מחפשים ניצוצות של המופלא מֵעבר לקיום היומיומי? תוהים כיצד לחיות את חייכם בצורה הטובה ביותר? הארלי גרין, סטודנטית בת […]
פרק 10
לא היו עוד תיירים על האוטובוס, רק הודים, והארלי התיישבה בקדמתו. היא בחנה את מושבה. נראה שידע ימים טובים יותר. קפיצי מתכת בלטו בצידו האחד, והבד האפור שעטף אותו היה מנוקד בחורים וטלאים. היא ניסתה להזיז את הכיסא מעט אחורה אך לאחר כמה ניסיונות התייאשה. היא התבוננה במראות הרחוב של דלהי, שעדיין נמה את שנתה. ההמולה הבלתי פוסקת של שעות היום פינתה את מקומה לחיי הלילה. היא ראתה משפחות שלמות ישנות בצד הדרך, פניהן מוארות למחצה באורות רחוב עמומים, חבורות כלבים רצות אחרי האוטובוס, נהגי ריקשה עומדים בפינות רחוב ומעשנים, שעונים על כלי הרכב שלהם.
לאחר כשעה יצא האוטובוס מדלהי. הייתה חשכה מוחלטת בחוץ, שהופרעה מפעם לפעם על ידי נצנוצי אור מבקתות שעמדו בצד הדרך. הארלי שקעה במחשבות ושיחקה בהיסח הדעת במפתח הזהב הקטן שלצווארה. לפתע הרגישה שמישהו מסתכל עליה. היא סובבה את ראשה וראתה שאחד מנוסעי האוטובוס, איש מבוגר עם כרס משתפלת ועיניים חודרות שישב מאחוריה, מביט בה. היא בחנה אותו במהירות וראתה שהוא לא מגולח ושחולצתו, שעליה נראה נשר דואה מעל עמק ירוק, מוכתמת בשמן.
הוא תפס את מבטה ואמר לה בלחישה עמומה באנגלית, מצביע באצבעו על צווארו, בדיוק במקום שמפתח הזהב שלה התנדנד על צווארה, “את רוצה לדעת מהו המפתח לאושר?”
היא הסבה את מבטה לעבר החשכה שבחוץ. האיש לחש משהו נוסף לחלל האוטובוס החשוך. הארלי הייתה בטוחה שהוא עוד אחד מאותם קבצנים שראתה בהמוניהם ברחוב והתעלמה. הוא עבר למושב שלידה והסתכל בה באותו מבט רציני. היא נרתעה כשהרגישה את הבל נשימתו על צווארה.
“את רוצה לדעת או לא?”
היא שקלה להתלונן בפני הנהג.
הוא חזר שוב על השאלה שלו, הפעם בטון דחוף יותר. הארלי הבינה שהוא לא מתכוון לוותר.
“האם את מבינה אותי?”
“כן,” ענתה באדישות מדומה. היא שיחקה באצבעותיה עם מפתח הזהב הקטן שעל צווארה.
הוא לא נרתע מהפגנת קרירות זו.
“זה מפתח נחמד מה שיש לך פה, אבל אני מדבר על מפתח מסוג אחר לגמרי.”
היא לא ענתה והביטה שוב החוצה. הוא לחש משהו לא מובן.
הארלי אזרה עוז, פנתה אליו ואמרה, “למה אתה חושב שאני מחפשת משהו?”
“למה את נמצאת על אוטובוס של עולי רגל לרישיקש?”
הארלי שתקה רגע ואז אמרה, “ונניח שאני מחפשת משהו… למה אתה חושב שתוכל לעזור לי?”
“אם את מחפשת באמת, זוהי חובתי לעזור לך.”
הארלי בחנה אותו שוב. הופעתו המוזנחת הטרידה אותה. הוא לא נראה כמו מורה דרך רוחני שמוכן להסתגף ולחיות בצמצום. כרסו העידה שלא החמיץ יותר מדי ארוחות בימי חייו. אבל הוא הצליח לעורר את סקרנותה.
“מדוע אתה חייב לעזור לי?”
