החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גבעת הקיץ

מאת:
מאנגלית: עודד וולקשטיין | הוצאה: | 2018-02 | 201 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

הנץ אינו עושה דבר, ראשו אינו זע, עיניו דולקות בעיוורון. הוא הר געש, נחנק בבערתה של אלימות כבושה. הנקר הירוק עף חזרה אל האשור, צונח באחת בראותו את הנץ ונוחת סמוך לרגלי הגזע. הנץ מביט מטה, הנקר בוהה מעלה. שתי הצדודיות הפרהיסטוריות ניחנו בדוממוּת הטמירה של נשק מחכה לשעתו. לאט שוקעת השמש מתחת לעצים והצללים קמים על האשור המת. הנקר מאפיל, אך הנץ עודו זוהר. לפתע הנקר איננו. הנץ יורד בנבכי צל. האדם לבדו נשאר.

הופעתו בתרגום לעברית של הבז, ספרו הראשון של ג'. א. בייקר, לוותה בהתרגשות נדירה. קשה היה לדמיין תיאור טבע שיתעלה על שיאי הבז. והנה, גבעת הקיץ, ספרו השני של בייקר, שפורסם שנתיים אחרי הבז, הוא תיאור שכזה.

ואולם ההבדל העיקרי בין שני הספרים הוא שבגבעת הקיץ אין גיבור ראשי. בייקר שב אל המרחבים הפתוחים של מזרח אנגליה, אך את המעקב של הבז אחרי עוף דורס אחד מחליפה התבוננות השואפת לראות הכול, ולכן בתיאור יש אינספור גיבורים ראשיים: נקר, נץ, עצי אשוח, קוקייה, לילית שלג, שיחי פטל, סנאים, ועוד ועוד. הקריאה בספר דומה להליכה מסעירה בתוך ציור נוף חי, עשיר עד אין קץ, ובו צמחים וחיות, אור וגשם, דממה וקולות.

מקט: 4-249-50544
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אפריל:
יערות ושדות

הגבעה משתפלת תלולות מטה מבעד לערפילי היער הירוקים, הינומה מהססת של אביב. האוויר שמעל נדמה כמנמיך לאיטו. משעול מהבהב וחומק בין מטעי אשוח עבותים, עצים אפלים וממאנים המקדירים שורות–שורות, היכן שצפצפות מפיקות זוהר קלוש. עלי הצפצפה הצהובים כעין הנחושת עוד לא היתלתלו. מתחת לאפרוריתם המוֹכית של ענני הבוקר המוקדם, הם זורחים במקור לא–אכזב של אור שמש. הם כבר גדולים מספיק כדי לרפרף עמומות ברוח העולה, נדים על גבעוליהם המשוטחים כמו פרפרים בגון הארד.

השביל שוקע ביערות של אלונים נעווי–ענף ועצי ליבנֶה דקים וכסופים. אורם של העלים מגשש ירוּקוֹת. קוקייה קוראת ממצולות החום. כתם חוּם בהמשך השביל הופך לאוזנן מת. המוות הטרי משווה לו מראה מסתורי וסודי, משל היה גולם שהושלך. הכנפיים העדינות, הנגולות כגווילים מידיו הקרומות, התקמטו וכמשו כנייר שנשרף. האוזניים הארוכות, רכות הפלומה, עודן זקורות ומקשיבות, אך הפנים הקטנות לוקות בטשטוש משונה, חסרות וקהויות, ריקות בין עלים שנשרו. בידי האוזנן חסר משקל, שברירי יותר מציפור, פחוּת מעכבר. הוא מקוטע ועקור כדבר–מה שנסחף במורדות הזמן מדרך חיים נשכחת.

