החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ג'נטלמן במוסקבה

מאת:
הוצאה: | 2018 |

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

ב-1922 קובע בית דין בולשביקי שהרוזן אלכסנדר רוסטוב הוא אציל חסר תקנה, וגוזר עליו מעצר בית ב"מטרופול", מלון מפואר הניצב מול הקרמלין. רוסטוב, גבר נועז, משכיל ושנון שלא עבד מעולם, חייב כעת לגור בעליית גג, בעת שהעשורים הסוערים ביותר בהיסטוריה הרוסית מתרחשים מחוץ לכתלי המלון. בניגוד לצפוי, תנאי חייו המצומצמים מעשירים את עולמו הרגשי, ומפגישים אותו עם אנשים ותעלומות שישנו את נפשו ואישיותו.

הרומן ג'נטלמן במוסקבה שזור בחוטי עלילה מרתקים ובחפצים מסתוריים: ממפתחות מיוחדים, דרך תאים סודיים, מטבעות זהב, בקבוקוני נוזל נחשק ואקדחים, ועד לפגישות אהבה דיסקרטיות ומכתבי נאהבים – כל אלו גם יחד מתאגדים לסיפור מרתק, שמסופר מתוך עולם המלון, חלל בעל תפאורה חושנית.

מאות אלפי אנשים ברחבי העולם כבר קראו והתאהבו בג'נטלמן במוסקבה, רומן יוצא דופן גדוש בהומור, בדמויות מבריקות ובסצנות יפהפיות, שמספר על ניסיונו של הרוזן להבין מה נדרש מאדם בעל ייעוד.

אמור טאוולס נולד וגדל באזור בוסטון. הוא בוגר ייל וכן בוגר תואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת סטנפורד. הוא עבד כבנקאי השקעות במנהטן יותר מעשרים שנה, וכעת הוא מתמסר אך ורק לכתיבה. ספרו הראשון, "כללי הנימוס", פורסם ב-2011 והיה לרב-מכר. ספרו השני, "ג'נטלמן במוסקבה", כיכב במשך חודשים ארוכים במקום הראשון ברשימת רבי-מכר של הניו יורק טיימס, והמשיך להופיע ברשימה למעלה משנתיים. ודורג כאחד הספרים הטובים ביותר של 2016 בידי "השיקגו טריביון", "המיאמי הראלד", "הפילדלפיה אינקווייר" , "סנט לואיס דיספץ'" ו-NRP. שני ספריו של טאוולס תורגמו ללמעלה מ-15 שפות.

מקט: 001-3000-093
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


חלק ראשון

1922

השגריר

בעשרים ואחד ביוני 1922, בשש וחצי, ליוו את הרוזן אלכסנדר איליץ’ רוֹסטוֹב דרך שערי הקרמלין אל הכיכר האדומה. זה היה יום מזהיר וקריר. הרוזן זקף את גוו בלי להאט את קצב הליכתו, ושאף את האוויר כאדם רענן משחייה. השמים היו באותו צבע כחול ממש שלכבודו נצבעו כיפות הצריחים של כנסיית וסילי הקדוש. צבעיהן הוורודים, הירוקים והזהובים נצנצו כאילו כל תכליתה של דת היא להצהיל את רוח האל. דומה שאפילו הנערות הבולשביקיות ששוחחו ליד חלונות חנות הכולבו הראשית התקשטו בבגדיהן כדי לחגוג את ימי האביב האחרונים.

‘שלום, אישי הטוב,’ קרא הרוזן לפְיוֹדוֹר בקצה הכיכר. ‘אני רואה שהאוכמניות הקדימו השנה!’

הרוזן לא נתן למוכר הפירות המזועזע הזדמנות לענות והמשיך ללכת בזריזות, קצות שפמו המשוחים בשעווה פרושים ככנפי שחף. הוא עבר בשער התחייה, הפנה את גבו לפרחי הלילך בגני אלכסנדר והמשיך לעבר כיכר התיאטרון, שם ניצב מלון מטרופול בכל תפארתו. כשהגיע למפתן המלון, קרץ הרוזן לפַּאוֶול, שוער אחר הצהריים, ופנה ביד מושטת לשני החיילים שהשתרכו אחריו.

‘תודה, רבותי, שליוויתם אותי בבטחה. לא אזדקק עוד לעזרתכם.’

אמנם שני החיילים היו חסונים וגדולים, אך הם נאלצו להרים את עיניהם מתחת לכומתותיהם כדי להביט בפני הרוזן — שכן כמו כל הגברים בעשרת הדורות של שושלת רוסטוב, הגיעה קומת הרוזן בקלות למטר ותשעים.

‘תתקדם,’ אמר גס הרוח מבין השניים שהחזיק בקת הרובה. ‘אנחנו אמורים ללוות אותך לחדר.’

בלובי נופף הרוזן בידו נפנוף רחב של ברכת שלום לארקדי המיושב בדעתו (שאייש את דלפק הקבלה) ולוולנטינה המקסימה (שאיבקה פסלון), גם יחד. אמנם הרוזן כבר בירך אותם באופן הזה מאה פעמים לפני כן, אבל שניהם הגיבו במבט פעור עיניים. היתה זו קבלת פנים מהסוג שאפשר לצפות לו כשמגיעים לסעודה בלי מכנסיים.

הרוזן חלף על פני הילדה חובבת הצבע הצהוב שקראה ירחון בכורסת הלובי החביבה עליה, ונעצר לפתע לפני עציצי הדקלים כדי לפנות אל מלוויו.

‘במעלית או במדרגות, רבותי?’

החיילים הביטו זה בזה, ברוזן, ושוב זה בזה, וכנראה לא היו מסוגלים להחליט.

איך מצפים מחייל לנצח בשדה הקרב, תהה הרוזן, אם הוא לא יכול להחליט איך לעלות לקומה העליונה?

‘במדרגות,’ החליט בשבילם, ואז החל לעלות, שתי מדרגות בבת אחת, כהרגלו מאז האקדמיה.

במסדרון של הקומה השלישית פסע הרוזן על השטיח האדום לכיוון הסוויטה שלו — חדר שינה, חדר אמבטיה, חדר אוכל וטרקלין מפואר שחלונותיו בגובה שני מטרים וחצי משקיפים על התרזות בכיכר התיאטרון. ושם חיכתה גסוּת היום. שכן, ליד הדלתות הפתוחות לרווחה לחדריו עמד מפקד השומרים עם פּאשָה ופֶּטיָה, נערי השירות. שני הגברים הצעירים העיפו ברוזן מבטי מבוכה שהעידו שגויסו לאיזו משימה מעוררת סלידה. הרוזן פנה אל הקצין.

‘מה פירוש כל זה, קפיטן?’

המפקד, שנראה מופתע קלות מהשאלה, היה מיומן בשמירה על הבעה של יישוב דעת.

‘באתי ללוות אותך למגוריך.’

‘אלה הם מגורי.’

צֵל חיוך קַל שבקלים עלה על פני המפקד, שהשיב, ‘לא עוד, לצערי.’

המפקד השאיר את פאשה ופטיה מאחוריו והוביל את הרוזן ומלוויו למדרגות שירות שנחבאו מאחורי דלת מלון נסתרת. גרם המדרגות המואר אך בקושי פנה בחדות כל חמש מדרגות, כמו במגדל פעמונים. הם עלו שלוש קומות ונכנסו מבעד לדלת אל פרוזדור צר שהוביל לחדר אמבטיה ולשישה חדרי שינה שהזכירו תאי נזירים. עליית הגג הזו נבנתה במקור למגורי רב המשרתים והמשרתות האישיות של האורחים והאורחות במלון מטרופול; אבל המנהג לנסוע בלוויית משרתים פס מן העולם, ומאז מילאו החדרים הריקים גחמות של דחיפוּת ארעית — ואחסנו קרשי עץ, שברי רהיטים ועוד מגוון פריטים.

בתחילת אותו היום פינו את החדר הקרוב ביותר למדרגות מכל תכולתו, מלבד מיטת ברזל, שידת מגירות על שלוש רגליים ואבק בן עשור. בפינה ליד הדלת ניצב ארון קטן, דומה למדי לתא טלפון, שהוכנס לחדר כמו במחשבה שנייה. התקרה ששיקפה את שיפוע הגג נטתה בזווית הדרגתית ככל שהתרחקה מהדלת, וכך, המקום היחיד שהרוזן יכול להזדקף בו למלוא קומתו היה ליד הקיר החיצוני של החדר, סמוך לצוהר בגודל לוח שחמט שהותקן בגג.

שני השומרים הסתכלו בזחיחות מהפרוזדור, והמפקד הטוב הִסבִּיר שקרא לנערי השירות כדי לעזור לרוזן להעביר את מעט החפצים שייכנסו למגוריו החדשים.

‘והשאר?’

‘יהפוך לרכוש העם.’

אז זה המשחק שהם משחקים, חשב הרוזן.

‘בסדר גמור.’

הוא שב וירד בדילוגים במגדל הפעמונים והשומרים מיהרו אחריו, רוביהם נוֹקשים על הקיר. בקומה השלישית צעד לאורך הפרוזדור ולתוך הסוויטה שלו, ושני נערי השירות הרימו את מבטיהם בהבעות אומללות.

‘זה בסדר, בחורים,’ הבטיח הרוזן ואחר כך החל להצביע: ‘זה. זה. אלה. כל הספרים.’

מבין הרהיטים שנועדו למגוריו החדשים בחר הרוזן שני כיסאות גבוהי משענת, את שולחן הקפה האוריינטלי של סבתו ואת מערכת צלחות החרסינה האהובה עליה. הוא בחר את שתי מנורות השולחן המעוצבות כפילים מעץ הובנה ואת דיוקן אחותו, הלנה, שסֶרוֹב צייר בביקור קצר ב’שעת פנאי’ ב־1908. הוא לא שכח את תיבת העור שעיצבו במיוחד בשבילו ב’אַספְּרִי’ בלונדון, ואשר חברו הטוב מישקה כינה בשם ההולם כל כך — ‘השגריר’.

מישהו היה אדיב דיו להביא את אחת מתיבות המסע של הרוזן לחדר השינה שלו. וכך, כשנערי השירות העלו את הנאמר לעיל, מילא הרוזן את התיבה בבגדים ובחפצים אישיים. הוא שם לב שהשומרים מביטים בשני בקבוקי הברנדי שעל השידה והשליך גם אותם פנימה. ולאחר שהתיבה נישאה למעלה, הצביע סוף־סוף על שולחן הכתיבה.

שני נערי השירות, שחליפותיהם הכחולות כבר הוכתמו ממאמציהם, אחזו בו בצדדיו.

‘אבל הוא שוקל טוֹנה,’ אמר אחד לחברו.

‘מלך מְבַצֵר את עצמו בטירה,’ ציין הרוזן, ‘ג’נטלמן — בשולחן כתיבה.’

נערי השירות נשאו אותו לפרוזדור, והאורלוגין של הרוסטובים, שנגזר עליו להישאר מאחור, צלצל בעצב שמונה פעמים. המפקד כבר חזר מזמן לעמדתו, והשומרים, שהחליפו את תוקפנותם בשעמום, נשענו כעת על הקיר ואיפרו את הסיגריות שלהם על רצפת הפרקט של הטרקלין המפואר שנשטף באורו המלא של יום ההיפוך הקיצי במוסקבה.

הרוזן התקרב לחלונות בפינה הצפונית־מערבית של הסוויטה בהבעה עגומה. כמה שעות עמד מולם? כמה בקרים עמד בחלוקו, עם הקפה בידו, והתבונן באורחים החדשים מסנקט פטרבורג יוצאים ממוניותיהם, תשושים ויגעים מרכבת הלילה? בכמה ערבי חורף התבונן בשלג היורד לאטו כשאיזו צללית יחידה, מוצקה ונמוכה, חלפה מתחת לפנס רחוב? באותו רגע ממש, בקצה הצפוני של הכיכר, רץ קצין צעיר של הצבא האדום במעלה מדרגות הבּוֹלשוֹי, לאחר שהחמיץ את חצי השעה הראשונה של מופע הערב.

הרוזן נזכר בחיוך בימי עלומיו, כשהעדיף להגיע בהפסקה. לאחר שהודיע נחרצוֹת ב’מועדון האנגלי’ שיוכל להישאר רק לעוד כוסית אחת, נשאר לשלוש. אחר כך היה מזנק לכרכרה הממתינה, חוצה את העיר במהירות, מסתער על המדרגות האגדיות, וכמו צעיר זה חומק מבעד לדלתות המוזהבות. כשהבלרינות כבר רקדו בחינניות על הבמה, היה הרוזן לוחש אֶקְסְקוּזֶה מוּאָה, ומפלס לו דרך למקומו הרגיל בשורה העשרים, שממנה יכלו היחסנים להשקיף על הגברות בתאי התיאטרון.

להגיע מאוחר, חשב הרוזן באנחה. דליקטס של עלומים.

אחר כך סב על עקביו והתהלך בחדריו. תחילה, התפעל מממדי הטרקלין המפואר שלו ומשתי נברשותיו. הוא התפעל מהלוחות המצוירים על חדר האוכל הקטן וממנגנון הפליז המשוכלל שאִפשר את סגירת הדלתות הכפולות של חדר השינה. בקצרה, הוא סקר את העיצוב ממש כמו קונה פוטנציאלי שרואה את החדרים בפעם הראשונה. כשהגיע לחדר השינה, נעצר הרוזן מול השולחן שעל משטח השיש שלו עמדו כמה פריטים בעלי ערך. הוא בחר מביניהם מספריים שהיו חביבים על אחותו. הם עוצבו בצורת אנפה — להבי הכסף הארוכים ייצגו את מקור הציפור והבורג המוזהב הקטן על הציר ייצג את עינהּ — והיו כה עדינים עד שבקושי הצליח להשחיל את אגודלו ואצבעו לתוכם.

הרוזן הביט מקצה אחד של הדירה לקצהָּ האחר וערך רשימת מצאי זריזה של כל הדברים שיישארו מאחור. החפצים האישיים, הרהיטים וחפצי האמנות שהביא לסוויטה ארבע שנים קודם לכן כבר היו תוצר של ניפוי גדול. שכן כאשר הגיעה לאוזני הרוזן השמועה על הוצאתו להורג של הצאר, הוא יצא מיד מפריז. במשך עשרים יום חצה שש ארצות ועקף שמונה גדודים שנלחמו תחת חמישה דגלים שונים, ולבסוף הגיע ל’שעת פנאי’ בשבעה באוגוסט 1918, עם תרמיל גב ותו לא. אף על פי שמצא את הכפר על סף מהפכה ואת בני הבית במצוקה, סבתו הרוזנת מָשלה ברוחה, כהרגלה.

‘סאשה,’ אמרה בלי לקום מכיסאה, ‘כמה נחמד מצדך שבאת. אתה בטח גווע ברעב. תצטרף אלי לתה?’

משהסביר שתיאלץ לעזוב את המדינה ותיאר את סידורי נסיעתה, הבינה הרוזנת שאין ברירה. אף על פי שכל משרת שהעסיקה היה מוכן ללוותה, היא הבינה שעליה לנסוע בלוויית שניים בלבד. היא גם הבינה למה נכדה ויורשה היחיד, שגידלה מגיל עשר, לא יבוא איתה.

כשהיה הרוזן בן שבע בלבד, ספג תבוסה כה מוחצת מידי בן השכנים במשחק דמקה, עד שכנראה נשרה דמעה, נפלטה קללה וכלי המשחק כולם פוזרו על הרצפה. היעדר זה של רוח ספורטיבית הוביל לנזיפה נוקשה מאביו ולהליכה למיטה בלי ארוחת ערב. אבל בשעה שהרוזן הצעיר התכרבל בשמיכתו באומללות, באה סבתו לבקרו. הרוזנת ישבה למרגלות המיטה והביעה מידת־מה של אהדה: ‘אין שום דבר נעים לומר על הפסד,’ פתחה ואמרה, ‘ואוֹבּוֹלֶנסקי הוא ילד נורא. אבל, סאשה יקירי, למה בשם אלוהים לתת לו ליהנות מזה?’ ברוח זו נפרדו הוא וסבתו בלי דמעות על הרציף בפֶּטֶרהוֹף. אחר כך חזר הרוזן לאחוזת משפחתו כדי לפקח על סגירתה.

בזה אחר זה הגיעו ניקוי הארובות, פינוי המזווים וכיסוי הרהיטים. הדבר נראה כאילו בני המשפחה חוזרים לסנקט פטרבורג למשך העונה, אלא שהכלבים שוחררו ממלונותיהם, הסוסים מאורוותיהם והמשרתים מחובותיהם. ואז, לאחר שמילא את כל העגלות בכמה מהרהיטים המשובחים יותר של הרוסטובים, נעל הרוזן את הדלתות ונסע למוסקבה.

כמה מוזר, הרהר הרוזן בעודו מתכונן לנטוש את הסוויטה שלו. מגיל צעיר עלינו ללמוד להיפרד מחברים ומבני משפחה. אנו נפרדים מהורינו ומאחינו בתחנה; אנחנו מבקרים בני דודים, לומדים בבתי ספר, מתגייסים לחטיבה; אנחנו מתחתנים או נוסעים לחו’ל. זהו חלק מההתנסות האנושית — שוב ושוב אנו אוחזים בכתפיו של בחור טוב ומאחלים לו כל טוב ומתנחמים במחשבה שבקרוב נשמע ממנו.

אבל פחות סביר שהניסיון ילמד אותנו איך להיפרד מחפצינו האהובים. ולוּ היה מלמד אותנו? לא היינו מברכים על השיעור. משום שבסופו של דבר, חפצינו האהובים קרובים יותר ללבנו מאשר ידידינו. אנו נושאים אותם ממקום למקום, לעתים קרובות במחיר ניכר ובאי־נוחות רבה; אנחנו מאבקים ומבריקים את פניהם ונוזפים בילדים המשחקים בפראות רבה מדי לידם — ובתוך כך, אנו מניחים לזיכרונות לשוות להם חשיבות גדולה יותר ויותר. בארון זה ממש, אנו נוטים לזכור, הסתתרנו כילדים; ופמוטי הכסף האלה קישטו את שולחננו בערב חג המולד; ובממחטה זו היא מחתה פעם את דמעותיה, וכולי וכולי. עד שאנחנו מדמיינים שהחפצים השמורים להפליא יעניקו לנו נחמה אמיתית לנוכח אובדן בן לוויה.

אבל כמובן, חפץ הוא רק חפץ.

וכך, משהחליק את מספרי אחותו לכיסו, הסתכל הרוזן פעם נוספת בנכסים המשפחתיים שנותרו, ואחר כך מחק אותם לעד מכאב לבו.

כעבור שעה ניתר הרוזן פעמיים על מזרנו החדש כדי לזהות את הסולם המוזיקלי של קפיצי המיטה (סול דיאז), סקר את הרהיטים שנערמו סביבו והזכיר לעצמו איך כנער נכסף לטייל לצרפת בספינת קיטור, ולמוסקבה ברכבת לילה.

ולמה נכסף לאותם מסעות מסוימים?

מפני שהמיטות בספינות וברכבות היו קטנות כל כך!

כמה התפעל כשגילה את השולחן שהתקפל לבלי זכר; ואת המגירות שהותקנו בבסיס המיטה; ואת המנורות הקבועות בקיר, שהיו גדולות דיין להאיר דף. עיצוב יעיל זה היה מוזיקה למוחו הצעיר. הוא העיד על דיוק תכליתי והבטיח הרפתקה. שכן כך היו נראים מגורי קפיטן נֶמוֹ כששט עשרים אלף מיל מתחת למים. ואיזה ילד צעיר עם קצת אומץ לא היה מחליף בשמחה מאה ימים בארמון תמורת לילה אחד על סיפון הנאוטילוס?

נו. סוף כל סוף זה קרה.

מלבד זאת, כיוון שהבולשביקים החרימו זמנית חצי מהחדרים בקומה השנייה, לצורך הדפסה בלתי נלאית של הוראות, לפחות בקומה השישית יכול אדם לשמוע את עצמו חושב.3

הרוזן קם וראשו נחבט בשיפוע התקרה.

‘בדיוק כך,’ ענה.

הוא הזיז הצדה את אחד הכיסאות גבוהי המשענת, קירב את מנורות הפּילים למיטה ופתח את תיבת המסע שלו. תחילה הוציא את תצלום המשלחת והניח אותו על שולחן הכתיבה, שם היה מקומו. אחר כך הוציא את שני בקבוקי הברנדי ואת השעון של אביו שהכריז על השעה פעמיים ביום. אבל כשהוציא את משקפת האופרה של סבתו והניח אותה על השולחן, הבחין ברפרוף כלשהו שמשך את תשומת לבו אל הצוהר. אמנם החלון היה בגודל של הזמנה לארוחת ערב, אך הרוזן ראה יונה שנחתה בחוץ על פס הנחושת של אדן החלון.

‘שלום לך,’ אמר הרוזן. ‘כמה נחמד מצדך שבאת לבקר.’

היונה העיפה מבט לאחור בהבעה רכושנית בעליל. אחר כך דשדשה על פס המתכת בטפריה ונקשה על החלון במקורה כמה פעמים ברציפות.

‘אה, כן,’ הסכים הרוזן. ‘יש משהו בדברייך.’

הוא עמד להסביר לשכנתו החדשה את סיבת בואו הבלתי צפויה, כששמע כחכוח גרון עדין מהפרוזדור. גם בלי להסתובב ידע הרוזן שזה אנדריי, רב המלצרים של הבּוֹיארסקי, שכן זה היה סימן ההיכר שלו להפרעה.

הרוזן הנהן פעם אחת אל היונה כדי לציין שישובו מיד לשיחתם, כִפתר מחדש את מעילו, וכשפנה, גילה שאנדריי לא בא לביקור לבדו: בפתח התגודדו שלושה מעובדי המלון.

היו שם אנדריי על יציבתו המושלמת וידיו הארוכות והנבונות; וסילי, הקונסיירז’ שאין שני לו; ומַרינָה, דובשנית ביישנית ופוזלת שלאחרונה קיבלה קידום מחדרנית לתופרת. על פני שלושתם נראתה אותה הבעה של מבוכה שהרוזן ראה על פניהם של ארקדי ווָלנטינה כמה שעות קודם לכן, וסוף־סוף נחתה עליו ההבנה: כשנלקח הבוקר, הניחו כולם שלא ישוב לעולם. הוא הגיח מאחורי חומות הקרמלין כמו טייס משרידי התרסקות.

‘ידידי היקרים,’ אמר הרוזן, ‘אין ספק שאתם סקרנים בנוגע לאירועי היום. כפי שאולי אתם יודעים, הוזמנתי לקרמלין לטֶט־אַ־טֶט.4 כמה קצינים עם זקן תיש הולם מהמשטר הנוכחי החליטו שעל פשע לידתי כאריסטוקרט ייגזר עלי לבלות את שארית ימי… במלון הזה.’

בתגובה לתרועות לחץ הרוזן ידיים עם אורחיו, זה אחר זה, והביע באוזני כל אחד מהם את הערכתו לידידותם ותודות מקרב לב.

‘היכנסו, היכנסו,’ אמר.

שלושת העובדים נדחסו יחד בין מגדלי הרהיטים הרוטטים.

