1:
אין כאן שום מזון מג אכלה את הדגים גם צפוף למות

אני מאמין בהחזרת גופות מתים.

זה מעשה אדיבות די בסיסי, לא? אם לוחם נהרג, צריך לעשות כל מה שאפשר כדי להחזיר את הגופה שלו לאנשיו לשם טקסי ההלוויה. אולי יש משהו מיושן בעקרונות שלי. אחרי הכול, אני בן ארבעת אלפים שנה. אבל נראה לי גס רוח לא להתייחס לגופות כמו שצריך.

אכילס במלחמת טרויה, למשל. איזה חזיר. במשך ימים שלמים הוא דהר במרכבה שלו סביב חומות העיר וגרר מאחוריה את הגופה של האלוף הטרויאני הקטור. בסופו של דבר שיכנעתי את זאוס ללחוץ על הבריון הזה להחזיר את הגופה של הקטור להורים שלו כדי שיוכלו לקבור אותו כמו שצריך. כאילו, בחייך. קצת כבוד לאנשים שאתה מחסל.

או הגופה של אוליבר קְרוֹמְוֶול. לא הייתי איזה מעריץ גדול של האיש, אבל יש גבול לכל תעלול. בהתחלה האנגלים קוברים אותו ברוב כבוד והדר. ואז הם מחליטים שבעצם הם שונאים אותו, אז הם חופרים את הגופה מהאדמה ו״מוצאים אותה להורג״. ואז הראש נופל מהחנית שהיה משופד עליה במשך עשרות שנים ועובר בין אספן לאספן במשך שלוש מאות שנה כמו כדור זכוכית שקונים למזכרת, רק דוחה במיוחד. בסופו של דבר, ב־1960, לחשתי באוזני כמה אנשים בעלי השפעה, די כבר עם זה. אני האל אפולו, ואני פוקד עליכם לקבור את הדבר הזה. אתם פשוט מגעילים אותי.

אז במקרה של ג’ייסון גרייס, חברי וחצי אחי שנפל על משמרתו, לא התכוונתי להשאיר שום דבר בידי המזל. אני אלווה את הארון שלו אישית עד מחנה יופיטר ואדאג שהוא ייקבר במלוא הדרת הטקס.

התברר שזאת היתה החלטה נבונה. לאור הגוֹעַלים שתקפו אותנו וכל זה.

השקיעה הפכה את מפרץ סן פרנסיסקו לקדרה של נחושת מותכת בעוד המטוס הפרטי שלנו נוחת בנמל התעופה של אוקלנד. אני אומר המטוס הפרטי שלנו, אבל האמת שהטיסה הזאת היתה מתנת פרידה מחברתנו פייפר מקלין ומאבא שלה כוכב הקולנוע. (כל אחד צריך לארגן לעצמו לפחות חבר אחד עם אבא או אמא כוכבי קולנוע.)

על מסלול הנחיתה חיכתה לנו הפתעה נוספת שגם היא אורגנה על ידי משפחת מקלין: רכב הלוויות שחור ומבריק.

מג מקפרי ואני מתחנו רגליים על המסלול בזמן שצוות הקרקע הוציא את הארון של ג’ייסון בכובד ראש מאזור האחסון של מטוס הסֶסְנָה. נדמה שארון המהגוני הממורק זורח באור הערב. עיטורי הפליז בהקו באור אדום. שנאתי את זה שהארון כל כך יפה. המוות לא אמור להיות יפה.

הצוות העמיס את הארון על רכב ההלוויות והעביר את התיקים שלנו למושב האחורי. לא היה לנו הרבה ציוד: תרמיל אחד למג ואחד לי (באדיבות ״מרקו: עודפי ציוד צבאי״), הקשת ואשפת החצים והיוקליילי שלי, ושתי מחברות רישום ודגם קלקר ופלסטיק שירשנו מג’ייסון.

חתמתי על כמה מסמכים, הקשבתי לדברי הניחומים של צוות המטוס ואז לחצתי את ידו של קברן נחמד שנתן לי את המפתחות לרכב ההלוויות והסתלק.

בהיתי במפתחות, ואז במג מקפרי, שהורידה בנשיכה את הראש של סוכריית גומי בצורת דג. המטוס היה מצויד בשש קופסאות של סוכריות גומי אדומות בצורת דגים. אך לא עוד. מג הביאה במו פיה להכחדה כמעט מוחלטת של אוכלוסיית דגי הגומי האדומים.

