החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

המועדון 3 – הגאולה

מאת:
מאנגלית: נעה שביט | הוצאה: | 2018-07 | 240 עמ'
קטגוריות: אהבה ותשוקה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

כבר בתחילת הרומן שלהם מגלים שרה וג´ונאס שהמועדון שבזכותו הכירו משמש כיסוי לפעילות לא חוקית, ושבעלי המועדון נחושים להישאר מתחת לרדאר של הרשויות. אבל הם לא שיערו שהגילוי הזה יגרום לבעלי המועדון לנסות לפגוע בהם במטרה להשתיק אותם. בני הזוג מבינים שאם הם רוצים להחזיר לחייהם את הביטחון, אין להם ברירה אלא לחשוף את האמת המסתתרת מאחורי פעילות המועדון.

ג´ונאס מצרף אליהם את ג´וש, אחיו האהוב והמוכשר, ואת החבר ההאקר שלו. שרה מצידה מזמינה למבצע את קט, חברת הנפש שלה ובחורה מצודדת לכל הדעות, והחבורה יוצאת ללאס וגאס במטרה להתחקות אחר האינטרסים האמיתיים המניעים את בעלי המועדון. וגאס, עיר החטאים, משמשת תפאורה הולמת לרגשות ולתשוקה המתפתחים בין בני הזוג ואף לרומן חדש לוהט כל–כך שהם נאלצים להזכיר לעצמם מה הייתה מטרת בואם לעיר. הם מגבשים תוכנית יצירתית ואמיצה, אבל כשעקבות השחיתות מובילים אל צמרת השלטון ואף אל מחוץ לגבולות ארצות–הברית, הם מבינים שהם נחשפו לסכנה שאין בכוחם להתגונן מפניה. בסגנון משוחרר ורווי הומור מצליח גאולה לשלב דרמה, יצרים לוהטים ועלילה קצבית ומרתקת הכובשת את הקורא כבר מהעמוד הראשון. זהו הספר השלישי בסדרת המועדון, שכיכבה מיד עם יציאתה לאור בראש רשימות רבי–המכר ברחבי העולם וקנתה לה מעריצים מושבעים. זה ממכר. ראו הוזהרתם. הספרים הקודמים בסדרה, ´המועדון´ ו´השחרור´, יצאו בעברית בהוצאת מודן. לורן רוֹ היא אשת תקשורת אמריקאית ידועה, הכותבת בשם–עט.

מקט: 001-3000-078
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

1

ג’ונאס

אני לא רוצה להרפות ממנה, אבל הם קורעים את גופי מעליה. אני כושל אחורה בעיניים קרועות לרווחה ומשפיל מבט אל חולצתי. היא ספוגה בדם. יש כל כך הרבה דם. דם בכל מקום.

״אין דופק,״ אומר אחד האנשים בעודו אוחז בפרק ידה. הוא מעביר את אצבעותיו אל צווארה. ״כלום.״ פניו מתקדרות. ״לעזאזל. העורק התרדמני שלה שוסף. מישהו פה לא לקח סיכון.״ הוא מנענע בראשו.

״איזו מין חיה…״ מתחיל השני לומר אך משתתק. הוא מעיף בי מבט. ״תוציאו אותו מפה. שלא יראה את זה.״

הם לבושים כמו כבאים, אבל לא נראה לי שהם כבאים, כי אין שריפה.

״הגופה כבר התקררה. אני מעריך לפחות רבע שעה, עשרים דקות.״

אני אוהב אותך, אימא, אמרתי לה. אבל היא לא אמרה לי בחזרה. בפעם הראשונה אי־פעם היא לא אמרה לי בחזרה. כשאני אומר שאני אוהב אותה היא אמורה לענות, ״אני אוהבת אותך, מותק, ילד אהוב שלי.״ ככה בדיוק היא אומרת. ״אני אוהבת אותך, מותק, ילד אהוב שלי.״ למה הפעם היא לא אמרה? ולמה היא לא מסתכלת עליי? היא רק בוהה מהחלון. גם אני מסתכל החוצה מהחלון. אמבולנס חונה מול הבית שלנו. מנורת הסירנה שלו מסתובבת אבל לא משמיעה קולות.