‘התכבד בבקשה,’ אמר הרוזן והושיט לאנדריי את אחד מבקבוקי הברנדי. אחר כך כרע ברך בפני ‘השגריר’, שחרר את האבזמים ופתח אותו כמו ספר ענקי. בפנים נארזו בקפידה חמישים ושתיים כוסות — או ליתר דיוק, עשרים ושישה זוגות של כוסות — כל אחת מעוצבת לתכליתה, מהחיבוק הגדול של כוס הבורגונדי ועד לאותן כוסות קטנות ומקסימות שנועדו לליקרים הצבעוניים של דרום אירופה. ברוח השעה בחר הרוזן ארבע כוסות באקראי וחילק אותן, ואנדריי, ששלף את הפקק מהבקבוק, מזג את הברנדי.

ברגע שלאורחים היה משקה ביד, הרים הרוזן את כוסו אל על.

‘לחיי המטרופול,’ אמר.

‘לחיי המטרופול!’ השיבו.

הרוזן היה מעין מארח מלידה, ובשעה שלאחר מכן מילא כוסות ושוחח קלילוֹת, וכל זאת מתוך ערנות טבעית לאווירה ששררה בחדר. למרות הרשמיות ההולמת את מעמדו, שלח אנדריי באותו ערב חיוכים מוכנים וקריצות מזדמנות. וסילי, שהסביר בדיוק כה פסקני כיצד להגיע לאתרי העיר, זמרר לפתע כאדם שאולי לא יזכור מחר מה אמר היום. ומרינה הביישנית הרשתה לעצמה לצחקק עם כל הלצה, בלי לכסות את שפתיה בידה.

בלילה הזה מכל הלילות רחש הרוזן הערכה עמוקה לעליצותם, אך הוא לא היה יהיר עד כדי כך שיחשוב שמצב הרוח התבסס רק על חדשות הימלטותו בעור שיניו. שכן הוא ידע היטב שבספטמבר 1905 חתמו חברי המשלחת על הסכם פורטסמות כדי לשים קץ למלחמת רוסיה-יפן. בשבע־עשרה השנה מאז הסכם שלום זה — בקושי דור — ניחתו על רוסיה מלחמת עולם, מלחמת אזרחים, שני גלי רעב המוני והתקופה שכונתה ‘הטרור האדום’. בקצרה, רוסיה עברה תקופת תהפוכות שלא חסה על איש. אחת היא אם נטית שמאלה או ימינה, לצבא האדום או לצבא הלבן, אחת היא אם נסיבות חייך האישיות השתנו לטובה או לרעה, אין ספק שסוף כל סוף הגיע הזמן לשתות לחיי האומה.

בעשר בערב הוביל הרוזן את אורחיו למגדל הפעמונים ואיחל להם לילה טוב באותה רשמיות שהיה נוהג בפתח בית משפחתו בסנקט פטרבורג. הוא שב לחדרו, פתח את החלון (אם כי היה רק בגודל של בול דואר), מזג את טיפות הברנדי האחרונות והתיישב לשולחנו.

השולחן יוּצר בפריז של לואי השישה־עשר, עם הקצוות המוזהבים ומשטח העור האופייניים לתקופה, והרוזן קיבל אותו בירושה מסנדקו, הדוכס הגדול דֶמידוֹב. לדוכס הגדול היו פיאות לחיים גדולות ולבנות, עיני תכלת וכותפות מוזהבות, הוא דיבר ארבע שפות וקרא בשש. הוא לא נישא מעולם, ייצג את ארצו בפורטסמות, ניהל שלוש אחוזות, ובדרך כלל הוקיר חריצות על פני הבלים. אבל לפני הכול, הוא שירת לצדו של אבי הרוזן כצוער פזיז בחיל הפרשים. כך הפך הדוכס הגדול לאפוטרופסו הקפדן של הרוזן. וכשהורי הרוזן נכנעו לכולרה בהפרש של כמה שעות ב־1900, היה זה הדוכס הגדול שלקח את הרוזן הצדה והסביר שעליו להיות חזק למען אחותו; שהמצוקה מגיעה בדרכים רבות; ושאם אדם אינו שולט בנסיבות חייו, נגזר עליו שנסיבות חייו ישלטו בו.

הרוזן העביר את ידו על משטח השולחן שכולו גומות.

כמה מדבריו של הדוכס הגדול שיקפו אותם חריצים דהויים? במשך ארבעים שנה נכתבו פה הוראות תמציתיות למשגיחי אחוזה; טיעונים משכנעים למדינאים; עצות מעולות לידידים. במילים אחרות, זה היה שולחן שיש להתחשב בו.

הרוזן רוקן את כוסו, הדף את כיסאו לאחור והתיישב על הרצפה. הוא העביר את ידו מאחורי רגלו הימנית הקדמית של השולחן עד שמצא את הבריח. כשלחץ עליו, נפתחה דלת סתרים וחשפה חלל מרופד בקטיפה, שכמו החללים בשלוש הרגליים האחרות, היה עמוס מטבעות זהב.

האנגליקני האבוד

כשהחל להתנועע בתשע וחצי, ברגעים הגולמיים שלפני שובה של התודעה, התענג הרוזן אלכסנדר איליץ’ רוסטוב על טעמו של היום שלפניו.

בתוך שעה ישהה באוויר האביבי החמים, יצעד לאורך רחוב טְבֶרְסְקַאיָה ורוח תפרע את קצות שפמו. בדרך ירכוש את ה’הֶראלד’ בדוכן בסמטת גאזֶטני, יחלוף על פני ‘פיליפּוֹב’ (ויעצור רק לרגע כדי להתבונן במאפים בחלון הראווה) ואז ימשיך לפגישה עם הבנקאים שלו.

אבל כשיעצור על שפת המדרכה (כדי להניח לתנועה לחלוף), ייזכר הרוזן שארוחת הצהריים שלו במועדון רוכבי המרוצים נקבעה לשתיים — ואף כי הבנקאים ציפו שיגיע בעשר וחצי, הרי שלכל דבר ועניין הם עבדו בשירות המַפקידים, ולכן יוכלו כפי הנראה לחכות… במחשבות אלה ישוב על עקבותיו, יסיר את הצילינדר מראשו ויפתח את דלת פיליפוב.

בן רגע יבואו חושיו על שכרם בזכות מומחיותו הבלתי מעורערת של האופה. באוויר ירחף ניחוח עדין של כעכים שזה עתה נאפו, לחמניות מתוקות וכיכרות לחם שבשל סגולותיהן הייחודיות נשלחו יומיום לאֶרמיטאז’ ברכבת — ומאחורי תיבת הזכוכית בחזית יסודרו בשורות מושלמות עוגות מזוגגות בצבעים מגוונים כמו הצבעונים באמסטרדם. הרוזן יתקרב לדלפק ויבקש מהגברת הצעירה בסינר התכלת עוגת מילפֵיי (אלף עלים, איזה שם הולם) ויתבונן בהתפעלות איך בעזרת כפית היא תדחק בעדינות את המעדן ממרית כסף אל צלחת חרסינה.

עם התקרובת בידו יֵשב הרוזן קרוב ככל האפשר לשולחן הקטן בפינה שסביבו נפגשו כל בוקר גברות צעירות אופנתיות כדי לסקור את תככי הערב הקודם. שלוש העלמות ייזהרו בסביבתן, ובהתחלה ידברו בקולות מהוסים ומנומסים, אך לאחר שייסחפו ברגשותיהן, יגברו קולותיהן בהכרח, עד שבאחת־עשרה ורבע, גם לזולל המאפה הדיסקרטי לא תהיה ברירה אלא לצותת לתסבוכות בעלות אלף השכבות של לבבותיהן.

ברבע לשתים־עשרה, לאחר שינקה את צלחתו וינער את הפירורים מקצות שפמו, ינופף בתודה לנערה מאחורי הדלפק ויַטֶה את כובעו לעבר שלוש הגברות הצעירות שעמן פטפט קצרות, יֵצא שוב הרוזן לרחוב טברסקאיה ויעצור להרהר: מה הלאה? אולי יקפוץ לגלרי בֶּרטראן כדי לראות את הציורים החדשים מפריז, או יחמוק לאולם הקונסרבטוריון, שם תנסה איזו רביעייה צעירה להתמודד עם יצירה של בטהובן; אולי פשוט ישוב לאחור לגני אלכסנדר, ימצא ספסל ויתפעל מפרחי הלילך בעוד היונה הומה ומדשדשת על פס המתכת של אדן החלון.

על פס המתכת של אדן החלון…

‘אה, כן,’ הבין הרוזן. ‘אני מניח שזה לא יֵצא לפועל.’

אם יעצום הרוזן את עיניו ויתגלגל לעבר הקיר, האם יוכל לשוב לספסל שלו בזמן ולציין, איזה צירוף מקרים מקסים, כששלוש הגברות הצעירות מפיליפוב יחלפו על פניו?

ללא ספק. אבל לדמיין מה עשוי לקרות אם נסיבות חייך היו שונות — זו הדרך הבטוחה לשיגעון.

הרוזן התיישב, הניח את כפות רגליו ביציבות על הרצפה החשופה וסלסל את ‘מחטי המצפן’ של שפמו.

על שולחנו של הדוכס הגדול עמדו כוס שמפניה וכוסית ברנדי. לנוכח זקיפותה הכחושה של הראשונה המביטה מלמעלה על עגלגלותה הגוּצית של חברתה, היה קשה שלא לחשוב על דון קיחוטה וסנשו פנשה בערבות סְייֶרָה מוֹרֶנָה. או על רובין הוד והנזיר טאק בצללי יער שרווּד. או על הנרי החמישי ופַלסטאף מול שערֵי —

אבל לפתע דפקו על הדלת.

הרוזן קם וראשו נחבט בתקרה.

‘רק רגע,’ קרא, שפשף את קודקודו ותר בתיבת המסע אחר חלוק. לאחר שהתלבש כיאות, פתח את הדלת ומצא בחור צעיר וחרוץ עומד בפרוזדור עם ארוחת הבוקר היומית של הרוזן — קנקן קפה, שני ביסקוויטים ופרי (היום — שזיף).

‘יישר כוח, יוּרי! היכנס, היכנס. הנח אותו שם, הנח אותו שם.’

יורי סידר את ארוחת הבוקר על תיבת המסע, והרוזן ישב לשולחן הדוכס הגדול וכתב פתק זריז לקונסטנטין קונסטנטינוביץ’ מרחוב דוּרנובסקי.

‘התואיל בטובך לוודא שזה יגיע ליעדו, בחורי?’

יורי, שמעולם לא התחמק ממשימה, לקח בשמחה את הפתק, הבטיח למסור אותו ידנית וקיבל טיפ בקידה. בפתח החדר נעצר.

‘אה… להשאיר את הדלת פתוחה?’

זאת היתה שאלה סבירה. מפני שהחדר היה מחניק למדי, ובקומה השישית כמעט לא נשקפה סכנה לפרטיותו של הרוזן.

‘אנא.’

בעוד צעדיו של יורי מהדהדים במורד מגדל הפעמונים, פרש הרוזן את המפית בחיקו, מזג ספל קפה וחנן אותו בכמה טיפות שמנת. עם הלגימה הראשונה ציין לעצמו בסיפוק שאת שלוש הקומות הנוספות עשה יורי הצעיר בריצה, שכן הקפה לא היה קר מהרגיל, ולוּ במעלה אחת.

אבל בשעה שניתק פרוסת שזיף מגלעינו בסכין החיתוך, הבחין הרוזן בצֵל כסוף, מעורפל כעננת עשן, חומק מאחורי תיבת המסע שלו. הוא רכן הצדה והציץ מעבר לכיסא גבה המשענת וגילה שחזיון התעתועים הזה הוא חתול הלובי של המטרופול בכבודו ובעצמו. זה היה חתול רוסי כחול, שתום עין, שדבר ממה שהתרחש בין כותלי המלון לא נמלט מעינו. כנראה עלה לעליית הגג לסקור בעצמו את מגוריו החדשים של הרוזן. הוא יצא מבין הצללים, זינק מהרצפה אל ‘השגריר’, ומ’השגריר’ לשולחן הפינתי, ומהשולחן הפינתי לקצה השידה התלת־רגלית, כל זאת בלי להשמיע רחש. משהגיע לנקודת תצפית זו סקר היטב את החדר, ואחר כך נד בראשו באכזבה חתולית.

‘כן,’ אמר הרוזן לאחר שהשלים סקירה משלו. ‘אני מבין ללבך.’

ערבוביית הרהיטים הצפופה השרתה על ממלכתו הקטנה של הרוזן מראה של חנות קונסיגנציה ברחוב ארבַּט. בחדר בגודל זה היה יכול להסתפק בכיסא גבה משענת אחד, שולחן לילה אחד ומנורה אחת. הוא היה יכול להסתדר גם בלי כלי החרסינה של סבתו מלימוז’.

והספרים? את כולם! אמר בפזיזות. אבל באור היום היה עליו להודות שהוראה זו נבעה פחות משכל ישר ויותר מדחף ילדותי להרשים את נערי השירות ולהעמיד את השומרים במקומם. שכן הספרים אפילו לא היו לטעמו של הרוזן. ספרייתו הפרטית, שהכילה סיפורים נשגבים פרי עטם של סופרים כמו בלזק, דיקנס וטולסטוי, נותרה מאחור בפריז. הספרים שנערי השירות העלו לעליית הגג היו שייכים לאביו, ואף כי הוקדשו לחקר הפילוסופיה הרציונלית ולמדע החקלאות המודרנית, הבטיח כל אחד מהם כובד אך לא הבנה.

אין ספק שהיה צריך לערוך ניפוי נוסף.

לאחר שסעד את לבו, התרחץ והתלבש, נפנה הרוזן לענייניו. תחילה, הוא ניסה לפתוח את דלת החדר הסמוך. משהו כבד למדי ודאי חסם אותה מבפנים, שכן היא בקושי זזה תחת כוח כתפו של הרוזן. שלושת החדרים הסמוכים היו מלאים מהמסד עד הטפחות בשברי חפצים, כמו שרידים מאונייה טרופה. אבל בחדר האחרון, בין רעפי צפחה לפסי מתכת, התפנה חלל מרווח סביב סמובר ישן וחבוט, שם נהגו מתַקני הגגות לשתות תה.

הרוזן חזר לחדרו ותלה כמה מקטורנים בארונו. הוא העביר כמה זוגות מכנסיים וחולצות לפינה הימנית האחורית של השידה (כדי להבטיח שהחיה התלת־רגלית לא תתהפך). הוא גרר לפרוזדור את תיבת המסע שלו, מחצית מרהיטיו ואת כל ספרי אביו מלבד אחד. וכך, בתוך שעה נותרו בחדרו רק הדברים ההכרחיים: שולחן כתיבה וכיסא, מיטה ושולחן לילה, כיסא גבה משענת לאורחים ושטח באורך שלושה מטרים, רחב דיו לג’נטלמן להתהלך בו ולהרהר.

הרוזן הסתכל בסיפוק על החתול (שהיה עסוק בליקוק השמנת מכפותיו בנוחוּת הכיסא גבה המשענת). ‘מה תגיד עכשיו, פיראט זקן?’

אחר כך ישב לשולחנו ופתח את הספר היחיד ששמר. ודאי עבר עשור מאז הבטיח לעצמו לקרוא את היצירה המהוללת הזו שהיתה כה יקרה ללב אביו. ועם זאת, בכל פעם שהצביע על לוח השנה והצהיר: זה החודש שבו אקדיש עצמי למסות של מישל דה מונטֶן! היה איזה היבט שטני של החיים מציץ בפתח הדלת. מפינה לא צפויה היתה מגיעה איזו הבעת עניין רומנטי שלא יכול להתעלם ממנה במצפון נקי. או שהבנקאי שלו היה מתקשר. או שהקרקס היה מגיע העירה.

בסופו של דבר, החיים מדיחים אותך.

אבל כאן, סוף כל סוף, קשרו הנסיבות קשר לא להסיח את דעת הרוזן, אלא להציג בפניו את הזמן והבדידות הנחוצים כדי להתמסר לספר. וכך, עם הספר בידו האיתנה, הניח כף רגל אחת על קצה השידה, נשען לאחור עד שהכיסא התאזן על שתי רגליו האחוריות, והחל לקרוא:

בדרכים שונות משיגים אותה מטרה

הדרך הרווחת יותר לרכך לב אנשים שפגענו בהם, אנשים היכולים לקחת נקמתם מאיתנו שעה שאנו נתונים בידיהם לשבט או לחסד, היא להיכנע להם ובכך לעורר בהם חמלה ורחמים. עם זאת, עוז רוח ותקיפות, דרכים מנוגדות לגמרי, גם הן השיגו לא פעם אותה תוצאה…5

הרוזן פיתח לראשונה את הרגל הקריאה בכיסא מוטה ב’שעת פנאי’.

באותם ימי אביב נהדרים, כשהבוסתנים לבלבו וזנבות השועל הארוכים בצבצו מעל העשב, היו הוא והלנה מחפשים פינה נעימה להעביר בה את הזמן. יום אחד היו יושבים מתחת לפרגולה בפאטיו העליון, ולמחרת, ליד הבוקיצה הגדולה שהשקיפה על העיקול בנהר. הלנה רקמה, והרוזן היה מטה את כיסאו לאחור — מאזן את עצמו בהנחת כף רגל קלה על קצה המזרקה, או על גזע העץ — כדי לקרוא בקול מאוסף היצירות החביבות עליה של פושקין. ושעה אחר שעה, בית אחר בית, היתה המחט הקטנה שלה רוקמת סחור־סחור.

‘לאן כל התפרים האלה מובילים?’ היה שואל מדי פעם בסוף הדף. ‘הרי בשלב הזה פיארת את כל הכריות בבית בפרפר ואת כל הממחטות במונוגרמות.’ וכשהיה מאשים אותה בפרימת התפרים בלילה, כמו פנלופה, רק כדי שהוא יקרא לה עוד ספר שירים, היתה אחותו מחייכת חיוך מסתורי.

הרוזן הרים את עיניו מדפי מונטן, ומבטו נח על תמונתה של הלנה שהיתה שעונה על הקיר. היא צוירה ב’שעת פנאי’ בחודש אוגוסט והציגה את אחותו ליד שולחן האוכל מול צלחת אפרסקים. סֶרוֹב לכד היטב את דיוקנה — על שערה השחור כעורב, לחייה הסמוקות קלות והבעתה העדינה והסלחנית. אולי היה משהו באותם תפרים, חשב הרוזן, איזו חוכמה אצילית ששלטה בה כשהשלימה כל לולאה קטנה. עם טוּב לב כזה בגיל ארבע־עשרה, אפשר רק לדמיין כמה חיננית היתה בגיל עשרים וחמש…

נקישה מנומסת העירה את הרוזן מחלומו בהקיץ. הוא סגר את ספרו של אביו, הציץ לאחור וראה יווני בן שישים בפתח החדר.

‘קונסטנטין קונסטנטינוביץ’!’

ארבע רגלי הכיסא נחתו על הרצפה בחבטה, והרוזן ניגש למפתן ואחז ביד אורחו.

‘אני כל כך שמח שיכולת לבוא. נפגשנו רק פעם או פעמיים, אז אולי אתה לא זוכר, אבל אני אלכסנדר רוסטוב.’

היווני הזקן קד קידה כדי להראות שאין צורך בתזכורת.

‘היכנס, היכנס. שב, בבקשה.’

הרוזן נופף ביצירת המופת של מונטן לעבר החתול שתום העין (שזינק לרצפה בנשיפה), הציע לאורחו את הכיסא גבה המשענת והתיישב ליד שולחן הכתיבה.

כעבור רגע התבונן היווני הזקן ברוזן בהבעת סקרנות מתונה — שהיתה צפויה, אולי, בהתחשב בכך שמעולם לא נפגשו בענייני עסקים. אחרי הכול, הרוזן לא היה רגיל להפסיד במשחק קלפים. לכן הרוזן הוא שפתח בדברים.

‘כפי שאתה רואה, קונסטנטין, נסיבות חיי השתנו.’

אורחו של הרוזן התיר לעצמו להיראות מופתע.

‘לא, זה נכון,’ אמר הרוזן. ‘הן השתנו למדי.’

היווני הזקן הביט סביבו והרים את ידיו כדי להכיר בארעיותן המצערת של הנסיבות.

‘אולי אתה מחפש איזה… הון?’ העז ואמר.

תוך כדי רמיזה זו השתהה היווני הזקן לרגע קל שבקלים לפני המילה הון. ולדעתו השקולה של הרוזן, זו היתה הפוגה מושלמת — הפוגה שנלמדה במשך עשרות שנים של שיחות רגישות. היתה זו הפוגה שבה הביע אהדה מסוימת לבן שיחו בלי לרמוז אף לא לרגע שחל שינוי במעמדם היחסי.

‘לא, לא,’ הבטיח הרוזן במנוד ראש כדי להדגיש שהרוסטובים לא נוהגים לבקש הלוואות. ‘להפך, קונסטנטין, יש לי משהו שיעניין אותך, לדעתי.’ ואז, כמו יש מאין, הציג הרוזן את אחד ממטבעות הזהב משולחנו של הדוכס הגדול וזקף אותו בין קצות אצבעו ואגודלו.

היווני הזקן בחן לשנייה את המטבע, ואז נאנח לאטו בהערכה. אמנם קונסטנטין קונסטנטינוביץ’ היה מַלווה במקצועו, אך אמנותו היתה בראיית פריט לדקה, בנגיעה בו לרגע ובידיעת ערכו האמיתי.

‘אפשר…?’ שאל.

‘בהחלט.’

הוא לקח את המטבע, הפך אותו והחזירו ביראת כבוד. שכן לא זו בלבד שהמטבע היה טהור מבחינה מטלוּרגית, אלא שהעיט הדו־ראשי הקורץ מאחור אישר לעין המנוסה שזה אחד מחמשת אלפים המטבעות שנוצקו לכבוד הכתרת יקטרינה הגדולה. מטבע כזה, שיירכש מג’נטלמן במצוקה, אפשר למכור ברווח סביר לבנקים הזהירים ביותר גם בזמנים הטובים ביותר. אבל בתקופה מלאה תהפוכות? אמנם הדרישה למותרות נפוצים צנחה, אך ערכו של אוצר כזה רק יעלה.

‘סלח לי על סקרנותי, הוד מעלתך, אבל האם זה… מטבע בודד?’

‘בודד? לא, לא,’ ענה הרוזן ונענע בראשו. ‘הוא חי כמו חייל בקסרקטין. כמו עבד בספינת עבדים. לצערי, אין לו רגע לעצמו.’

היווני הזקן שב והתנשף.

‘אם כך…’

ובתוך דקות אחדות נרקמה בין הגברים עסקה בלי שום היסוסים. יתרה מזו, היווני הזקן אמר שיהיה לו לעונג למסור אישית שלושה פתקים שהרוזן כתב בו במקום. אחר כך לחצו ידיים כמו מכרים והסכימו להתראות כעבור שלושה חודשים.

אבל בדיוק כשהיווני הזקן עמד לצאת מהחדר, הוא נעצר.

‘הוד מעלתך… אפשר לשאול שאלה אישית?’

‘בהחלט.’

הוא החווה לעבר שולחן הדוכס הגדול כמעט בביישנות.

‘האם נזכה לעוד שיר משיריך?’

הרוזן חייך בהערכה.

‘צר לי, קונסטנטין, אך ימי השירה שלי מאחורי.’

