. איפה אני תופסת אותך, בבית?" הפה שלי היה יבש מדי מכדי שמילות תשובה כלשהן יידבקו אליו. "אבשלום, אתה איתי? זו פְלוֹרַנְס, כן? תקשיב, זה בקשר לדמיאן. הוא לא בסדר, זה מסובך לטלפון. אתה חייב לבוא אלינו, הוא מבקש אותך ללא הרף." בשלושה משפטים החתימה אותי הדוברת על חוב־עזרה, קיפלה, ארזה ושמה אותי בהמתנה לשיגור. היה נדמה לי כי נגזלה ממני כל שליטה על ה"עכשיו". מחשבותיי נעו במהירות בין חשש, בעצם די נבהלתי, לבין ניסיון לגשר על עשרים וחמש שנה ויותר של תהום שבקצה האחד כיתה י' בתיכון פִּייֵר דֶה פֶרְמָה בעיר טולוז, בקצה השני שיחת טלפון שמתנהלת ובתווך חברי מילדות – דמיאן – כחוט המחבר ביניהם. לחות קלה כיסתה את מצחי, אבל ניסיתי להישאר מחובר לשיחה ולענות ברוגע.

"דמיאן?! אני מקווה שהוא בסדר, כן? קרה לו משהו?" איזה ניסיון מסכן ועלוב להחזיר לידיי משהו מהשליטה על חלקי בשיחה.

"כן, כן, הוא בסדר מבחינה פיזית, בעצם הוא לא, אני כבר לא יודעת. בוא נניח לזה כרגע." הבלבול בדבריה החזיר אותי לאזור הנוחות שלי כפסיכו־אנליטיקן המקשיב למצוקות של אחרים.

"לא הבנתי, מאדאם פברט, ממה הוא סובל?"

"זה מורכב וארוך ונכון יהיה שהשיחה בנושא תהיה בפגישה ישירה עם כולם," אמרה ולאחר רגע של שקט המשיכה, "אתה יכול לרשום את הכתובת?" ומבלי להמתין לתשובתי הכתיבה את כתובת ביתם בעיר גְּרֶנוֹבְּל וביקשה, שוב בלי שוליים לתמרון, שאגיע למחרת.

בקשתה השנייה נתקלה בקיר המחויבויות שלי לאוניברסיטה וללקוחותיי בקליניקה. הפעם היא נכנעה. קבענו לסוף השבוע בעוד שבועיים. זה היה משא ומתן מהיר על שליטה בזמן ועל תחושות הבטן שלי של מה נכון ומה לא – הצליח לי. טוב שכך, לא יודע מה היה קורה אילו התעקשה יותר בקולה הנחוש והסמכותי.

נותרתי מהורהר. אט אט גלשתי לזיכרונות ילדות, לחפש את דמותו של דמיאן והתרגשות אחזה בי. דמיאן פברט הוא חבר שנהגתי לכנות – מוֹן מֶק1. החברות שלנו שזורה בים חוויות ילדות מאופקת ושובבה וברגעי התבגרות הפכפכים. דמיאן היה תלמיד שקדן ומופנם מאוד ואני הייתי שקדן סלקטיבי, כפי שמאדאם בלאן המורה הייתה אומרת לי עת החזירה מבחנים או הכתבות – "אני נפעמת מהמאמצים שלך להעתיק עם טעויות ועוד מהתלמיד הלא נכון, קבל +D." דמיאן היה כה נעלב עבורי שהיה מסמיק. חיוך עלה על פניי כשזיכרונותיי הגישו לי את התמונות של רגעי הצחוק, הוויכוחים ושמחת התהילה שהיו קשורות באוספים המשותפים – גולות ומחזיקי המפתחות – שהיו לאחד מעמודי היסוד של הקרבה בינינו.

נעימות עטפה אותי כשחזרתי לתוך תנועות הבוקר על הכביש המהיר ולמקהלת הגשם החזקה וצפירות המכוניות.

