גובינוס

אמנות החיזוי היא הערכה מוצלחת של אירוע או סדרת אירועים שיקרו בעתיד. ‏חיזוי העתיד הקרוב תלוי בידיעת העבר ובשימוש בכלי חיזוי ובשיטות חיזוי מוכרים. חיזוי העתיד הרחוק הנו קשה יותר מאחר וכל מערכת הנחות הנה בעלת הסתברות הולכת ופוחתת של התממשות. ‏במדע בדיוני אין המטרה לחזות את העתיד אלא לתאר מבנה אפשרי של עתיד בהסתמך על הנחות שאובות מניסיון העבר וההווה, תוך שימוש בהנחות אודות אפשרויות שונות. השאלה שעולה אז הנה האם מדע בדיוני הנו עובדה או דמיון. במציאות זה קצת מזה וקצת מזה. ‏שמואל גונן, בספר מהנה זה, מגיש לנו עתיד יוצא מן הכלל, בו שואה עולמית גרמה לאורח חיים חדש שבעקבותיו חל זינוק טכנולוגי לאור הצרכים הפיזיים והפסיכולוגיים של היצור החדש. ‏הספר פותח עבורנו אשנב לחברה חדשה כאשר האירועים נגזרים מפריצות דרך טכנולוגיות בהווה, בצירוף דמיון פורה.

מקט: 1-830-1

אמנות החיזוי היא הערכה מוצלחת של אירוע או סדרת אירועים שיקרו בעתיד. ‏חיזוי העתיד הקרוב תלוי בידיעת העבר ובשימוש בכלי […]

---

פרק ראשון – ‏שולחן מתנות יום ההולדת עמד במרכז החדר, עמוס חבילות עטופות ומקושרות. ניירות צלופן מרשרשים, סרטים, כרטיסי ברכה, כולם התחרו על תשומת לבם של הנוכחים.

‏על השולחן הסמוך ניצבו קעריות התקרובת, מגשי העוגות וקנקני המשקה. הרגשה של שמחה רגועה שרתה באוויר. כשאני חושב על כך היום, נדמה לי שזו היתה הרגשה של אושר. אבל אפשר, כמובן, שאני טועה. העבר נראה לי מעורפל מעט מבעד למסך המאורעות המופלאים ויוצאי הדופן שעברו עלי. אבל לא אקדים את המאוחר.

‏ובכן, באותו היום, קודם למאורעות שאני עומד לספר עליהם, בילו בני משפחת מידלרוק בצוותא במסיבת יום הולדת.

‏לאמיתו של דבר, זה היה יום ההולדת שלי, טום מידלרוק, הבן השני במשפחה. באותו היום חגגנו את יום הולדתי החמישה-עשר החל בשלושים ואחד בדצמבר.

‏בראש השולחן ישב אבי, נורמן מידלרוק. אדם מכובד בקהילה, שופט נשוא פנים, שיושרו היה לשם דבר. מימינו הסבה אמי, סוזי, אשה נאה בשנות החמישים לחייה. שערה שחור, גזרתה נאה, חיוכה מבוייש משהו, ולחייה אדמדמות כלחיי תינוק. על-ידה ישבה אחותי ליזט, ואני ישבתי מעברו האחר של השולחן, לשמאלו של אבא.

‏לאחר שכולם בירכו אותי, ולאחר שטעמנו מן המטעמים, קם אבא כהרגלו לשאת דברים.

‏”משפחת מידלרוק,” פתח ואמר, “שוב אנחנו חוגגים את יום הולדתו של טום, אבל הפעם נודעת לתאריך הזה משמעות נוספת. היום הוא היום האחרון של שנת אלף תשע מאות תשעים ותשע. היום האחרון של המאה העשרים. מחר בבוקר נתעורר בשנת אלפיים, בראשית האלף השלישי לספירה הנוצרית.”

‏הוא נשתהה קצרות כדי להניח לדברים להטביע את רישומם. “מבחינתנו, כאמור, יש ליום הזה גם משמעות פרטית. טום בן חמש-עשרה שנים.” כאן הוא הרים את קולו בנעימה דרמתית שכה היטיב להשתמש בה בבית המשפט: “גש אלי, טום, וקבל את מתנתך.”

‏לקצב מחיאות הכפיים וקריאות העידוד של ליזט ושל אמא, ניגשתי אליו וקיבלתי מעטפה רגילה למראה שעליה היה רשום שמי. חזרתי לאטי למקומי, וניסיתי לנחש בעזרת מישוש מה יש במעטפה.

‏נטלתי סכין מעל השולחן, והפרדתי בזהירות את דש המעטפה, כדי שלא לפגוע במה שיש בה. דף מקופל .בצבץ מתוכה. שלפתי אותו ופתחתיו בידיים שוקקות. כרטיס טיסה לאוסטרליה! לא יכולתי להאמין למראה עיני. התרגשות עזה הציפה אותי. לא יכולתי להוציא הגה מפי, רק הבטתי באבא בעיניים נוצצות, חדורות הכרת טובה.

‏לא יכולתי להעלות בדעתי מתנה נפלאה מזו. ביקשתי שכבר יגיע יום המחר, עכשיו, ברגע זה – כל-כך גדולה היתה להיטותי ‏לצאת לדרך.

‏בלילה ההוא התהפכתי שעה ארוכה על מיטתי עד שהצלחתי להירדם.