‘אם ימי השירה שלך מאחוריך, הרוזן רוסטוב, אזַי הצער כולו שלנו.’

בפינה הצפונית־מזרחית, בקומה השנייה של המלון, הסתתרה הבּוֹיארסקי — המסעדה המשובחת ביותר במוסקבה, אם לא בכל רוסיה. הבּויארסקי, על תקרותיה הקמורות וקירותיה האדומים, הזכירה בית נופש של בּויאר6 והתפארה בעיצוב האלגנטי ביותר בעיר, במלצרים המתוחכמים ביותר ובשֶף המעודן ביותר.

חוויית הסעודה בבויארסקי היתה כה נחשקת, עד שבכל ערב נתון היית צריך להידחק בקהל מלא תקווה רק כדי לצוד את עינו של אנדריי שניהל את היומן השחור הגדול, שבו הופיעו שמות בני המזל; וכשרב המלצרים החווה לך להתקדם, יכולת לצפות שיעכבו אותך חמש פעמים בארבע שפות שונות בדרך לשולחן בפינה, שם תזכה לשירות ללא רבב ממלצר במקטורן ערב לבן.

כלומר, לזה יכולת לצפות עד 1920, שאז, לאחר שכבר סגרו את הגבולות, החליטו הבולשביקים לאסור על השימוש ברובלים במסעדות משובחות — ובכך למעשה סגרו אותן בפני תשעים ותשעה אחוזים מהאוכלוסייה. ולכן הערב, כשהרוזן החל לאכול את המתאבן שלו, הקישו כוסות מים בסכו’ם, זוגות התלחשו במבוכה, ואפילו המלצר הטוב ביותר מצא עצמו בוהה בתקרה.

אבל לכל פרק זמן יתרונות משלו, גם בתקופה של אי־שקט…

כשהוזמן אֶמיל ז’וּקוֹבסקי לעבוד כשֶף במטרופול ב־1912, עמד לרשותו צוות מנוסה ומטבח גדול. נוסף על כך, הוא קיבל את המזווה המהולל ביותר מזרחית לווינה. מדפי התבלינים שלו התפארו באינוונטר של טעמים מרחבי העולם, ובחדר הקירור שלו היה מבחר מקיף של עופות וחיות שניתלו ברגליהן על ווים. לפיכך, אפשר כמובן להסיק את המסקנה ששנת 1912 היתה שנה מושלמת למדידת כישרונות השף. אבל בתקופת שפע, כל הדיוט עם כף יכול לשמח את החך. כדי לבחון באמת כושר המצאה של שף, יש לבחון אותו בתקופת מחסור. ואין עוד מחסור כמו במלחמה.

לאחר המהפכה — על הידרדרותה הכלכלית, היבולים הכושלים והפסקת המסחר — היו המרכיבים המשובחים במוסקבה יקרי מציאות כמו פרפרים בים. המזווה של המטרופול התרוקן, בּוּשֶל אחר בּוּשֶל, ליטרה אחר ליטרה, קורטוב אחר קורטוב, והשף נאלץ להתמודד עם ציפיות קהלו באמצעות קמח שיבולת שועל, כרובית וכרוב — כלומר, עם כל מה שהצליח להשיג.

כן, אחדים טענו שאמיל ז’וקובסקי קמצן, ואחרים קראו לו גס רוח. אחדים אמרו שהוא קצר קומה וקצר רוח. אבל איש לא יכול לערער על גאוניותו. רק חִשבו על המנה שהרוזן סיים ברגע זה ממש: סַלטימבּוּקה שנוצרה מתוך הכרח. במקום נתח עגל, שיטח אמיל חזה עוף דק. במקום פְּרוֹשוּטוֹ די פּארמה, הוא חתך שינקן אוקראיני דק־דק. ובמקום מרווה, אותו עלה עדין שמחבר בין הטעמים? הוא בחר בעשב שהיה רך וריחני כמו מרווה, אבל מריר יותר… זה לא היה ריחן וגם לא אורגנו, בזה הרוזן היה בטוח, אבל הוא בהחלט נתקל בו פעם במקום כלשהו…

‘איך האוכל הערב, הוד מעלתך?’

‘אה, אנדריי. כרגיל, הכול מושלם.’

‘והסלטימבּוֹקה?’

‘מלאת השראה. אבל יש לי שאלה אחת: העשב שאמיל שם מתחת לשינקן — אני יודע שזאת לא מרווה. זה במקרה סרפד?’

‘סרפד? אני חושב שלא. אבל אני אשאל.’

המלצר קד והסתלק בהכנעה.

אין ספק שאמיל ז’וקובסקי היה גאון, הרהר הרוזן, אבל האיש שהיה אחראי לשם המצוין שיצא לבויארסקי בכך שהבטיח שהכול יתנהל כשורה בין כותליה היה אנדריי דוּרא.

אנדריי נולד בדרום צרפת. הוא היה איש נאה, גבוה ואפור צדעיים, אבל סימן ההיכר האופייני שלו לא היה מראהו, וגם לא קומתו ושערו, אלא ידיו. אצבעותיו החיוורות והמטופחות היו ארוכות בסנטימטר מאצבעותיהם של רוב הגברים בקומתו. לו בחר בקריירה של פסנתרן, היה אנדריי יכול להגיע בקלות לאוקטבה וחצי. לו בחר להיות בובנאי, היה יכול לבצע את קרב החרבות בין מקבת למקדאף בעוד שלוש המכשפות מתבוננות מהצד. אבל אנדריי לא היה פסנתרן ולא בובנאי — או לפחות לא במובן המסורתי. הוא היה קברניט הבויארסקי, והאופן שבו ידיו מילאו את תכליתן על כל צעד ושעל היה מעורר פליאה.

למשל, לאחר שהוביל חבורת נשים לשולחן, נראה אנדריי כאילו עזר לכולן בבת אחת לשבת בכיסאותיהן. כשאחת הגברות שלפה סיגריה, הוא הושיט מצית ביד אחת וסוכך על הלהבה בשנייה (כאילו נשבה פעם רוח פרצים בין כותלי הבויארסקי!). וכשהאישה שהחזיקה את רשימת היינות ביקשה המלצה, הוא לא הצביע על הבורדו מ־1900 — לפחות לא במובן הטֶבטוֹני. במקום זאת, הוא אותת קלות באצבעו המורה באופן שהזכיר את המחווה על תקרת הקַפֶּלָה הסיסטינית שבאמצעותה הצית הבורא את ניצוץ החיים. אחר כך קד והסתלק בהכנעה, חצה את החדר ונכנס למטבח.

אבל לא עברה דקה, ודלת המטבח שבה ונפתחה — ובפתח עמד אמיל.

השף, שגובהו מטר שישים ושבעה, ומשקלו תשעים קילוגרם, העיף מבט מהיר סביב החדר, ואז צעד לעבר הרוזן ואנדריי בעקבותיו. כשחצה את חדר האוכל, נתקל השף בכיסא של לקוח וכמעט הפיל מנקה שולחנות שנשא מגש. הוא נעצר בפתאומיות ליד שולחן הרוזן ובחן אותו מלמעלה למטה כפי שאומדים יריב לפני שמזמינים אותו לדו־קרב.

בראבו, מסייה,’ אמר בטון ממורמר. ‘בראבו!

אחר כך סב על עקביו ושב ונעלם במטבחו.

אנדריי התנשם קלות וקד כדי להביע הן התנצלות והן איחולים.

‘זה אכן היה סרפד, הוד מעלתך. אין לחֵךְ שלך מתחרים.’

אמנם הרוזן לא היה טיפוס ששמח לאיד, אך הוא לא הצליח להדחיק חיוך של קורת רוח.

אנדריי ידע שהרוזן חובב דברי מתיקה והחווה לעבר עגלת הקינוחים.

‘אפשר להביא לך פרוסה של עוגת שזיפים על חשבוננו?’

‘תודה על הרעיון, אנדריי. בדרך כלל הייתי קופץ על ההזדמנות. אבל הערב יש לי התחייבויות אחרות.’

משהכיר בכך שעל הגבר לשלוט בנסיבות חייו שמא ישלטו הן בו, חשב הרוזן שכדאי לשקול את האופן שבו יגשים מטרה זו כשנגזר עליו מאסר עולם.

מחשבות הנקם עזרו לאדמונד דנטֶס לשמור על צלילות דעתו במצודת אִיף. הוא נאסר על לא עוול בכפו והתמודד עם סבלו באמצעות תכנון חיסולן השיטתי של הדמויות הראשיות שהרעו לו. את סרוונטס, המשועבד לפיראטים באלג’יר, עודדה הבטחת הדפים שטרם נכתבו. נפוליאון שוטט בין התרנגולות, גירש זבובים והתחמק משלוליות בוץ באֶלבּה, אך החזיק מעמד כשדמיין את שובו לפריז כמנצח.

אבל לרוזן לא היתה נטייה לנקמה; לא היה לו דמיון אֶפּי; וודאי שלא היתה לו נפש יצירתית כדי לחלום על שיקום אימפריות. לא. המופת שלו לשליטה בנסיבות חייו היה שבוי מסוג אחר לגמרי: אנגליקני שנסחף לחוף. כמו רובינזון קרוזו שננטש על אי בודד, ישמור הרוזן על נחישותו בהיצמדות לדברים מעשיים. משוויתרו על החלום להינצל במהרה, מחפשים הרובינזון קרוזואים של העולם מחסה ומקור מים חיים; הם מלמדים את עצמם להדליק אש באמצעות אבן צור; הם חוקרים את פני האי, את אקלימו, את הצומח והחי בו, ובתוך כך גם מחפשים מפרש באופק וטביעות רגליים בחול.

משום כך נתן הרוזן ליווני הזקן שלושה פתקים למסירה. בתוך שעות זכה הרוזן לביקור של שני שליחים: נער צעיר מ’מיואיר ומיריליס’ ובידיו מצעים משובחים וכרית הולמת; ועוד שליח מ’פּסאז’ פֶּטרובסקי’ עם ארבע פיסות של הסבון החביב על הרוזן.

והמשיבה השלישית? היא ודאי הגיעה בשעה שהרוזן סעד את לבו. שכן על מיטתו חיכתה קופסה בצבע תכלת עם עוגת מילפיי אחת.

התור

מעולם לא היה צלצול השעה שתים־עשרה כה מבורך. לא ברוסיה. לא באירופה. לא בעולם כולו. לוּ אמרה יוליה לרומיאו שהיא תופיע בחלון חדרה בצהרי יום, לא היתה שמחת בן ורונה הצעיר בשעה היעודה משתווה לשמחתו של הרוזן. לוּ שמעו ילדיו של ד’ר שטלבאום — פריץ וקלרה מ’מפצח האגוזים’ — בבוקר חג המולד שדלתות חדר האורחים ייפתחו בצהרי יום, לא היתה התרוממות רוחם משתווה להתרוממות רוחו של הרוזן כששמע את הצלצול הראשון.

שכן, לאחר שהדף בהצלחה מחשבות על רחוב טברסקאיה (ומפגשים אקראיים עם גברות צעירות ואופנתיות), ולאחר שהתרחץ, התלבש וסיים את הקפה והפרי שלו (היום, תאנה), פתח הרוזן בלהיטות, זמן קצר אחרי עשר, את יצירת המופת של מונטן, אך גילה שבכל חמש־עשרה שורות נודד מבטו אל השעון…

אין ספק שהרוזן חש דאגה מסוימת כשהרים יום קודם לכן את הספר מהשולחן בפעם הראשונה. ככרך יחיד, הוא היה כבד כמו מילון או כמו התנ’ך — אותם ספרים שאדם מצפה לעלעל בהם, או אולי לבחון בעיון, אבל לעולם לא לקרוא. סקירתו של הרוזן את תוכן העניינים — רשימת 107 המסות על נושאים כגון נאמנות, מתינות, התבודדות ושינה — אישרה את חשדו המקורי שהספר נכתב ללילות החורף. אין ספק, זה היה ספר לתקופה שבה הציפורים נודדות דרומה, עצי ההסקה נערמים ליד האח והשדות מכוסים בשלג; כלומר, כשלאדם אין שום רצון לצאת החוצה, ולחבריו אין שום רצון לבקר בביתו.

למרות זאת, במבט החלטי על השעון, בדיוק כפי שרב חובל מנוסה היוצא להפלגה ארוכה ירשום את השעה המדויקת שבה הוא יוצא מהנמל, צלל הרוזן פעם נוספת לגלי ההגות הראשונה: ‘בדרכים שונות משיגים אותה מטרה’.

במסה הפותחת — שבה הובאו במיומנות דוגמאות מדברי הימים — סיפק המחבר טיעון משכנע ביותר, שכאשר אדם נתון לחסדו של אדם אחר, עליו להתחנן על חייו.

או לשמור על גאוותו ולא להיכנע.

בכל מקרה, לאחר שביסס המחבר את טענתו שכל גישה עשויה להיות הגישה הנכונה, הוא המשיך להגוּת השנייה: ‘על הצער’.

כאן ציטט מונטן מערך של סמכויות ללא רבב מתור הזהב שאישרו באופן משכנע שהצער הוא רגש שמוטב לחלוק.

או לשמור לעצמך.

אי־שם באמצע המסה השלישית גילה הרוזן שהוא מציץ בשעון בפעם הרביעית או החמישית. או אולי השישית? את מספר המבטים המדויק לא היה אפשר לקבוע, אבל הראיות הצביעו על כך שתשומת לבו של הרוזן נמשכה לשעון יותר מפעם אחת.

אבל איזה מַד זמן היה השעון הזה!

את השעון המצלצל פעמיים ייצרה חברת בְּרֶגֶה המכובדת לפי הזמנת אבי הרוזן, והוא היה יצירת מופת בפני עצמה. היקף חזית האמייל הלבנה שלו היה כהיקף של אשכולית. גופו, העשוי אבן לַפּיס לַזוּלי, נטה בצורה אסימפטוטית מראשו לבסיסו, ואילו את חלקיו הפנימיים, המעוטרים, עיצבו מומחים שנודעו ברחבי העולם במחויבותם הבלתי מעורערת לדיוק. והשם שיצא להם היה מוצדק. שכן, תוך כדי התקדמות במסה השלישית (שבה אפלטון, אריסטו וקיקרו הצטופפו על הספה עם הקיסר מקסימיליאן), שמע הרוזן כל תקתוק.

עשר ועשרים, וחמישים ושש שניות, אמר השעון.

עשר ועשרים, וחמישים ושבע.

חמישים ושמונה.

חמישים ותשע.

הרי השעון מנה את השניות באופן מושלם כפי שהומרוס מנה את הדַקטילים שלו, ופטרוס — את חטאי החוטאים.

אבל איפה היינו?

אה כן, המסה השלישית.

הרוזן הזיז קצת את כיסאו שמאלה כדי לא לראות את השעון, ואחר כך חיפש את הקטע שקרא. הוא היה כמעט בטוח שזו היתה הפסקה החמישית בעמוד החמישה־עשר. אבל כשהתעמק בתוכן הפסקה, נראה ההקשר לא מוכר בעליל; וכך גם הפסקאות שקדמו לה. למעשה, הוא נאלץ לדפדף אחורה שלושה דפים שלמים לפני שמצא קטע שזכר דיו כדי לחזור ולהתקדם בתום לב.

‘ככה זה איתך?’ שאל הרוזן את מונטן. ‘צעד קדימה ושניים אחורה?’

הרוזן היה נחוש בדעתו להוכיח מי שולט במי ונשבע שלא ישוב להרים את עיניו מהספר עד שיגיע למסה העשרים וחמש. מעודד מנחישותו, צלח הרוזן בזריזות את המסות הרביעית, החמישית והשישית. וכשסיים את השביעית והשמינית בלהיטות יתרה, נראתה המסה העשרים וחמש קרובה כקנקן מים על שולחן אוכל.

אבל בעודו מתקדם במסות האחת־עשרה, השתים־עשרה והשלוש־עשרה, היה נדמה שמטרתו נסוגה ומתרחקת. לפתע נראה כאילו הספר לא היה שולחן אוכל כלל וכלל, אלא מעין סהרה. ועכשיו משרוקן את מימייתו, יזחל הרוזן על פני המשפטים, ופסגת כל דף שטיפס עליו בְּדֵי עמל תגלה מעבר לו רק עוד דף…

נו, טוב. הרוזן המשיך לזחול.

מעֵבֶר לשעה אחת־עשרה.

מעֵבֶר למסה השש־עשרה.

עד שלפתע השיג אותו זקיף דקות ארך־רגל את אחיו עקום־הרגל בקצה החוגה. השניים התחבקו, והקפיצים בתוך מסגרת השעון התרופפו, הגלגלים הסתובבו והפטיש הזעיר נפל והפעיל את הראשון מבין אותם צלילים ערֵבים שסימנו את שעת הצהריים.

רגליו הקדמיות של כיסא הרוזן נפלו ארצה בחבטה, ומסייה מונטן התהפך פעמיים באוויר לפני שנחת על כיסוי המיטה. בצלצול הרביעי ירד הרוזן במדרגות מגדל הפעמונים, ובשמיני חלף בלובי בדרכו לקומה התחתונה לפגישתו השבועית עם יארוסלַב יארוסלַבל, הספָּר המהולל של מלון מטרופול.

יותר ממאתיים שנה (או כך מספרים לנו ההיסטוריונים), התקדמה תרבות ארצנו מתוך הסלונים של סנקט פטרבורג. מאותם חדרים גדולים המשקיפים על תעלת פוֹנטָנקָה הגיחו מגמות בישול, אופנות ורעיונות חדשים ועשו את תחילת דרכם המהוססת אל החברה הרוסית. אבל אם כך היה הדבר, הרי שזה היה בעיקר בזכות הפעילות העֵרה מתחת לקומות הטרקלין. שכן שם, כמה מדרגות מתחת לפני הרחוב, היו ראשי המשרתים, הטבחים והמשרתים האישיים אשר הבטיחו שהכול יתנהל ללא תקלות בזמן שרעיונותיהם של דרווין או מאנֶה נזרקים לראשונה לחלל האוויר.

וכך היה הדבר במטרופול.

מאז פתיחת המלון ב־1905, היו הסוויטות והמסעדות מקום מפגש לזוהרים, למשפיעים ולמלומדים, אבל ההידור נטול המאמץ המוצג לראווה לא היה קיים ללא שירותי הקומה התחתונה.

כשיורדים במדרגות השיש הרחבות המובילות מהלובי, עוברים קודם ליד דוכן העיתונים שהציע לג’נטלמן מאות כותרות, אם כי רק ברוסית.

הבאה בתור היתה חנותה של פַטימה פֶדֶרוֹבָה, מוכרת הפרחים. אך טבעי היה שמדפיה של פטימה סבלו מפִּגעי התקופה והתרוקנו. ב־1920 כוסה חלון הראווה שלה בעיתונים, ואחד המקומות העליזים ביותר במלון נהפך למקום הזנוח ביותר. אבל בימי הזוהר שלה מכרה החנות דונמים של פרחים. היא סיפקה את סידורי הפרחים הגבוהים ללובי, את השושנים לחדרים, את זרי הוורדים שהושלכו לרגלי בלרינות הבולשוי, וגם את הפרחים בדשי הגברים שהשליכו את הזֵרים. יתרה מזו, פטימה היתה בקיאה בצופן הפרחים ששלט בחברה הגבוהה מאז עידן האבירים. לא זו בלבד שידעה איזה פרח צריך לשלוח כהתנצלות, היא ידעה איזה פרח לשלוח כשמישהו איחר; כשמישהו אמר משהו לא רצוי; וכשמישהו הבחין בגברת הצעירה בפתח, ובחוסר זהירות האפיל על שותפו. בקצרה, פטימה הכירה את ניחוח הפרח, את צבעו ואת תכליתו יותר מדבורה.

נו, חנותה של פטימה אולי סגורה, הרהר הרוזן, אבל האם לא נסגרו חנויות הפרחים בפריז תחת ‘שלטונו’ של רוֹבְּסְפְּייֶר, והאם אין אותה עיר משופעת כעת בפרחים? באותו אופן ודאי ישובו הפרחים למטרופול.

בקצה קצהו של המסדרון הגיע לבסוף למספרה של ירוסלב שהיתה נחלה של אופטימיות, דיוק וניטרליות פוליטית, ממש שווייץ של המלון. הרוזן נשבע לשלוט בנסיבות חייו באמצעות דברים מעשיים, והנה הצצה באמצעים: תור לתספורת שבועית שנשמר באדיקות.

בדיוק כשהרוזן נכנס למספרה, טיפל ירוסלב בלקוח כסוף שיער בחליפה אפרפרה, ואילו על הספסל ליד הקיר המתין לתורו טיפוס עב בשר במקטורן מקומט. הספר קיבל את פני הרוזן בחיוך והחווה לו לשבת על הכיסא הריק לצדו.

הרוזן התיישב בכיסא, הנהן בידידותיות לעב הבשר, ואז נשען לאחור ונעץ את עיניו בחפץ המופלא במספרה של ירוסלב: הקַמטָר שלו. לו ביקשו ממילון לארוּס להגדיר את המילה קמטר, היה עשוי המילונאי הידוע לענות: רהיט המעוטר לעתים קרובות בקישוטים ומשמש לאחסון פריטים מחוץ לטווח הראייה. הגדרה שימושית, ללא ספק, שתקיף הכול: מארון מטבח בכפר ועד לצ’יפּנדייל בארמון בקינגהם. אבל הקמטר של ירוסלב לא יתאים כל כך לתיאור כזה, מפני שיוּצר מניקל וזכוכית ולא עוצב כדי להסתיר את תכולתו, כי אם לחשוף אותה לעין המתבונן.

ובצדק. שכן קמטר זה יכול להתגאות בכל מה שהכיל: סבונים צרפתיים עטופים בנייר שעווה; משחות גילוח בריטיות במכלי שנהב; נוזלי עיסוי איטלקיים בבקבוקונים בעלי צורות משונות. וחבוי מאחור? אותו בקבוק שחור קטן שירוסלב קרא לו בקריצה ‘מעיין הנעורים’.

בבבואתו שבמראָה התיק הרוזן את מבטו למקום שבו חולל ירוסלב את קסמיו על הג’נטלמן כסוף השיער בשני זוגות מספריים בו זמנית. בידיו של ירוסלב הזכירו המספריים בתחילה את האוֹנְטְרֶשָה של הרקדן בבלט, כשרגליו מתנופפות הלוך ושוב באוויר. אבל עם התקדמות הספּר, נעו ידיו במהירות מוגברת עד שזינקו ובעטו כמו קוזאק בריקוד עַם אוקראיני! לאחר הגיזום האחרון, התבקש בהחלט להוריד מסך ולהעלותו שוב כעבור רגע, כדי שהקהל יוכל למחוא כפיים לספר הקד קידה.

ירוסלב הניף את השכמייה הלבנה מהלקוח וניער אותה באוויר; הוא הצמיד את עקביו בנקישה עם קבלת התשלום על עבודה טובה; וכשהג’נטלמן יצא מהמספרה (ונראה צעיר יותר ומכובד יותר מכפי שהיה כשהגיע), ניגש הספר לרוזן עם שכמייה חדשה.

‘הוד מעלתך. מה שלומך?’

‘מצוין, ירוסלב. בשיאי.’

‘ומה על סדר היום?’

‘רק קיצוץ קטן, ידידי. רק קיצוץ קטן.’

