קרל אובה מגיע לעיר האוניברסיטאית ברגן שבנורווגיה, שם הוא עתיד ללמוד באקדמיה לאמנות הכתיבה כסטודנט הצעיר ביותר בכיתתו. הוא שוכר […]
ארבע־עשרה השנים שגרתי בברגן, מ־1988 עד 2002, הסתיימו מזמן, הן לא הותירו עקבות למעט אפיזודות שאנשים שונים אולי זוכרים, הבזק בראשו של מישהו כאן, הבזק בראשו של מישהו שם, וכמובן כל מה שקיים בזיכרון שלי מאותה תקופה. אבל זה מעט להפליא. הדבר היחיד שנשאר מכל אלפי הימים שהעברתי בעיר הקטנה הזו בחופה המערבי של נורווגיה, צרת רחובות ונוצצת מגשם, הם כמה אירועים בודדים והמון מצבי רוח שונים. כתבתי יומן, אבל שרפתי אותו. צילמתי תמונות, ומתוכן נשארו בידי שתים־עשרה, הן מונחות בערמה קטנה על הרצפה ליד שולחן הכתיבה, יחד עם כל המכתבים שקיבלתי באותה תקופה. עברתי עליהם, קראתי קצת פה ושם, ובכל פעם הם דכדכו אותי מחדש, זו הייתה תקופה כל כך איומה. ידעתי כל כך מעט, רציתי כל כך הרבה, לא הצלחתי לעשות כלום. אבל באיזה מצב רוח הייתי לפני שהגעתי לשם! באותו קיץ נסענו לארס ואני לפירנצה בטרמפים, נשארנו שם כמה ימים, משם המשכנו ברכבת דרומה לברינדיזי, היה כל כך חם שהרגשתי שאני נשרף ברגע שהוצאתי את הראש מבעד לחלון הרכבת הפתוח. לילה בברינדיזי, שמיים כהים, בתים לבנים, חום כמעט חלומי, המוני אדם בגנים, נערים על קטנועים בכל מקום, צעקות ורעש. נעמדנו בתור מול כבש האונייה הגדולה שמפליגה לפיראוס, איתנו עמדו עוד אנשים רבים, כמעט כולם צעירים עם תרמילי גב, כמונו. 49 מעלות ברודוס. יום אחד באתונה, המקום הכאוטי ביותר שהייתי בו מימיי, וחם בטירוף, משם הפלגנו לפּארוס ולאנטיפּארוס, רבצנו שם מדי יום על החוף והשתכרנו מדי ערב. לילה אחד פגשנו כמה בנות נורווגיות, וכשהלכתי לשירותים לארס סיפר להן שהוא סופר ושבסתיו הקרוב הוא מתחיל ללמוד באקדמיה לאמנות הכתיבה. כשחזרתי הם היו שקועים לגמרי בשיחה על לימודי הכתיבה. לארס רק הסתכל עליי וחייך. מה הוא עושה? ידעתי שהוא נוהג לשקר על דברים קטנים, אבל בנוכחותי? לא אמרתי שום דבר, אבל החלטתי להתרחק ממנו בעתיד. נסענו יחד בחזרה לאתונה, לי נגמר הכסף, ללארס נשאר עוד המון, הוא החליט לטוס הביתה ביום המחרת. ישבנו במסעדה, הוא אכל עוף, הסנטר שלו נצץ משומן, אני שתיתי כוס מים. הדבר האחרון שרציתי הוא לבקש ממנו כסף, הדרך היחידה שבה אוכל לקבל ממנו כסף הייתה אם יציע להלוות לי. הוא לא הציע, אז הלכתי לישון רעב. למחרת הוא נסע לשדה התעופה, אני נסעתי באוטובוס אל מחוץ לעיר, ירדתי ליד כביש מהיר והתחלתי לעצור טרמפים. אחרי דקות ספורות עצרה לידי ניידת משטרה, הם לא ידעו מילה באנגלית, אבל הבנתי שאסור לעצור שם טרמפים, עליתי על האוטובוס וחזרתי למרכז העיר, ובמעט הכסף שנשאר לי קניתי כרטיס רכבת לווינה, כיכר לחם לבן, בקבוק קולה גדול וקרטון סיגריות.