אני שומע סירנות מרחוק. הן מתקרבות. בדרך כלל אני אוהב לשמוע סירנות – במיוחד כאלה שמתקרבות. אני אוהב לראות ניידת משטרה רודפת אחרי רעים או כבאית אדומה גדולה חולפת על פני האוטו שלנו. אימא אומרת שכששומעים סירנה צריך לעצור בצד הכביש. היא תמיד הייתה שרה ״הנה אני בא להציל את היום!״ כשהם עברו.

היום אני לא אוהב לשמוע סירנות.

אני מתיישב בפינת החדר על הרצפה ומתנודד קדימה ואחורה. אמרתי לה שאני אוהב אותה אבל היא לא אמרה לי בחזרה. ועכשיו היא גם לא מסתכלת עליי, רק בוהה מהחלון. היא אפילו לא ממצמצת. היא כועסת עליי שלא הצלתי אותה.

״זאת אימא שלך, חבר?״ שואל האיש הראשון. הוא מתכופף אליי.

אני לא מצליח להשמיע קול.

זאת אימא שלי.

״היה עוד מישהו איתכם בבית?״

רציתי להיות איתה לבד. רציתי אותה רק לעצמי. רציתי להעלים את הכאב שלה. הייתי ילד רע.

״אנחנו פה כדי לעזור, חמוד. לא נעשה לך כלום. אנחנו פרמדיקים. המשטרה תכף תגיע.״

אני בולע רוק חזק.

נשארתי בארון כי חשבתי שאוכל להשתמש בקסם בידיים שלי אחרי שהאיש הגדול ילך, אבל הקסם לא עבד. אני לא יודע למה הוא לא עבד. הייתי רע.

״איך קוראים לך, חמוד?״ שואל השני.

״תוציא אותו מפה,״ אומר הראשון שוב. ״שלא יראה את זה.״

האיש שמתכופף אליי מסמן לשני ללכת. ״יש עליך דם, חבר,״ הוא אומר בעדינות. ״אני צריך לוודא שהוא לא שלך. מישהו עשה לך משהו?״

הוא מנסה לאחוז ביד שלי, אבל אני בורח ורץ אליה, נשכב עליה. לא אכפת לי להתלכלך בדם עוד יותר. אני מחבק אותה בכל הכוח שלי. הם לא יכולים להכריח אותי לעזוב אותה. אולי ידי הקסם שלי יחזרו לעבוד אם אתאמץ מספיק – אולי לא התאמצתי מספיק קודם. אולי היא תפסיק לבהות מהחלון אם הקסם שלי יחזור לעבוד. אולי אם אגיד ״אני אוהב אותך, אימא,״ מספיק פעמים הקסם יחזור לעבוד והיא תמצמץ סוף־סוף ותגיד, ״גם אני אוהבת אותך, מותק, ילד אהוב שלי.״

אני שוכב במיטה שלי עם מצעי הבייסבול. ג’וש שוכב במיטה שלו עם מצעי הפוטבול לידי. בדרך כלל הוא חוטף קריזה כשהוא לא יכול לקבל את מצעי הבייסבול, אבל הפעם הוא נתן לי בלי ויכוח. ״אתה יכול לקבל את מצעי הבייסבול כל לילה אם אתה רוצה,״ הוא אמר. ״מעכשיו אני נותן לך לבחור ראשון.״

לפני שבוע הייתי שמח ממה שהוא אמר על המצעים, אבל עכשיו לא אכפת לי. לא אכפת לי מכלום. אפילו לא אכפת לי לא לדבר יותר בחיים. עבר שבוע מאז שאימא הלכה לתמיד, ולא אמרתי מילה מאז. המילים האחרונות שיצאו לי מהפה היו ״אני אוהב אותך, אימא,״ כשחיבקתי ונישקתי אותה ונגעתי בה בידי הקסם שלי שכבר לא קסומות יותר – והחלטתי שאלה יהיו המילים האחרונות שיֵצאו לי מהפה אי־פעם.