המספריים החלו בגיזום עדין, ולרוזן היה נדמה שהלקוח עב הבשר על הספסל שינה את צורתו. אמנם הרוזן הנהן לעברו באופן ידידותי רק כמה רגעים קודם לכן, אבל בינתיים לבשו פניו גוון ורדרד יותר. למעשה, הרוזן היה בטוח בכך, מפני שהצבע התפשט לאוזניו.

הרוזן ניסה ליצור שוב קשר עין, וזאת במטרה להציע עוד מנוד ראש ידידותי, אך האיש נעץ את מבטו בגבו של ירוסלב.

‘זה היה התור שלי,’ אמר.

ירוסלב, שכמרבית האמנים נטה לשכוח את עצמו באמנותו, המשיך לגזוז שיער ביעילות ובחֵן. לכן נאלץ הטיפוס לחזור על עצמו, גם אם ביתר נחרצות.

‘זה היה התור שלי.’

ירוסלב ניעור מחזונו האמנותי בשל ההטעמה החדה והשיב בנימוס:

‘מיד אתפנה אליך, אדוני.’

‘זה מה שאמרת כשהגעתי.’

הדבר נאמר בעוינות כה מובהקת עד שירוסלב חדל רגע מגיזומו ופנה בהבעה מזועזעת אל מבטו הזועם של הלקוח.

אמנם הרוזן חונך לעולם לא לקטוע שיחה, אך הוא חש שהספר לא צריך להסביר את המצב בשמו. לכן התערב:

‘לירוסלב לא היתה כוונה רעה, אישי הטוב. פשוט יש לי תור קבוע בימי שלישי בשתים־עשרה.’

כעת הסב האיש את מבטו הזועם לעבר הרוזן.

‘תור קבוע,’ חזר.

‘כן.’

אחר כך קם בפתאומיות כזאת שהדף את הספסל שלו לאחור אל הקיר. במלוא קומתו התנשא לגובה מטר שישים וחמישה בלבד. אגרופיו, שבלטו מחפתי מקטורנו, היו אדומים כאוזניו. הוא התקדם צעד אחד, וירוסלב נסוג אל קצה הדלפק שלו. האיש התקדם צעד נוסף אל הספר ושלף מידו את המספריים. אחר כך, בזריזות של גבר קטן בהרבה, הסתובב, תפס את הרוזן בצווארונו וגדע את הקצה הימני של שפמו באִבחה אחת. הוא הידק את אחיזתו ומשך את הרוזן אליו עד שהיו כמעט אף אל אף.

‘בקרוב יגיע תורך,’ אמר.

אחר כך הדף את הרוזן בחזרה לכיסאו, השליך את המספריים על הרצפה ויצא מהמספרה.

‘הוד מעלתך,’ קרא ירוסלב הנבעת. ‘מעולם לא ראיתי את האיש הזה. אני אפילו לא יודע אם הוא גר במלון. אבל להבא הוא לא יתקבל פה בברכה, אני מבטיח לך.’

הרוזן, שעמד כעת על רגליו, נטה לחזור כהד על כעסו של ירוסלב ולהמליץ על עונש שיהלום את הפשע. אבל מה ידע הרוזן על תוקפו?

כשראה אותו לראשונה יושב על הספסל במקטורנו המקומט, הניח הרוזן בן רגע שהוא איזה טיפוס חרוץ שנתקל במספרה והחליט לפנק את עצמו בתספורת. אבל למיטב ידיעתו, ייתכן שהאיש הזה היה אחד הדיירים החדשים בקומה השנייה. לאחר שהגיע לפרקו בבית יציקה לברזל, ייתכן שהצטרף לאיגוד ב־1912, עמד בראש שביתה ב־1916, פיקד על גדוד בצבא האדום ב־1918, וכעת מצא עצמו שולט בתעשייה שלמה.

‘הוא צדק לגמרי,’ אמר הרוזן לירוסלב. ‘הוא חיכה בתום לב. אתה רק רצית לכבד את התור שלי. הייתי אמור לוותר על הכיסא ולהציע שתטפל בו קודם.’

‘אבל מה נעשה?’

הרוזן פנה אל המראה וסקר את עצמו. ייתכן שסקר את עצמו לראשונה זה שנים.

זמן רב סבר הרוזן שג’נטלמן צריך לִפנות למראָה בחשד. שכן במקום להיות כלי עזר לגילוי עצמי, נטו המראות להיות אמצעי להונאה עצמית. כמה פעמים התבונן בצעירה יפהפייה המסתובבת שלושים מעלות לפני המראה שלה כדי להבטיח שהיא רואה את עצמה בשיאה? (כאילו מעתה ואילך כל העולם יראה אותה רק מזווית זו!) כמה פעמים ראה גבירה חובשת כובע שיצא לחלוטין מהאופנה, אבל בעיניה נראה כמו הצעקה האחרונה מפני שמסגרת הראי היתה בסגנון אותה תקופה שחלפה? לבישת מקטורן מחויט הסבה לרוזן קורת רוח, אבל הידיעה שנוכחותו של ג’נטלמן ניכרת לא בגזרת מעילו, אלא בעיקר בהופעתו, בדבריו ובנימוסיו, הסבה לו קורת רוח גדולה עוד יותר.

כן, חשב הרוזן, אכן סובב לו העולם.

למעשה, הוא סב על צירו בעודו מקיף את השמש. והגלקסיה גם היא מסתובבת, גלגל בתוך גלגל גדול יותר, ומפיקה צלצול בעל אופי שונה לחלוטין מאותו פטיש קטנטן בשעון. וכשיישמע אותו צלצול שמיימי, אולי תגשים המראה את תכליתה האמיתית — לגלות לאדם מיהו באמת ולא מי שנדמה לו שהוא.

הרוזן שב למקומו בכיסא.

‘גילוח למשעי,’ אמר לספר. ‘גילוח למשעי, ידידי.’

היכרות

שתי מסעדות פעלו במלון מטרופול: ה’בּויארסקי’, אותו מקום מפלט אגדי בקומה השנייה שכבר ביקרנו בו, וחדר האוכל המפואר ליד הלובי הידוע רשמית כ’מטרופול’ אבל הרוזן קרא לו בחיבה ‘הפְּיַאצָה’.

אין ספק שהפיאצה לא יכלה להתחרות בהידור עיצובה של הבויארסקי, בשירות המתוחכם שלה או בעידון מאכליה. אבל הפיאצה לא שאפה להידור, וגם לא לשירות או לעידון. בשמונים שולחנותיה הפזורים סביב מזרקת שיש, ותפריט שהציע הכול, מפּירוֹגי כרוב ועד לנתחי עגל, נועדה הפיאצה להיות שלוחה של העיר — של גניה, שווקיה ורחובותיה. במקום הזה יכלו רוסים בכל צורה ומעמד להעביר את הזמן על כוס קפה, לפגוש חברים, להתערב בוויכוחים או להיסחף לפלירטוטים — מקום שבו הסועד הבודד היושב מתחת לתקרת הזכוכית המפוארת יכול להתמכר להתפעלות, לתרעומת, לחשד ולצחוק, בלי לקום מכיסאו.

והמלצרים? כמו מלצרים בבית קפה פריזאי, כך אפשר להחמיא גם למלצרי הפיאצה על ‘יעילותם’. בהיותם מורגלים בניווט המונים, היו מושיבים בקלות שמונה אנשים בשולחן לארבעה. לאחר שרשמו את העדפותיכם על רקע צלילי התזמורת, היו שבים בתוך דקות עם המשקאות השונים, מאוזנים על מגש, ומחלקים אותם סביב השולחן במהירות בלי שום טעות. אם הייתם אוחזים בתפריט ומהססים ולוּ לשנייה בעניין ההזמנה, הם היו גוחנים מעבר לכתפיכם ומצביעים על מנת הבית. ולאחר שהייתם מתענגים על הנגיסה האחרונה מהקינוח, הם היו חוטפים את הצלחת, מגישים את החשבון ומחזירים לכם עודף בפחות מדקה. במילים אחרות, המלצרים בפיאצה ידעו את מקצועם עד הפירור האחרון.

לפחות, כך היה לפני המלחמה…

כיום היה חדר האוכל כמעט ריק, והרוזן קיבל שירות מאדם שהיה חדש לא רק לפיאצה, אלא לאמנות השירות בכלל. הוא היה גבוה ורזה, עם ראש צר והבעה מתנשאת ונראה כמו הגמון, או כמו ‘רץ’ שנלקח מלוח שחמט. כשהרוזן התיישב עם עיתון בידו — הסמל הבינלאומי של סועד בודד — לא טרח הבחור לפנות את הכלים המיותרים; כשהרוזן סגר את תפריטו והניח אותו לצד צלחתו — המחווה הבינלאומית המסמלת שהוא מוכן להזמין — היה צריך לנופף לבחור שיבוא; וכשהזמין את האוֹקרוֹשקה ופילה סולית, שאל הבחור אם הוא ירצה כוס סוֹטֶרן. הצעה מושלמת, ללא ספק, לוּ רק הזמין הרוזן כבד אווז!

‘אולי בקבוק שאטוֹ דֶה בּוֹדלֶר,’ תיקן אותו הרוזן בנימוס.

‘כמובן,’ השיב ההגמון בחיוך כנסייתי.

נכון שבקבוק בודלר הוא מחווה פזרנית לארוחת צהריים של סועד יחיד, אבל לאחר שבילה עוד בוקר בחברת מישל דה מונטן הבלתי נלאה, חש הרוזן שהוא זקוק להעלאת המורל. למעשה, זה כמה ימים נאבק בתחושת אי־שקט. כשירד כהרגלו ללובי, שם לב שהוא מונה את המדרגות. כשעלעל בכותרות בכיסא החביב עליו, מצא עצמו מרים את ידיו לסלסל את קצות שפמו במקום שלא היו בו עוד. הוא גילה שהוא נכנס בפתח הפיאצה בשתים־עשרה ודקה לארוחת צהריים. ובאחת שלושים וחמש, כשעלה במאה ועשר המדרגות לחדרו, כבר חישב את הדקות עד שיוכל לרדת למטה למשקה חריף. אם ימשיך בדרך זו, לא ירחק היום שהתקרה תרד לאִטה, הקירות יתקרבו לאטם, והרצפה תעלה לאטה, וכל המלון יקרוס לגודל של קופסת עוגיות.

הרוזן חיכה ליין שלו והתבונן סביב במסעדה, אך לא מצא ישועה בסועדים האחרים. מולו היה שולחן ששני בטלנים מהסגל הדיפלומטי ישבו בו וניקרו בצלחותיהם בזמן שחיכו לעידן דיפלומטי. בפינה הֵסֵב אורח ממושקף מהקומה השנייה עם ארבעה מסמכים עצומים פרושים על שולחנו שאותם השווה זה לזה, מילה במילה. איש לא נראה עליז במיוחד; ואיש לא הבחין ברוזן. כלומר, מלבד הילדה חובבת הצבע הצהוב שכנראה ריגלה אחריו משולחנה מאחורי המזרקה.

בת התשע הזו עם השיער הבלונדי החלק היתה לדברי וסילי בתו של בירוקרט אוקראיני שהתאלמן. היא ישבה כרגיל עם אומנתה. כשהתחוור לה שהרוזן מביט לעברה, היא נעלמה מאחורי התפריט שלה.

‘המרק שלך,’ אמר ההגמון.

‘אה. תודה, אישי הטוב. הוא נראה נפלא. אבל אל תשכח את היין!’

‘כמובן.’

הרוזן הפנה את תשומת לבו לאוקרושקה, ובמבט אחד ראה שהיא ראויה לשבח — קערת מרק שכל רוסי בחדר היה יכול לקבל מסבתו. כשעצם את עיניו כדי להתעמק כראוי בכף הראשונה ציין הרוזן לעצמו שהמרק צונן במידה הנכונה, שיש בו יותר מדי מלח ומעט מדי קוואס ומבע מושלם של שמיר — מבַשֵר הקיץ המזכיר את שירי הצרצרים ומרגיע את הנשמה.

אך כשפקח הרוזן את עיניו, כמעט נשמטה הכף מידו. בקצה השולחן עמדה הילדה חובבת הצבע הצהוב ובחנה אותו באותו עניין לא מתנצל השמור לילדים ולכלבים. להלם שבהופעתה הפתאומית נוספה העובדה שהיום לבשה שמלה בצבע לימון.

‘לאן הוא נעלם?’ שאלה בלי שום הקדמות.

‘סליחה, לאן מי נעלם?’

היא הטתה את ראשה וסקרה את פניו מקרוב.

‘השפם שלך.’

לרוזן לא היתה סיבה ליצור קשר עם ילדים, אבל כיוון שקיבל חינוך טוב ידע שילד לא אמור לגשת כך סתם לאיש זר, לא אמור להפריע לו באמצע ארוחה, וודאי שלא לשאול אותו שאלות על הופעתו האישית. האם כבר לא מחנכים ילדים בבתי ספר לא לדחוף את אפם?

‘כמו סנונית,’ ענה הרוזן, ‘הוא נדד למקום אחר למשך הקיץ.’

אחר כך רפרף בידו מהשולחן לאוויר כדי לחקות את מעוף הסנוניות וגם לרמוז לילדה שתעשה כמוהן.

היא הנהנה כדי להביע את שביעות רצונה מתשובתו.

‘גם אני אנדוד למקום אחר למשך הקיץ.’

הרוזן הטה את ראשו כדי להביע את איחוליו.

‘לים השחור,’ הוסיפה.

אחר כך משכה לאחור את הכיסא הריק והתיישבה.

‘את רוצה להצטרף אלי?’ שאל הרוזן.

במקום תשובה, התנדנדה הילדה הלוך ושוב כדי להרגיש בנוח, ואז השעינה את מרפקיה על השולחן. היא ענדה על צווארה תליון קטן על שרשרת זהב, איזה קמע או משכית. הרוזן העיף מבט לעבר אומנתה של הגברת הצעירה, בתקווה שיסב את תשומת לבה, אבל היה ברור שהיא למדה מהניסיון ולא הרימה את הראש מסִפרה.

הילדה הטתה שוב את ראשה ככלב.

‘זה נכון שאתה רוזן?’

‘זה נכון.’

עיניה נפערו לרווחה.

‘הכרת פעם נסיכה?’

‘הכרתי הרבה נסיכות.’

עיניה נפערו עוד יותר, ואז הצטמצמו.

‘קשה מאוד להיות נסיכה?’

‘מאוד.’

באותו רגע, למרות העובדה שחצי מהאוקרושקה נותרה בקערה, הופיע ההגמון עם פילה הסולית של הרוזן והחליף את המרק בדג.

‘תודה,’ אמר הרוזן שעדיין החזיק את הכף בידו.

‘כמובן.’

הרוזן פתח את פיו כדי לשאול היכן הבודלר, אבל ההגמון כבר נעלם. כשהרוזן שב ופנה לאורחתו, היא בהתה בדג.

‘מה זה?’ רצתה לדעת.

‘זה? פילה סולית.’

‘זה טעים?’

‘לא אכלת ארוחת צהריים?’

‘לא אהבתי אותה.’

הרוזן העביר נגיסה מהדג שלו לצלחת קטנה והעביר אותה אליה. ‘בבקשה.’

היא תחבה את כל החתיכה לפיה.

‘מממ, טעים,’ אמרה הילדה, אולי לא הביטוי האלגנטי ביותר אבל לפחות נכון מבחינה עובדתית. אחר כך היא חייכה קצת בעצב, נאנחה ונעצה את עיניה הכחולות בשאר ארוחת הצהריים שלו.

‘המממ,’ אמר הרוזן.

הוא לקח את הצלחת הקטנה, העביר חצי מהדג שלו, בתוספת כמות שווה של תרד וגזר גמדי, והושיט לה אותה. היא התנדנדה הלוך ושוב פעם נוספת, כנראה כדי להתרווח בזמן הארוחה. אחר כך, לאחר שהדפה בזהירות את הירקות לקצה הצלחת, חתכה את הדג שלה לארבע מנות שוות, הכניסה את הרביע הימני העליון לפיה והמשיכה בקו החקירה שלה.

‘איך נסיכה מעבירה את היום?’

‘כמו כל גברת צעירה,’ ענה הרוזן.

הילדה עודדה אותו להמשיך במנוד ראש.

‘בבוקר היא היתה לומדת צרפתית, היסטוריה, מוזיקה. אחרי השיעורים, אולי היא היתה מבקרת חברות או מטיילת בפארק. ובארוחת הצהריים היא היתה אוכלת את הירקות שלה.’

‘אבא שלי אומר שנסיכות מגלמות את התנוונות התקופה שהוכרעה.’

הרוזן נדהם.

‘אולי כמה,’ הודה, ‘אבל לא כולן, אני מבטיח לך.’

היא נופפה במזלגה.

‘אל תדאג. פאפא נפלא, והוא יודע כל מה שצריך לדעת מה מפעיל טרקטורים. אבל הוא לא יודע שום דבר על מה שמפעיל נסיכות.’

הבעת הקלה עלתה על פני הרוזן.

‘היית פעם בנשף?’ המשיכה כעבור רגע של הרהורים.

‘ודאי.’

‘רקדת?’

‘חרכתי את הפרקט בימי,’ אמר הרוזן וזיק ניצת בעינו — אותו זיק קטן ומפורסם שנטרל שיחות סוערות ולכד עיני יפהפיות בכל טרקלין בסנקט פטרבורג.

‘חרכת את הפרקט?’

‘אהמ,’ אמר הרוזן. ‘כן, רקדתי בנשפים.’

‘וגרת בטירה?’

‘טירות לא נפוצות בארצנו כמו באגדות,’ הסביר הרוזן. ‘אבל סעדתי בטירה…’

התשובה נראתה לילדה מספקת, גם אם לא אידיאלית, וכעת היא קימטה את מצחה. היא הכניסה עוד רביע דג לפיה ולעסה בהבעה מהורהרת. אחר כך גחנה לפתע לעברו.

‘השתתפת פעם בדו־קרב?’

אַפֶר ד‘אוֹנֶר?’ היסס הרוזן. ‘אני מניח שהשתתפתי במעין דו־קרב…’

‘עם אקדחים ושלושים ושניים צעדים?’

‘במקרה שלי, זה היה יותר דו־קרב סמלי.’

כשראה שאורחתו מאוכזבת למשמע ההבהרה המצערת, הציע הרוזן ניחומים:

‘הסנדק שלי היה המִשנה יותר מפעם אחת.’

‘מִשנה?’

‘כשג’נטלמן נעלב ודורש לבוא על סיפוקו בדו־קרב, הוא ויריבו ממנים לעצמם מִשנים — בעיקרון, סגנים. הסגנים קובעים את כללי הקרב.’

‘איזה מין כללים?’

‘את הזמן והמקום של הדו־קרב. באילו כלי נשק ישתמשו. אם ישתמשו באקדחים, ואז כמה צעדים הם יעשו, ואם יירו יותר מפעם אחת.’

‘הסנדק שלך, אמרת. איפה הוא גר?’

‘כאן במוסקבה.’

‘הדו־קרבות שלו היו במוסקבה?’

‘אחד מהם היה כאן. בעצם, הוא נבע ממחלוקת שהתעוררה במלון הזה — בין אדמירל לנסיך. אני מניח שהם היו מסוכסכים די הרבה זמן, אבל ערב אחד העניינים התלהטו כשהם נפגשו בלובי, והכפפה נזרקה בו במקום.’

‘איזה מקום?’

‘ליד דלפק הקונסיירז’.’

‘בדיוק איפה שאני יושבת!’

‘אני מניח שכן.’

‘הם היו מאוהבים באותה אישה?’

‘אני לא חושב שהיה מדובר באישה.’

הילדה הביטה ברוזן בחוסר אמון.

‘זה תמיד בגלל אישה,’ אמרה.

‘כן. טוב. לא משנה מה היתה הסיבה, אחד מהם נעלב ודרש התנצלות, השני סירב וזכה לטפיחת הכפפה. באותו זמן ניהל את המלון בחור גרמני, קֶפלֶר שמו, שנודע כברון בעצמו. היה ידוע לכול שהוא שמר צמד אקדחים מוסתרים מאחורי לוח קיר במשרדו, כך שאם תהיה תקרית, יוכלו המִשנִים להיוועץ בארבע עיניים, להזמין כרכרות, והצדדים בסכסוך יוכלו להיעלם במהירות עם כלי הנשק.’

‘בשעות שלפני זריחת השמש…’

‘בשעות שלפני זריחת השמש.’

‘לאיזה מקום מרוחק…’

‘לאיזה מקום מרוחק.’

היא גחנה קדימה.

‘לֶנסקי נהרג בדו־קרב עם אוניֶיגין.’

היא אמרה את זה בקול מהוסה, כאילו ציטוט הפואמה של פושקין דרש זהירות.

‘כן,’ לחש הרוזן בחזרה. ‘וגם פושקין.’

היא הנהנה בפנים חמורות.

‘בסנקט פטרבורג,’ אמרה. ‘על גדת הנחל השחור.’

‘על גדת הנחל השחור.’

הדג של הגברת הצעירה נאכל זה מכבר. היא הניחה את המפית על צלחתה, הנהנה פעם אחת בראשה כדי להביע עד כמה נעמה לה חֶברתו של הרוזן בארוחת הצהריים וקמה מכיסאה. אבל לפני שפנתה ללכת, נעצרה.

‘אני מעדיפה אותך בלי השפם,’ אמרה. ‘היעדרו משפר את… הופעתך.’

אחר כך קדה קידה אלכסונית ונעלמה מאחורי המזרקה.

אַפֶר ד’אוֹנֶר

או כך חשב הרוזן במעין האשמה עצמית כשישב לבדו בהמשך אותו ערב בבר המלון עם כוס ברנדי.

הבר האמריקאי מוקם ליד הלובי ורוהט בספסלים, דלפק מעץ מהגוני וקיר של בקבוקים. הרוזן קרא לו בחיבה ה’שַליאפּין’, לכבוד זמר האופרה הרוסי הגדול שפקד את המקום בשנים לפני המהפכה. פעם שקק השליאפין חיים, אך כעת היה יותר מקום תפילה והרהורים — אם כי הערב הדבר התאים למצב רוחו של הרוזן.

כן, המשיך בהרהוריו, כמה יפה נשמעת כמעט כל גחמה אנושית כשמבטאים אותה בצרפתית הנאותה…

‘אפשר להציע לך עזרה, הוד מעלתך?’

זה היה אוֹדריוּס, מוזג השליאפין. אודריוס הליטאי, בעל זקן התיש הבלונדיני והחיוך הקליל, היה בקי במקצועו. ברגע שהתיישבת על השרפרף בבר, הוא היה גוחן לעברך בזרוע על הדלפק ושואל מה תרצה; וברגע שכוסך היתה מתרוקנת, הוא היה ממלא אותה. אבל הרוזן לא ידע בוודאות למה בחר המוזג ברגע זה כדי להציע את עזרתו.

‘עם המקטורן,’ הבהיר המוזג.

למעשה, הרוזן באמת נאבק להשחיל את זרועו בשרוול המקטורן שלו — שמלכתחילה לא זכר שפשט אותו. הוא הגיע לשליאפין בשש, כרגיל, ושם הגביל עצמו לאפריטיף אחד לפני ארוחת הערב. אבל משהבחין שלא קיבל את בקבוק הבודלר שלו, הרשה לעצמו כוסית שנייה של דוּבּוֹנֶה. ואז כוס ברנדי או שתיים. ולפתע פתאום כבר היה… כבר היה…

מה השעה, אודריוס?’