חשבתי שהנסיעה תימשך כמה שעות ונדהמתי לגלות שמדובר בקרוב לשתי יממות. ישב איתי בקרון נער שוודי בגילי ושתי בנות אנגליות שהיו, כך התברר, מבוגרות מאיתנו בשנתיים. כבר היינו במעמקי יוגוסלביה כשהתחוור להן שאין לי כסף וגם לא אוכל, והם הציעו לחלוק איתי את שלהם. הנוף מחוץ לחלון היה יפה עד כאב. עמקים ונהרות, חוות וכפרים, אנשים לבושים בבגדים שהזכירו לי את המאה התשע־עשרה, ושללא ספק עיבדו את האדמה בדיוק כפי שעשו בימים עברו, עם סוסים ועגלות חציר, חרמשים ומחרשות. חלק מקרונות הרכבת היו סובייטיים, עברתי ביניהם בערב, מוקסם מהאותיות הזרות, הריחות הזרים, העיצוב הזר, הפרצופים הזרים. כשהגענו לווינה ביקשה אחת הבנות, מריה, להחליף איתי כתובות, היא הייתה מושכת ובנסיבות רגילות הייתי שוקל לבקר אותה בנורפולק, אולי אפילו להיות חבר שלה ולגור שם, אבל באותו יום, בעודי משוטט לי ברחובות בפרוורי וינה, לא הייתה לזה כל משמעות, עדיין הייתי מלא כולי במחשבה על אִינְגְבִילְד, שאמנם פגשתי רק פעם אחת, בפסחא באביב של אותה שנה, אבל אחר כך התכתבתי איתה, ולידה הכול החוויר. תפסתי טרמפ עם אישה בהירת שיער ונוקשה, בשנות השלושים לחייה, עד לתחנת דלק ליד הכביש המהיר, ושם שאלתי את נהגי המשאיות אם יש להם מקום בשבילי, אחד מהם הנהן, הוא נראה בסוף שנות הארבעים שלו, כהה ורזה, עיניו כבדות ומאירות, הוא אמר שהוא רק נכנס קודם לאכול.
עמדתי בחוץ בשעת הדמדומים החמימה, עישנתי והסתכלתי בכל האורות לאורך הכביש, הם הלכו ונעשו ברורים ככל שהחשיך, מוקפים ברחש התנועה שנקטע מדי פעם בידי טריקות קטנות אבל חזקות של דלתות מכוניות, קולות פתאומיים של אנשים שחצו את מגרש החנייה בדרכם אל או מתחנת הדלק. בתוך התחנה ישבו אנשים בשתיקה ואכלו, איש איש לבדו, בין משפחות עם ילדים שמילאו את השולחנות שלידם ישבו. הייתי מלא באושר דומם, זה בדיוק מה שאהבתי יותר מכול, את הרגיל והמוכר – כביש מהיר, תחנת דלק, מזנון – שבכל זאת לא היה מוכר, הייתי מוקף כולי בפרטים שהיו שונים מאלה שהייתי רגיל אליהם. הנהג יצא, הנהן לעברי, הלכתי בעקבותיו, עליתי לרכב אדיר הממדים, הנחתי את התרמיל מאחור והתיישבתי לידו. הוא התניע, הכול נהם ורעד, הפנסים נדלקו, יצאנו לכביש באיטיות, הגלגלים הסתובבו יותר ויותר מהר, אבל כל הזמן בכבדות, עד שנכנסנו בבטחה לנתיב הפנימי של הכביש הראשי והוא העיף בי מבט לראשונה. שוודיה? שאל בגרמנית. נורווגיה, עניתי. אה, נורווגיה! אמר.