אדומי חזה שרים, ומדי פעם האוויר מזהיר בברק סלסולו של גדרון. קן של נמלי עץ אדומות נישא על לובן ראשיהן השחוחים של כלניות החורש. זוהי פירמידה חומה ובוהקת, שישים סנטימטרים גובהה, תשעים סנטימטרים רוחבה. היא תוססת, לוחשת בחשאי כרחש הקיטור הרחוק של הים הנשבר אל חלוקי האבן. הנמלים פושטות על העלים המתים ועל פקעות השרך. הן מתנהלות מעלה אל תוך העצים, לאורך הענפים, עד קצות הזלזלים. יש משהו וולקני בקיניהן של הנמלים הגדולות הללו. הם מתפרצים בלבה חומה ואיטית. נדמה שעוד רגע ישתלהבו באודם לוע ויתיזו אש צרודה. המון הנמלים אפל ומרובה מַחְבְּרים, נוהר בחיים תאיים נתעבים. הוא מעלה מוגלה. אני נד לפנים כדי להתבונן מקרוב, ונרתע באחת לאחור. יש בדבר מִממאירות העין המורכבת. אני משליך פנימה זרד, קורבן–מִנחה לקלחת המתפתלת. היא מבעבעת, מגעישה, נרגעת. הזרד נעלם. הוא נשאב פנימה, נטמע כליל. אני מתרחק במהירות ממוח הנמלים המתפצח ביובש עמלו, מאותת ומחולל ומתגלגל ואינו חדל לעולם.

עשרה עורבנים רודפים זה אחר זה ברחבי היער, טובלים בקידות בזק בענפי אלון אזוביים. כנפיהם הקהות חותרות במגושם מעץ לעץ. מצחיהם הגבוהים והמפוספסים משווים להם מראה הלום ותמה. כל הציפורים לובשות ראשים כוזבים, כיפות מנוצות המחפות על המחשבה שמתחתן, פנים מטוקסות המתנודדות על מקל השִדרה. קריאותיהם מוכות השיטיון של העורבנים קורעות בַּשקט, משמידות את שירו העדין של אדום החזה.

הקוקייה שבה וקוראת באוויר המתאחה. חומות לבנים אדומות, מרוככות בזהב חזזיות, סוגרות על גן נשכח, על דומיה של בית ריק. תפרחת אגסים לבנה מַעֲנינה מעל לחומה, מתלבֶּנת על כחול השמים. אדמוניות קוראות בפנים. קריאתן הרכה מוּעֶמת למרחקים אקזוטיים על ידי האודם הנקבובי של החומה. אני יכול לדמיין את חזותיהם של הזכרים, אדומים כלבֵנים, חפים מכתם, רכֵּי–טוהר. נדמה שזהו לב היער. האור כאן עמוק יותר, ואתה מרגיש בהתגלות הממשמשת ובאה. אך זוהי אשליה. הרחק למטה, בין העצים, חללים מופיעים בין העלים הערפיליים כאניצי עשן מיתלתלים. השביל מתרחב, ופתע תם; העשן האפור מקליש ונמוג; החללים נעשים למרווחים של עשב ושמים, מִפְסָקים של אור שמש. תפרחתו הרחוקה של האלגומין צפה כאד צהוב על חוֹם תפיחתו הכחולה של השיח. ריח עשב באוויר. מדרונות–פתאום וגאיות עמוקים מתרוממים ונופלים בין סבכי שיחים, חורשות ויערות קטנים. מעברם שמי המזרח הזוהרים וערפל הים של גבעות אחרות.

סנוניות שוטפות בעקלתון נמוך מעל לעשב הגזום, משיקיהן הכחולים מזנקים למרחק. מעופן החלק הוא רחיפה לאין קץ. טפיחת הכנפיים היציבה נדמית איטית מדי, מפגרת לעד אחר מהירותה של הציפור. כצלליתה של מחשבה, הם נראים משוללי כל כוח הנעה בנגיעתם המרפרפת באוויר, כמו משוטים המנופפים ללא הועיל מעל מים ירוקים. יְעָפָם הוא משי זורח: גבה הכחול–ארגמני של הסנונית נוהר על מישור האוויר, האוויר דוהר ירוק ורענן מאחורי נביעתה של הציפור.

מתחת לנוגה הקודח של הפריחה הצהובה, החמימה, צופנים שיחי האלגומין מערות של צל, מקומות מאובקים עד מחנק שם ארנבים חיים מעבר לדריסת רגלו של אדם. הקָנים העבים, חסרי הצבע, סיביים כרגלי ינשופים. החשכה החונקת מלאה אבק ולילה, כה רחוקה מן הפריחה הגוחלת מעל בגלקסיות עשֵנות.