‘עשר, הוד מעלתך.’

‘עשר!’

אודריוס, שלפתע עמד בצד הלקוחות של הדלפק, עזר לרוזן לרדת משרפרף הבר. וכשהוליך אותו על פני הלובי (שלא לצורך), שיתף אותו הרוזן בהרהוריו.

‘אודריוס, ידעת שכשהקצינים הרוסים גילו את הדו־קרב בתחילת המאה השמונה־עשרה, הם אימצו אותו בהתלהבות כזאת שהצאר היה צריך לאסור על כך מחשש שתוך זמן קצר לא יישאר מי שיוביל את הצבא?’

‘לא ידעתי, הוד מעלתך,’ ענה המוזג בחיוך.

‘כן, כן, זה נכון. ולא זו בלבד שהדו־קרב הוא נושא מרכזי ב’יֶבגֶני אוֹניֶיגין‘, אלא שהוא מתרחש גם במועד מכריע ב’מלחמה ושלום, ב’אבות ובנים‘ וב’אחים קרמזוב‘! כנראה, למרות כל כושר ההמצאה שלהם, לא יכלו גדולי הסופרים הרוסים לחשוב על תפנית עלילתית טובה יותר משתי דמויות מרכזיות שמיישבות מחלוקת עקרונית באמצעות אקדחים ושלושים ושניים צעדים.’

‘הצדק איתך. אבל הנה הגענו. ללחוץ על הקומה החמישית?’

הרוזן, שמצא עצמו עומד מול המעלית, הביט במוזג בתדהמה.

‘אבל, אודריוס, מעולם לא עליתי במעלית!’

אחר כך, לאחר שטפח למוזג על כתפו, החל הרוזן לטפס במדרגות; כלומר, עד שהגיע למישורת הקומה השנייה, שם התיישב.

‘למה דווקא האומה שלנו אימצה את הדו־קרב בלב שלם כל כך?’ הפנה שאלה רטורית לגרם המדרגות.

אין ספק שאחדים ודאי יסבירו זאת כתוצר לוואי של ברבריוּת. בהתחשב בחורפים הארוכים והאכזריים של רוסיה, בהיכרותה עם הרעב, בתחושת הצדק הגולמית שלה, וכן הלאה וכן הלאה, היה לגמרי טבעי שהאצולה תאמץ פעילות כה אלימה כאמצעי לפתרון סכסוכים. אבל לדעתו השקולה של הרוזן, הסיבה שהדו־קרב היה נפוץ בקרב אצילי רוסיה נבעה אך ורק ממשיכתם לדברים מפוארים וראוותניים.

נכון שדו־קרבות נערכו על פי הנוהג עם שחר במקומות מבודדים כדי להבטיח את פרטיות הג’נטלמנים המעורבים בדבר. אבל האם הם נערכו מאחורי ערמות אפר או במגרשי גרוטאות? מובן שלא! הם נערכו בקרחות יער, בין עצי הלִבנֶה המכוסים בשלג. או על גדות נהר פתלתל. או בשולי אחוזה משפחתית שבה מנערת הרוח הקלה את הפרחים מהעצים… כלומר, הם נערכו במקומות שאדם עשוי לראות במערכה השנייה באופרה.

ברוסיה, תהיה הגחמה אשר תהיה, אם הרקע מפואר ורוח הדברים ראוותנית, יהיו לה חסידים. למעשה, במשך השנים, ככל שאתרי הדו־קרב היו ציוריים יותר והאקדחים משוכללים יותר, כך נעשו העלבונות שבגינם היו הגברים מוכנים לצאת לדו־קרב פחותים יותר. אולי הדו־קרב החל כתגובה לפשעים חמורים — בגידה, מעילה וניאוף — אבל ב־1900 הוא כבר טופף במורד מדרגות ההיגיון, עד שדו־קרבות נערכו בשל הטיית כובע, מבט ממושך מדי או מיקום הפסיק.

בכללי הדו־קרב הישָנים והמבוססים, ברור שמספר הצעדים שהצד הפוגע והצד הנפגע עושים לפני הירי צריכים להיות ביחס הפוך לגודל העלבון. כלומר, את העלבון המגונה ביותר יש לפתור בדו־קרב שמספר הצעדים בו הוא הקטן ביותר, וזאת כדי להבטיח שאחד משני הגברים לא יֵצא משם בחיים. נו, אם זה המקרה, הסיק הרוזן, הרי שבעידן החדש צריכים הדו־קרבות להיערך במרחק של לא פחות מעשרת אלפים צעדים. למעשה, לאחר השלכת הכפפה, מינוי המִשנים ובחירת כלי הנשק, צריך הצד הפוגע לעלות לספינת קיטור לאמריקה והצד הנפגע על ספינת קיטור ליפן, ושם, עם הגעתם, יעטו שני הגברים את מקטורניהם היפים ביותר, יֵרדו מכבש האונייה, יסתובבו על הרציף ויירו.

הלאה…

כעבור חמישה ימים שמח הרוזן לקבל הזמנה רשמית לתה ממכרתו החדשה, נינה קוּליקוֹבָה. הפגישה נקבעה לשלוש בבית הקפה של המלון בפינה הצפונית־מערבית של קומת הקרקע. הרוזן הגיע ברבע לשלוש והתיישב בשולחן לשניים ליד החלון. בשלוש וחמש דקות הגיעה המארחת במראה נרקיס — בשמלה צהבהבה עם אבנט בצבע צהוב עז — והרוזן קם והציע לה כיסא.

מֶרסי,’ אמרה הילדה.

זֶ’ה טוֹן פְּרִי.’7

בדקות הבאות אותת הרוזן למלצר והזמין סמובר. לנוכח ענני הגשם שהצטברו מעל כיכר התיאטרון, הוחלפו השערות על הסיכוי המתוק־מריר לגשם. אבל ברגע שהתה נמזג ועוגות התה הוגשו לשולחן, אימצה נינה הבעה רצינית יותר — ורמזה שהגיעה השעה לדבר על דאגות חשובות יותר.

יש מי שעלולים לחשוב שמעבר זה קצת פתאומי או לא הולם, אבל לא הרוזן. בדיוק להפך, הוא חשב שוויתור זריז על דברי הנימוסים ותזוזה מהירה לעניין הנדון מתאימים לחלוטין לכללי שעת התה — אולי אף חיוניים למנהג.

אחרי הכול, כל שעת תה שהרוזן נכח בה בתגובה להזמנה רשמית התנהלה בהתאם לדפוס זה. בין שהתה נמזג בטרקלין המשקיף על תעלת פונטנקה ובין שהוא נמזג בבית תה בגן ציבורי, לפני שנטעמה העוגה הראשונה, נשטחה תכלית ההזמנה על השולחן. למעשה, לאחר כמה דברי נימוסים הכרחיים, יכלה המארחת המושלמת ביותר לאותת על המעבר במילה אחת ויחידה, לפי העדפתה.

סבתו של הרוזן בחרה במילה ובכן, כמו במשפט ובכן, אלכסנדר. שמעתי עליך דברים מדאיגים מאוד, בחורי הנסיכה פּוֹליַאקוֹבָה, קורבן תמידי ללבה, בחרה במילה אוי, כמו במשפט, אוי, אלכסנדר. עשיתי טעות נוראה… ואשר לנינה הצעירה, המילה כנראה היתה הלאה, כמו במשפט:

‘אתה צודק לגמרי, אלכסנדר איליץ’. עוד ערב של גשם, ופרחי הלילך לא יעמדו בזה. הלאה…’

אין צורך לומר שכאשר שינתה נינה את נימת קולה, הרוזן היה מוכן. הוא הניח את זרועותיו על ירכיו, גחן קדימה בזווית של שבעים מעלות ואימץ הבעה רצינית אך ניטרלית כדי שבתוך רגע יוכל להביע אהדה או חשש או השתתפות בכעס, לפי הנסיבות.

‘…אודה לך מאוד,’ המשיכה נינה, ‘אם תשתף אותי בכמה מכללי ההתנהגות של נסיכות.’

‘כללים?’

‘כן, הכללים.’

‘אבל, נינה,’ אמר הרוזן בחיוך, ‘להיות נסיכה זה לא משחק.’

נינה נעצה את עיניה ברוזן בהבעה סבלנית.

‘אני בטוחה שאתה יודע למה אני מתכוונת. הדברים שמצפים מנסיכה.’

‘אה, כן. אני מבין.’

הרוזן נשען לאחור כדי לשקול כהלכה את שאלת מארחתו.

‘טוב,’ אמר לאחר רגע, ‘אם נעזוב לרגע את המדעים החופשיים שעליהם דיברנו אתמול, אני מניח שכללי ההתנהגות של נסיכות יתחילו בעידון נימוסים. לשם כך, הנסיכה תלמד איך להתנהג בחברה; ילַמדו אותה צורות פנייה, נימוסי שולחן, יציבה…’

נינה הנהנה בנועם למשמע כמה מהפריטים ברשימת הרוזן, אך הרימה את עיניה בתנועה חדה למשמע האחרון.

‘יציבה? יציבה היא סוג של התנהגות?’

‘כן,’ השיב הרוזן, אם כי בהססנות־מה, ‘אכן. יציבה שמוטה נוטה לרמוז על עצלנות מסוימת, וגם על חוסר עניין באחרים. ואילו יציבה זקופה יכולה לאשש תחושה של שליטה עצמית ולהצביע על התעניינות — ושתיהן הולמות נסיכה.’

כנראה בהשפעת טיעון זה זקפה נינה מעט את ישיבתה.

‘תמשיך.’

הרוזן הרהר.

‘צריך לחנך נסיכה לכבד את המבוגרים.’

נינה הרכינה את ראשה לעבר הרוזן בכבוד. הוא השתעל.

‘לא התייחסתי אלי, נינה. הרי אני צעיר כמעט כמוך. לא, ב’מבוגרים’ התכוונתי לאפורי השיער.’

נינה הנהנה כדי להביע את הבנתה.

‘אתה מתכוון לדוכסים הגדולים ולדוכסיות הגדולות.’

‘אה… כן. בהחלט. אבל התכוונתי למבוגרים מכל מעמד חברתי. החנוונים והחלבניות, הנפחים והאיכרים.’

נינה מעולם לא היססה להביע את רגשותיה בהבעות פניה, וכעת קימטה את מצחה. הרוזן פירט.

‘העיקרון פה הוא שהדור החדש חייב תודה מסוימת לכל חבר של הדור הקודם. המבוגרים שתלו וזרעו והשתתפו במלחמות; הם קידמו את האמנויות והמדעים, ובדרך כלל הקריבו קורבנות למעננו. לכן מאמציהם, צנועים ככל שיהיו, מזכים אותם בהכרת תודה וכבוד מסוימים.’

נינה עדיין לא נראתה משוכנעת, והרוזן הרהר בדרך הטובה ביותר להוכיח את טענתו; ורצה הגורל שבאותו רגע ממש נראתה מבעד לחלונות הגדולים של בית הקפה הנפת המטריות הראשונה.

‘דוגמה,’ אמר.

כך החל סיפורה של הנסיכה גוֹליצינה והזקנה מקוּדרוֹבוֹ:

ערב סוער אחר בסנקט פטרבורג, סיפר הרוזן, היתה הנסיכה גוליצינה הצעירה בדרכה לנשף השנתי בבית משפחת טוּשין. כשכרכרתה עברה על גשר לוֹמוֹנוֹסוֹב, הבחינה באישה בת שמונים הולכת ברגל, כפופה כנגד הגשם. כהרף עין קראה לרכָּב לעצור את הכרכרה והזמינה את המסכנה להיכנס. הזקנה, שהיתה כמעט עיוורת, עלתה לכרכרה בעזרת המשרת והודתה רבות לנסיכה. אי־שם במוחה של הנסיכה הועלתה ההשערה שהנוסעת גרה בקרבת מקום. אחרי הכול, לאיזה מרחק יכולה זקנה עיוורת להגיע בערב שכזה? אבל כשהנסיכה שאלה לאן מועדות פני הזקנה, השיבה זו שהיא הולכת לבקר את בנה הנפח בקודרובו — מרחק שעולה על עשרה קילומטרים!

הנסיכה כבר היתה אמורה להיות בבית משפחת טושין. ובתוך דקות יחלפו ליד הבית — המואר מהמסד עד הטפחות, עם משרת על כל מדרגה. על פי כללי הנימוס יכלה הנסיכה לפרוש ולשלוח את הכרכרה לקודרובו עם הזקנה. למעשה, כשהתקרבו לבית טושין, האט הרכָּב את הסוסים וחיכה להוראות הנסיכה…

כאן השתתק הרוזן להַגבּרת הרושם.

‘נו,’ שאלה נינה, ‘מה היא עשתה?’

‘היא אמרה לו להמשיך לנסוע.’ הרוזן חייך חיוך שהיה בו שמץ של ניצחון. ‘ויתרה מזו, כשהגיעו לקודרובו ומשפחת הנפח התגודדה סביב הכרכרה, הזקנה הזמינה את הנסיכה לשתות תה. הנפח נרתע, הרכָּב התנשף והמשרת כמעט התעלף. אבל הנסיכה גוליצינה קיבלה באדיבות את הזמנתה של הזקנה — והחמיצה את כל הערב בבית טושין.’

לאחר שנאמרה שורת המחץ, הרים הרוזן את ספל התה שלו, הנהן פעם אחת ושתה.

נינה הביטה בו בציפייה.

‘ואז?’

הרוזן החזיר את הספל לצלוחית.

‘ואז מה?’

‘היא התחתנה עם בן הנפח?’

‘התחתנה עם בן הנפח! שומו שמים. ודאי שלא. אחרי כוס תה, היא חזרה לכרכרה שלה ונסעה הביתה.’

נינה שקעה בהרהורים. ברור שהיא חשבה שנישואים לבן הנפח הם סיום הולם יותר. אבל למרות פגמי ההיסטוריה, היא הנהנה כדי להודות בכך שהרוזן היטיב לספר את המעשייה.

הרוזן העדיף לשַמר את הצלחתו ובחר שלא לחלוק את התוספת הרגילה לסיפור המשעשע הזה מהפולקלור של סנקט פטרבורג: שהרוזנת טושינה קיבלה את פני אורחיה מתחת לאכסדרה, כשהכרכרה הכחולה של הנסיכה גוליצינה, הידועה ברחבי העיר, האטה ליד השערים ואז המשיכה לנסוע. בין הגוליצינים לטוּשינים התגלע קרע ששלושה דורות היו נדרשים כדי לאחותו — אלמלא מהפכה מסוימת ששמה קץ לכל השערורייה…

‘היא התנהגה כמו נסיכה,’ הודתה נינה.

‘בדיוק,’ אמר הרוזן.

אחר כך הושיט את עוגות התה ונינה לקחה שתיים, שמה אחת על צלחתה ואחת הכניסה לפיה.

הרוזן לא היה טיפוס שיצביע על חסרונות חברתיים בקרב מכריו, אבל מסוחרר מהאופן שבו התקבל סיפורו, לא התאפק וציין בחיוך:

‘יש עוד דוגמה.’

‘איפה יש עוד דוגמה?’

‘את הנסיכות היו מחנכים לומר בבקשה כשהן מבקשות עוגה, ותודה כשמציעים להן עוגה.’

נינה נדהמה; ואחר כך הביעה זלזול.

‘אני מבינה שבבקשה תהיה מילה הולמת לנסיכה כשהיא מבקשת עוגה; אבל אני לא רואה שום סיבה שנסיכה תאמר תודה כשמציעים לה עוגה.’

‘נימוסים אינם ממתקים, נינה. אי־אפשר לבחור את אלה שמתאימים לך ביותר; ואת ודאי לא יכולה להחזיר ממתקים אכולים למחצה לקופסה…’

נינה בחנה את הרוזן בהבעת סובלנות מנוסה, ואחר כך דיברה קצת יותר לאט, כנראה במיוחד בשבילו.

‘אני מבינה שנסיכה צריכה לומר בבקשה אם היא מבקשת עוגה, כי היא מנסה לשכנע מישהו לתת לה את העוגה. ואני מניחה שאם היא מקבלת עוגה אחרי שביקשה אותה, יש לה סיבה טובה לומר תודה. אבל בחלק השני של הדוגמה שלך, הנסיכה הזאת לא ביקשה עוגה; הציעו לה עוגה. ואין שום סיבה לומר תודה כשהיא בסך הכול עושה טובה למישהו כשהיא מקבלת מה שהוא הציע.’

כדי להדגיש את טענתה, הכניסה נינה לפיה טארטלֶט לימון.

‘אני מודה שיש היגיון מסוים בטענתך,’ אמר הרוזן. ‘אבל רק מניסיון חיי, אני יכול לומר לך ש —’

נינה קטעה אותו בנפנוף אצבעה.

‘אבל הרגע אמרת שאתה די צעיר.’

‘זה נכון.’

‘אם כך, נראה לי שטענַת ‘ניסיון החיים’ שלך הקדימה את זמנה.’

כן, חשב הרוזן, כפי שמתברר משעת התה הזו.

‘אני אעבוד על היציבה שלי,’ אמרה נינה בפסקנות וניערה את הפירורים מאצבעותיה. ‘ולא אשכח לומר בבקשה ותודה בכל פעם שאבקש דברים. אבל אין לי שום כוונה להודות לאנשים על דברים שלא ביקשתי בכלל.’

הליכות ושיטוטים

בשנים־עשר ביולי, בשבע בערב, כשחצה הרוזן את הלובי בדרכו לבויארסקי, צדה נינה את עינו מאחורי עציצי הדקלים ואותתה לו. זו היתה הפעם הראשונה שהיא הזמינה אותו לטיול בשעה כה מאוחרת.

‘מהר,’ הסבירה כשהצטרף אליה מאחורי העץ. ‘הג’נטלמן יצא לסעוד.’

הג’נטלמן?

כדי לא למשוך תשומת לב לעצמם, עלו השניים במדרגות כבדרך אגב. אבל כשפנו לקומה השלישית, נתקלו באורח שטפח על כיסיו בחיפוש אחר מפתחו. על המישורת מול המעלית היה חלון ויטראז’ שהציג ציפורים ארוכות רגליים המבוֹססות במים רדודים, חלון שהרוזן חלף לידו אלפי פעמים. נינה החלה לבחון אותו בתשומת לב.

‘כן, צדקת,’ אמרה. ‘זה באמת סוג של עגור.’

אבל ברגע שהאורח נכנס לחדרו, המשיכה נינה בדרכה. הם התקדמו בקצב מהיר על השטיח וחלפו על פני החדרים 313, 314 ו־315. הם חלפו ליד דלת 316, שלצדה עמד שולחן קטן ועליו פסל הרמס. ואז, מסוחרר מעט, התחוור לרוזן שפניהם מועדות לעבר הסוויטה הקודמת שלו!

אבל רגע.

אנחנו מקדימים את המאוחר…

לאחר אותו ערב גורלי שהסתיים על מדרגות הקומה השנייה, הפסיק הרוזן לשתות את האפריטיף הלילי שלו, מחשש שלאלכוהול היתה השפעה לא בריאה על מצב רוחו. אבל התנזרות מקודשת זו לא הוכיחה עצמה כצוֹרי לנפשו. לנוכח העובדה שהיו לרוזן דברים כה מועטים לעשות וכל הזמן שבעולם לעשותם, המשיכה לרחף על שלוות נפשו תחושת שיממון — אותה בִּיצה נוראה של רגשות אנוש.

ואם אדם חש חסר מטרה אחרי שלושה שבועות, הרהר הרוזן, עד כמה חסר מטרה יצפה להרגיש אחרי שלוש שנים?

אבל לעתים קרובות מזמן הגורל מורה דרך לצדיקים שאיבדו את דרכם. תזאוס מצא בכרתים את אריאדנה ואת חוט הקסמים שלה שיוביל אותו בבטחה ממאורת המינוטאור. באותן מערות שבהן שוכנים צללי רפאים עמד תרסיאס לצד אודיסאוס, כפי שווירגיליוס בא לעזרת דנטה. ובמלון מטרופול עמדה לצד הרוזן אלכסנדר איליץ’ רוסטוב ילדה בת תשע, נינה קוּליקוֹבה שמה.

שכן, ביום רביעי הראשון של יולי, כשישב בלובי ולא ידע מה לעשות עם עצמו, הבחין הרוזן בנינה החולפת על פניו בהבעה נחושה שלא כהרגלה.

‘שלום, ידידתי. לאן מועדות פנייך?’

נינה הסתובבה כמי שנתפסה בשעת מעשה, הרגיעה את עצמה וענתה בנפנוף יד:

‘הולכת ומסתובבת…’

הרוזן הרים את גבותיו.

‘ולאן בדיוק את הולכת?’

‘כרגע, לחדר הקלפים.’

‘אה. אז את אוהבת לשחק קלפים.’

‘לא ממש…’

‘אז למה, בשם אלוהים, את הולכת לשם?’

‘נו, בחייך,’ מחה הרוזן. ‘הרי לא יהיו בינינו סודות!’

נינה שקלה את הערתו של הרוזן, הסתכלה פעם לשמאלה ופעם לימינה, ואז גילתה את לבה. היא הסבירה שאם כי חדר הקלפים כמעט לא היה בשימוש, בשלוש אחר הצהריים בימי רביעי נפגשו שם ארבע נשים באופן קבוע למשחק ויסט; ואם הגעת בשתיים וחצי והסתתרת בארון, יכולת לשמוע כל מילה — כולל הרבה קללות; וכשהגברות עזבו, יכולת לאכול את שאר העוגיות שלהן.

הרוזן הזדקף בכיסאו.

‘איפה עוד את מבלה את זמנך?’

היא שוב שקלה את הערתו של הרוזן, הסתכלה שמאלה והסתכלה ימינה.

‘תפגוש אותי שם,’ אמרה, ‘מחר בשתיים.’

וכך החל חינוכו של הרוזן.

לאחר שגר במטרופול ארבע שנים, החשיב הרוזן את עצמו כמומחה במלון. הוא הכיר את העובדים בשמם, את השירותים הניתנים בו מניסיון ואת סגנונות העיצוב בסוויטות שלו בעל פה. אבל ברגע שנינה אחזה בידו, התחוור לו איזה טירון היה.

בעשרת החודשים שגרה במטרופול, התמודדה נינה עם גרסה משלה למאסר. אביה הוצב במוסקבה רק ‘באופן זמני’, ולכן לא טרח לרשום אותה לבית הספר. רגלי האומנת של נינה עדיין היו נטועות בחוזקה בכפר, והיא העדיפה שֶבּת חסותה תישאר במלון, שם הסיכוי שפנסי הרחוב והחשמליות ישחיתו אותה היה קטן יותר. בכל העולם היה ידוע שדלתות המטרופול מסתובבות בלי הרף, אך לא לנינה. עם זאת, לגברת הצעירה היתה נפש נמרצת ובלתי נלאית והיא הפיקה את המרב ממצבה. היא חקרה את המלון עד שהכירה כל חדר וידעה מה תכליתו ואיך לנצל אותו בצורה טובה יותר.

כן, הרוזן ניגש לחלון הקטן בקצה הלובי כדי לבקש את מכתביו, אבל האם היה בחדר המיון, שם גלשו המעטפות הנכנסות על השולחן בעשר ובשתיים — לרבות המעטפות המוחתמות באדום עם ההוראה שאינה משתמעת לשתי פנים: מסירה מיידית?

