החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גשם הכוכבים

מאת:
מספרדית: רמי סערי | הוצאה: | 2020 | 224 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

גֶּשֶׁם הַכּוֹכָבִים, רומן מרתק בעל איכויות אנושיות ולשוניות יוצאות דופן, הוא אחת היצירות המשמעותיות ביותר שראו אור בספרותה של ספרד בעשור השני של המאה הנוכחית. הספר המעמיק לעסוק בטיב היחסים שמקיימים ביניהם אב בגיל העמידה ובנו שבתחילת גיל ההתבגרות, מתעד את מסעותיו של אדם משכיל, יצירתי ויצרי, שמחמת קשיי פרנסה וקשיי הסתגלות נאלץ לעבוד כמרצה אורח בשלל אוניברסיטאות ברחבי יבשת אירופה. תוך כדי כך נבחנים ביצירה סבך קשריו של אדם נע ונד עם מולדתו, זיקתו המורכבת אל עברו המשפחתי וטיב היחסים הממושכים והארעיים שנזדמן לו לפתח עם שפע נשים וגברים שפגש במִגוון המקומות שחייו המטלטלים זימנו אותו אליהם. האם ייתכן בכלל שיהיה לאדם בן זמננו בכפר הגלובלי מקום אחד ויחיד שישמש לו תבנית נוף מולדתו, שיוכל להיות לו באמת ובתמים חזון נכסף של חלקת אלוהים הקטנה? כיצד יעלה בידו של הנווד המודרני להתביית על איזושהי מטרה ולחוש שבתום המסעות אכן הצליח לבסוף לבוא אל המנוחה ואל הנחלה? שום עניין הקשור בגורל האנושי בימינו איננו זר לרומן מפעים זה, שיוצרו בחר להתמודד בו בפתיחוּת ובאמינוּת לא רק עם שאלות של זמניוּת ונצח, אלא גם עם תהיות תמידיות שעניינן הוא מהות האהבה ואופיה של התלישוּת. מכלול המחויבויות כלפי הזולת משתקף בספר גֶּשֶׁם הַכּוֹכָבִים במקביל לצורך העמוק במימוש עצמי ובמציאת סיפוק אישי בעבודה בפרט ובחיים בכלל. היצירה המסעירה מעניקה לקוראיה חוויה מעשירה ופותחת להם צוהר מרהיב ביופיו המאפשר התבוננות אמיתית, כנה וישירה בקיום העכשווי.

חוּלְיוֹ לְיָמָסָארֶס, מחשובי הסופרים הספרדים כיום, נולד בשנת 1955 בוֵגַמְיָאן, כפר נטוש במחוז קַסְטִילְיָה-לֵאוֹן שבצפון ספרד. מאז פרסום ספר הביכורים שלו בשנת 1979 ראו אור בארצו יותר מעשרים ספרים שכתב, ובהם רומנים, קבצים של סיפורים קצרים, שירה, מסות, אסופות של מאמרים בענייני השעה וספרי מסעות. רבים מספריו תורגמו למגוון לשונות, והוצאת כרמל פרסמה בתרגומו של רמי סערי לעברית את ספריו זיכרון השלג, ירח של זאבים, הגשם הצהוב וקטעים מסרט אילם.

מקט: 4-249-50770
גֶּשֶׁם הַכּוֹכָבִים, רומן מרתק בעל איכויות אנושיות ולשוניות יוצאות דופן, הוא אחת היצירות המשמעותיות ביותר שראו אור בספרותה של ספרד […]

כוכב אחד…

הקיץ התחיל כאשר הגיעו הקייטנים. לא בעשרים ואחד ביוני, כפי שגורס גלגל המזלות, ואף לא בליל חג אמצע הקיץ, הקצר והמסתורי בלילות של נקודת ההיפוך – כאשר החוגגים טובלים במימי הנהרות והמעיינות, מדליקים מדורות ומדלגים מעל לאש, או מחפשים בעלות השחר תלתן בעל ארבעה עלים, זה המביא עימו מזל טוב – אלא כשהגיעו מי שהתמזל מזלם, שיכלו להרשות לעצמם לנפוש בחודשי השנה החמים ביותר, בניגוד לשאר הבריות.