הבוקר מתבהר לאיטו ברעננות הרוח. האובך נסוג. האוויר מתחמם בשירתם של שחרורים רחוקים. עַלווית אפורה צונחת לסבך האלגומין, ענף ליבנה דק רועד אחריה. עינה האפלה–נוצצת סורקת את השיחים שמעליה. היא מנתרת מגבעול לגבעול, בולשת בלהיטות, מפצחת חרקים קטנים במקורה הצר. אלה חייה, נפנוף ונפילה שלא ילאו, שיר קל ושאנן הנשכח ברגע שהופק, צִלְלי עלים חולפים וחולפים על פנים אדישות.

שני יַרגזים זנבתניים נושאים נוצות ועשבים אל קינם שבשיח האלגומין. ראש–זרע של צמח הדקוּרית שזור בנוצות חזהו של אחד מהם. ציפורים קטנות מופקרות לכל הנאחז והלופת. נקר ירוק קורא, קרוב אך נחבא; קול שקוי שמש מוּעם בענן של צל. האובך הולך וקל, מגלה את האוויר הגבוה, את הריקות. ריח העשב מתגבר בהתייבש הטל. ממזרח, האדמה נשמטת לאי שם, נגמרת באחת במים לא נראים; אחר כך היא קמה ברוממוּת גבעות רחוקות, זרות ומעורפלות, המתקשות לַמוּכּר באור המתחזק.

ציפורים רבות אוכלות בעשב. זרזירים מחטטים כה וכה, קיכלים ושחרורים מנתרים מנגד. הקיכלים הגדולים והחיוורים קופאים על עומדם; אחר הם מתקדמים בקפיצות צפרדע ארוכות. אם אני משתרע ועיניי בגובה העשב, הקיכלים הגדולים מזנקים מעלה גבוהים ומקדירים, מסתירים עצים, נישאים מעל צמחיית הג’ונגל, מבעיתים כמו דינוזאורים על רקע השמים. המקום הזה הוא כמַערֶה ביער קדמוני. שורה בו הרגשה פרימיטיבית של ביטחון, כאילו נמצאתָ מעבר להשגתם של חנית מוטלת–פתע וזינוק מצמית מן החשכה. האוויר הפורה של האביב רך וחמים. במרחקים, היכן שמניפות של אור מתלכסנות מעננים נשברים, האוויר נוצץ מגרגירי דגן לוהבים.

סנוניות פוצחות בקריאות חדות, קיכלים נפוצים כה וכה. כנפיים ארוכות דשות עקלתונים אפלים מעל שיח האלגומין כשבז חולף ביעף במרדף אחר סנונית. היה זה בז עצים בעל גוף צנום, זנב כחוש ומשופה וכנפיים קטנות ומחודדות המפלחות את האוויר. הוא היה מעורפל, מעורבל, קרוע לבתרים של מהירות. אני זוכר עין מכותרת בצהוב, צדודית בז לבנה מפוסקת בשחור, הבזק כנפיים אפורות–כחולות. אחר כך היה הבז קטן יותר, שב והתלכד בגון הסנונית ורפרף נמוך מעל לשדה, מתיז אל האוויר סילונים של עשבים מתים שריחפו מטה באיטיות. לפתע מיתמרות שתי הציפורים יחדיו אל שמי הדרום, והסנונית נראית כהד מוקטן של הבז. הם נעלמים בשמש.

בז העצים הוא נווד קיץ נדיר. מקומו הטבעי במחוזות החול, באדמות הבור מצמחות האברשים, כדרך שהבז הגמד הוא בן הביצות. תכופות הוא מקנן על אורן היערות: גבו כעין המחטים, כסליו השועליים אדומים כמו הגזע. הוא גדול מן הבז הגמד וקטן מן הבז הנודד, נבדל מהם בכנפיו הארוכות ובמראהו הכחוש. הוא טורף בעיקר חרקים וציפורים אוכלות–חרקים: שפיריות, חגבים, חיפושיות, עשים, פרפרים ודבורים נמנים עם החרקים הבאים אל פיו; ועם הציפורים נמנות משפחות הסנוניתיים והסיסיים.