וכן, הוא ביקר בחנותה של פטימה בימים שבהם היתה פתוחה, אבל האם היה בתוך חדר הגיזום? מאחורי דלת צרה, בקצה חנותה היתה גומחה ובה דלפק ירקרק שעליו גזמו גבעולים ושלפו קוצים מוורדים, ואפילו כעת היה אפשר למצוא על הרצפה עלי כותרת יבשים של עשרה צמחים רב שנתיים החיוניים להכנת שיקויים.

כמובן, הכריז הרוזן בפני עצמו. במטרופול היו חדרים מאחורי חדרים ודלתות מאחורי דלתות. ארונות המצעים. המכבסות. המזווים. המרכזייה!

דומה הדבר לשיט בספינת קיטור. לאחר שנהנה מיֶרי במטרות חימר בימין הספינה, מתלבש הנוסע לארוחת ערב, סועד בשולחן רב החובל, מנצח את הצרפתי השחצן במשחק בקרה, ואז מטייל מתחת לכוכבים על זרועה של מכרה חדשה — וכל אותו הזמן מברך את עצמו על כך שניצֵל היטב את השיט בים. אבל למעשה, הוא חשף עצמו רק למבט חטוף בחיים על הספינה — לאחר שהתעלם לחלוטין מאותם מפלסים נמוכים ושוקקי חיים המאפשרים את השיט.

נינה לא הסתפקה בנופים מהסיפונים העליונים. היא טיילה, ירדה למטה. מאחורֵי. מסביב. בזמן שנינה היתה במלון, הקירות לא סגרו עליה, הם התרחבו, הסתעפו בהיקפם ובמורכבותם. בשבועות הראשונים שלה שם, גדל הבניין לכדי היקף של חיים בשני גושי בניינים עירוניים. בחודשים הראשונים שלה שם, הוא גדל והקיף חצי ממוסקבה. אם תחיה במלון מספיק זמן, הוא יקיף את כל רוסיה.

כצעד ראשון במסלול לימודיו של הרוזן, החלה נינה בתבונה רבה בתחתית — במרתף וברשת פרוזדוריו ומבואותיו הסתומים. היא פתחה דלת פלדה כבדה והובילה אותו קודם לחדר ההסקה, שבו נמלטו ענני קיטור מקונצרטינה של שסתומים. בעזרת ממחטתו של הרוזן פתחה נינה בזהירות דלת ברזל קטנה בתנור וגילתה את האש שבערה יומם וליל, ואשר היתה המקום הטוב ביותר במלון להשמיד הודעות סודיות ומכתבי אהבה אסורים.

‘אתה מקבל מכתבי אהבה אסורים, רוזן?’

‘בהחלט.’

אחר כך הגיעו לחדר החשמל. אזהרתה של נינה שהרוזן לא ייגע בשום דבר היתה מיותרת, שכן הזמזום המתכתי והריח הגופריתי היו מעוררים זהירות גם בהרפתקן הפזיז ביותר. שם, על הקיר האחורי בסבך של חוטים, הראתה לו נינה את הידית המדויקת שאם מושכים בה, עלולים להחשיך את אולם הנשפים ולספק מעטה מושלם לחטיפת פנינים.

אחרי פנייה אחת שמאלה ושתיים ימינה, הגיעו לחדר הפוך קטן — מעין ארון מלא חפצים — שהציג את כל הפריטים שאורחי המלון השאירו מאחור, כמו מטריות, מדריכי ‘בֶּדֶקֶר’, והרומנים כבדי המשקל שטרם סיימו אבל לא יכלו יותר לסחוב איתם. בפינה נערמו, במצב מצוין, שני שטיחים אוריינטליים קטנים, מנורה עומדת וכוננית ספרים קטנה מעץ משובח שהרוזן נטש בסוויטה הישנה שלו.

הרוזן ונינה התקרבו למדרגה האחורית הצרה בקצה המרוחק של המרתף וחלפו ליד דלת בצבע כחול עז.

‘מה יש לנו פה?’ שאל הרוזן.

נינה נראתה נבוכה שלא כהרגלה.

‘אני לא חושבת שהייתי בפנים.’

הרוזן סובב את הידית.

‘נו, טוב. לצערי היא נעולה.’

אבל נינה הסתכלה שמאלה והסתכלה ימינה.

הרוזן עשה כמוה.

אחר כך הרימה את ידיה מתחת לשערה ופרפה את השרשרת העדינה שענדה סביב צווארה. מהפרבולה הזהובה התנדנד התליון שהרוזן ראה לראשונה בפיאצה, אבל הוא לא היה קמע וגם לא משכית. זה היה מפתח גנבים למלון!

נינה החליקה את המפתח מהשרשרת והושיטה אותו לרוזן כדי שיתכבד ויפתח את הדלת. הרוזן הכניס אותו לתוך החור דמוי הגולגולת בסמל המלון, סובב אותו בעדינות והקשיב לקפיצים המחליקים למקומם בנקישה משביעת רצון. אחר כך פתח את הדלת ונינה התנשפה, שכן בפנים היה חדר אוצרות.

פשוטו כמשמעו.

על המדפים שהותקנו על קירות החדר מהמסד עד הטפחות היו כלי הכסף של המלון, מנצנצים כאילו הבריקו אותם באותו בוקר ממש.

‘בשביל מה הם?’ שאלה בתדהמה.

‘לסעודות חגיגיות,’ ענה הרוזן.

לצד ערמות של צלחות ‘סֶוְור’ עם סמל המלון עמדו סָמוֹבָרים בגובה חצי מטר וקערות מרק שנראו כמו גביעי האלים. היו שם קנקני קפה וכלי רוטב. היה שם מבחר כלי מטבח, כל אחד מעוצב בתשומת לב רבה למטרה קולינרית משלו. נינה בחרה באחד שנראה כמו אֵת עדין עם בוכנה וידית שנהב. היא לחצה על הידית וראתה את שני הלהבים נפתחים ונסגרים. אחר כך הסתכלה על הרוזן בפליאה.

‘להגשת אספרגוס,’ הסביר.

‘סעודה חגיגית באמת צריכה כלי לאספרגוס?’

‘האם תזמורת צריכה בסון?’

נינה החזירה אותו בעדינות למדף, והרוזן תהה כמה פעמים הוגש לו אוכל באמצעות כלי זה. כמה פעמים אכל מצלחות אלה? חגיגות יובל המאתיים של סנקט פטרבורג נחגגו באולם הנשפים של המטרופול, כמו יובל המאה להולדת פושקין וארוחת הערב השנתית של מועדון השש־בש. והיו גם כינוסים אינטימיים יותר שנערכו בשני חדרי האוכל הפרטיים הסמוכים לבויארסקי: החדר הצהוב והחדר האדום. בשיאם תרמו מקומות מפלט אלה רבות להבעת רגשות כנים, עד שלוּ צותתם לשולחנותיהם במשך חודש, הייתם חוזים את כל פשיטות הרגל, החתונות והמלחמות בשנה הקרובה.

הרוזן התבונן ממדף למדף, ואחר כך נד בראשו כדי להביע מבוכה.

‘הבולשביקים ודאי גילו את המציאה הזאת. מעניין למה הם לא לקחו הכול?’

נינה ענתה בשיקול דעת צלול של ילדה.

‘אולי הם צריכים אותם פה.’

כן, חשב הרוזן. זהו בדיוק.

אולי ניצחונם על המעמדות המיוחסים בשם הפרולטריון היה מכריע, אבל בקרוב יערכו הבולשביקים סעודות חגיגיות. אולי לא רבות כסעודות שנערכו תחת שלטון הרומנובים — לא יהיו נשפי סתיו ולא מסיבות יום הולדת — אבל הם ודאי יחגגו משהו, בין שיהיה זה יובל המאה לקפיטל ובין יובל הכסף לזקנו של לנין. הם יערכו רשימות אורחים ויקצרו אותן. ידפיסו וישלחו הזמנות מעוצבות. ואז, לאחר שיסדרו מעגל גדול של שולחנות, ינודו המדינאים החדשים בראשיהם כדי לציין למלצר (בלי לקטוע את הנואם המייגע) שכן, הם רוצים עוד כמה גבעולי אספרגוס.

שֶכֵּן ההדר הוא כוח עקשן. וגם ערמומי.

באיזו הכנעה הוא מרכין את ראשו כשהקיסר נגרר במורד המדרגות ומושלך לרחוב. אבל אחר כך, כשהוא מחכה בשקט לשעת כושר, בעודו עוזר למנהיג שזה עתה מונה ללבוש את מקטורנו, הוא מחמיא להופעתו ומציע לענוד מדליה או שתיים. או לאחר ששירת אותו בארוחת ערב רשמית, הוא תוהה בקול אם כיסא גבוה יותר לא יהיה הולם יותר לגבר בעל אחריות כזו. חיילי האדם הפשוט עשויים לזרוק את דגלי המשטר הישן על מדורת הניצחון, אבל בתוך זמן קצר יריעו החצוצרות וההדר יתייצב לצד כס המלוכה, לאחר שהבטיח פעם נוספת את שליטתו בהיסטוריה ובמלכים.

נינה העבירה את אצבעותיה על כלי הגשה שונים בתערובת של הערצה ויראת כבוד. אחר כך נעצרה.

‘מה זה?’

על המדף ליד פמוט רב זרועות עמדה אישה בגובה שמונה סנטימטרים, עשויה כסף, לבושה בחצאית רחבה, ותסרוקת מארי אנטואנט מתנוססת על ראשה.

‘זה המְזַמן,’ אמר הרוזן.

‘מזַמן?’

‘מניחים אותו על השולחן ליד המארחת.’

הרוזן הרים את הגברת הקטנה בשערה הנפוח, וכשנענע אותה אנה ואנה, נשמע מתחת לחצאיתה צלצול נעים (דוֹ גבוה) שציין את סופן של אלף המנות ואת פינוי חמישים אלף הצלחות.

בימים שלאחר מכן הציגה נינה את תוכנית הלימודים שלה באופן שיטתי והובילה את תלמידהּ מחדר לחדר. בהתחלה הניח הרוזן שכל שיעוריהם ייערכו בקומות התחתונות של המלון, מקומם של כל השירותים. אבל לאחר שביקרו במרתף, בחדר הדואר, במרכזייה ובכל שאר פינות הקומה הראשונה, עלו יום אחד במדרגות לסוויטות.

אין ספק שחקירת דירות פרטיות מייצגת הפרת כללי ההתנהגות, אבל סיבת ביקורה של נינה בחדרים לא היתה גנבה. וגם לא חיטוט כשלעצמו. אלא הנופים.

כל אחד מחדרי המטרופול הציע פרספקטיבה שונה לחלוטין — נקודת מבט שעוצבה לא רק בהתאם לגובה ולכיוון אלא גם בהתאם לעונה ולשעה. וכך, אם במקרה רציתם לצפות בגדודים הצועדים לעבר הכיכר האדומה בשבעה בנובמבר, אין צורך להרחיק לכת מעבר לחדר 322. אבל אם רציתם להפיל כדורי שלג על טיילים תמימים, עדיף לעשות זאת מהחלונות עמוקי האדן בחדר 405. אפילו לחדר 244, מקום מדכא למדי המשקיף על סמטה מאחורי המלון, היה יתרון משלו: משם, אם רכנתם מהחלון עמוק מספיק, הייתם רואים את מוכרי הפירות מתאספים ליד דלת המטבח ותופסים תפוח שמדי פעם היה נזרק מלמטה.

אבל אם רציתם לצפות באורחי הבולשוי בליל קיץ, נקודת התצפית הטובה ביותר, ללא ספק, היתה החלון הצפוני־מערבי של חדר 317. וכך…

בשנים־עשר ביולי, בשבע בערב, חצה הרוזן את הלובי כשנינה צדה את עינו ואותתה לו. כעבור שתי דקות, לאחר שהצטרף אליה על המדרגות, הוא נשרך מאחוריה על פני החדרים 313, 314 ו־315, לעבר דלת הסוויטה הקודמת שלו. וכשנינה סובבה את המפתח וחמקה פנימה, נכנס הרוזן בעקבותיה בצייתנות — אך בתחושה מבשרת רעות.

מבט אחד הספיק לרוזן להתוודע מחדש לכל סנטימטר בחדר. הספה והכיסאות המרופדים באדום נשארו, כמו האורלוגין והכדים הסיניים הגדולים מ’שעת פנאי’. על שולחן הקפה הצרפתי (שהובא כדי להחליף את השולחן של סבתו) היו מונחים גיליון ‘פְּרַבדָה’ מקופל, כלי כסף וספל תה שלא נלגם עד תומו.

‘מהר,’ אמרה שוב נינה וחצתה את החדר לחלון בפינה הצפונית־מערבית.

מעבר לכיכר התיאטרון היה הבולשוי מואר מהאכסדרה עד הגמלון. הבולשביקים, שכרגיל היו לבושים כמו שחקני ‘לָה בּוֹהֶם’, ניצלו את אוויר הלילה החמים ושוטטו בין העמודים. לפתע הבהבו האורות בלובי. הגברים כיבו את הסיגריות ברגליהם ואחזו במרפקי גבירותיהם. אבל בעוד אחרוני הנוכחים נעלמים דרך הדלתות, עצרה מונית ליד המדרכה, הדלת נפתחה לרווחה ואישה באדום רצה במדרגות. היא אחזה בשולי שמלתה בידיה.

נינה רכנה קדימה, הצמידה את כפות ידיה לזכוכית ומצמצה.

‘הלוואי שאני הייתי שם והיא היתה פה,’ נאנחה.

וזוהי, חשב הרוזן, תלונה ההולמת את כל המין האנושי.

בהמשך אותו הערב ישב הרוזן לבדו על מיטתו והרהר עמוקות בביקור בסוויטה הקודמת שלו.

מה שנחרת במוחו לא היה מראה שעון משפחתו שעדיין תקתק ליד הדלת, אף לא פאר האדריכלות, ואפילו לא הנוף מהחלון הצפוני־מערבי. מה שעדיין צף במוחו היה מראהו של מגש התה על השולחן ליד העיתון המקופל.

התמונה הקטנה הזאת, על כל תמימותה, הצביעה בדיוק על מה שהעיק על נפשו של הרוזן. נדרשה לו הצצה חטופה בלבד כדי להבין כל היבט של אותה תמונה. לאחר ששב בארבע מאיזה סיבוב ותלה את מקטורנו על משענת הכיסא, הזמין הדייר הנוכחי תה ואת מהדורת אחר הצהריים. אחר כך התיישב על הספה כדי להעביר שעה תרבותית לפני שיגיע הזמן להתלבש לארוחת הערב. במילים אחרות, מה שהרוזן ראה בסוויטה 317 לא היה סתם תה ערבית, אלא רגע בחיי היומיום של ג’נטלמן חופשי.

לנוכח מחשבות אלה, סקר הרוזן את חדרו החדש — את תשעת המטרים הרבועים שהוקצו לו. מעולם לא נראה החדר כה קטן. המיטה העיקה על שולחן הקפה, שולחן הקפה העיק על הכיסא גבה המשענת, ואת הכיסא גבה המשענת היה צריך לדחוף הצדה בכל פעם שרצה לפתוח את החלון. בפשטות, לא היה מספיק מקום להעביר בו שעה תרבותית כזו.

אבל כשהביט סביבו במחשבה אומללה זו, הזכיר לו קול שרק חציו היה שלו שיש במטרופול חדרים מאחורי חדרים, ודלתות מאחורי דלתות…

הרוזן קם ממיטתו, ניווט סביב שולחן הקפה של סבתו, הזיז הצדה את הכיסא גבה המשענת ועמד לפני הארון שגודלו כגודל תא טלפון. סביב מקום המפגש של הארון עם הקיר היה כרכוב הדוּר מעץ אלון. הרוזן תמיד חשב שהקישוט הזה קצת מוגזם; אבל מה אם הארון נבנה בתוך משקוף של דלת ישנה? הרוזן פתח את הארון, הזיז את בגדיו ונקש בהיסוס על הקיר האחורי. הצליל היה דק ומבטיח. הוא הדף את המחסום בשלוש אצבעות והרגיש איך הוא מתעקם. הוא הוציא את כל מקטורניו והשליך אותם על המיטה. אחר כך החזיק את המשקוף ובעט בקיר הפנימי בעקבו. נשמע קול ביקוע נעים. הוא נשען לאחור ובעט שוב ושוב, עד שהמחסום נשבר לרסיסים. אחר כך משך את הלוחות המשוננים לחדרו והחליק מבעד לרווח.

עכשיו היה בתוך חלל חשוך וצר שהדיף ריח של עץ ארז יבש, כנראה חלקו הפנימי של הארון השכן. הוא נשם עמוק, סובב את הידית, פתח את הדלת ונכנס לחדר שנראה כתמונת ראי של חדרו — אבל בחדר הזה אוחסנו חמש מסגרות מיטה לא מנוצלות. בשלב כלשהו נפלו שתיים מהמסגרות שנשענו על הקיר וסגרו את הדלת לפרוזדור. הרוזן הזיז את המסגרות, פתח את הדלת, גרר הכול מחוץ לחדר והחל לרהט מחדש.

תחילה איחד את שני הכיסאות גבוהי המשענת עם שולחן הקפה של סבתו. אחר כך ירד במדרגות מגדל הפעמונים אל המרתף. מארון החפצים הוציא את אחד מהשטיחים שלו, את המנורה העומדת ואת כוננית הספרים הקטנה. שלוש פעמים עלה וירד הרוזן. לבסוף עלה, שתי מדרגות בכל פעם, וערך ביקור אחרון כדי להשיב לעצמו עשרה מהרומנים כבדי המשקל שננטשו. ברגע שחדר העבודה החדש שלו היה מרוהט, חצה את הפרוזדור ולקח בהשאלה את הפטיש של מתַקן הגגות וחמישה מסמרים.

הרוזן לא השתמש בפטיש מאז ילדותו ב’שעת פנאי’, כשעזר לטיחוֹן, השרת הזקן, לתקן את הגדר בשבועות הראשונים של האביב. איזו תחושה נהדרת זו היתה, לדפוק בפטיש על ראשו של מסמר, לתקוע אותו דרך קרש לתוך עמוד בגדר בקול שהדהד באוויר הבוקר. אבל במכת הפטיש הראשונה הרוזן פגע בגב אגודלו (במקרה ששכחתם, כואב מאוד לדפוק על גב אגודלכם. אין מנוס מלקפוץ מעלה־מטה ולשאת את שם אלוהים לשווא).

אבל אלת המזל נוטה חסד לנועזים. ולכן, אף כי מכת הפטיש הבאה החמיצה את ראש המסמר, בניסיון השלישי הצליח הרוזן להכות במסמר; ובמסמר השני הוא שב לקצב ההצבה, המכה וההשקעה — אותו מקצב עתיק שלא נמצא לא בריקודי קַדריל, לא בהֶקסַמטרים ולא בשקי האוכף של וְרונסקי!

די אם נאמר שבתוך חצי שעה חיברו ארבעת המסמרים את הדלת אל המשקוף — כך שמאותו רגע ואילך היתה הגישה היחידה לחדרו החדש של הרוזן דרך שרוולי מקטורניו. את המסמר החמישי שמר לקיר, מעל כוננית הספרים, כדי שיוכל לתלות עליו את דיוקן אחותו.

משסיים את עבודתו, ישב הרוזן באחד מהכיסאות גבוהי המשענת ולמרבה הפלא חש אושר. לחדר השינה של הרוזן וחדר העבודה המאולתר הזה היו ממדים זהים, ועם זאת הם השפיעו באופן שונה לחלוטין על מצב רוחו. במובן מסוים נבע הבדל זה מהאופן שבו רוהטו שני החדרים. החדר הסמוך — על מיטתו, השידה ושולחן הכתיבה — נותר ממלכה של צורך מעשי, ואילו חדר העבודה — על ספריו, ‘השגריר’ ודיוקנה של הלנה — רוהט באופן חיוני יותר לנפש. אבל סביר להניח שהמרכיב החשוב בהבדל בין שני החדרים היה ייחוסם. אם חדר תחת פיקוחם, סמכותם וכוונתם של אחרים נראה קטן יותר מכפי שהוא, הרי שחדר שקיומו בסוד יכול, בלי קשר לממדיו, להיראות עצום ככל העולה על הדמיון.

הרוזן קם מכיסאו ולקח את הגדול בעשרת הכרכים שהעלה מהמרתף. נכון, זאת לא תהיה משימה חדשה מבחינתו. אבל צריך שתהיה? האם אפשר להאשים אותו בנוסטלגיה או בבטלה או בבזבוז זמנו רק מפני שכבר קרא את הסיפור פעמיים או שלוש?

הרוזן שב וישב, הניח רגל אחת על קצה שולחן הקפה ונשען לאחור עד שכיסאו התאזן על שתי רגליו האחוריות. אחר כך נפנה למשפט הפתיחה:

כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה — אומללה בדרכה שלה.8

‘נפלא,’ אמר הרוזן.

האסֵפה

‘אוי, בוא כבר.’

‘אני מעדיף שלא.’

‘אל תהיה כזה משעמם.’

‘אני לא משעמם.’

‘איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?’

‘אדם לא יכול להיות בטוח לגמרי שהוא לא משעמם. אי־אפשר להוכיח את זה.’

‘בדיוק.’

כך אילצה נינה את הרוזן להצטרף אליה לאחת הגיחות האהובות עליה: ריגול מיציע אולם הנשפים. הרוזן היסס להתלוות לנינה במסע מסוים זה משתי סיבות. ראשית, יציע אולם הנשפים היה צר ומאובק, וכדי לא להתגלות היה עליו להישאר כפוף מאחורי המעקה — תנוחה בהחלט לא נוחה לגבר בוגר שקומתו יותר ממטר ושמונים (בפעם האחרונה שהרוזן התלווה לנינה ליציע, נקרע תפר במכנסיו ועברו שלושה ימים עד שנפטר מההתכווצות בצווארו). אבל שנית, האירוע היום אחר הצהריים יהיה כמעט בוודאות עוד אסֵפה.

במשך הקיץ נערכו במלון אספות בתדירות גבוהה יותר ויותר. בכל מיני שעות של היום נראו חבורות קטנות של גברים נעים במהירות אל אולם הנשפים, וכבר בלובי היו מחווים בידיהם וקוטעים זה את זה מתוך להט להוכיח את טענותיהם. בחדר הנשפים היו מצטרפים לאחיהם ומתגודדים כתף אל כתף, אפופים בעשן הסיגריות שרק מחציתם עישנו.

כפי שהרוזן ראה זאת, הבולשביקים רק חיפשו סיבות לקיים אספות, ועשו זאת בכל הזדמנות ובכל הרכב. בשבוע אחד היו עשויים להיערך ועדות, ועידות מפלגתיות, סמינרים, קונגרסים וכנסים שנועדו לייסוד חוקים, לקביעת דרכי פעולה, לאיסוף תלונות, ובדרך כלל כדי להקים קול זעקה על הבעיות הישנות ביותר של העולם במינוחים החדשים ביותר.

הרוזן לא התלהב לצפות בהתכנסויות אלה, אבל לא בגלל הסתייגותו מהנטיות האידיאולוגיות של הנוכחים. הוא לא היה משתופף מאחורי מעקה גם לא כדי לצפות בקיקרו מתווכח עם הסנטור קַטילינָה, או בהמלט מתלבט עם עצמו. לא, זאת לא היתה שאלה של אידיאולוגיה. פשוט, דיונים פוליטיים הפילו עליו שעמום.