״אני אמור לנהוג?״ תהיתי. ״זה רכב הלוויות להשכרה?״

מג משכה בכתפיה. במהלך הטיסה היא התעקשה לשכב על הספה במטוס, כך שתספורת הפטרייה הכהה שלה היתה מעוכה עכשיו אל צד אחד של ראשה. אחד מהשפיצים המשובצים אבנים מזויפות של משקפי החתול שלה ביצבץ מבעד לשערה כמו סנפיר כריש מתקופת הדיסקו.

שאר התלבושת שלה היתה מבולגנת באותה מידה: סניקרס אדומות גבוהות ומדולדלות, טייץ צהובים משופשפים והשמלה הירוקה האהובה עד אורך הברך שקיבלה מאמא של פרסי ג’קסון. וכשאני אומר ״אהובה״ אני מתכוון שהשמלה הזאת עברה כל כך הרבה קרבות, כובסה ותוקנה כל כך הרבה פעמים, שהיא נראתה פחות כמו פריט לבוש ויותר כמו כדור פורח מפונצ’ר. סביב המותניים של מג היה פאר היצירה: חגורת גננוּת מרובת כיסים, שאף אחד מילדי דמטר לא יצא מהבית בלעדיה.

״אין לי רישיון נהיגה,״ היא אמרה לי, כאילו אני זקוק לתזכורת שילדה בת שתים־עשרה היא השולטת כרגע בחיי. ״אז אני יושבת לידך מקדימה.״

להכריז ״אני מקדימה״ לא נראה לי הולם כשמדובר ברכב הלוויות, אבל מג דילגה לה אל הדלת ונכנסה. אני התיישבתי מאחורי ההגה. עד מהרה יצאנו מנמל התעופה ושייטנו לנו לאורך כביש איי־880 ברכב האבלים השחור השכור שלנו.

אח, אזור המפרץ… עברו עלי זמנים טובים כאן. הקערה הגיאוגרפית הגדולה והעקומה הזאת היתה מלאה מקומות ואנשים מעניינים. אהבתי את הגבעות הירוקות־זהובות, את קו החוף סחוף הערפל, את מעשה התחרה הזוהר של הגשרים ואת הזיגזג המטורף של השכונות שהתגודדו יחד כמו נוסעים ברכבת התחתית בשעת העומס.

בשנות החמישים ניגנתי עם דיזי גילֶסְפּי ב״בּוֹפּ סיטי״ בפילמור. ב״קיץ האהבה״ אירגנתי ג’אם סשן מאולתר בגולדן גייט פארק עם הגרייטפול דד. (חבר’ה מקסימים, אבל למה הם היו חייבים להתעקש על סולואים של חמש־עשרה דקות?) בשנות השמונים ביליתי באוקלנד בחברת סטן בארל — המוכר יותר בשם אם סי האמר — כשהמציא את הפופ־ראפ. אני לא אנסה לטעון שהייתי ההשראה למוזיקה של סטן, אבל כן עזרתי לו בבחירות האופנה שלו. המכנסיים הרחבים ההם מבד הזהב? רעיון שלי. על לא דבר, פאשניסטות.

רוב אזור המפרץ העלה בי זיכרונות טובים. אבל בעודי נוהג לא יכולתי שלא להעיף מבטים בכיוון צפון־מערב — לעבר מחוז מרין והפסגה הכהה של הר טאמַלְפּייס. אנחנו האלים קראנו למקום הזה מצודת אותריס, מקום מושבם של הטיטאנים. אמנם אויבינו העתיקים נוצחו והארמון שלהם הוחרב, ועדיין הרגשתי בכוח המשיכה המרושע של המקום הזה — כמו מגנט שמנסה לשאוב את הברזל מהדם שלי שהיה עכשיו בן תמותה.

עשיתי כמיטב יכולתי להתנער מהתחושה. היו לנו בעיות גדולות יותר. וחוץ מזה, היעד שלנו היה מחנה יופיטר — שטח ידידותי בצד זה של המפרץ. ומג סיפקה לי גיבוי. ונהגתי ברכב הלוויות. מה כבר יכול להשתבש?

דרך נימיץ התפתלה בין אדמות המישור של מזרח המפרץ, על פני מחסנים ומספנות, קניונים ושורות של ביתני נופש מתפרקים. מימיננו היה מרכז העיר אוקלנד, אוסף קטן של רבי קומות שעמדו מתריסים לנוכח השכנה המגניבה שמעבר למפרץ, סן פרנסיסקו, כאילו מכריזים, אנחנו אוקלנד! גם אנחנו קיימים!

מג הטתה את גב המושב שלה לאחור, השעינה את הסניקרס האדומות שלה על לוח המחוונים ופתחה קצת את החלון.

״המקום הזה מוצא חן בעיני,״ החליטה.