אפילו כשהשוטר שאל אותי איך האיש הגדול נראה לא אמרתי מילה. אפילו כששמעתי את הבכי של אבא דרך דלת חדר העבודה שלו לא אמרתי מילה. אפילו כשחלמתי איך האיש הגדול חותך את אימא בסכין ואז מתנפל עליי לא אמרתי מילה. אפילו כשאבא אמר לנו אתמול בערב שהמשטרה גילתה שמי שגרם לאימא ללכת לתמיד זה החבר של אחותה של מריאלה, ושמעתי אותו אומר בטלפון לדוד ויליאם ״אני הולך להרוג את הבן־זונה״ לא אמרתי מילה.

אני מתיישב במיטה.

אני שומע את הקול של מריאלה למטה בכניסה. אני יודע שהיא בכניסה כי הקול מהדהד חזק, ורק בכניסה לבית שלנו הקולות מהדהדים ככה חזק, במיוחד קול שקט כמו של מריאלה.

אני מסתכל על ג’וש. הוא ישן שינה עמוקה. אולי כדאי שאעיר אותו שיגיד שלום למריאלה? לא, מריאלה שלי. אני זה שיושב ומדבר איתה במטבח כשהיא מבשלת לנו אוכל ונצואלי. אני זה שעוזר לה לשטוף כלים ומקשיב לה שרה את השירים היפים שלה בספרדית. אני אוהב כשהיא טובלת ידיים במי הסבון והעור השחום שלה יוצא רטוב ומבריק ונראה כמו רוטב קרמל על גלידת סאנדיי. העור של מריאלה כל כך רך וחלק ויפה, שלפעמים כשהיא שרה אני נוגע בזרוע שלה בקצות האצבעות ועוצם עיניים ומלטף בעדינות. גם העיניים שלה יפות – בצבע טופי שוקולד. אני אוהב איך שהעיניים הכהות שלה נוצצות אליי כשהיא נותנת לי לנגב סיר או שרה לי שיר שלה.

״Señor, por favor!״ צועקת מריאלה למטה.

אני קופץ מהמיטה ויוצא בריצה מהדלת. זו הפעם הראשונה שקמתי מהמיטה מאז שאימא הלכה לתמיד. הרגליים שלי תפוסות וכואבות. כואב לי הראש. הבטחתי לעצמי שלא אקום יותר מהמיטה, אבל אני רוצה לראות את מריאלה. אמנם הבטחתי לעצמי לא לקום יותר מהמיטה לעולם, אבל אולי אני יכול לקבוע חוק חדש שמותר לי לקום מהמיטה אם זה כדי לראות את מריאלה. אני יורד במדרגות בשיא המהירות, רוצה כל כך לשמוע את הקול של מריאלה קוראת לי ג’ונָאסיטו או שרה לי את השירים היפים שלה.

אבל הקול של אבא גורם לי לעצור באמצע המדרגות.

״תסתלקי מפה,״ אני שומע אותו אומר. הוא מדבר בקול הרע שלו. ״או שאני מתקשר למשטרה.״

״No, señor! Por favor,״ בוכה מריה. ״Dios bendiga a la señora. Por favor, déjeme ver a mis bebes. Los quieroֹ.״ בבקשה, אדוני, תן לי לראות את התינוקות שלי. אני אוהבת אותם.