אבל מצד שני, האם זה לא בדיוק הדבר שיטען אדם משעמם?

למותר לציין שהרוזן עלה בעקבות נינה לקומה השנייה. לאחר שעקפו את הכניסה לבויארסקי והבטיחו שהשטח פנוי, השתמשו במפתח של נינה כדי לפתוח את הדלת הלא־מסומנת ליציע.

למטה כבר ישבו מאה גברים בכיסאותיהם, ובזמן ששלושה טיפוסים מרשימים תפסו את מקומותיהם מאחורי שולחן עץ ארוך על הבמה, עדיין התדיינו כמאה במעברים. כלומר, האספה כבר כמעט התאספה.

כיוון שזה היה בשניים באוגוסט וכבר נערכו שתי אספות בתחילת אותו היום, הגיעה הטמפרטורה באולם הנשפים לשלושים ושלוש מעלות. נינה התקדמה מאחורי המעקה על ידיה וברכיה. הרוזן התכופף ועשה כמוה, והתפר באחורי מכנסיו שב ופקע.

מֶרְד,’9 רטן.

‘ששש,’ אמרה נינה.

בפעם הראשונה שהצטרף לנינה ביציע, הופתע הרוזן מהשינוי שחל בחיי אולם הנשפים. לפני פחות מעשר שנים היתה כל החברה המוסקבאית מתאספת במחלצותיה מתחת לנברשות המפוארות כדי לרקוד מַזוּרקה ולשתות לחיי הצאר. אבל אחרי שצפה בכמה אספות, הגיע הרוזן למסקנה מפליאה עוד יותר: שלמרות המהפכה, החדר כמעט שלא השתנה.

באותו רגע ממש, למשל, נכנסו שני גברים צעירים ונראו מוכנים לתגרה, אבל לפני שהחליפו מילה עם נפש חיה, חצו את החדר כדי לחלוק כבוד לזקן שישב ליד הקיר. כפי הנראה לקח הקשיש חלק במהפכת 1905, או כתב איזו חוברת ב־1880, או סעד עם קרל מרקס עוד ב־1852. תהיה אשר תהיה תביעתו למעמדו הרם, המהפכן הזקן הודה על יחס הכבוד של שני הבולשביקים הצעירים במנוד ראש שופע ביטחון — והכול תוך כדי ישיבה באותו כיסא שעליו ישבה הדוכסית הגדולה אנאפּוֹבָה וקיבלה ברכות מנסיכים צעירים וצייתנים בנשף הפסחא השנתי שלה.

או חִשבו על הטיפוס המקסים למראה, שבדומה לנסיך טֶטְרַקוֹב, סייר כעת באולם, לחץ ידיים וטפח לאנשים על הגב. לאחר שהשאיר רושם שיטתי בכל פינה — עם הערה רבת חשיבות פה והערה שנונה שם — התנצל כעת ופרש ‘רק לרגע’. אבל ברגע שיצא מהדלת, הוא לא ישוב. לאחר שהבטיח שכל הנוכחים באולם הנשפים הבחינו בנוכחותו, יפנה כעת לסוג שונה לגמרי של אספה — כזו שתתרחש בחדר קטן וחמים באַרְבָּט.

אין ספק שמאוחר יותר, כמעט בסיומו של הערב, ייכנס איזה ‘טורקי צעיר’10 ונאה, שכנראה מקורב ללנין — יופיע במפגיע בדיוק כמו קפיטן רַדיאנקוֹ כשהיה מקורב לצאר — ובכך לא רק יפגין את אדישותו למוסכמות הקטנות של כללי הטקס, אלא גם יחזק את השם שיצא לו כאדם שיש לו אירועים כה רבים לכבד בנוכחותו וזמן כה מועט לכבדם.

כמובן, כעת רואים באולם יותר כותנה מקשמיר, יותר אפור מזהב. אבל האם הטלאי על המרפק שונה בהרבה מהדרגה על הכתף? האם הפועלים לא חובשים את הקסקטים שלהם, כמו שנחבשו המגבעות וכובעי הצבא לפניהם, כדי לעשות רושם מיוחד? או הביטו למשל בבירוקרט על הבמה עם הפטיש שלו. הוא ודאי יכול להרשות לעצמו מקטורן מחויט ומכנסיים מגוהצים. אם הוא לובש את הסחבות האלה, זה כדי להבטיח לכל הנאספים שגם הוא נמנה עם מעמד הפועלים!

לפתע הקיש המזכיר בפטישו על השולחן, כאילו קרא את מחשבות הרוזן — וקרא לסדר את הפגישה השנייה של הקונגרס הראשון של סניף מוסקבה של איגוד פועלי הרכבת הרוסי. הדלתות נסגרו, אנשים התיישבו, נינה עצרה את נשימתה והאספה נפתחה.

ברבע השעה הראשונה הועלו שישה עניינים מנהליים שונים ונידונו ברצף מהיר — ועוררו בך תקוות שווא שהאספה המסוימת הזאת אולי תיגמר לפני שגבך יקרוס. אבל הנושא של הסעיף הבא על סדר היום עורר מחלוקת גדולה יותר. היתה זו הצעה לתקן את אמנת האיגוד — או ליתר דיוק, את המשפט השביעי בפסקה השנייה, שהמזכיר קרא כעת במלואו.

זה אכן היה משפט מדהים — משפט שהיה ביחסים אינטימיים עם הפְּסיק, ואשר רחש לנקודה זלזול בריא. נראה שתכליתו היתה למנות בלי פחד והיסוס את כל מעלות האיגוד, לרבות, אך לא רק, כתפיו החסונות, צעדיו העשויים ללא חת, צלצול פטישיו בקיץ, גירוף פחמיו בחורף וצלילם מלא התקווה של צפצופיו בלילה. אבל בצירופי המילים המסכמים של משפט מרשים זה, בשיאו, כביכול, נאמר שבמאמציהם הבלתי נלאים, ‘סייעו פועלי הרכבת של רוסיה לתקשורת ולסחר ברחבי המחוזות’.

הרוזן הודה שאחרי כל ההקדמות, היתה כאן נפילת מתח.

אבל ההתנגדות שהועלתה לא נבעה מהיעדר ההתלהבות הכוללת של הפסוקית; היא נבעה מהמילה סייעו. ליתר דיוק, האשימו את הפועַל בכך שהוא כה פושר ומתחסד, עד שלא עשה צדק עם מאמציהם של הגברים בחדר.

‘אנחנו לא עוזרים לגברת ללבוש מעיל!’ צעק מישהו מאחור.

‘או צובעים לה את הציפורניים!’

‘כן, כן!’

טוב, בצדק.

אבל איזה פועַל ייטיב לבטא את עבודת האיגוד? איזה פועַל יעשה צדק עם מסירותם שטופת הזיעה של המהנדסים, דריכותם הבלתי נלאית של אחראֵי הבלמים והשרירים המסוקסים של מי שהניחו את פסי הרכבת?

שטף של הצעות הגיע מהקהל:

לדרבן.

להניע.

לחזק.

התפתח דיון לוהט ביתרונותיהן ומגבלותיהן של כל אותן חלופות. טיעונים בני שלושה סעיפים נמנו בקצות אצבעות, שאלות רטוריות, סיכומים רגשניים וקריאות בוז מאחור נקטעו בדפיקות הפטיש — וכל זאת, כשהטמפרטורה ביציע עלתה לשלושים ושש מעלות.

ואז, בדיוק כשהרוזן החל להרגיש שעלולה לפרוץ פה מהומה, הציע עלם ביישן למראה מהשורה העשירית שאולי אפשר להחליף ‘לסייע’ בלאפשר ולהבטיח. זיווג זה, הסביר העלם (בעוד לחייו מאדימות כפטל), עשוי להקיף לא רק את הנחת פסי הרכבת ואיוש המנועים, אלא גם את התחזוקה המתמשכת של המערכת.

‘כן, זהו זה.’

‘הנחה, איוש ותחזוקה.’

‘לאפשר ולהבטיח.’

מכל פינה נשמעו מחיאות כפיים חזקות, ונראָה שהצעת העלם מתגלגלת לקראת אימוצה במהירות ובמהימנות כפי שאחד מקטרי האיגוד דוהר על פני הערבה. אבל ברגע שהקטר התקרב לתחנה הסופית, קם בחור צנום למדי בשורה השנייה. הוא היה כחוש עד כדי כך שלא ברור איך השיג לו משרה באיגוד מלכתחילה. ברגע שהסב את תשומת לב הנוכחים באולם, הצהיר עובד מנהלי או חשבונאי זה, התגלמות הפקיד הרוסי, בקול פושר ומתחסד כמו המילה לסייע: ‘התמציתיות הפיוטית דורשת הימנעות מזיווג מילים כשמילה אחת מַספֶּקֶת.’

‘מה?’

‘מה הוא אמר?’

אחדים קמו מתוך כוונה לתפוס אותו בצווארונו ולגרור אותו החוצה. אבל לפני שהספיקו להניח עליו יד, דיבר בחור חסון מהשורה החמישית, בלי לקום על רגליו.

‘עם כל הכבוד לתמציתיות פיוטית, הזכר קיבל זוג ביצים אף על פי שאחת היתה מַספֶּקֶת.’

מחיאות כפיים סוערות!

ההחלטה להחליף את לסייע בצמד לאפשר ולהבטיח אומצה בהצבעה תמימת דעים וברקיעת רגליים כללית. ואילו ביציע התקבלה הודאה אישית שאחרי הכול, לא תמיד הדיונים הפוליטיים משעממים כל כך.

בסיום האספה יצאו הרוזן ונינה בזחילה מהיציע, והרוזן היה די מרוצה מעצמו. הוא היה מרוצה מההקבלות הקטנות שלו בין חולקי הכבוד, טופחי הגב והמאחרים בנשף של ההווה, לאלה של העבר. הוא גם רכש המון חלופות משעשעות לצירוף לאפשר ולהבטיח, החל בלהשתדל ולהתגלגל וכלה בלקַפְּצֵץ ולהתרוצץ. וכשנינה התעקשה לשאול מה חשב על הדיון באותו יום, הוא עמד לומר שזה היה ממש שייקספירי. כלומר, שייקספירי כמו דוֹגְבֶּרִי ב’רוב מהומה על לא מאומה’. אכן רוב מהומה על לא מאומה. או כך התכוון הרוזן להתפלפל.

אבל התמזל מזלו והוא לא הספיק לענות. שכן כשנינה שאלה מה הוא חושב על האספה, היא לא חיכתה ולוּ רגע לרשמיו, אלא פלטה את רשמיה שלה.

‘נכון שזה היה מרתק? נכון שזה היה נהדר? נסעת פעם ברכבת?’

‘הרכבת היא אמצעי התחבורה האהוב עלי,’ אמר הרוזן, מופתע במקצת.

היא הנהנה בהתלהבות.

‘גם עלי. וכשנסעת ברכבת, הבטת בנוף שחולף על פני החלונות והקשבת לשיחות של הנוסעים האחרים ונרדמת לקול שקשוק הגלגלים?’

‘עשיתי את כל הדברים האלה.’

‘בדיוק. אבל האם, אפילו לרגע אחד, שאלת את עצמך איך מגיע הפחם למנוע הקטר? ובאמצע היער או על שיפוע קשה, חשבת איך פסי הרכבת הגיעו לשם בכלל?’

הרוזן השתתק. שקל. דמיין. הודה.

‘מעולם לא.’

היא שיגרה אליו מבט ידעני.

‘נכון שזה מדהים?’

ומזווית ראייה זו, מי יחלוק על כך?

כעבור כמה דקות דפק הרוזן על דלת המתפרה של מרינה, הדובשנית הביישנית, בעודו מחזיק עיתון מקופל מאחורי מכנסיו.

לא מזמן, נזכר הרוזן, עבדו בחדר הזה שלוש תופרות, כל אחת מול מכונת תפירה מתוצרת אמריקאית. כמו שלוש בנות הגורל, הן סובבו ומדדו וגזרו — הצרו שמלות ערב, קיצרו מכפלות והרחיבו מכנסיים, עם כל ההשלכות הרות הגורל של קודמותיהן. לאחר המהפכה, פוטרו כל השלוש, מכונות התפירה המושתקות נהפכו כנראה לרכוש העם, והחדר? הוא הושבת כמו חנות הפרחים של פטימה. שכן אלה לא היו שנים להצרת שמלות ערב או לקיצור מכפלות, יותר משהיו לזריקת זֵרים או לענידת פרח בדש.

ואז, ב־1921, לנוכח הצטברות של סדינים שחוקים, וילונות מרופטים ומפיות קרועות — שאיש לא התכוון להחליף — זכתה מרינה לקידום במלון, ושוב נתפרו תפרים אמינים בין כתליו.

‘אה, מרינה,’ אמר הרוזן כשפתחה את הדלת עם חוט ומחט בידה. ‘כמה טוב למצוא אותך תופרת במתפרה.’

מרינה הביטה ברוזן בשמץ של חשד.

‘מה עוד הייתי עושה פה?’

‘אכן,’ אמר הרוזן. אחר כך חייך את חיוכו המקסים ביותר, הסתובב בזווית של תשעים מעלות, הרים קלות את העיתון וביקש בהכנעה את עזרתה.

‘לא תיקנתי לך כבר זוג מכנסיים בשבוע שעבר?’

‘שוב ריגלתי עם נינה,’ הסביר הרוזן. ‘מיציע אולם הנשפים.’

עינה האחת של התופרת הביעה תדהמה, ועינה השנייה, חוסר אמון.

‘אם אתה מתכוון להתרוצץ על ארבע עם ילדה בת תשע, למה אתה מתעקש ללבוש מכנסיים כאלה?’

הרוזן נבוך במקצת מנימת קולה של התופרת.

‘כשהתלבשתי הבוקר, לא תכננתי להתרוצץ על ארבע. אבל בכל מקרה, דעי לך שהמכנסיים האלה נתפרו לפי הזמנה מיוחדת ב’סֶוִויל רוֹאוּ’.’

‘כן, הזמנה מיוחדת לאירוח בחדר האורחים או להסבה בסלון.’

‘אבל אף פעם לא הסבתי בסלון.’

‘טוב מאוד, כי בטח היית מסתבך ומתלכלך.’

כיוון שביישנותה ודובשניותה של מרינה לא ניכרו בה באותו יום, קד הרוזן קידה של אדם שעומד ללכת.

‘אוי, מספיק עם זה,’ אמרה. ‘מאחורי הפרגוד, תוריד את המכנסיים.’

הרוזן הלך מאחורי הפרגוד, ובלי מילה נוספת פשט את מכנסיו והושיט אותם למרינה. מהשתיקה שהשתררה, הוא ידע שהיא מצאה את סליל החוטים, ליקקה את החוט והשחילה אותו בתשומת לב בקוף המחט.

‘טוב,’ אמרה, ‘אתה יכול כבר לספר לי מה עשית ביציע.’

וכך, בזמן שמרינה תיקנה את מכנסי הרוזן — כלומר, הניחה את פסי הרכבת הקטנטנים — הוא תיאר באוזניה את האספה ואת כל רשמיו המגוונים. אחר כך ציין, כמעט בכמיהה, שאף כי נוכח בנוקשות המוסכמות החברתיות ובנטייה האנושית להתייחס לעצמנו ברצינות רבה מדי, הרי שנינה הוקסמה מהאנרגיה שבאספה ומתחושת התכלית שלה.

‘ומה רע בכך?’

‘שום דבר, כנראה,’ הודה הרוזן. ‘פשוט, רק לפני כמה שבועות היא הזמינה אותי לתה כדי לשאול אותי איך מתנהגות נסיכות…’

מרינה הושיטה לרוזן את מכנסיו מעבר לפרגוד ונדה בראשה כמי שצריכה להסביר אמיתות קשות למוח תמים.

‘כל הילדות הקטנות נגמלות מהעניין בנסיכות,’ אמרה. ‘בעצם, הן נגמלות מהעניין בנסיכות מהר יותר מכפי שבנים קטנים נגמלים מהעניין שלהם בהתרוצצות על ארבע.’

הרוזן יצא ממתפרתה של מרינה בתודה, בנפנוף יד ובאחורי מכנסיים שלמים, וכמעט נפל על אחד מנערי השירות שעמד במקרה מחוץ לדלת.

‘סליחה, הרוזן רוסטוב!’

‘הכול בסדר, פטיה. אין צורך להתנצל. אני בטוח שזו היתה אשמתי.’

הנער המסכן, שעיניו נראו פעורות לרווחה, אפילו לא שם לב שאיבד את כובעו. הרוזן הרים אותו מהרצפה, הניח אותו על ראש הנער, איחל לו הצלחה בענייניו ופנה ללכת.

‘אבל העניין שלי הוא איתך.’

‘איתי?’

‘זה מר האלֶקִי. הוא רוצה לדבר. במשרד שלו.’

לא פלא שעיני הנער היו פעורות לרווחה. לא זו בלבד שמר האלֶקי מעולם לא זימן את הרוזן למשרדו, אלא שבארבע השנים שהרוזן התגורר במטרופול, הוא לא ראה את המנהל יותר מחמש פעמים.

יוזף האלקי היה אחד מאותם מנהלים נדירים שהתמחו בסוד האצלת הסמכויות — כלומר, לאחר שהפקיד את ניהול המשימות השונות של המלון בידי סגנים מוכשרים, הסתלק. הוא היה מגיע למלון בשמונה וחצי והולך ישר למשרדו בהבעה מוטרדת, כאילו כבר איחר לפגישה. לאורך הדרך היה משיב על קבלת פניו במנוד ראש קצר, וכשחלף על פני מזכירתו, היה מודיע לה (בעודו בתנועה) שאסור להפריע לו. אחר כך היה נעלם מאחורי דלתו.

ומה קרה כשהיה בתוך משרדו?

היה קשה לדעת, שכן מעטים כל כך זכו לראותו (אם כי, מי שהעיפו בו מבט חטוף דיווחו ששולחנו היה חף מנייר באופן מרשים, הטלפון שלו צלצל לעתים נדירות, ועל הקיר נשענה ספה בצבע בורדו עם כריות שהטביע עליהן היטב את חותמו…).

כשלסגניו של המנהל לא היתה ברירה אלא לדפוק — בשל שרֵפה במטבח או מחלוקת בנוגע לחשבון — היה המנהל פותח את דלתו בהבעת עייפות כזו, באכזבה כזו, בתבוסה מוסרית כזו, שבאופן בלתי נמנע היו המפריעים חשים נחשול של אהדה, מבטיחים לו שידאגו לעניין בעצמם, ואז מצטדקים ונסוגים לאחור. משום כך נוהל המטרופול בצורה מושלמת כמו כל מלון באירופה.

למותר לציין שהרוזן גם נחרד וגם הסתקרן מרצונו הפתאומי של המנהל לפגוש אותו. בלי להרבות בדברים, הוביל אותו פטיה לאורך הפרוזדור, דרך המשרדים האחוריים של המלון, ולבסוף לדלתו של המנהל, שהיתה סגורה, כצפוי. הרוזן ציפה שפֶּטיה יכריז על בואו באופן רשמי ונעצר כמה סנטימטרים מהמשרד, אבל נער השירות החווה במבוכה לעבר הדלת ואחר כך נעלם. לרוזן לא נותרה ברירה אלא לדפוק על הדלת. בתגובה נשמע רשרוש קצר, רגע של דממה והזמנה מוטרדת להיכנס.

הרוזן פתח את הדלת ומצא את מר האלקי יושב לשולחנו עם עט אחוז בתוקף בידו, אבל בלי שום פיסת נייר באופק. ואם כי הרוזן לא נטה להסיק מסקנות נמהרות, הוא הבחין ששערו של המנהל מעוך בצד אחד של ראשו ומשקפי הקריאה שלו היו עקומים על אפו.

‘רצית לדבר איתי?’

‘אה. הרוזן רוסטוב. בבקשה. תיכנס.’

הרוזן ניגש לאחד משני הכיסאות הריקים, שעמדו מול השולחן, והבחין בסדרה מקסימה של תחריטים צבועים ביד שתיארו תמונות ציד בסגנון האנגלי.

‘אילו תמונות משובחות,’ אמר הרוזן והתיישב.

‘מה? אה, כן. ההדפסים. באמת משובחים. כן.’

אבל לאחר שאמר זאת, הסיר המנהל את משקפיו והעביר יד על עיניו. אחר כך נד בראש ונאנח. ולמראהו חש הרוזן גל של אותה אהדה מפורסמת. ‘איך אוכל להיות לך לעזר?’ שאל הרוזן וישב על קצה כיסאו.

המנהל נד בראשו במחוות היכרות, כנראה משום ששמע את השאלה הזו אלף פעמים בעבר, ואחר כך הניח את שתי ידיו על שולחנו.

‘הרוזן רוסטוב,’ פתח ואמר. ‘התארחת במלון הזה שנים רבות. בעצם, אני מניח שביקורך הראשון כאן עוד היה בימי המנהל הקודם…’

‘נכון מאוד,’ אישר הרוזן בחיוך. ‘זה היה באוגוסט 1913.’

‘אכן.’

‘חדר 215, כמדומני.’

‘אה. חדר נפלא.’

שני הגברים השתתקו.

‘הובא לידיעתי,’ המשיך המנהל, אם כי בהיסוס־מה, ‘שכאשר כמה מעובדי המלון מדברים איתך… הם ממשיכים להשתמש ב… תארי כבוד מסוימים.’

‘תארי כבוד?’

‘כן. ליתר דיוק, אני מבין שהם פונים אליך כהוד מעלתך…’

הרוזן שקל לרגע את טענת המנהל.

‘נו, כן. אני מניח שכמה מעובדיך פונים אלי באופן כזה.’

המנהל הנהן וחייך בעצב קל.

‘אני בטוח שאתה מבין באיזה מצב זה מעמיד אותי.’

למעשה, הרוזן לא הבין באיזה מצב העמיד הדבר את המנהל. אבל בהתחשב ברגשות האהדה העמוקים של הרוזן, הוא בפירוש לא רצה להעמיד אותו בשום מצב. לכן הוא הקשיב בתשומת לב כשמר האלקי המשיך לדבר.

‘ברור שאם זה היה תלוי בי, זה מובן מאליו. אבל לנוכח…’

כאן, במקום לתאר במדויק את הסיבות המפורשות, נופף המנהל בידו במחווה לא מוגדרת וקולו דעך. אחר כך הוא כחכח בגרונו.

‘כמובן, אין לי ברירה אלא לדרוש שעובדי יימנעו משימוש במונחים כאלה כשהם פונים אליך. אחרי הכול, אני חושב שנוכל להסכים בלי הגזמה ובלי חשש מהכחשה שהזמנים השתנו.’

משסיכם את דבריו הסתכל המנהל ברוזן, ופניו הביעו כל כך הרבה תקווה, שהרוזן השתדל מיד להרגיעו.

‘זו דרכם של הזמנים להשתנות, מר האלקי. ודרכם של אדונים היא להשתנות איתם.’

המנהל הביט ברוזן בהכרת תודה עמוקה — כאילו לא האמין שמישהו יכול להבין את דבריו טוב כל כך, עד שלא יהיה צורך בהסבר נוסף.