נסעתי איתו כל הלילה וחלק מיום המחרת. החלפנו שמות של כמה שחקני כדורגל, הוא התלהב במיוחד מרוּנֶה בְּרָאטְסֵת, אבל מאחר שלא ידע מילה באנגלית, בזאת הסתכמה השיחה שלנו.
הגענו לגרמניה והייתי מאוד רעב, אבל בלי קרונה בכיס לא הייתה לי ברירה אלא לעשן, לעצור טרמפים ולקוות לטוב. גבר צעיר בגולף אדומה עצר, הוא אמר ששמו ביורן והוא נוסע רחוק, היה קל לדבר איתו ובערב, כשהגיע ליעדו, הוא הזמין אותי לביתו ונתן לי מוזלי עם חלב, אכלתי שלוש מנות, הוא הראה לי תמונות מהחופשות שהוא ואחיו בילו בנורווגיה ובשוודיה כשהיה קטן, אבא שלהם היה משוגע על סקנדינביה, אמר, ולכן קרא לו ביורן. לאחיו קראו תוּר, אמר והניד בראשו. הוא הסיע אותי לכביש המהיר, נתתי לו את הקלטת המשולשת של ‘הקלאש’, לחצנו ידיים, איחלנו זה לזה בהצלחה ואני נעמדתי שוב באחת היציאות לכביש המהיר. אחרי שלוש שעות עצרה לידי סיטרואן אדומה מדגם דה שבו ובתוכה גבר פרוע ומזוקן במשקפיים, הוא נוסע לדנמרק, אמר והציע לי לנסוע איתו כל הדרך. הוא דאג לי, גילה עניין כשאמרתי שאני כותב, חשבתי שאולי הוא פרופסור למשהו, הוא קנה לי אוכל במזנון, ישנתי כמה שעות, עברנו את הגבול לדנמרק, הוא קנה לי עוד אוכל, וכשבסופו של דבר נפרדו דרכינו הייתי בלב דנמרק, מרחק כמה שעות נסיעה בלבד מהִירְטְסְהֶלְס, כלומר בקרוב אגיע הביתה. אבל בכברת הדרך האחרונה התקדמתי באיטיות רבה, תפסתי טרמפ רק לכמה עשרות קילומטרים בכל פעם, בשעה אחת־עשרה בלילה עדיין הייתי רק בלֶקֶן, והחלטתי לישון על החוף. שוטטתי לאורך כביש צר בתוך חורש, פה ושם היה האספלט מכוסה בחול, ועד מהרה ראיתי את החוליות מזדקרות מולי, טיפסתי עליהן, ראיתי את הים משתרע אפור ונוצץ מולי באור ליל הקיץ הסקנדינבי. מחניון קמפינג או מתחם של בקתות נופש כמה מאות מטרים משם הדהדו קולות של אנשים ומנועים.
טוב היה להיות ליד הים. להריח את הניחוח הקלוש של מלח ולחוש במשב הלח העולה ממנו. זה היה הים שלי, הייתי קרוב לבית.
מצאתי שקע קטן בחול ופרשתי את שק השינה, זחלתי לתוכו, סגרתי את הרוכסן ועצמתי את העיניים. התעוררה בי הרגשה לא נעימה, כל אחד עלול להיתקל בי פה, אבל הייתי כל כך עייף אחרי הימים האחרונים שנרדמתי כמו נר שמישהו כיבה.
גשם העיר אותי. קפוא מקור ונוקשה יצאתי משק השינה, לבשתי את המכנסיים, ארזתי את התרמיל והתחלתי להתרחק מהחוף. השעה הייתה שש. השמיים היו אפורים, גשם קליל ירד בדממה, כמעט בלתי מורגש, היה לי קר והלכתי מהר כדי להתחמם. אווירת החלום שחלמתי הטרידה אותי. אחיו של אבא, גוּנר, הופיע בו, או בכל אופן הכעס שלו, על כך ששתיתי המון ועשיתי הרבה שטויות, כך הבנתי כשמיהרתי לחצות את החורש שעברתי בו ערב קודם לכן. כל העצים עמדו בלי ניע, אפרפרים תחת מעטה העננים הסמיך, ונראו קרובים למוות יותר מאשר לחיים. ביניהם היו תלוליות חול, הרוח פיזרה אותו בדפוסים משתנים ולא צפויים, שעם זאת היו תמיד מוגדרים, בכמה מקומות נראו כמו נהר של גרגירי חול דקיקים על פני האספלט המחוספס.
