החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

גוי קדוש

מאת: ,
הוצאה: | 2021 | 389 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

23.50

רכשו ספר זה:

הלאומיות המודרנית שאבה השראה ממגוון של מיתוסים, חיבורים ויצירות, אך אין טקסט שמהדהד במחשבה, בשיח ובפרקטיקה הלאומית כמו התנ"ך. גם בעידן המזוהה עם מהפכות ואידאולוגיות חילוניות, התנ"ך נוכח בהתמדה בשפה הפוליטית המודרנית – בפרט בכינונן של זהויות קולקטיביות ותודעה של "עם נבחר". קובץ המאמרים גוי קדוש: תנ"ך ולאומיות בעידן המודרני מוסיף נדבך מחקרי חשוב על אודות הקשר בין התנ"ך והלאומיות, זאת מתוך גישה ייחודית המבליטה את חיוניותו של התנ"ך גם בעת החדשה המאוחרת. הוא משלב בין הפרספקטיבה העולמית לבין המקרה הציוני וכך מאפשר להתבונן בזה האחרון כעל ניסיון נוסף, אחד מיני רבים, להציב את הלאום המודרני על אדני טקסט עתיק יומין, ולמצוא בו הצדקות לפעולה פוליטית עכשוית. המסקנה העולה מן המאמרים היא כי גם הזהות המודרנית ביותר אינה יכולה לכונן את עצמה כנטולת עבר.
העורכים:
ד"ר עפרי אילני הוא היסטוריון, עמית פולנסקי במכון ון-ליר בירושלים. תחומי המחקר שלו הם היסטוריה של הרעיונות, היסטוריה של המיניות ומחשבה סביבתית. כותב את הטור "תחת השמש" במוסף הארץ.
פרופ' (אמריטוס) אבנר בן-עמוס הוא היסטוריון של החינוך באוניברסיטת תל-אביב. תחומי המחקר שלו הם עיצוב הזיכרון הקולקטיבי וגיבוש תודעה לאומית בצרפת המודרנית וישראל.

מקט: 4-249-50823
הלאומיות המודרנית שאבה השראה ממגוון של מיתוסים, חיבורים ויצירות, אך אין טקסט שמהדהד במחשבה, בשיח ובפרקטיקה הלאומית כמו התנ"ך. גם […]

מעמוד־ציון לאריה־יהודה: התנ"ך והזהות הלאומית האתיופית
חגי ארליך

 

"בני ישראל האמִתיים"

 

הנה ציטוט מתוך ספר בשם הסיפור הנחבא עד כה של העם היהודי והאתיופים, שכתב אתיופי ושמו ד"ר פִיקְרֶה טוֹלוֹסָה, משורר, מחזאי, פובליציסט, ומחנך שחי ופועל בקהילות הפזורה האתיופית הפורחת בארצות הברית. הספר, שיצא לאור בשנת 2011, מורכב משלל פרשנויות (חלקן גמישות עד דמיוניות) של המקרא כמבשר קשר נצחי בין שני העמים. כך תמצת המחבר עצמו את ספרו:

 

בסיכום, הנה תמצית של כל מה שכתבתי לעיל. חשוב להדגיש את האמת שהיחסים בין שני העמים הישראלי והאתיופי הם עתיקים וייחודיים. אין עם קרוב יותר ליהודים מהאתיופים. למעשה יחסיהם קשורים בדם, בדת, בתרבות ובהיסטוריה. יחסים אלה ראשיתם בקשר בין אברהם למַלְכִּיצֶדֶק… והמשכם בקשרים עם משה, ועם ילדיו וילדי יתרו, כוהן מדיין וקיסר אתיופיה. היחסים נוצקו שוב מחדש עם הולדת מנליק הראשון מנישואי שלמה ומלכת שבא. הם חודשו ביתר שאת כאשר מנליק הביא ארבעים אלף בני ישראל כולל הלויים, נתן להם אדמה, הרימם לדרגת מלכות, וכונן את השושלת הסולומונית שנמשכה כמעט שלושת אלפים שנה. כפי שאמרתי לעיל, הקיסר הילה־סלאסה, הארי משבט יהודה, היה הקיסר ה־225 והאחרון שבהם. השושלת הסולומונית חדלה להתקיים בשנת 1974.

 

אתיופיה – היא ארץ כוש התנ"כית (כך על פי תרגום השבעים ליוונית, בפעם הראשונה מופיעה "כוש" בבראשית ב' יג) הייתה המדינה השלישית שקיבלה את הנצרות, בשנת 334 לספירה. מאז ועד סמוך לימינו הגדירה דת האמונה בישו את תרבותה הממלכתית־פוליטית של הארץ. במאגר תפיסות היסוד של נצרות מקומית זאת, התקיימו קִרבה עד כדי הזדהות מלאה עם "ישראל" כמושג היסטורי ודתי, ואמונה כי ההיסטוריה של אתיופיה החלה במקרא העברי, ומתנהלת לפי מורשתו.

