החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

גשם

מאת:
הוצאה: | 2016-04 | 245 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

בדצמבר 2010, גשם יוצא־דופן יורד על הארץ במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ואז פוסק, ובַצוֹרֶת משונה, דיסטוֹפּית משתלטת על ישראל. יאיר קוגן — מתכנת צעיר שנולד בסנט פטרבורג, גדל בבת ים וגר בתל אביב — מפוטר מעבודתו, בהתפוצצות של בועת ההיי־טק המקומית. בעוד האבטלה גואה, והבצורת פולשת לתחומי חיים נוספים, יאיר מנסה למצוא את מקומו בתרגום לעברית של אגדה שכתב המשורר א"ס פוּשקין. בווריאציה עדכנית על רומן החניכה, מבקש גשם לספר את סיפורם של בני העלייה הרוסית של שנות ה־90. ברגישוּת הנענית למתח בין העברית לרוסית, ולאופנים בהם הן יכולות להדהד זו בזו, משתקפת הדרמה הנפשית של יאיר במלאכת התרגום שלו; בקשר עם אמו, החיה לבדה, בקשר עם ענבר, מלצרית ואמנית בעלת נפש סוערת, וברסיסי זיכרונות מאביו, המתגורר בחו"ל; וכל זאת נוכח סאטירה שופעת רמזים על התנהלות המדינה בעִתות משבר, המרקיעה לפרקים אל מחוזות האבסורד. תחת תנאי האקלים הקיצוני, כשהשמים ריקים ממִשקעים, מתגלה שוב ושוב "המקום הריק" המתקיים בתודעתו של יאיר: של מי הם הצללים שהוא מדמיין בכל מקום? והאם יכול "הברבור הפוּשקיני המפואר" להפוך, במעשה פלא של אמנות, ל"להקת שחפים יפוֹאית צנועה"?

"ריאליזם עשיר ובשל, נוגע בפרטי פרטים ופורץ כל מסגרת אלגורית נתונה — מה עוד שהוא עצמו נפרץ פה ושם לביקורים מטלטלים של אגדה וגרוטסקה. הוא פורט את הצמא המענה ומניע את דמויותיו בסבלנות, מעט מעט, ומרווה אותו בקצב דומה, בטפטוף עדין."

מקט: 978-1-61838-721-9
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
בדצמבר 2010, גשם יוצא־דופן יורד על הארץ במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ואז פוסק, ובַצוֹרֶת משונה, דיסטוֹפּית משתלטת על ישראל. […]

1

ביום שישי, השבעה עשר בדצמבר 2010, בשעה שבע בבוקר, התחיל סוף־סוף לרדת גשם. הוא המשיך לרדת ללא הפוגה במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ואחריהם פסק כאילו לא ירד מעולם.

טיפות הגשם הראשונות נקוו כאשר מטוס “אל על”, בטיסה LY0082 מבנגקוק, נעץ את גלגליו במסלול הנחיתה של נמל התעופה בן גוריון לקול מחיאות הכפיים המסורתיות. כשהנוסעים גדשו את המעבר בחוסר סבלנות, ליטופים קלילים כבר ליטפו את אדמת הארץ, אולם רק חדי האוזן יכלו לשמוע את רשרוש הגשם מבעד להמולת השיחות הסלולריות המרגשות ותאי האחסון המתרוקנים. כאשר נפתחו הדלתות והנוסעים נהרו החוצה, חולפים על פני פרסומות רב־לשוניות של בנק הפועלים, הלך הגשם והתחזק.

נהג הסעות, שיצא מביתו תחת טפטוף קל ודרכו אל שדה התעופה עברה עליו בגשם המתעצם, התרווח כעת במושבו ועקב בהתפעלות אחר שרשרת ברקים שחצתה את השמים, מלוּוה בקול רעם מתגלגל. כאשר שלושים ושלושה מנוסעי המטוס, מהגרי עבודה תאילנדים לבושים בפשטות בבגדים כפריים ולצדם מלווה ישראלי מעונב אחד, חלפו מבעד לדלתות ההזזה של שדה התעופה ועלו לאוטובוס שהמתין להם, כבר ירד מבול של ממש.