חלום מערה היער פרח אל מעבה העצים. הקיכלים פרשו, הזרזירים נפוצים לכל עבר. מעט מעט מחדשים השדות את שלוותם, אך שוב אין זו אותה שלווה; זהירות מפעפעת בה, מין דריכות חדשה. הבוקר השקט לא ישוקם עוד.

ליד משוכת השיחים אני מוצא נחש מת, פתן. ראשו נמחץ. הוא מוטל, מלופף כסליל, מתחת לשיח, לאחר שהושלך הצידה כדבר ששוב אין בכוחו להזיק. מותו מזכה אותו במעלה. קשה להאמין כי פקעת יבשה זו של עור חלילי אוצרת בתוכה את משושי הלב האדומים, את פתלתולת קנוקנות הדם, את מקדשי העצם הלבנה שהשמש מאירה מבעד לחורבותיהם. הוא כרוך כלולאת חנק.

מעל פלג קטן הנחבא תחת פקעת–סנוורים זהובה של ציפורני חתול, משתרעים שני יערות קטנים: האחד של אורנים, האחר של עצי לגש. אני יושב בקצה יער האורנים ומקשיב לעצים. האורנים הגבוהים נעים ברוח, שחֵי צמרת; ענפיהם מתנשמים בכבדות. אז, מתוככי היער, מתנהלת לאיטה אל גבולו אנחתה של הרוח, פעמיה המתגברים ארוכים וחלולים ורועמים, והיא כרכבת המגיחה ממנהרה רחוקה. הצליל מרחיש בענפים החיצוניים ונמוג בלחש קוֹנכייה. אור אחר הצוהריים טהור וחף מצללים, השמים נחפים בעננים גבוהים. ציפורים קטנות שרות במעבה היער. טוב שיש לך עצים בגבך, ואתה מרגיש שכל מה שאינו חשוב נמצא מעבר להם.

עם התבהרות השמים שירת הציפורים הופכת רמה ותכופה יותר, מכסיפה צוננות את האפלה החמימה והשְׂרפית של יער האורנים. בז מצוי ממריא, דואה על שמים חלקים והשמש טובלת אותו בצבעי חום ושועל. מן היער יוצא שועל, שוטף על פני העשבים, נעצר, מביט כה וכה, אחר רץ בחזרה אל חיק העצים. זהו שועל צנום וכהה, עורק מוכתם וזהרורי של אודם המְרַטט למרחקים מבעד לשרכים הירוקים.

היער תחום במשוכת עוזרר. אלפי העלים הקטנים הם כדים מתולמים של יַרקוּת בורקת, זורקת שמש. הם זורחים, כאילו החזיקה כל כף יד מעוקלת זיק של מים בוהקים. למראית עין הם קשים כיהלומים, אך למגע הם רכים כנייר. פריחתו של דובדבן מתוק מלבינה את האוויר מעל; הפרחים הנשורים מתחת לעץ הם כמעגל צללים לבנים. ממזרח מדרונים מתמוטטים של צמרות מֵאֵטות–חוּג מוהלים את ירקותם לאפור, וצריחים מחותלי–ערפל של עיירה רחוקה מתרוממים לאט ואינם מדביקים את חיטי האור הארוכות של שפך הנהר.

במשוכת העוזרר שר סיבּכִי טוחנים. במשך עשר דקות אני נצמד אליו, הלוך ושוב לאורך המשוכה העבותה. הוא נוהג לרפרף בין העלים וניזון מחרקים קטנים. לעיתים נדירות הוא נחשף לעין, ולעולם אינו יוצא למרחב הפתוח. שירו סדור ורם, זמריר חטוף וצורמני ואחריו בית תקיף של ארבעה תווים. לעיתים הוא מפיק תחת זאת המיה מתנגנת, כשירו של הסיבכי שחור הכיפה. בין שירים רמים אלה אני שומע לפעמים מין תת–שיר חלוש. זהו צליל רחוק ומוזר, כאילו דיברה הציפור בשקט בשקט לעצמה, מְאַנַּחַת לחש–שיר סתור מהבל נשימות משוטטות. מִשֶּרחק כדי מטר, אין הצליל נשמע עוד. בהול, רוֹהֵט ואינסופי, הוא כחרדת הזלזלים ברוח, כיבבה הקלושה, השורטת, של הנמנמן השקוע בשנת החורף. אני מתקרב ומטה אוזני לציפור השרה, והיא אינה פוחדת. במרחק חמישה עשר סנטימטרים ממני, מאחורי העלים הבהירים, השיר אינו רם יותר משהיה. הצליל עצוב ומטריד, כתחינתו חסרת הנשימה של דבר–מה שנחסם.