הגעתי לכביש רחב יותר, המשכתי כמה קילומטרים לאורכו, הנחתי את התרמיל ליד צומת והתחלתי לנסות לעצור טרמפ. המרחק להירטסהלס היה כמה עשרות קילומטרים, לא יותר. אבל לא ידעתי מה יקרה שם, הרי לא היה לי כסף, לא יהיה כל כך קל לעלות למעבורת לקריסטיאנסנד. אולי יסכימו לשלוח לי את החשבון הביתה? אולי אפגוש איזו נשמה טובה שתבין את מצבי?
אוי, לא. טיפות הגשם הלכו וגדלו עכשיו.
לפחות לא היה קר, למרבה המזל.
הצתי סיגריה, העברתי את ידי בשערי. הג’ל לשיער נעשה דביק בגשם, ניגבתי את היד על המכנסיים, התכופפתי והוצאתי את הווקמן מהתרמיל, חיפשתי בין מעט הקלטות שלקחתי לנסיעה ובחרתי את Skylarking של XTC, הכנסתי אותה למכשיר והזדקפתי.
הייתה בחלום גם רגל קטועה? כן. היא נוסרה ממש מתחת לברך.
חייכתי, ואז, כשהמוזיקה החלה לזרום מתוך הרמקולים הקטנים, נמלאתי בזיכרונות ובאווירה שאפפה אותי בתקופה שהאלבום יצא. ככל הנראה בשנה השנייה בגימנסיה. אבל בעיקר נמלאתי בבית בטְוַייט, ישבתי שם בכיסא הנצרים ושתיתי תה, עישנתי והקשבתי ל־ Skylarking, מאוהב בהֶָאנֶה. אִינְגְבֶה היה שם עם קריסטין. כל השיחות עם אימא.
רכב בא לקראתי בכביש.
When Miss Moon lays down
And Sir Sun stands up
Me I’m found floating round and round
In this big bronze cup
זה היה טנדר, שם של חברה קישט את מכסה המנוע באותיות אדומות, בטח בעל מלאכה כלשהו בדרך לעבודה, הוא אפילו לא הסתכל עליי כשחלף במהירות על פניי, השיר השני באלבום עלה ישר מתוך הראשון, אהבתי את המעבר הזה, משהו עלה גם בי, ואני נופפתי בידי באוויר כמה פעמים תוך שאני חג סביב בצעדים איטיים.
מכונית נוספת הופיעה במרחק. זקרתי את אגודלי. גם הפעם היה הנהג גבר ישנוני שלא הקדיש לי ולו מבט. ללא ספק עמדתי בכביש שבו עוברת בעיקר תנועה מקומית. אבל זו לא סיבה לא לעצור לי, לא לקחת אותי לכביש יותר מרכזי.
רק אחרי כשעתיים מישהו סוף־סוף ריחם עליי. גרמני באמצע שנות העשרים לחייו, מרכיב משקפיים עגולים ובעל ארשת רצינית, עצר את האֹופֶּל הקטנה שלו בצד הכביש, רצתי אליו, זרקתי את התרמיל במושב האחורי, שכבר היה מלא בתיקים ובתרמילים, והתיישבתי לידו. הוא חוזר עכשיו מנורווגיה, אמר, והוא נוסע דרומה, אבל הוא יוכל להוריד אותי בכביש המהיר, זה לא יקדם אותי הרבה, אבל אולי יעזור קצת. אמרתי Yes, yes, very good. החלונות היו מכוסים באדים, הוא רכן קדימה תוך כדי נהיגה וניגב את השמשה הקדמית בסמרטוט. Maybe that’s my fault, אמרתי. What? שאל. The mist on the window, אמרתי. Of course it’s you, סינן מבין שיניו. אוקיי, חשבתי, אם זה מה שהוא רוצה, והתרווחתי במושב.