״רק הגענו,״ אמרתי לה. ״מה בדיוק מוצא חן בעינייך? המחסנים הנטושים? השלט של מסעדת ואפלים בלגיים ועוף מטוגן?״

״הטבע.״

״בטון זה טבע מבחינתך?״

״יש כאן גם עצים. צמחים פורחים. לחות באוויר. לאיקליפטוסים יש ריח טוב. זה לא כמו…״

היא לא היתה צריכה לסיים את המשפט. תקופת שהותנו בדרום קליפורניה הצטיינה בטמפרטורות רותחות, בבצורת קשה ובשריפות ענק משתוללות — והכול בזכות מבוך הקסם הבוער שבשליטת קליגולה וחברתו המכשפת המוטרפת משנאה, מדיאה. באזור המפרץ לא נראו סימנים לבעיות מהסוג הזה. לא כרגע, בכל אופן.

אנחנו הרגנו את מדיאה. אנחנו כיבינו את המבוך הבוער. אנחנו שיחררנו את הסיבילה מאֵריתְרָה והבאנו מזור לבני התמותה ולרוחות הטבע הקמלות של דרום קליפורניה.

אבל קליגולה עדיין היה מאוד בחיים. הוא והקיסרים האחרים בטְריאוּמְווירָט המשיכו בתוכנית שלהם לשלוט בכל אמצעי הנבואה, להשתלט על העולם ולבנות עתיד בצלמם ובדמותם. ברגעים אלה ממש, צי היאכטות המרושע של קליגולה שייט לעבר סן פרנסיסקו במטרה לתקוף את מחנה יופיטר. לא יכולתי אלא לדמיין איזה חורבן שטני ימיט הקיסר על אוקלנד ועל כל מסעדות הוואפלים והעוף.

גם אם נצליח איכשהו להביס את הטריאומווירט, עדיין נותרה הבעיה של האורקל מספר אחת, דלפי, שנמצא תחת שליטת אויבי הוותיק פיתון. איך אוכל להביס אותו בדמותי הנוכחית, חלשלוש בן שש־עשרה, לא היה לי מושג.

אבל תשמעו. מלבד זה הכול היה עשר. לאיקליפטוסים באמת היה ריח נעים.

התנועה האטה במחלף של כביש איי־580. מתברר שהנהגים בקליפורניה אינם מכבדים את המנהג העתיק של פינוי הדרך לרכב הלוויות. אולי הם אמרו לעצמם שלפחות אחד הנוסעים אצלנו כבר בכל מקרה מת, אז אין לנו סיבה למהר.

מג שיחקה בכפתורי החלון שלה, הרימה והורידה את הזגוגית. זזזזז. זזזזז. זזזזז.

״אתה יודע איך מגיעים אל מחנה יופיטר?״ שאלה.

״בטח.״

״כי גם על מחנה החצויים אמרת את זה.״

״ובאמת הגענו לשם! בסופו של דבר.״

״קפואים וחצי מתים.״

״הכניסה למחנה ממש שם.״ נופפתי בידי בתנועה כללית לעבר גבעות אוקלנד. ״יש מעבר סודי במנהרת קלדקוט או משהו כזה.״

״או משהו כזה?״

״טוב, אני מעולם לא הגעתי למחנה יופיטר במכונית,״ הודיתי. ״בדרך כלל פשוט ירדתי מהשמים במרכבת השמש הנפלאה שלי. ״אבל אני יודע שמנהרת קלדקוט היא הכניסה הראשית. בטח יש שם שלט. אולי נתיב לחצויים בלבד.״

מג הסתכלה עלי מעל שולי המשקפיים שלה. ״אתה האל הכי טיפש בעולם.״ היא סגרה את החלון שלה בקול זזזזז שלומפ! פסקני — צליל שהזכיר לי במידה לא נעימה להב גיליוטינה בפעולה.

פנינו מערבה אל כביש 24. התנועה הפכה דלילה יותר בעוד הגבעות הולכות ומיתמרות מולנו. הכביש העילי חלף על פני רחובות מתפתלים ועצי מחט גבוהים, בתי טיח לבנים נאחזים במדרונות גאיות מכוסים עשב.

חלפנו על פני שלט שהבטיח ״כניסה למנהרת קלדקוט, 3 ק״מ״. זה היה אמור לנחם אותי. בקרוב נחצה את גבול מחנה יופיטר וניכנס אל עמק מוגן היטב ומוסתר בקסם, היכן שלגיון רומי שלם יוכל לגונן עלי מהדאגות שלי, לפחות לזמן־מה.

אז למה השיער על העורף שלי סמר כמו קיפוד?