הוא חייך, חושף שיניים לבנות ומושלמות. שיניו הצחורות היו שונות כל כך מכלל הופעתו המוזנחת שהארלי תהתה אם לא גנב אותן ממישהו. הוא פרש את ידיו ואמר, “אני חייב לחלוק את הידע הזה עם עוד מחפשי דרך. לא אני קבעתי את החוקים האלה.” הוא נענע את ראשו מצד לצד. “הם נקבעו לפני זמן רב מאוד על ידי אנשים שאנחנו אפילו לא מסוגלים להעריך את חוכמתם. מרגע שאתה יודע היכן למצוא את המפתח, אתה חייב לחלוק את הידע עם כמה שיותר אנשים.” הוא נאנח, “אבל מהר מאוד אתה מגלה שזה לא כל כך פשוט. רוב האנשים לא מעוניינים לחפש את מה שיכול לשחרר אותם.” ידיו חזרו לנוח על חזהו הרחב. “בתוך תוכו האדם יודע שאם יעצור וישאל את עצמו את השאלות החשובות באמת, כמו מה אנחנו עושים פה ובשביל מה לעבוד כל כך קשה כאשר כל יום דומה למשנהו, הרי שחייו הקודמים יצטרכו לעבור שינוי. מעט מאוד אנשים פותחים את דלתם לשינוי. רובם רק מדברים על חשיבותו, אבל לא מוכנים להסתכן כהוא זה.”
“אבל מה בדיוק הם מחמיצים בחיים?”
הוא חייך שוב את חיוכו המושלם. “המפתח פותח דלת לאוצרות שלא ייאמנו.”
הארלי חשבה לרגע ואז אמרה, “אם אתה יודע איפה יש מפתח כזה, אתה הרי צריך להיות מוקף באנשים שיבקשו למצוא אותו. אני לא מבינה למה זה לא קורה.”
הוא נענע את ראשו מצד לצד ואמר, “מכיוון שאף אחד לא באמת מאמין בקיומו.”
הארלי חשבה בליבה שהוא כנראה נוכל שמנסה לגזול כסף מאנשים באמתלה של עצות רוחניות וסיפורים על מפתחות זהב הקבורים במקומות מסתוריים. בניסיון לשים קץ לשיחה פנתה אליו ושאלה, “וכמה צריך לשלם לך כדי לשמוע איפה נמצא המפתח הזה?”
שוב החיוך הגדול, השיניים הלבנות. “כל דבר עולה משהו. אבל אנחנו לא מדברים פה על כסף. כדי למצוא את המפתח לאושר את צריכה להתחייב.”
“להתחייב למה?”
“להתחייב ליקום,” הוא זקר אצבע באוויר. “ישנם חוקים קוסמיים שאת צריכה לחיות לפיהם. הם לא עולים כסף,” אצבעו ציירה מעגל באוויר. “הם נמצאים סביבך כל הזמן, אבל אם לא למדת לזהות אותם, לעולם לא תצליחי להבחין בהם.”
הארלי עקבה כמהופנטת אחר תנועותיו המעגליות, אבל הרגישה שהשיחה הזו לא מובילה לשום מקום. חוקים קוסמיים? על מה הוא מדבר בכלל? היא התחרטה שפצחה בשיחה עם איש מוזר זה.
הוא כנראה חש את תסכולה ואמר, “מפתח הזהב נמצא במקום שכל אחד יכול למצוא אותו. הוא עשוי מזהב טהור כך שיהיה אפשר לזהות אותו במהירות. מרגע שמצאת אותו והשתמשת בו, תהיי על הנתיב לאושר ושלווה.”
כל זה היה יותר מדי עבור הארלי. היא הרגישה שהוא מהתל בה ונפשה קצה במשחק הזה. היא ניסתה להעביר את השיחה לפסים מעשיים ושאלה, “ואיפה בדיוק אפשר למצוא את המפתח הזה?”
“על קרקעית אגם סחוף רוחות, גבוה בהרים,” ענה.
הארלי ראתה בעיני רוחה את הקרחון של גנגוטרי, וליבה נמלא התרגשות טמירה. “יכול להיות שאמצא שם איזשהו אוצר אמיתי,” חשבה לעצמה.
“הרוחות שם חזקות מאוד. אי אפשר לראות מה יש באגם בגלל הרוחות האלו,” המשיך האיש בתיאורו.
הארלי קימטה את מצחה לנוכח תיאור הרוחות החזקות, והוא הוסיף, כמסכים עם הבעת אי שביעות הרצון שהפגינה, “זו בדיוק הבעיה – הרוחות נושבות שם כל הזמן, מעלות גלים ובוץ אל פני האגם, ואי אפשר לראות את הקרקעית.”
הארלי חשבה על צלילה לתוך אגם בוצי וקר שנתון לחסדי רוחות קפואות. זה לא נשמע כמו כיף גדול. שניהם שתקו למשך זמן מה. לבסוף שאלה אותו היכן נמצא אותו אגם מופלא.