אחד מיסודותיה הראשיים של הנצרות האתיופית והמדינה הקיסרית הוא ספר בלשון העתיקה געז, לשון כתבי הקודש והכנסייה המקומית, ושמו כֶּבְּרָה־נָגָסְת, כבוד המלכים. כבוד המלכים היה, ובעיני רבים עדיין נשאר, תמציתו של האתוס הלאומי־נוצרי של אתיופיה, והעניק לאתיופים הנוצרים את הגושפנקא המלאה לאחדות הכתר והצלב בארצם. הספר מלכד את הדת והמדינה תוך הצגת סיפורה הלאומי של אתיופיה כמתחבר לפרקים קדומים מימי התנ"ך. יתר על כן, כבוד המלכים שב ומקבע במונחים של מורשת אלוהית את יסודות הלגיטימציה של מלכי אתיופיה, אצולתה, תרבותה, ונצרותה.

המסר המרכזי של כבוד המלכים, במשימתו לתת קדושה דתית לשליטי הארץ, היה הדגשת הזיקה הישירה והזהות בין עם אתיופיה לעם ישראל. שלד הסיפור מתבסס על התיאור המקראי של ביקור מלכת שבא בירושלים ופגישתה עם שלמה המלך (מלכים א י', א-יג). על כך הוסיפה הגרסה האתיופית עוד כהנה וכהנה. שלמה המלך, מסופר בכבוד המלכים, הערים על מלכת שבא, היא מָקֶדָה מלכת אתיופיה, וכבש אותה בליל אהבים. משחזרה לאתיופיה ילדה את מֶנֶלִיק, בנו של מלך ישראל, וזה משגדל, יצא לירושלים להכיר את אביו, החכם מכל אדם. שלמה, בהנחיית האל, הכיר במנליק כבכור בניו. משיצא בכור זה מירושלים לחזור לאתיופיה התלוו אליו הטובים והמובחרים שבבני ישראל – רבים מהאתיופים טוענים כי היו שנים־עשר אלף איש, אלף מכל אחד משבטי ישראל – וביניהם גם בני שבט הלויים. מכאן ואילך, קבע כבוד המלכים, הייתה אתיופיה לארץ הבחירה, מלכיה היו לצאצאי שלמה, ואציליה היו "דקיקה ישראל", הנבחרים שבבנים. זאת אף זאת, עם כמה מצמרת הכהונה העברית שיצאו עם מנליק לאתיופיה על מנת להיות כלי הקודש של ארצם החדשה, נלקח בסתר גם ארון הברית ממקדש שלמה. התיבה המגלמת את הברית בין אלוהי ישראל לעמו, כך נקבע במסורת הנוצרית האתיופית, שוכנת מני אז בכנסיית מרים מציון אשר בעיר הבירה העתיקה אַקְסוּם. על־פי דיני הכנסייה אין איש רשאי לראותה, אך העתקים סמליים שלה מצויים בכל אחת מהכנסיות בארץ. כל כנסייה אתיופית בנויה כהעתק כביכול של מקדש שלמה, ובמרכזה, ב"קודש הקודשים" (קדוסה קדוסן) נמצאת "תָבּוֹת", התיבה. נצרותם וכנסייתם של האתיופים, על־פי אמונתם הנוצרית, הן אפוא ההמשך הטבעי והישיר של ההיסטוריה הישראלית הקדומה. חלק גדול ממועדיה וחגיה של נצרות זו היו ונותרו רוויים מנהגים בעלי ניחוח מקראי מובהק. התנ"ך העברי היה ועודנו מרכזי בתודעה ובמנהגים של הנצרות האתיופית, יותר מבכל ענף אחר של הנצרות. הבסיס לכך היא הקביעה, שבני אתיופיה קיבלו את הברית החדשה לאחר שכבר חיו לפי הברית הישנה.

אין לתאר את אתיופיה הנוצרית בלא זיקתה למקרא: שמירת השבת חשובה בתרבותה לא פחות משמירת יום ראשון; וכן נהוגה מילת ילדים זכרים ביומם השמיני; דיני המזונות קרובים מאוד לדיני הכשרות היהודיים, וכך גם דיני טומאה ונידה; ובצד כל אלה מונחי יסוד דתיים (כמו מצוות, אמונה ועוד) גזורים מהעברית התנ"כית. בגדי הכמרים האתיופים תפורים כבגדי הכוהנים מימי המקרא, מנהגי האבלות דומים לאלה של היהדות, כלי הנגינה הכנסייתיים ונוהלי חגים מרכזיים – ככתוב בתנ"ך.