אני, מבחינה מסוימת, הייתי אחד מהם. אף על פי שמוצאי היה בכפר חייתי הרחק ממנו, וסבי וסבתי שבגרו וזקנו חדלו זה מכבר לעבוד. מכיוון שלא היה להם בן אשר ייקח על עצמו את הטיפול באדמותיהם, החכירו את כל השטחים שבבעלותם עם פרישתם מהעבודה. משום כך לא הוטל עליי לעשות דבר וחצי דבר במשך כל הקיץ, כל אימת שהייתי בא מבִּילְבָּאוֹ לבלות במחיצתם את החופשה, בניגוד למצבם של חבריי שנאלצו לעזור למשפחותיהם במלאכות הכרוכות בעבודה החקלאית. ומלאכות כאלה היו די והותר באותה תקופה. עם המיכון שהיה אז בחיתוליו, עבודת האדמה באותם הכפרים הייתה עדיין ידנית, והדבר כפה מאמץ עילאי על כל הכפריים, על אחת כמה וכמה בקיץ, בעונה שבה עבדו יותר מכול. לאיסופם של העשבים והדגנים שבוצע בחודש יולי נוספו עיסוקים אחרים, למשל הדיש, ואותם עיסוקים ארכו במשך כל חודש אוגוסט, לפרקים אף גלשו לתוך ספטמבר – בשנים שתנובתן התאחרה – והצריכו התגייסות למלאכה של כל מי שהיו כשירים לעבוד. אפילו הילדים לא קיבלו אז פטור, אם כי המשימות שהוטלו עליהם היו הקלות ביותר, למשל הטיפול בבקר ובצאן או נשיאת ארוחת הצוהריים למקומות שהוריהם עבדו בהם.

אני הייתי, כאמור, חופשי מכל אלה. מכיוון שאצלנו במשק לא הייתה שום עבודת אדמה (מאומה זולת גן הירק שסבי וסבתי טיפחו להנאתם), ממילא לא היה לי מה לעשות במשך כל הקיץ, או לכל היותר יכולתי לנסות לשבת וללמוד את המקצועות שבהם נכשלתי באותה שנה. ואלה היו מעטים, למיטב זיכרוני עכשיו. לכן עמד לרשותי כל הזמן שבעולם, בניגוד לחבריי שנאלצו לעבוד.

בין אם מתוך שעמום או בשל הזדהותי איתם, ולמרות האמור לעיל, האמת היא שביליתי את רוב הקיץ שלי בעזרה לחבריי. במחיצתם הרגשתי יותר בנוח מאשר בחברתם של ילדי הנופשים. ילדי הקייטנים ואני השתייכנו למעמדות חברתיים שונים מאוד, ומשום כך בין חייהם לבין חיי לא היה כמעט דבר משותף, זולת השתתפותנו בחגיגות וריחוק מגורינו מהכפר. הם היו צרצרי האגדה, ואילו אנחנו – הנמלים שלה, אם כי כפי שכבר אמרתי, לי נזדמן להיות שני הדברים גם יחד.

יתרה מזאת, עם הילדים הכפריים היה לי יותר נעים לבלות. הם ידעו דברים שלא היה לי שום מושג בהם למרות לימודיי. לדוגמה: את שמות הציפורים שבלי הרף חרשו את השמיים מעל ראשינו, ואת שמות העצים שבהם נהגו הציפורים לקנן. זאת ועוד, אותם ילדים הכירו מנהגים ומסורות שבעיר נעלמו זה כבר.

לפי אחת מאותן מסורות היו נוהגים לצאת אל מתחת לכיפת השמיים בלילה של סָן לוֹרֶנְסוֹ[1] כדי לצפות בגשם הכוכבים. הילדים היו יוצאים בקבוצות עם שחר, באישור הוריהם שבאותו הלילה הרשו להם לחזור הביתה בשעה מאוחרת מכרגיל, אולי כדי לתגמל אותם על שפע העבודות שהיו מטילים עליהם. לפעמים אף היו מתלווים אליהם ההורים עצמם, בין אם משום שהתחשק להם, ובין אם מפני שהלילה ירד עליהם בהפתעה, בעודם שקועים במלאכת הקציר או בשובם לכפר מעבודות אחרות בחוץ. עם זיכרונותיי מאותה התקופה נמנה זיכרון סבי וסבתי המתלווים אליי בשעת חצות לאורך המבואה כדי לצפות בגשם הכוכבים, וכן זֵכר אבי שבקיץ היחיד שגם לו הייתה חופשה, הצטרף אליי החוצה, הצביע על כוכבי השמיים ונקב בשמותיהם, בשעה שהכפר הוסיף לנום את שנתו לנגד עינינו.