אני חוצה את הגבעה לעבר יער עצי הלגש. ארנבת משתופפת על קו האופק, אחר רצה אל תוך השמים. היער מתנשא מעל עמק הנחל. פיפיון עצים חדל לשיר בהתקרבי. הוא יושב על זלזל לגש בקצה היער. מבטו הלום וטרוד, כנווד מימים רחוקים שאינו מורגל באור. אחר כך חזותו משתנה, הופכת דרוכה ותכליתית בשעה שהוא מביט מעלה. הוא משגר עצמו מן הזלזל הכורע ועף תלולות מעלה, מתרומם בדממה חדורת כוונה, בלי חיפזון. בקצהו של אלכסון באורך שלושים מטרים הוא הופך פניו ליער, ושר בעודו גולש במתינות לנקודה שיצא ממנה. הוא נישא מטה כשכנפיו וזנבו פרושים לרווחה ורגליו משתלשלות תחתיו ברפיון. שירו הרם, צח–המקצב, שוקע. אך הוא הולך ומתמהמה אחריו, וכאשר הציפור נוחתת על הענף שעזבה רגע לפני כן, הפסוק האחרון של שירה עודנו מושהה באוויר שמעל.

ירקוּת השדות אובדת בצוהַב הימי האופף את עצי הלגש. פרפר טווס מתנודד בין העצים, כמו עלה חום שעיניו מאפילות בקטיפה סגולה. השרך המת ניחן בחמימות חיה. אש כנפיים פורצת באחת. זכר חכלילית עצים נח על עץ לגש, זוהר מבעד לתנועתם של תחרי הצל. מתחת לכרבולת האפורה, מצחה של הציפור הוא חתך של חֵמר–מקטרות לבן, בוהק כשכבת צבע עבה שהונחה בסכין ציירים; הלחיים והגרון טובעים בשחור שרוף, החזה הוא הבזק תָפוֹז, הבטן לבנה כביצה; הגב אפור, הזנב הוא בְּרק נחושת. כשהוא סב בעווית–פתאום על מקום שבתו, בעקבות חרק, הכנפיים והזנב נפתחים בכתום ומבליחים באור השמש כנתזי מים שלכדו בבואה של אש. הוא שר, אוכל, בורר לו ענפים גבוהים, סובב בגבולות תחומו, רתוק לפולחנו ככוהן, לבדו ביער הדומם. אתה מקנא בבדידותה המושלמת של ציפור. לעיתים יעוף מטה אל עץ ליבנה מת, ויטבול ראשו בחללים שבין קליפת העץ לגזעו, פורש את זנבו כנגד הקשקשים הכסופים של העץ, כסנפיריו של דג זהב. הוא מוצא אתרי קינון, ומראה אותם לבת זוגו.

בטבורו של היער השרך רמוס, ובאדמה היבשה פעור חור שנראה כארובת עין חלולה. משהו מבהיק שם לרגע וכבה. רעש עולה מסבך השרכים שמאחורי, כקול השַחרור הגורף במקורו עלים מתים. הרעש מתקרב, מטפס במעלה. כעת הוא רם יותר. זהו צליל אנושי, זוחל. גירית נגלית לעין, מעפילה בדי עמל במעלה הגבעה, בכיווני. היא מטפסת בניתורים עוויתיים, ואגודת שרכים מתים נגררת בין רגליה הקדמיות. כשהמרחק בינה לביני מצטמצם למטר אחד, היא נעצרת באחת. שהות נמתחת בינינו. אחר כך מנהרת הראש הצרה סבה לאיטה, כמו פוחדת ממה שתמצא. העיניים הקטנות זורחות מבעד לפסים השחורים החוצים את לובנם הלטוש של הפנים. הראש אשר נושל מחושך מחריד בפגיעותו. נדמה כאילו נפלה הגירית באחת ממישורו הקר של הלילה אל סנוורי היום. היא שומטת את צרור מצעיה החדשים ורצה גמלונית מטה אל מקום מבטחים, מרעידה את האדמה בפראות כפותיה הניחתות.