שיניו הלבנות נצצו באפלה סביבם כאורות עמומים במערה חשוכה. “את צריכה לגלות את האגם לבד. אף אחד לא יכול למצוא אותו בשבילך.”
הם עברו מעל גשר רעוע והאוטובוס היטלטל מצד לצד. האיש עמד על רגליו, החזיק במשענת הכיסא כדי לא ליפול ואמר, “את צריכה לגרום לכך שהרוחות יפסיקו לנשוב. כל עוד הן נושבות, הגלים הסוערים והבוץ שיעלה מקרקעית האגם יסתירו את מקומו של מפתח הזהב. רק כשהאגם יהיה שקט לחלוטין וכל הבוץ ישקע בחזרה, תוכלי לצלול ולשלות את מפתח הזהב שלך. מה שאת צריכה לדעת זה ש…”
מישהו באחורי האוטובוס העביר חבילת צ’פאטי – פיתות הודיות דקות – מיד ליד. תשומת ליבו של בן שיחה הייתה נתונה עכשיו כל כולה למוקד חלוקת האוכל, ונראה היה ששכח את כל מה שאמר לה באותו רגע.
הוא חזר למקומו בדיוק בזמן כדי לקבל את הפיתה האחרונה, והחל לאכול אותה מבלי מבלי להביט שוב בהארלי. עכשיו הייתה הארלי משוכנעת שבזבזה את זמנה בשיחה עם תימהוני זה. היא מעולם לא שמעה על מישהו שיכול לשלוט בכוח טבע פראי כמו הרוחות שבאות והולכות. היא ניערה את ראשה, עצמה את עיניה והחליטה למחוק את השיחה ההזויה הזו מזיכרונה.
האוטובוס החבוט המשיך במסעו הלילי, נאנח בכבדות בכל פעם שנתקל בבור עמוק בכביש הרעוע, ככלב זקן שברכיו כושלות המנסה לחזור לביתו דרך שדה חשוך מלא סלעים ומהמורות. חבטה עמומה נשמעה לפתע, והאוטובוס עצר בחריקת בלמים. הנוסעים נזרקו לכל הכיוונים. הארלי הושלכה קדימה וראשה פגע במשענת המושב שלפניה. היא מיששה את ראשה והרגישה בחבורה כואבת על מצחה. היא הביטה לאחור וראתה את שכנה למסע גונח ואוחז בידו. מלמול עבר באוטובוס כגל מהיר.
נהג האוטובוס ירד לכביש, מלווה בכמה נוסעים. הארלי ראתה אותם מתווכחים בקול עם קהל אנשים גדול שהופיע משום מקום. הנהג ניסה להסביר את שקרה בתנועות יד גדולות. הוא חזר והצביע על האוטובוס, כמאשים אותו. שאר הנוסעים גיבו את הנהג והנהנו בראשיהם. היא ראתה כמה אנשים מרימים בידיהם אישה זקנה ומניחים אותה בצד הדרך.
“היא החליטה לסיים את חייה,” אמר שכנה למסע, שחזר והתיישב לידה. הארלי התקשתה להאמין למראה עיניה. הוא הבחין שהיא עדיין אינה מעכלת את מה שקרה, והוסיף, “כנראה החיים האלו היו קשים מדי בשבילה.”
“היא מתה,” מלמלה הארלי, מזועזעת כולה.
“נכון,” אמר, “אני מקווה שהגלגול הבא יהיה יותר טוב בשבילה.” הוא בחן את כף ידו וניסה לסובב אותה מצד צד.
“מה קרה לך?” שאלה בדאגה.
“נראה לי ששברתי את כף היד.”
“זה בטח כואב.”
“כן, אבל זה רק הגוף. זה לא באמת משנה.”
“אתה צריך טיפול רפואי דחוף,” אמרה, עיניה הירוקות מתרחבות מעט.
הוא הביט בה במבט רציני ואמר, “בחיים יש שני מצבים – או שאת חיה או שאת מתה. אם את מתה, אין מה לעשות. אבל אם את חיה, את בת מזל ועלייך ללמוד לא להרגיש רחמים עצמיים. רחמים עצמיים יהרגו אותך מהר מכל מכה.”
הנהג חזר לאוטובוס עם שאר הנוסעים והמשיך במסעו כאילו דבר לא קרה, והארלי תהתה על עולם חדש ומוזר זה, שבו מקבלים בשוויון נפש מוות.
האוטובוס המשיך בדרכו, ולאחר שעה קלה היא נרדמה שוב.
אין עדיין תגובות