אני זוכר את זה כאילו זה קרה היום. העולם מסביב נעצר, והלילה נראה כמו מסך שחור גדול. בחלל האוויר עמד ריחה של הקוֹרָנִית, אבל גם ריח הכְּשׁוּתָנִית, צמח שבעת ההיא גידלו באותם כפרים. היה זה ריח עַז, ממש כמו הלילה, והוא היה מורגש יותר מאי־פעם. אולי מפני שבלילה ההוא הרגשתי אותו בפעם הראשונה בשעה כזאת בלב השדות.

נמצאנו אז בגורן שעד לא מזמן נהגה גם משפחתי לדוש בה את החיטה. כעת עמדה אותה הגורן דוממת ושוממת: לא היו בה עוד כלי עבודה, שהרי כולם נמצאו בגרנות של שאר השכנים. הביתן שבתוכו היו אותם כלים מאוחסנים בחורף, עמד מאחורינו דמום ואילם, כאילו גם הוא משתוקק לצפות בכוכבים הנופלים מהשמיים. והרחק ברקע בצבץ לו הכפר, שקוע בתרדמה, צדודית שחורה של בתים ללא שום קרן אור. האור היחיד היה אור השמיים שדמו לגחלילית גדולה, עד כדי כך נראו מוארים.

"תסתכל: זה כוכב הצפון," הצביע אבי בפניי על הכוכב המבריק מכולם.

אני זוכר את זה כאילו זה קרה היום. הייתי שרוע אז בדיוק כמו הלילה על החציר היבש בגורן (הוא תמיד היה יבש באוגוסט), ולצידי ידו של אבי מדריכה אותי בין הכוכבים לעבר כל אחד ואחד מהם שעליו סיפר לי. עקבתי אחרי ידו כאילו היא מגדלור, וכך גיליתי כל פעם על איזה כוכב הוא מצביע. תורָם הגיע בזה אחר זה (הדובה הגדולה, הדובה הקטנה, קַסְיוֹפֵּאָה…), ובה בעת השתלט על הכול ריחה של הכְּשׁוּתָנִית והפך את השמיים למטע אגדי. מטע של כוכבים דמויי ניצניה של הכְּשׁוּתָנִית שתפרחתה לבלבה באותם ימים.

הכְּשׁוּתָנִית הייתה צמח שנשתל באזור רק בזמן האחרון, וההתייחסות לגידולו הייתה עדיין מסויגת: לא רק מכיוון שהגידול הצריך השקעה רצינית מבעוד מועד (לא היה די באדמה טובה, מפני שהצמח המטפס – זה הרי טיבה של הכְּשׁוּתָנִית – נזקק לשם התפשטותו למערכת שלמה של תמוכות המחוברות זו לזו בחבלים ארוכים או בחוטי תיל, והרצף של אלה שיווה לַמשָׁקים, עוד לפני שהצמח גדל והתפשט, חזוּת של יערות הזויים), אלא גם מכיוון שהמגַדלים לא באמת ידעו למה בכלל משמש אותו צמח. הם לא ידעו אלא שמוצאו בחוץ לארץ, מקום שאליו היה גם נשלח כל יבולו, וכן שמשתמשים בו לצורך ייצור בירה, אף על פי שלא היה נהיר להם כיצד בדיוק. משום כך זרעו אותו כפי שזורעים תעלומה, ובאותו האופן היו גם אוספים אותו לאחר שהבשיל.