אצולת הארץ לדורותיה, כמריה ונזיריה, ראו את עצמם צאצאי הטובים שבבני ישראל. מלכי אתיופיה וקיסריה ראו את עצמם מלכי ציון, יורשיו של שלמה המלך, ממשיכי הסדר המקראי בארצו החדשה והנכונה. גדול מלכי שושלת אקסום (ששלטה מהמאה הראשונה לפני הספירה בקירוב ועד המאה העשירית) נקרא כָּלֶבּ. גדולי הקיסרים של "תור הזהב" בימי הביניים, בני השושלת הסלומונית (מהמאה השלוש־עשרה עד השש־עשרה) נקראו עַמְדָה־צִיוֹן, איצחאק, דָאווית, זָרָע יָעקוּבּ. המערכת הפוליטית כולה, לאורך שנותיה הארוכות של עצמאות אתיופיה בהגמוניה נוצרית, לוּותה עד ממש סמוך לימינו בטקסיות דתית עתירת סמליות תנ"כית־עברית. המוני המאמינים הנוצרים חיו ועדיין חיים את חיי היומיום לפי אמונות אלה. אתיופיה כולה הייתה תמיד ענייה בחומר אך הייתה ונשארה אפופת רוח של יראת אלוהים. אלוהי אתיופיה הנוצרית היה גם יַא־אֶסראֶל אַמלאכּ, אלוהי ישראל, והפנייה אליו בשמו זה חוזרת בתפילות ובשבועות. הנוצרים באתיופיה שמרו על זיקה מיוחדת לירושלים, לא רק "ציון" שבאקסום, אלא גם עיר דוד שבארץ ישראל, ובכך היו אדוקים יותר מכול קהילה נוצרית אחרת.[50] ביסודה של הנצרות האתיופית טבועה אפוא ההכרה, שהנוצרים האתיופים אינם רק ממשיכי ישראל המקראית וברוח הנכונה, כפי שרואים את עצמם כל הנוצרים מאז בשורתו של ישו, אלא הם גם צאצאיהם הישירים של בני ישראל, בשר מבשרם. היבט זה של זיקה משפחתית ישירה לישראל כמושג דתי והיסטורי היה ונותר ממד חי ופעיל בתודעת רבים מהנוצרים האתיופים עד ימינו.

מה הניע את הנוצרים באתיופיה ואת שליטיה לאמץ את השיוך הזה לישראל ולדבוק בו לאורך דורות? מכבוד המלכים עולים כמה הסברים. חוקרים שעסקו בכך קבעו, שמטרת החיבור הייתה להצביע על ייחודיותם המיוחסת של האתיופים ולהעניק לגיטימציה דתית לסדר הפוליטי ולעילית שבראשה עומדים הקיסרים האבסולוטיים שלהם. על כך היו מי שהוסיפו כי אימוץ הייחוס לבני ישראל שחרר לכאורה את האתיופים מהשתייכותם למשפחת העמים השחורים בני חם, ועִמה גם מקללת נוח לבנו חם ולצאצאיו "השחורים" כי "עבדי עבדים יהיו לאחיהם". קללת נוח (בראשית ט', כה) סיפקה לעולם הנוצרי המערבי (ובמידה פחותה מאוד גם לכמה מההוגים המוסלמים) צידוק היסטורי לשעבודם של בני אפריקה ותיוגם בתחתית המדרג האנושי. הטענה למוצא סולומוני הבטיחה לבני אתיופיה הנוצרים כי צאצאי שם הם מי שראויים לבכורה, ודאי על פני שכניהם בקרן אפריקה. ואכן מוסלמים רבים, בני אתיופיה עצמה ושכניה, ראו ועדיין רואים בכבוד המלכים חיבור שמטרתו הצדקת ההשתלטות הנוצרית עליהם. פרשנויות נוספות השתלבו בהסברים האלה. הצגת שורשיה של אתיופיה כנטועים בישראל המקראית היה בה כדי להסביר לנוצרים אחרים את פשר המנהגים המקומיים שאינם מקובלים על הנצרות הכללית. מראשיתה השתייכה הכנסייה האתיופית לזאת המצרית, וראשה, האַבּוּנַא, היה בישוף מצרי שהתמנה בידי הפטריארך הקופטי באלכסנדריה או בקהיר. לא אחת היה ראש הכנסייה האתיופית עצמו – מי שבא לאתיופיה בהיותו מבוגר וכנוצרי מצרי קופטי – המום מהמנהגים היהודיים של צאן מרעיתו החדש, ולא אחד מהם ניסה לשנות את הנצרות הזאת ולשרש מה שלא התאים למושגי הנצרות הכללית. גם אירופים שבאו לאתיופיה התקשו לקבל נצרות מקומית זו המכילה שבת, מילה וכשרות. "האתיופים יוצרים ערבוביה נתעבת ומלאת אמונות טפלות של דת הבשורה עם דת משה", כתב למשל מיסיונר פורטוגלי בן ראשית המאה השש־עשרה. ואכן מנהגים יהודיים־עבריים הגיעו לאתיופיה עוד לפני בוא הנצרות ונטמעו במערכותיה. כבוד המלכים, ובמרכזו אימוץ הייחוס המשפחתי לבני ישראל, היה בו כדי להסביר ייחודיות זו ולקדשה. אם לא בעיני זרים, הרי בראש ובראשונה בעיני הנוצרים האתיופים עצמם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גוי קדוש”