הוא הוריד אותי עשרים דקות אחר כך בתחנת דלק גדולה, הלכתי הלוך ושוב מחוצה לה ושאלתי את כל מי שראיתי אם הם נוסעים להירטסהלס ואם אוכל לבוא איתם. הייתי רטוב ורעב, נראיתי מוזנח אחרי הימים הארוכים בדרכים, וכל האנשים הנידו בראשם לשלילה עד שכעבור שעה ארוכה חייך אליי איש ברכב מסחרי – שהיה מלא בלחם ובמאפים, כך הבנתי – ואמר בבקשה, תעלה, אני נוסע להירטסהלס. כל הדרך חשבתי לבקש ממנו כיכר לחם, אבל לא העזתי, הכי קרוב שהגעתי היה לומר שאני רעב, אבל הוא לא הבין את הרמז.
כשנפרדתי ממנו בהירטסהלס ראיתי שהמעבורת עומדת לצאת. רצתי למשרד הכרטיסים כשהתרמיל הכבד על גבי, הסברתי מתנשף למוכרת הכרטיסים שאין לי כסף, אולי בכל זאת אפשר לקבל כרטיס, ולשלוח לי אחר כך את החשבון? יש לי דרכון, אוכל להזדהות, ואני מבטיח לשלם. היא חייכה בחביבות והנידה בראשה, אין אפשרות כזאת, אני חייב לשלם במזומן. אבל אני מוכרח להגיע לנורווגיה! אמרתי. אני גר שם! ואין לי כסף! היא שבה והנידה בראשה. מצטערת, אמרה והפנתה ממני את ראשה.
התיישבתי בשולי המדרכה בשטח הנמל, הנחתי את התרמיל בין כפות רגליי וצפיתי במעבורת הגדולה יוצאת מהמעגן, מחליקה על פני המים ונעלמת בים.
מה אעשה?
אפשרות אחת הייתה לנסוע בטרמפים דרומה, לרדת לשוודיה ולעלות שוב צפונה בדרך הזאת. אבל גם אז אצטרך לחצות איזה ים, לא?
ניסיתי לראות את המפה לנגד עיניי, לברר אם דנמרק מתחברת לשוודיה בנקודה כלשהי, אבל הרי אין ביניהן חיבור יבשתי. צריך לרדת כל הדרך לפולין, לעלות דרך ברית המועצות עד לפינלנד ומשם להיכנס לנורווגיה, לא? כלומר עוד שבועיים בערך של טרמפים. וכדי להיכנס לארצות הגוש המזרחי אני ודאי זקוק לוויזה או משהו. אבל אוכל כמובן לנסוע לקופנהגן, הרי זו נסיעה של כמה שעות בלבד, ושם לנסות להשיג כסף למעבורת לשוודיה. אם לא תהיה ברירה גם אקבץ נדבות.
אפשרות אחרת הייתה לבקש מאימא שתעביר כסף לבנק כאן. זו לא תהיה בעיה, אבל זה עלול לקחת יומיים־שלושה. וחוץ מזה לא היה לי כסף לטלפן אליה.
פתחתי חפיסה חדשה של קאמל והסתכלתי על המכוניות שהצטרפו כל הזמן לתור המתהווה בשעה שעישנתי שלוש סיגריות בזו אחר זו. הרבה משפחות נורווגיות שבילו בלֶגוֹלַנד או בחוף בלֶקֶן. לא מעט גרמנים בדרכם צפונה. הרבה קרוונים, הרבה אופנועים, ובקצה התור, המשאיות הגדולות.