תנובת הצמח הייתה תפרחת של ניצנים ירוקים קטנטנים ורכים, דומים במראם לאננס או לארטישוק, ניצנים שלבלבו לכל אורכו של הצמח והפרישו איזשהו חומר דביק מאוד. משקלם היה בקושי משקל נוצה. אני יודע את כל זה מפני שבאחד הקיצים השתתפתי בעצמי באסיף היבול, מלאכה שהצריכה את התגייסות כל כוח האדם הזָּמין, והעבודה הראשונה שביצעתי בתשלום. כאשר התפשט גידולו של הצמח החדש, דבר שאירע במהירות רבה בגלל רווחיותו, נהיו מטעיו שופעים עד כדי כך, שלא רק שהם שינו כליל את נוף הכפרים שהכְּשׁוּתָנִית נשתלה בהם, כפרים שנהיו עתה מוקפים ביערות של תמוכות המתמלאות בעונת האביב בעלים ובפרחים ירוקים, אלא שהם גם הצריכו המוני אנשים שיאספו את היבול, מפני שאותה עבודה הייתה מייגעת מאין כמוה. היה צריך להוריד את הצמחים מחוטי התיל שבקיץ היו מתכסים כליל, וכאשר הצמחים כבר היו מונחים על האדמה, תפקידנו היה לקטוף מהם את פירותיהם אחד אחד ולהכניס את כל התנובה לתוך שׂקי האיסוף. אם מביאים בחשבון הן את מספרם העצום והן את מגעם הדָּביק, ברור מדוע אותה עבודה מפרכת אילצה את כל כוח האדם הזָּמין באותם כפרים ליטול חלק במשימה. משום כך הייתה עבודה די והותר לכל מי שרצה לעבוד, ובכלל זה לאנשים אחדים שהיו, כמוני, בחופשה, אבל רצו להשתכר קצת.

אני זוכר זאת עכשיו, ככלות כל הזמן הזה, אלא שלא הייתי מודע לכך אז, בלילה ההוא על הגורן, כאשר אבי שהיה שרוע פרקדן לצידי, קרא באוזניי את שמותיהם של הכוכבים בעודנו מצפים לכך שאחד מהם יאבד את יכולתו להימנע מתנועה. האובדן הזה היה קורה לכוכבים בבת אחת, בלי שום אזהרה מוקדמת, ומעופם הקצרצר היה נהפך לאשליה זוהרת: מהירותם הייתה כה רבה, ועז עד מאוד היה הרושם שעשה עליי גילויה. והעניין הוא שגשם הכוכבים – או דמעותיו של סָן לוֹרֶנְסוֹ, כפי שנהגו לכנות בכפרים ההם את מטר המטאורואידים של חודש אוגוסט, מפני שהתופעה הזאת נצפתה בעיקר בסביבות יום סָן לוֹרֶנְסוֹ – טמן בחובו את ההזדמנות להביע משאלה למראה כל כוכב נופל, ודבר זה יותר מכול הוא שהלהיב את הילדים. עד כדי כך שלפעמים היינו מתעצבנים כשמחמת שפע הכוכבים נבצר מאיתנו לחשוב על משאלה נפרדת בשביל כל כוכב וכוכב.

אולם ביום שאבי התלווה אליי לצפות בגשם הכוכבים, באותו קיץ רחוק שגם הוא זכה בו לחופשה, לא יכולתי לחשוב על שום משאלה, מכיוון שהמשאלה העיקרית שלי, שאבי יימצא שם איתי, ממילא כבר התגשמה. כך התמסרתי אפוא כל כולי לצפייה במעופם של הכוכבים בלי להביע שום משאלה, והנחתי לעצמי להשתכר מן הריח שנישא אל אפי מהול בריחו של ההר, הריח שמאותו הלילה ואילך נחקק לתמיד בזיכרוני כקשור להתבוננות בגשם הכוכבים, בדמעותיו של סָן לוֹרֶנְסוֹ. לכן כאשר כעבור קיצים אחדים, ואני אז כבר נער, עבדתי באסיף הכְּשׁוּתָנִית בכמה וכמה משקים בנפה (אלה שהודות לגודלם סיפקו די והותר עבודה לכל מי שרצה לעבוד), נזכרתי בעודי מתבונן אל־על, בהתרגשות שהתוגה נמסכה בה, בלילה שאבי התלווה אליי לצפות בגשם הכוכבים, בדיוק כפי שעכשיו אני נזכר בריח הדָּביק שהדיפה תפרחת הכְּשׁוּתָנִית כל אימת שהיינו מפרידים אותה מהצמח, וריחה היה דָּבֵק בעורנו למשך ימים רבים. עד כדי כך שעודי יכול להריחו עד עצם היום הזה, למרות הזמן הרב שעבר מאז.
[1] ליל סָן לוֹרֶנְסוֹ הוא הלילה הקודם לחג הקדוש לָאוּרֶנְטִיּוּס, כלומר לעשרה באוגוסט.