אולי הייתה זו הרוח הטרופית שהתגנבה למטוס בבנגקוק; רוח של יערות גשם, לחה וטעונה, אשר לרוב יודעת את מקומה ונותרת מחוץ לשערי שדה התעופה, אך הפעם הצטרפה לבני ארצהּ, המהגרים שעל המטוס, וכמותם החליטה להעתיק את מקומה ולנסות את מזלה בצדו השני של הגלובוס. ואולי רסיסי גשם נסתרים דבקו בבגדיהם של פועלי החקלאות עצמם. מומחים בתחום מצאו, כמובן, גורמים אקלימיים ארציים יותר, ואולי הסבר אחר המתין להתגלוֹת; כך או אחרת, היה זה גשם ברכה בעיצומה של שנה שחונה במיוחד, שנה שבה הקיץ ההביל, השרבי ורווּי השריפות נמשך עד דצמבר, מפנה מקום ארעי לממטרים הקלים של חג הסוכות, ואחריהם ממהר לשוב ולקפוח על ראשים, שדות ויערות. לכן, על אף חוסר הנוחות הכרוך בהופעתו, התקבל הגשם בקרב מרבית תושבי הארץ בשמחה ובהקלה גדולה.

עקרות בית מבוגרות, חבושות כיסויי ראש בכל הצבעים והצורות, הציצו מחלונות וממרפסות שירות והודו בשפה כזו או אחרת לאֵל הטוב מוריד הגשם, ובאותה נשימה, תוך קיפול קדחתני של בגדים שנתלשו מחבלי כביסה, שאלו אם לא יכול היה, האל הטוב, במחילה מכבודו, להוריד את הגשם במקום אחר. ובתוך הבתים, מטריות פלסטיק צבעוניות נשלפו מארונות וממחסנים למרבה שמחתם של בעליהן, ילדי הגנים ותלמידי בתי הספר היסודיים. צלמים מקצועיים וחובבנים בכל רחבי הארץ מיהרו לתעד את חזותם החורפית של הכבישים, והרשתות החברתיות געשו: “החורף הגיע.”

יאיר קוגן לא היה שותף לשמחה הכללית. הוא התעורר מנקישות הגשם על אדן החלון הפתוח והתהפך במיטה מצד לצד, בעוד מוחו מנסה לשייך את רחש הטיפות לחלומו. לבסוף קם, סגר את החלון, הגיף את התריס וחזר למיטה, אולם כבר לא הצליח להירדם.

מאוחר יותר, כשהכבישים נעדרי הניקוז של תל אביב הוצפו בשלוליות ענק, יצא יאיר מדירתו ברחוב נחמני והחל לצעוד נמרצות, מעמיד פנים שהגשם לא מפריע לו כלל, לכיוון בית הקפה הקרוב לביתו. הוא שנא את בית הקפה הזה. הוא שנא אותו בגלל ההמוניוּת שבו. בגלל הניחוח התעשייתי של הקפה העומד באופן תמידי באוויר. בגלל המלצריות המאופרות בכבדוּת, הלבושות גופיות צמודות, שהמסטיקים בפיהן נלעסים ונלעסים עד אין סוף. ובעיקר שנא אותו בגלל המלצרית בחולצה הרחבה, הגזורה, עם התלתלים הג’ינג’יים המזדקרים לכל כיוון, החיוך הרחב והמבט המרחף.

הוא מחה בתנועת יד את טיפות הגשם משׂערו הקצוץ וסָרַק, בעודו עומד בכניסה, את חלל בית הקפה, בתקווה למצוא את מקום הישיבה המועדף עליו פנוי. היה זה שולחן שפניו לרחוב וגבו לשאר שולחנות בית הקפה ויושביהם, שולחן רחב דיו עבור מחשב נייד, ספר פתוח וספל קפה, כך שלא יתרחש שום מפגש לא נעים בין השלושה. אולם היום, ביום שישי הראשון לגשם, לא היה, למרבה הצער, מקום לאף אחד מהם: לא למחשב הנייד, לא לספר, לא לקפה וגם לא ליאיר. את השולחן תפסו מגזין סוף שבוע של אחד העיתונים היומיים, קערה עם עלי חסה שהתחזו לסלט קיסר ואישה כבת שלושים, עם פסים בלונדיניים בשֹערה, שמשום מה הזכירה ליאיר את הסלט שלה.