הגיריות רעשניות כל עוד הן מרגישות בטוחות. הן משתרכות בשרכים ובוטשות בהן את נתיבן הגמלוני. האדם הוא אויבן היחיד. גדר תיל עמדה בדרכן אל הפלג, והן צנחו עליה בגופיהן הכבדים ומוטטו אותה. מדי ערב, בצאתן אל הפלג לשתות, הן דוחקות את הגדר עוד ועוד אל הארץ. בני האדם הולכים בעקבותיהן. הם עוברים בפתח שיצרו הגיריות.

במרחקי היער שר מלכילון אורנים, נחבא באמירי האור הירוקים. הוא מנתר בין ענפים בחופזת כנפיים, מזמר מִזּמורות עירומות. שירו רזה, אך תקיף ודגוש, ואחריתו עיטור מסולסל. לעיתים נוקבת קריאתו הרמה מטה, וצלילה כפסע מן הדממה. יער עצי הלגש מעכב את הרוח בהפצרה עדינה, הפוֹארות הגבוהות מנפּות אותה ברחש חול ניגר. השמש החמה והעננים, גדולים ולבנים בשובם, שרויים הרחק מעבר לצמרות. האור מתחת לעצים ירוק וצהוב, כבבואותיהם המתעקמות של עצים ורצי שמש במים ירוקים. שני סיסים, הראשונים בשנה זו, צדים חרקים במעלה השמים. האחד חש מטה אל האחר; אחר הם נישאים יחד בקשת מגביהה, ומטילים עצמם בכיוונים נפרדים. שובל צעקתם נמוג במרחקים כחולים. שועל עובר, מאדים את הצללים. אחר כך הכול דומם; ורק סחף רשתות האור על שרכים יבשים, ושרכים ירוקים צומחים, ולחש הרוח המנופּה, מנופּה לאין קץ בפלומת עצי הלגש.

בז מצוי חג מעל לעצים, דואה ומנפנף. הוא מרקיע, משתרך סביב עמוד משויש של אוויר מגביה. מעל סהרוני הסיסים האפלים הוא מזעיר, ניזון מחרקים, סב–מרחף כדי ללוכדם בטפריו. סנוניות עולות עליו בהמוניהן, והוא חומק מהן בניד קל. הוא צף מעלה עד שהשמים רופאים מעליו. הוא יורד, נגלה לרגע ואז שב ומכחיל בַּרום. מתחת לאבקיקי אוויר כחולים ומעליהם הוא מזהיר ונעלם. ואז, באחת, הוא מתגלגל עד תום באור, ולא נראה עוד. אני נשאר ביער עצי הלגש, מרגוע ישנוני יורד עלי עם שאחר הצהריים השקטים שוככים לערב זורח–שיר של חודש אפריל.

שריקות רמות, נוקבות, מנפצות את שמי המערב, הולכות ומתקרבות, חולפות מעל ראשי ומחישות מזרחה. הצלילים הצורמים הללו כה פתאומיים וחודרים, עד שבמשך זמן רב איני מגביה די את עיניי בחיפוש אחר הציפורים המחוללות אותם. לבסוף אני מוצא שישה פצחנים, ציפורים קטנות ומגושמות, צוואריהן עבים וזנבותיהן קצרים, המקפצות במהירות אל תוך הרוח עד שהאובך הכחול מחניק את נפץ קריאתן, “זִינְק–זִיק”.

אור הערב שוקע לאיטו בתחתיות זהב. האוויר כבד בשארית אחרונה של שמש. אך חורף קם בחללים כערפילית זוהרת. יונֵי הענק חוזרות ללון ביערות, צוללות בנבכי אור אל ענפי אלונים עירומים. הן מצטודדות לאורך הענפים, קורנות אפור ולבן ולילך, חזותיהן שמשות בלילה של עצים.