בגרון ניחר הוצאתי שוב את הווקמן. הפעם הכנסתי קלטת של רוקסי מיוזיק. אבל כבר אחרי השיר השני התחילה המוזיקה לזייף ונורת הסוללות להבהב. החזרתי את הווקמן לתרמיל וקמתי, זרקתי את התרמיל על הגב והתחלתי ללכת לכיוון העיירה, חוצה את רחובותיה המעטים והקודרים של הירטסהלס. מדי פעם חשתי דקירה של רעב בבטן. שקלתי להיכנס למאפייה ולשאול אם יש להם כיכר לחם מיותרת, אבל הם כמובן יגידו שלא. לא עמדתי במחשבה על סירוב משפיל, והחלטתי לשמור את האפשרות הזאת למצב חירום אמיתי. בטח בגלל זה קוראים לזה לחם חסד, חשבתי, וירדתי שוב לעבר הנמל. נעצרתי מול מה שנראה כשילוב של בית קפה ומזנון, הם בטח יסכימו לתת לי כוס מים, לפחות.
האיש מעבר לדלפק הנהן ומילא לי כוס מים מהברז שמאחוריו. התיישבתי ליד החלון. המקום היה כמעט מלא. בחוץ התחיל שוב לרדת גשם. שתיתי מים ועישנתי. כעבור זמן־מה נכנסו שני נערים בגילי, עטופים בבגדי גשם מכף רגל ועד ראש, הם התירו את הברדסים והסתכלו סביבם. אחד מהם ניגש אליי, אפשר לשבת פה? שאל. Of course, אמרתי. התחלנו לפטפט, התברר שהם מהולנד, בדרכם לנורווגיה, ושהם רכבו כל הדרך על אופניים. הם צחקו בתדהמה כשסיפרתי שנסעתי בטרמפים מווינה בלי אגורה בכיס, ושעכשיו אני מנסה למצוא דרך לעלות למעבורת. בגלל זה אתה שותה מים? שאל אחד מהם, הנהנתי, הוא שאל אם אני רוצה כוס קפה, אמרתי that would be nice, הוא קם והזמין לי ספל קפה.
יצאתי איתם מבית הקפה, הם אמרו שהם מקווים שניפגש על סיפון המעבורת ונעלמו עם אופניהם, אני התקדמתי בצעדים כבדים אל אזור המשאיות והתחלתי לשאול את הנהגים אם יסכימו לקחת אותי, אין לי כסף למעבורת. לא, ברור שאיש מהם לא הסכים. בזה אחר זה התניעו את רכביהם ועלו על הסיפון, ואילו אני חזרתי לבית הקפה, התיישבתי והבטתי במעבורת ששוב התרחקה לאיטה מהרציף, הלכה והתכווצה עד שנעלמה לגמרי כחצי שעה לאחר מכן.
המעבורת האחרונה לאותו ערב. אם לא אצליח לעלות עליה אצטרך לתפוס טרמפ לקופנהגן. זאת הייתה התוכנית. בשעה שחיכיתי הוצאתי את כתב היד שלי מהתרמיל והתחלתי לקרוא. כתבתי פרק שלם ביוון, שני בקרים הלכתי במים הרדודים עד לאי קטן, ומשם לעוד אי, נושא על ראשי צרור קטן ובו הנעליים, חולצת הטריקו, בלוק הכתיבה, העט, מהדורת כיס של ‘יָק’ במקור השוודי והסיגריות. שם, בתוך שקע בצוק, ישבתי לגמרי לבדי וכתבתי. הרגשתי שהגעתי למקום שרציתי להיות בו. ישבתי באי יווני, בלב הים התיכון, וכתבתי את הרומן הראשון שלי. אבל הייתי חסר מנוחה, דומה שלא היה שם דבר, רק אני, ובריקנות המשתמעת מכך נתקלתי לראשונה רק כשזה כל מה שהיה. כך זה היה שם, הריקנות שלי הייתה הכול, וגם כשישבתי שקוע בקריאה ב’יק’ או רכנתי מעל בלוק הכתיבה וכתבתי על גבּריאל, הדמות הראשית שלי, הדבר שהבחנתי בו היה הריקנות.
אין עדיין תגובות