יאיר עמד כמה רגעים נוספים בכניסה, ידיו בכיסי הג’ינס והוא אובד עצות. הוא התלבט אם לשבת במקום אחר או לחזור על עקבותיו. בדירה התקשה אמנם להתנתק מהחיים היומיומיים ולהתרכז במשימה שלפניו, אבל מצד שני שם לפחות אף אחד לא יתפוס את המקום שלו. אבל איזה מקום? הוא נדד במחשבתו בין הספה האפורה והבלויה בסלון לבין כיסא המחשב היוקרתי, ואף הרחיק לכת עד למיטה בחדר השינה, אבל לא היה מסופק מאף אחד מאלה. ובכלל, חשב, הוא הרי ייראה כמו אידיוט אם יצא מבית הקפה אל הרחוב הגשום רגע אחרי שהגיע.

“אחד?”

“מה?” יאיר הסתובב בבהלה לקול המציאוּת שקטע את הדיון הפנימי שלו. קול המציאות בקע מגרונה של המלצרית המתולתלת בחולצה הגזורה.

“שולחן לאחד?” הבהירה וחייכה חיוך חושף גומות חן.

“אחד. כן,” הסכים בכובד ראש.

“אז אתה יכול לשבת איפה שבא לך.” היא הצביעה בחביבות לשני כיוונים מנוגדים, כדי להדגיש את האפשרויות הבלתי מוגבלות שעמדו לפניו. יאיר התלבט לרגע אם להעמיד אותה על טעותה הבסיסית ולהסביר שלוּ יכול היה לשבת איפה שבא לו לא היה עומד כמו דביל בכניסה לבית הקפה, אבל מה לעשות שאיפה שבא לו בדיוק יושבת חסה עם עיתון? בִּמקום זאת הנהן בתודה והפיל את עצמו לכורסה עמוקה שניצבה סמוך לדלת הכניסה, לצד שולחן זכוכית נמוך.

החימום בבית הקפה היה מסיבי, כיאה לבוקר חורפי, ויאיר הוריד את הסווטשירט האפור שנרטב בגשם והניח אותו לייבוש על משענת הכורסה. הוא נשאר בטי־שרט שחורה, שלרוחבה צעדו בטור אבולוציוני קוף, אחריו קוף אדם הולך־על־שתיים, במרכז אדם זקוף, בהמשך האדם המתכופף תחת עול כלי עבודתו ולבסוף האדם המודרני, כפוף לחלוטין מול המחשב שלו. “משהו, איפשהו, השתבש לגמרי” גרס באנגלית הכיתוב על החולצה.

לאחר שעיין דקה ארוכה בתפריט ואז הזמין, כהרגלו, קפה הפוך חזק בלי קצף, יאיר שלף מהתיק את האייפון, הארנק, המק הנייד וספר, שעל כריכתו האדומה הסתלסל באותיות קיריליות זהובות השם א’ ס’ פושקין. הוא הדליק את המחשב, העלה קובץ בשם “הצאר סַלְטאן תרגום לעברית” והסתכל לצדדים. מיד תפסה את מבטו חבורה של צעירים, בני גילו פחות או יותר, שניהלו שיחת עבודה קולנית. יאיר התאמץ להעמיד פנים שהשיחה לא נוגעת לו ולהתעלם ממנה. הוא דיבר כך בעצמו חמישה ימים בשבוע, ולא היה לו שום עניין לפַנות להם מקום בעולמו של יום שישי. הוא תופף בעצבנות על מסגרת המחשב הנייד וניסה למקד את מחשבותיו ב”צאר סלטאן”, אך תשומת לבו נמשכה אל השיחה בשולחן ממול, כאילו מישהו קרא בשמו.

“זה ממש לא כמו פייסבוק,” הכריז הציר המרכזי בחבורה, בחור מתולתל בחולצת כפתורים משובצת שישב מול מחשב נייד עם אצבעותיו על המקלדת. “זה כמו להגיד שטוויטר זה כמו פייסבוק. אנחנו רק לוקחים פיצֶ׳ר מגניב של פייסבוק ומפתחים אותו לכיוונים חדשים לגמרי. לייק זה לא מספיק עם כמויות הדאטה שמסתובבות היום באינטרנט. אין לי זמן להסתכל על כל שטות שחברים שלי עשו לה לייק. אבל אם החברים שלי ידרגו מאחת עד חמש את הכתבות שהם משתפים, את הדגם האחרון של האייפון שהם קנו, את הסרטים שהם ראו, כל דבר, ואז יהיה לי ממוצע של הדירוגים, זה כבר באמת שימושי.”