״את זאת שאמרה לבן־זונה שאנחנו הולכים למשחק פוטבול – זה כאילו רצחת אותה במו ידייך.״

מריאלה זועקת בקול. ״No, señor! Ay, Dios mio, señor. No sabía! Lo juro por Dios.״ מריאלה עוברת לאנגלית מגומגמת. ״בבקשה, סניור. אני אוהבת את התינוקות שלי. הם כמו הבנים שלי. זאת המשפחה שלי.״

״לכי מפה,״ צועק אבא. ״תעופי מפה כבר.״

כשהקול של אבא כל כך כועס, במיוחד כשהוא צועק על אימא או מריאלה, אני יודע שכדאי לשמור ממנו מרחק. אבל לא אכפת לי. אני רוצה לראות את מריאלה.

אני רץ למטה במדרגות אל הכניסה ומזנק ישר לזרועותיה.

היא צועקת ברגע שהיא רואה אותי ומחבקת אותי חזק כל כך שאני לא יכול לנשום.

בפעם הראשונה מאז שאימא הלכה לתמיד אני מדבר. ״Te quiero, Mariela.״ אני אוהב אותך, מריאלה. אני נשמע צרוד.

״Ay, mi hijo,״ היא אומרת. ״Pobrecito, Jonasito. Te quiero.״ אוי, ילד שלי. ג’ונאסיטו, מסכן קטן. אני אוהבת אותך.

רציתי שהמילים האחרונות שאגיד אי־פעם יהיו ״אני אוהב אותך, אימא,״ אבל נראה לי שלדבר ספרדית עם מריאלה לא נחשב ממש לדבר, גם אם אני אומר לה שאני אוהב אותה, כי ספרדית זה לא אמיתי. זאת רק השפה הסודית שלי עם מריאלה, בכאילו. אפילו אבא לא מבין את השפה הסודית שלנו, והוא הכי חכם בעולם, אז לדבר עם מריאלה, אפילו להגיד לה שאני אוהב אותה – כל עוד אני מדבר ספרדית – לא נחשב שהפרתי את החוק שלי.

אבא צורח על מריאלה ואומר לה ללכת.

אני תופס בחצאית של מריאלה. ״No me dejes, Mariela.״ אל תעזבי אותי.

״Te quiero, Jonasito.״ מריאלה בוכה נורא. ״Te quiero siempre, pobrecito bebe.״ אני אוהב אותך לעד.

״No me dejes, Mariela.״

״מריאלה?״ זה ג’וש. הוא כנראה שמע אותה והתעורר. הוא רץ לחבק אותה.

מריאלה כורעת ברך לחבק אותו, ואני לא עוזב לה את הכתפיים.

״Te quiero,״ היא אומרת לג’וש. ״Te quiero, bebe.״

ג’וש מבין את השפה הסודית שלי עם מריאלה אבל לא מדבר כל כך טוב. ״גם אני אוהב אותך,״ הוא בוכה.

״את צריכה ללכת,״ אבא צועק על מריאלה. הוא מרים את הטלפון. ״אני מתקשר למשטרה.״

מריאלה תופסת לג’וש את הפנים עם הידיים (מה שגורם לי קצת לקנא שהיא לא עשתה את זה לי) ובוכה ממש חזק. ״תשמור על אחיך,״ היא אומרת לג’וש. ״אתה יודע שהוא רגיש.״

״בסדר, מריאלה,״ אומר ג’וש. ״אני אשמור.״

״Te quiero, Mariela,״ אני אומר ונאחז בחצאית שלה. ״No me dejes.״ אני אוהב אותך. אל תעזבי אותי.

״אוי, ג’ונאסיטו,״ אומרת מריאלה. ״Te quiero, bebe.״

מריאלה מנסה לחבק אותי, אבל אבא מושך אותה ממני וגורר אותה לדלת. אני מתחנן בפני אבא שייתן לה להישאר איתי. אני צועק את שמה. אני אומר לה שאני אוהב אותה. אני בוכה ובוכה. אבל לא משנה מה אני אומר ועושה, אבא מכריח את מריאלה שלי ללכת לתמיד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המועדון 3 – הגאולה”