משהו היה לא בסדר. פתאום קלטתי שייתכן שהגורם לחוסר השקט שהרגשתי מאז שנחתנו אינו קליגולה, או מצודת הטיטאנים העתיקה על הר טאמלפייס, אלא משהו מיידי יותר… משהו מרושע שהולך ומתקרב.

העפתי מבט במראה הפנימית. מעבר לווילונות הדקיקים המכסים על החלון האחורי לא ראיתי דבר מלבד מכוניות. אבל אז, במשטח הממורק של מכסה הארון של ג’ייסון, הבחנתי בהשתקפות של משהו כהה נע בחוץ — כאילו דמות בגודל אדם בדיוק חלפה מעופפת לצד רכב ההלוויות.

״אממ, מג?״ ניסיתי לשמור על קול רגוע. ״את רואה משהו לא שגרתי מאחורינו?״

״מה זאת אומרת לא שגרתי?״

טראח.

רכב ההלוויות היטלטל, כאילו חיברו אליו נגרר מלא גרוטאות מתכת. מעל ראשי, שני שקעים בצורת רגליים נטבעו בתקרה המרופדת.

״משהו נחת על הגג שלנו,״ הכריזה מג.

״המון תודה, שרלוק מקפרי! את יכולה להעיף אותו משם?״

״אני? איך?״

זאת היתה שאלה הגיונית במידה מרגיזה. הטבעות שעל אצבעות האמה של מג יכלו להפוך לחרבות זהב חדות, אבל אם היא תזמן אותן בחלל צפוף, למשל בתוך רכב הלוויות, אז א) לא יהיה לה מקום לנופף בהן ו־ב) היא עלולה לשפד אותי ו/או את עצמה.

חריק. חריק. טביעות הרגליים העמיקו, בעוד הדבר שטבע אותן מעביר משקל מרגל לרגל כמו גולש גלים על הגלשן שלו. רק יצור כבד מאוד היה שוקע ככה בגג מתכת.

יבבה ביעבעה ועלתה בגרוני. ידַי התחילו לרעוד על ההגה. השתוקקתי לקחת את הקשת והחצים שלי שבמושב האחורי, אבל ממילא לא יכולתי להשתמש בהם. לנהוג ולירות חצים בו־זמנית? אל תנסו את זה בבית, ילדים.

״אולי תפתחי את החלון,״ אמרתי למג. ״תישעני החוצה ותגידי לו שילך.״

״אממ, לא.״ (אלים, היא היתה עקשנית.) ״אולי תנסה להעיף אותו מהגג?״

לפני שהספקתי להסביר לה שזה רעיון גרוע מאוד כשנוסעים במהירות שמונים קמ״ש בכביש המהיר, שמעתי צליל שהזכיר פתיחה של פחית שתייה — הרחש החד של אוויר חולף על פני מתכת. משהו חדר את התקרה — טופר לבן מלוכלך בגודל מקדח. ואז עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד, עד שעשרה חודים לבנים ביצבצו מבעד לריפוד התקרה — בדיוק מספר הטפרים של שתי ידיים גדולות מאוד.

״מג?״ צווחתי. ״את יכולה…?״

אני לא בטוח איך התכוונתי לסיים את המשפט. להגן עלי? להרוג את הדבר הזה? לבדוק מאחור אם הבאתי תחתונים להחלפה?

היצור קטע את דברי בגסות כשתלש את הגג מהמכונית שלנו כאילו אנחנו מתנת יום הולדת עטופה היטב.

מבעד לפרצה המשוננת לטש בנו מבט גועל: יצור דוחה ומקומט דמוי אדם, עורו הכחול־שחור מבריק כמו עור זבוב, עיניו כדורים חלביים מכוסים קרום, שיניו החשופות נוטפות ריר. סביב גופו ריפרף בד חלציים עשוי נוצות שחורות שמנוניות. הריח שעלה ממנו היה מבאיש יותר מכל פח זבל — ותאמינו לי, אני נפלתי לכמה וכמה פחים בחיי.

״אוכל!״ יילל היצור.

״תהרגי אותו!״ צעקתי על מג.

״תפנה הצידה!״ היא ענתה.

אחד הדברים המעצבנים ביותר בכך שהייתי כלוא בגוף האנושי העלוב הזה: הייתי המשרת של מג מקפרי. נאלצתי לציית לכל פקודה ישירה שלה. אז כשהיא צעקה ״תפנה הצידה״, סובבתי את ההגה בכוח ימינה. רכב ההלוויות עמד בתמרון בצורה מושלמת. גלשנו על פני שלושה נתיבי תנועה, פרצנו היישר מבעד למעקה הבטיחות וצללנו אל הקניון שלמטה.