“אבל,” היסס שותפו וסידר את שֹערו הארוך מאחורי אוזניו, “למה שמישהו ימליץ על משהו וידרג אותו נמוך?”

“אתה חושב על המלצות, וזאת הטעות שלך,” הסביר בסבלנות הבחור המשובץ. “אתה מפספס את הפוטנציאל של דיס־המלצות. אנשים אוהבים לדרג. אני לא צריך לספר לך כמה אתרי דירוגים יש באינטרנט.”

“אז זהו, זה מה שאני רציתי להגיד,” הפסיק אותו הבחור השלישי, שגם על משענת הכיסא שלו התייבש סווטשירט אפור. “זה לא דיסְרַפְּטיב. יש מלא אתרי דירוגים באינטרנט, אז למה אנחנו רוצים לעשות עוד אחד?”

“טוב, זה די ברור,” המשובץ פשט את ידיו לצדדים ונראה נסער מהשאלה, “אתה צריך להבין שהמודל העסקי שלנו שונה לגמרי.”

להמשך השיחה יאיר כבר לא הקשיב. הוא שנא את הביטוי “מודל עסקי”. הוא קם, לקח את המחשב הנייד, זרק את הספר, הארנק והאייפון אל תוך התיק, תלה עליו את הסווטשירט, חצה את בית הקפה אל הפינה הנגדית והתיישב ליד השולחן הרחוק ביותר מחבורת הסטארטאפיסטים. הוא הניח את המחשב על השולחן, הוציא את הספר של פושקין ודפדף אל העמוד השלישי של האגדה על הצאר סלטאן.

יאיר הרים את מבטו והבחין במלצרית המתולתלת מסובבת את ראשה אנה ואנה, כשבידיה מגש ועליו ספל קפה. המראֶה של עיניה המחפשות אותו חימם את לבו ופיצה מעט על הדקות הלא נעימות האחרונות. הוא הרים את ידו כדי לעזור לה לאתר אותו, ומיד התחרט על כך. הרגע נהרס.

המלצרית חייכה כשהניחה את הספל על השולחן, והוא השיב לה בניד ראש קל. הוא הוסיף שקיק אחד של סוכר, ערבב, טעם, התלבט לרגע, פתח שקיק סוכר נוסף ושפך מחצית מתוכנו אל הקפה, בדיוק כפי שעשה תמיד. הוא נשען לאחור והקשיב לשיחה שהתנהלה בשולחן שלפניו. גבר כבן ארבעים, לבוש בקפידה ומגולח למשעי, הסביר לאישה מבוגרת ממנו: “את חייבת להבין שבעולם שלנו, זו צורת התקשורת הכי קרובה למדורת השבט. בתור עיתונאים, זה משהו שאנחנו צריכים לקחת בחשבון.” יאיר לא ראה את פניה של האישה שישבה בגבה אליו ולא שמע מילה מפיה. הבחור שהגדיר את עצמו כעיתונאי נאם על “הזדמנויות” ועל “להיכנס למקומות הנכונים”, והסביר שעורכים בליגה שלהם יכולים לעשות היום כל דבר. יאיר שוב לא הצליח להתנתק מהשיחה, למרות שהפעם הנושא לא נגע לו כלל. השיחה עצבנה אותו לא פחות מזו שממנה נמלט, והייתה לו תחושה חזקה שמדובר למעשה באותה שיחה בדיוק שהתפצלה לשני שולחנות, לשני דוברים ולמילים שונות לחלוטין, אבל שהיא נחושה לרדוף אותו, בצורה כזו או אחרת, בכל מקום בו יֵשב.