ככל שהימים עברו ומועד הנסיעה לגרנובל התקרב נדרשתי להכנות והתארגנויות בשגרת יומי. מאדאם פברט הצליחה להשיג אותי במובנים רבים, ובעיקר במובן של השתלטות על תכנון חלוקת זמני. הסידורים שנדרשתי לערוך על מנת לפנות את סוף השבוע היו מורכבים. ביקשתי טובה מעמיתה במחלקת הפסיכולוגיה לבדוק עבורי כמה עבודות של סטודנטים שטרם הספקתי לסיים לקראת השיעור בשבוע הבא. הצפתי את יומן הקליניקה הפרטית על מנת שאוכל לראות כמה שיותר מטופלים, בעיקר כאלה עם רגישות נפשית שהתקשו להכיל שינויים בשגרת מפגשי הטיפול.

רק עיסוק אחד היה עוגן פלדה שלא ניתן לקיימו באמצעות מחליף או לדחותו. היות שאני, ורק אני, הייתי חייב להיות זמין למתן שירות בהתראה של עשרים וארבע שעות מראש, עיסוק זה נשאר איתי, נכון יותר לומר שגם ייסע איתי לסוף השבוע אצל דמיאן, בתקווה שלא אֶקָּרֵא לו.

סימני השאלה שצפו בהקשר למצבו של דמיאן הציקו לי בכל פעם שמחשבותיי נדדו לזיכרונות החברות שלנו, אולם היה בי חסם פנימי להתקשר לאימו של דמיאן. למרות השנים שעברו והעובדה שאיני עוד ילד־נער מעולם לא דיברתי עם מאדאם פברט באופן יזום. היא הייתה "אימא של דמיאן" ואוצר המילים שהחלפתי עמה הסתכם ב-"כן", "לא", "שלום", "להתראות", "בבקשה", "סליחה", "תודה" וכל צירוף הגיוני ביניהם. נימוסין והליכות היו כקו הפרדה על אספלט, מותר להיצמד אליו ואין לחצותו.

כיומיים לפני הפגישה המתוכננת עם דמיאן בבית הוריו חלקתי שולחן במסעדת מלון עם מכרה שעמה ניהלתי מערכת יחסים מורכבת של שילוב אינטרסים. מהכיס הפנימי של הז'קט שלי עלה רטט שלוּוַה בזמזום של טלפון נייד. באופן אוטומטי שלחתי את ידי לשלוף את הנייד של העבודה. המסך השחור העיד כי שום שיחה לא נכנסה. השתהיתי לרגע בתמיהה עד לזמזום הבא שמקורו בכיס המעיל המונח לצידי, בנייד הפרטי שלי. איני נוהג לענות לשיחות שמגיעות אליו בזמן העבודה.

"אתה לא מתכוון לענות?" שאלה האישה שמולי בחיוך מתגרה. "אני אוהבת את המראה הזה שלך עכשיו, נבוך־ביישני כשאתה מופתע." הבטתי בה, מהסס מעט ושלפתי מהמעיל את הנייד בחוסר נוחות. הזמזום החוזר קיבל כעת שם על המסך – מאדאם פברט. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה "איך היא תמיד בוחרת את העיתויים הכי לא מתאימים?" כישרון של נחישות עיוורת מדי, סיכמתי לעצמי.

"אני לא עונה, זו שיחה שלא צריכה להגיע אליי בשעה כזו," השבתי בקול רגוע לשותפתי לערב, בתקווה שסימני הדילמה הפתוחה שבתוכי אינם ניכרים על פניי. החזרתי את הנייד לכיס המעיל. הוא שוב רטט ואחריו נשמע זמזום קצר של הודעה. התעלמתי. הפיזי שלי היה נתון כולו לאישה שישבה מולי, אך מחשבותיי היו כלואות עמוק בתוך כיס מעילי. היא נותרה מביטה בי, מיישרת את גבה על משענת הכיסא. פניה קפאו לרגע עד שחיוך ממזרי מילא אותן. היא קרבה אליי עד כמה שרוחב השולחן אפשר לה ולחשה: "אני רעבה, מאוד," ואז הניחה את ידה על ידי והמשיכה, "ומה שאני רוצה אין בתפריט…" היא החליקה את גב כף ידה על הלחי שלי, "אני בטוחה שתדע להגיש לי את המנה שאני רוצה בשירות חדרים." היא הרימה את ידה מעט מעל השולחן, שחררה את המפית על השולחן ופסעה אל מחוץ למסעדה.

נשארתי עוד רגע לנשימה עמוקה של הרהור בדילמה טרם שזו הוכרעה לטובת מחויבות לשירות־חדרים שהוזמנתי אליו.

 

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.