נהרתם הצלולה של העשבים וזוהרם של עצי הלגש עזי–התווים מטילים אור ירוק על גזעו הממורט של הליבנה. כפות רגליי מתפצחות בשרכים המתים בלכתי אל קצה היער. שירי ציפורים נחתמים בשקט שואל. צל נושר מעץ. רגליו הצנומות של נץ דואה מבהיקות כניבים צהובים מתחת לזנב ארוך וכנפיים קהות; אחר כך הן נסגרות לְצל. הנץ מרפרף מעל לעשבים הנמוכים, מרחיק בחשאי, פונה לשמש ואינו מואר, אובד בצללים הארוכים המשתלשלים מן האורנים.

השטח הפתוח בין היערות הפך חשוך ורוחש–קרבה. השמים סוגרים ממעל על ארץ דמדומי–עצים; ממש כדרך ששפלת החוף ספונה בכיפת הרפאים של זוהר הים. אני עובר ליער האורנים מבעד לשכבות של אור קר. השמים מצינים באִמְרת ארגמן, מצהיבים לקראת שקיעה. אוויר הלילה קם, אך בקרב העצים דומם החוֹם. הרוח אינה נכנסת.

בתוך היער הזמן מאוחר בשעה. אורנים אפלים סוגרים עליי באבחה פתאומית של חושך. לאוויר ריח מתוק. הוא כמו מפעפע בנשימת היער. הכול שקט, ובכל זאת משהו נבלם. אדומי חזה ועלוויות אפורות שרים בזוהר העצים החיצוניים. פסיון מתרסק מעלה, קודח לו דרך בעופאים רכים, מפצח בדים מתים, מוליך בענפים רעד קל. היער מתחלל עם שקיעת האור. עשבים מהילים באפלת הצל. הם מלבינים כמים בקצהו הרחוק של שביל. מעבר מזה מזדהרים השמים בלובנה של שעה מוקדמת יותר. מתחת לניחוח האביב רוחש ריח הקיץ. לאט אני פוסע אל האור שמחוץ. גל חוּם נפרש למניפת כנפיים. אני עוצר. לפניי מגביה עץ בשלושים סנטימטרים. עיניו הצהובות של הנץ פועמות אל תוך החשכה. האוויר דומם. היער כמו נמלא במשק הגלגלים של דמנו. אנו נוטים לפנים על פני השקט המְפַסֵּק בינינו. ואז מקצת העץ נרתע ומתמעט. אפלה באה באפלה. ציפורים קוראות במעטפת האור הדוהה. הנץ נעלם.

אני עולה במתלול מערבה, בין אלונים עמומים ומעוותים. הכלניות סגורות עכשיו, והיער אפור. סמור חוצה את השרכים בריצה דמומה. הוא דולק כלהבה חומה–אדמומית בעקבות פתיל של ריח. כמה קיכלים ואדומי חזה עודם שרים בתחומיהם המצטמצמים והולכים. שני בזים מצויים מעופפים מעץ לעץ. הם מתיישבים על אלון גדול, המתפוגג בשמי המזרח. הענפים מקלישים לבדים, הבדים מתפשטים לאור חום. רטט קריאותיהם הענבליות של הבזים מחריד את פנינת השמים, קול תמימות מזעיק ממקורים גסים. העץ מחפה על יוהרת מתארו של הנץ, ובעצמו נחפה באוויר האפור.

כוסי חורבות קוראים בצלילי חרמשון רכים, הנישאים בפאתוס מעשן העצים. האוויר קר מאוד. עלים מקדימים מתעתעים במראית של חום. אני נכנס לגן הנשכח, המגודל פרא בחשכה. עץ האגסים הלבן ניצב בדוממוּת מסתורית. עליי לגעת בפריחה הלבנה ולהריח אותה בטרם אאמין באביב. צורתה הלבנה של תנשמת צפה מן הבית ההרוס, משוחררת מכלאה. צווחתה הארוכה והברברית מוטחת אל–על, להזהיר בין ראשוני הכוכבים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גבעת הקיץ”