יאיר פתח מחדש את הקובץ. המסמך נפתח בכותרת: “האגדה על הצאר סלטאן, על בנו הנסיך הגיבור גְוִידוֹן ועל מלכת הברבור היפהפייה”, והוא התלבט לגבי הכותרת הזו בכל פעם שקרא אותה. מדי פעם שינה בה מילה או שתיים, אך לאחר כמה שינויים כאלה היא הצליחה באורח פלא להתגלגל חזרה אל הגרסה ההתחלתית שלה. בהמשך הופיעו שני עמודים של שורות מחורזות שהופרדו פה ושם בשלוש נקודות — סימון של שורה שטרם תורגמה. הפעם ויתר מראש על הניסיון להשלים את השורות החסרות. השולחן לא היה השולחן שלו, והוא הרגיש יותר ויותר שגם היום לא היה היום שלו, ולא האמין שיוכל לעשות היום את מה שלא הצליח גם ביום אחר. הוא דילג אל השורות האחרונות שתרגם וקרא לעצמו, בהטעמה ובניגון:

המלכה ילדה בליל

לא עלמה ולא בן חיל

לא צפרדע, לא עכבר,

אלא מין יצור מוזר.

מיד המשיך בקריאה של השורות הבאות במקור הרוסי, כאילו קיווה שהקִרבה למילות התרגום תגרום למילות המקור להידבק בשפה העברית ולהיתרגם מעצמן. לפעמים, בימים אחרים, זה באמת עבד. הוא הרגיש שחלקים שלמים בתרגום מייצרים את עצמם, כשהתבנית הרוסית הקלאסית מונחת על השפה העברית וגוזרת את המילים שמתאימות בדיוק כדי למלא אותה. אולם רוב הזמן מלאכת התרגום הייתה רחוקה מאוטומטית. הוא קרא את השורות שוב ושוב, מנסה לספוג כמה שיותר מהווייתן, רושם בצד מילים בודדות שצריכות להשתלב בתוצר הסופי ומחכה עם אצבעותיו על המקלדת לרגע שבו המילים יתחברו לכדי משפטים שלמים שמתחרזים זה עם זה. היו ימים שבהם הרגע הזה מיאן להגיע. יאיר הפך בראשו שוב ושוב בסיפור העלילה. המלכה הצעירה יולדת למלך בן בעת שהוא נמצא הרחק, במלחמה, ומספרת לו על כך במכתב. אחיותיה הקנאיות מחליפות את מכתבהּ למלך במכתב אחר, שמְספר על הולדת יצור מוזר במקום ילד. המלך מגיב בזעם, אך מצווה להמתין ולא לעשות דבר לפני שובו. שוב האחיות הקנאיות מתערבות ומחליפות את המכתב מהמלך באחר, שמצווה לכלוא את האם ואת היילוד בחבית ולהשליך אותם לים. כשחשב על זה כך, בעברית פרוזאית, הסיפור בכלל לא נשמע הגיוני. הוא החליט להיצמד לתבנית המתנגנת, המוּכרת, אִתה הרגיש הרבה יותר טוב. לא צפרדע, לא עכבר, אלא מין יצור מוזר.

תמונה ישנה עלתה בראשו, חיה ומוחשית. החדר שלו בדירה בסנט פטרבורג. הוא שוכב במיטה. אביו יושב לידו על קצה המיטה, ספר השירים של פושקין מונח על ברכיו, מרטיב ברוק את קצה אצבעו ומדפדף בעזרתה בספר. “אבא, זה לא הגיוני,” מפציעה בו שאלה, “מה זה ‘לא צפרדע, לא עכבר’? איך בכלל מלכה יכולה ללדת צפרדע או עכבר?”

“מה הבעיה, יוּרָה?” מחייך אביו מבעד לשפמו העבות. “הנה, אמא שלך מלכה, ואתה עכברון.”

“לא נכון,” הוא מתרעם, למרות שהוא מבין היטב שאביו מתבדח. “אני ילד. אנשים תמיד מולידים ילדים, ועכברים מולידים עכברים, וצפרדעים מולידות צפרדעים. ככה זה.”

יאיר סילק בכעס את הזיכרון הלא רצוי וחזר לתרגום. לא צפרדע, לא עכבר, אלא מין יצור מוזר. ואז המלך מקבל את המכתב. ואז מה. זה לא ילך היום. הוא הרגיש כאב ראש עמום וייחס אותו לשינויי מזג האוויר. הוא לגם לגימה אחרונה מהקפה המתקרר, הכניס את חפציו לתיק, לבש את הסווטשירט האפור שהתייבש בינתיים, ויצא אל הגשם השוטף.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גשם”