נשמעה דפיקה, וכשהדלת נפתחה עמד בפתח ארקדי, מנהל דלפק הקבלה. כתפי המנהל צנחו למראהו. הוא החווה לעבר הרוזן.

‘כפי שאתה רואה, ארקדי, אני באמצע שיחה עם אחד מאורחינו.’

‘אני מתנצל, מר האלקי, הרוזן רוסטוב.’

ארקדי קד לשני הגברים, אבל לא נסוג.

‘בסדר,’ אמר המנהל. ‘מה העניין?’

ארקדי החווה קלות בראשו כדי לרמוז שאולי עדיף לומר את מה שבא לומר בארבע עיניים.

‘בסדר גמור.’

המנהל נשען על שתי ידיו וקם, דשדש מעבר לשולחנו, יצא למסדרון וסגר את הדלת, והרוזן מצא עצמו לבדו.

הוד מעלתך, הרהר הרוזן פילוסופית. הוד רוממותו, הוד קדושתו, הוד מלכותו. היו זמנים שהשימוש במונחים כאלה היה סימן מהימן שאתה נמצא בארץ תרבותית. אבל כיום, לנוכח…

כאן נופף הרוזן בידו במחווה לא מוגדרת.

‘נו. זה ודאי לטובה,’ אמר.

הוא קם מכיסאו והתקרב לתחריטים שבמבט מדוקדק יותר תיארו שלושה שלבים של ציד שועלים: ‘הרֵיח’, ‘קדימה’, ו’המרדף’. בהדפס השני נראה גבר צעיר במגפיים שחורים נוקשים ובמקטורן אדום נושף בקרן פְּליז שהסתלסלה בזווית של 360 מעלות מהפִּייה ועד הקצה. אין ספק שהקרן היתה חפץ מעוצב להפליא שהביע יופי ומסורת, אך האם היה חיוני לעולם המודרני? לצורך העניין, האם באמת היינו זקוקים לצוות גברים לבושים בהידור, לסוסים גזעיים ולכלבים מאולפים היטב כדי לכתר שועל בשוחה? הרוזן היה יכול לענות על שאלה זו בשלילה, בלי הגזמה ובלי חשש מהכחשה.

שכן למעשה, הזמנים אכן משתנים. הם משתנים ללא הרף. ללא מנוס. במעוף. וכשהם משתנים, הם מקבעים בתבליט זוהר לא רק תארי כבוד מיושנים וקרני ציד, אלא גם מזַמנים מכסף ומשקפות אופרה משובצות באֵם הפנינה, וכל מיני חפצים מעוצבים להפליא שתועלתם פגה.

חפצים מעוצבים להפליא שתועלתם פגה, חשב הרוזן. מעניין…

הרוזן חצה את החדר בשקט, קירב את אוזנו לדלת ושמע את קולותיהם של המנהל, ארקדי ואדם שלישי בחוץ. הם אמנם דיברו בשקט, אבל נימת קולם רמזה שפתרון הבעיה עדיין לא קרוב. הרוזן שב מהר אל קיר התחריטים וספר שני לוחות מעבֶר לתיאור ‘המרדף’. הוא הניח את ידו במרכז הלוח ודחף חזק. הלוח נע קלות. כשנשמעה נקישה, הזיז הרוזן את אצבעותיו והלוח נפתח וחשף תא נסתר. בפנים, בדיוק כמו שהדוכס הגדול תיאר, היתה קופסה מעוטרת עם צירי פליז. הרוזן הכניס את ידו לתא, הרים בעדינות את מכסה הקופסה והם אכן היו שם, מעוצבים להפליא ומונחים להם בשלווה.

‘נפלאים,’ אמר. ‘פשוט נפלאים.’

הארכיאולוג

‘תבחרי קלף,’ אמר הרוזן לקטנה משלוש הבלרינות.

כשנכנס לשליאפין לאפריטיף הלילי הרגיל שלו, גילה הרוזן את הבלרינות עומדות בשורה, ואצבעותיהן העדינות נחות על הבר כאילו התכוונו לבצע פְּלִיֶיה. הגברות הצעירות היו לבדן בבר, מלבד לקוח אחד נוסף שהיה רכון על נחמתו, לכן היה זה אך הולם שהרוזן יצטרף אליהן לשיחה קלה.

הוא ראה בן רגע שהן לא ממוסקבה — שלוש יונים מאלה שגוֹרסקי גייס מהפרובינציות כל ספטמבר לקוֹר דֶה בַּאלֶה.11 גופיהן הקצרים וגפיהן הארוכים היו בסגנון הקלאסי האהוב על הבמאי, אבל פניהן עוד לא הביעו ריחוק כמו הבלרינות המנוסות יותר שלו. ועצם העובדה שהן שתו במטרופול לבדן רמזה על תמימות נעורים. אמנם קִרבת המלון לבולשוי הפכה אותו לבחירה הטבעית לבלרינות צעירות שרצו לחמוק בסוף החזרה, אך אותה קרבה גם חיבבה את המקום על גורסקי בכל פעם שרצה לדון בענייני אמנות עם הפְּרימָה בלרינה שלו. ואם הבמאי יגלה את היונים בעודו לוגם יין מוסקט, בתוך זמן קצר הן ירקדו את הפַּה דֶה דֶה12 בפֶּטְרוֹפַּבְלוֹבְסְק.

הרוזן, שהיה מודע לכך, אולי היה צריך להזהיר אותן.

אבל הבחירה החופשית היתה עיקרון ידוע של תורת המוסר עוד מימי היוונים. ואף כי ימי הרומנטיקה של הרוזן היו מאחוריו, הרי זה מנוגד לאופיו של הג’נטלמן בעל הכוונות הטובות ביותר להמליץ לגברות הצעירות והמקסימות להיפרד מחברתו על סמך השערות.

ולכן ציין הרוזן במקום זאת את יפי הגברות הצעירות, שאל מה הביאן למוסקבה, החמיא להן על הישגיהן, התעקש לשלם על היין שלהן, פטפט איתן על עיירות הולדתן, ולבסוף הציע להראות להן קסם.

אודריוס הקשוב תמיד הביא חפיסת קלפים עם סמל המטרופול.

‘עברו שנים מאז שעשיתי את הטריק הזה,’ הודה הרוזן, ‘אז תהיו סבלניות איתי.’

הוא החל לטרוף את הקלפים, ושלוש הבלרינות התבוננו בו בתשומת לב, אבל כמו אלילות המיתולוגיה, הן התבוננו בשלוש דרכים שונות: הראשונה מבעד לעיני התמימים, השנייה מבעד לעיני הרומנטיקנים והשלישית מבעד לעיני הספקנים. מהיונה בעלת העיניים התמימות ביקש הרוזן לבחור קלף.

בעוד הבלרינה בוחרת קלף, חש הרוזן שמישהו עומד מאחורי כתפו, אבל זה היה צפוי. בלתי נמנע שלהטוט בבר ימשוך צופה סקרן או שניים. אבל כשהסתובב לשמאלו וקרץ, לא מצא צופה סקרן, אלא את ארקדי המיושב בדעתו — שחרג ממנהגו ולא נראה מיושב כלל וכלל.

‘סליחה, הרוזן רוסטוב. צר לי להפריע. אבל תוכל להקדיש לי רגע?’

‘כמובן, ארקדי.’

מנהל דלפק הקבלה חייך בהתנצלות אל הבלרינות, הוביל את הרוזן למרחק כמה פסיעות, ואז הניח לעוּבדות הערב לדבר בשם עצמן: בשש וחצי דפק ג’נטלמן בדלת הסוויטה של המזכיר טָראקוֹבְסְקִי. כשהמזכיר המכובד פתח את הדלת, תבע הג’נטלמן לדעת מי הוא ומה הוא עושה שם! קומרד טראקובסקי המופתע הסביר שהוא מתגורר כרגע בסוויטה וזה מה שהוא עושה שם. הג’נטלמן לא השתכנע מטיעון זה והתעקש להיכנס מיד. קומרד טראקובסקי סירב, אך הג’נטלמן הדף אותו הצדה, חצה את המפתן והחל לחפש בחדרים, אחד אחד, כולל, אהמ, בסַאל דֶה בַּאן13 — שם ערכה גברת טראקובסקי את רחצתה הלילית.

בשלב זה נכנס ארקדי לתמונה, לאחר שהוזעק בדחיפות בטלפון. קומרד טראקובסקי הנסער נופף במקלו ודרש לדבר עם המנהל ‘כאורח קבוע במטרופול וכחבר מפלגה בכיר’.

הג’נטלמן, שכעת ישב על הספה בזרועות שלובות, ענה שזה מתאים לו מאוד — מפני שהוא עמד לזַמן את המנהל בעצמו. ואשר לחברוּת במפלגה, הוא טען שהוא היה חבר מפלגה עוד לפני שקומרד טראקובסקי נולד — טענה מוזרה למדי בהתחשב בכך שקומרד טראקובסקי בן שלושים ושמונה…

הרוזן, שהקשיב בעניין לכל מילה מדברי ארקדי, הוא הראשון שיודה שזה סיפור מרתק. למעשה, זה היה מסוג התקריות המרתקות שעל מלון בינלאומי לשאוף להן כחלק מהפולקלור שלו, ואשר הוא, כאורח במלון, ודאי יספר בהזדמנות הראשונה. אבל הוא לא הבין למה ארקדי בחר דווקא ברגע זה כדי לשתף אותו דווקא בסיפור זה.

‘הרי זה משום שקומרד טראקובסקי מתארח בסוויטה 317, ואותך חיפש הג’נטלמן האמור.’

‘אותי?’

‘כן, לצערי.’

‘מה שמו?’

‘הוא סירב לומר.’

‘אז איפה הוא עכשיו?’

ארקדי הצביע לעבר הלובי.

‘הוא שוחק את השטיח מאחורי עציצי הדקלים.’

‘שוחק את השטיח…?’

הרוזן שרבב את צווארו מחוץ לשליאפין וארקדי רכן בחשש מאחוריו. ואכן, בקצה הלובי נראה הג’נטלמן האמור, גומא את שלושת המטרים בין צמד העציצים.

הרוזן חייך.

אם כי שָמַן במקצת, עדיין התהדר מיכאיל פיודורוביץ’ מינדיך באותו זקן פרוע ובאותה הליכה חסרת מנוחה כמו בני עשרים ושתיים.

‘אתה מכיר אותו?’ שאל מנהל הקבלה.

‘רק כמו אח.’

כשהרוזן ומיכאיל פיודורוביץ’ נפגשו בפעם הראשונה באוניברסיטה המלכותית בסנקט פטרבורג, בסתיו 1907, הם היו שונים זה מזה בתכלית. הרוזן גדל באחוזה בעלת עשרים חדרים וארבעה־עשר משרתים, ואילו מיכאיל גדל בדירה בעלת שני חדרים עם אמו. הרוזן היה ידוע בכל הסלונים בבירה בשל שנינותו, תבונתו וקסמו, ואילו מיכאיל כמעט לא היה ידוע בשום מקום כמי שמעדיף לקרוא בחדרו במקום לבזבז את הערב על שיחות בטלות.

לכאורה, נראה ששני הגברים הצעירים לא נועדו להיות חברים. אבל הגורל לא היה זוכה למוניטין שיצאו לו אם פשוט היה עושה מה שנראה מתבקש. ואכן, מיכאיל נטה להשליך עצמו לתגרה בשל מחלוקת קלה שבקלות, בלי קשר למספר מתנגדיו או גודלם, ואילו לרוזן אלכסנדר רוסטוב היתה נטייה לקפוץ לעזרתו של אדם בעמדת נחיתות, בלי קשר לסיבת התגרה, תהיה טיפשית אשר תהיה. וכך, ביום הרביעי של שנת הלימודים הראשונה שלהם מצאו שני הסטודנטים את עצמם עוזרים זה לזה לקום מהקרקע, תוך כדי ניגוב האבק מברכיהם והדם משפתותיהם.

קרוב לוודאי שההוד וההדר החומקים מאיתנו בשנות נעורינו יזכו לבוז אדיש בבחרותנו ולעיון זהיר בבגרותנו, אך הם ישעבדו אותנו לנצח. וכך, בימים שלאחר פגישתם, האזין הרוזן להבעת האידיאלים הנלהבת של מיכאיל, כפי שמיכאיל האזין לתיאורי הרוזן על מפגשי הטרקלינים של העיר. ובתוך שנה הם חלקו דירה שכורה מעל הסנדלרייה, ליד שדרות סְרֶדְנִי.

כפי שהרוזן ציין לאחר מכן, מזל שהם גרו מעל סנדלרייה — לא היה עוד אדם ברוסיה שיכול לשחוק נעל כמו מיכאיל מינדיך. הוא היה מסוגל ללכת שלושים קילומטרים בחדר בגודל שישה מטרים. הוא יכול ללכת חמישים קילומטרים בתא אופרה ושמונים קילומטרים בתא וידוי. בפשטות, ההליכה היתה מצבו הטבעי של מישקה.

נניח שהרוזן ארגן להם הזמנות לפְּלטונוב להרמת כוסית, לפֶּטרובסקים לארוחת ערב ולנסיכה פֶּטרוֹסיאנה לנשף ריקודים — מישקה תמיד סירב בטענה שבדיוק גילה במעמקי חנות ספרים איזה ספר של מישהו, פְלאמֶנהֶשֶר שמו, שהיה מוכרח לקרוא ללא דיחוי מההתחלה ועד הסוף. אבל לאחר שנשאר לבדו ועלעל בחמישים הדפים הראשונים במונוגרף הקטן של הֶר פלאמנהשר, היה מיכאיל מזנק על רגליו ומתחיל לצעוד מפינה לפינה כדי לבטא את הסכמתו הנלהבת או את התנגדותו הזועמת להנחת היסוד של המחבר, לסגנונו או לסימני הפיסוק שלו. עד כדי כך, שכאשר חזר הרוזן בשתיים בלילה, מישקה אולי לא התקדם מעבר לעמוד החמישים, אך הוא שחק את סוליותיו יותר מצליין בדרך לבזיליקה של פאולוס הקדוש.

משום כך, ההסתערות על סוויטות בבית מלון ושחיקת שטיחים היתה אופיינית ביותר לידידו הוותיק. אך כיוון שמישקה קיבל לא מזמן מינוי חדש באוניברסיטה שלמדו בה בסנקט פטרבורג, התפלא הרוזן שהוא הופיע כך לפתע, ובמצב כזה.

לאחר שהתחבקו, עלו שני הגברים חמש קומות לעליית הגג. מישקה שמע לְמה עליו לצפות וקיבל את נסיבות חייו החדשות של ידידו בלי להביע השתוממות. אבל הוא נעצר מול השידה התלת־רגלית והטה את ראשו כדי להעניק לבסיסה מבט נוסף.

המסות’ של מונטן?’

‘כן,’ אישר הרוזן.

‘אני מניח שהן לא היו לטעמך.’

‘להפך. הן היו בגובה המתאים. אבל אמור לי, ידידי, מה מביא אותך למוסקבה?’

‘להלכה, סאשה, באתי הנה לעזור לתכנן את ועידת הפתיחה של הארס’פ, שתיערך ביוני. אבל חשוב מזה…’

כאן הושיט מישקה יד לתרמיל גב ושלף בקבוק יין שמעל התווית שלו, על הזכוכית, היה תבליט של שני מפתחות מוצלבים.

‘אני מקווה שלא איחרתי יותר מדי.’

הרוזן לקח את הבקבוק. הוא העביר את אגודלו על פני הסמל. אחר כך נד בראשו בחיוך מרוגש.

‘לא, מישקה. כמו תמיד, הגעת בדיוק בזמן.’ אחר כך הוביל את ידידו דרך מקטורניו.

בשעה שהרוזן הלך לשטוף שתי כוסות מ’השגריר’, סקר מישקה את חדר העבודה של חברו במבט אוהד. הוא זיהה את כל השולחנות, הכיסאות וחפצי האמנות. והוא ידע היטב שהם נבחרו מאולמות ‘שעת פנאי’ כמזכרות לתור הזהב.

השנה ודאי היתה 1908 כשאלכסנדר החל להזמין אותו ל’שעת פנאי’ בחודש יולי. הם נהגו לנסוע מסנקט פטרבורג בכמה רכבות שכל אחת מהן היתה קטנה מקודמתה, עד שהגיעו לאותה תחנה קטנה בעשב הגבוה במסילה הצדדית, שם עלו לכרכרת הרוסטובים הרתומה לארבעה סוסים. עם המזוודות על הגג, הרכָּב בכרכרה והמושכות בידי אלכסנדר, היו רוכבים בנוף הכפרי ומנופפים לכל בת איכרים, עד שפנו לדרך עפר מעוטרת בעצי תפוח שהובילה לאחוזה המשפחתית.

באולם הכניסה השילו את מעיליהם, ומזוודותיהם נישאו אל חדרי השינה הגדולים של האגף המזרחי, שבהם יכלו למשוך בחבלי קטיפה כדי לזַמן כוס בירה קרה, או מים חמים לאמבט. אבל לפני הכול היו נכנסים לחדר האורחים, שבו — ליד השולחן הזה ממש, עם הפגודה האדומה — אירחה הרוזנת איזה שכן אציל לתה.

הרוזנת תמיד לבשה שחורים. היא היתה אחת מאותן מטרוניתות שדעותיה העצמאיות הטבעיות, סמכות גילה וקוצר רוחה כלפי קטנוניות הפכו אותה לבעלת ברית של כל בני הנוער המרדנים. לא זו בלבד שהשלימה עם העובדה שנכדהּ היה קוטע שיחות מנומסות כדי לפקפק בעמדות הכנסייה או המעמד השליט, אלא גם נהנתה מכך. וכשאורחיה היו מסמיקים או עונים ברוגז, היתה הרוזנת קורצת למישקה כקושרת קשר, כאילו עמדו שלובי זרוע בקרב נגד כללי הנימוס המגוחכים והגישות המיושנות של התקופה.

לאחר שחלקו כבוד לרוזנת, היו מישקה ואלכסנדר יוצאים מדלתות המרפסת ומחפשים את הלנה. לפעמים היו מוצאים אותה מתחת לפרגולה המשקיפה על הגנים, ולפעמים מתחת לעץ הבוקיצה בעיקול הנהר, אבל בכל פעם שמצאו אותה, היא היתה מרימה את הראש מסִפרה לצלילי צעדיהם ומחייכת בחמימות — בדומה לחיוך שהוצג בדיוקן על הקיר.

אלכסנדר תמיד התנהג מוזר בחברת הלנה. למשל, היה מתמוטט על הדשא וטוען שכרגע פגשו את טולסטוי על הרכבת, או מספר שלאחר שיקול דעת זהיר, החליט להצטרף למנזר ולנדור לשתוק לנצח. מיד. בלי שום דיחוי. או ברגע שיאכלו ארוחת צהריים.

‘אתה באמת חושב שהשתיקה תתאים לך?’ היתה הלנה שואלת.

‘כמו שהחירשות התאימה לבטהובן.’

ואז, לאחר שהעיפה מבט ידידותי במישקה, היתה הלנה צוחקת, מביטה באחיה ושואלת, ‘מה יהיה בסופך, אלכסנדר?’

כולם שאלו את הרוזן אותה שאלה. הלנה, הרוזנת, הדוכס הגדול. מה יהיה בסופך, אלכסנדר? אבל הם שאלו זאת בשלוש צורות שונות.

הדוכס הגדול שאל זאת כשאלה רטורית, כמובן. משקיבל דוח על כישלון בסמסטר, או על חשבון שלא נפרע, היה הדוכס הגדול מזַמן את בן סנדקותו לספרייתו, קורא את המכתב בקול, שומט אותו על שולחנו ושואל את השאלה בלי לחכות לתשובה, בידיעה ברורה שהתשובה תהיה מאסר, פשיטת רגל או שניהם.

אשר לסבתו, שהגיבה במילים אלה כשהרוזן אמר משהו שערורייתי במיוחד, השאלה מה יהיה בסופך, אלכסנדר? היתה הודאה באוזני כל מי שהיה בטווח שמיעה שהוא הנכד החביב עליה, אז אל תצפו ממנה לרסן את התנהגותו.

אבל כשהלנה שאלה את השאלה, היא עשתה זאת כאילו התשובה היא חידה אמיתית. כאילו, למרות לימודיו הסְפּוֹרָדִיִים והתנהגותו השאננה, העולם עוד מחכה לראות את הגבר שהוא נועד להיות.

‘מה יהיה בסופך, אלכסנדר?’ היתה הלנה שואלת.

‘זאת השאלה,’ היה מסכים הרוזן. ואז היה נשכב בדשא ומתבונן בהרהור בלולאות שציירו הגחליליות, כאילו גם הוא תוהה על פשר התעלומה המהותית הזו.

כן, זה היה תור הזהב, חשב מישקה. אבל הוא היה שייך לעבר. עם המותניות והמחוכים, עם ריקודי הקַדריל וקלפי הבֶּזיק, עם הבעלות על הנפשות,14 עם התשלום לבעל האחוזה וצבירת איקונות בפינה. הם היו שייכים לתקופה של גנבת דעת משוכללת ואמונות טפלות — כשבני המזל המעטים סעדו את לבם בנתחי בשר עגל, והרוב סבלו בבערותם.

הם שייכים לאלה, חשב מישקה כשהפנה את מבטו מדיוקנה של הלנה לרומנים מהמאה התשע־עשרה שעיטרו את כוננית הספרים המוכרת. כל אותן הרפתקאות ועלילות אהבה שנטוו בסגנונות הגחמניים שידידו הוותיק העריץ כל כך. אבל כאן, על כוננית הספרים במסגרת הארוכה והצרה, עמד חפץ אמנותי אמיתי — תצלום שחור־לבן של האנשים שחתמו על הסכם פורטסמות כדי לשים קץ למלחמת רוסיה-יפן.

מישקה הרים את התמונה וסקר את הפרצופים, מאופקים ובטוחים בעצמם. הנציגים היפנים והרוסים עמדו במערך רשמי, בצווארונים לבנים גבוהים, שפמים, עניבות פרפר והבעות שרמזו על איזו תחושת הישג מזהירה — לאחר שסיימו במשיכת קולמוס את המלחמה שדומיהם פתחו בה מלכתחילה. ושם, בצד שמאל, עמד הדוכס הגדול בכבודו ובעצמו: ציר מיוחד מחצר הצאר.

בביקורו ב’שעת פנאי’ ב־1910, חזה מישקה בפעם הראשונה במסורת ארוכת הימים של הרוסטובים — התכנסות ביום השנה העשירי למותו של בן משפחה כדי להרים כוס שאטוֹנֶף דוּ פּאפּ. יומיים לאחר שהרוזן והוא הגיעו לחופשתם, החלו האורחים לבוא. בארבע אחר הצהריים התמלא כביש הגישה במרכבות, בכרכרות בעלת ארבעה אופנים, בכרכרות פתוחות ובכרכרות בעלות שני אופנים ממוסקבה ומסנקט פטרבורג ומכל המחוזות הסמוכים. וכשהמשפחה התכנסה באולם בחמש, היה זה הדוכס הגדול שהתכבד בהרמת הכוסית הראשונה לזכר הורי הרוזן שמתו בהפרש של כמה שעות זה מזה.

איזו אישיות מדהימה היה הדוכס הגדול. דומה היה שנולד בלבוש מלא — לעתים רחוקות ישב, מעולם לא שתה, ומת על גב סוסו בעשרים ואחד בספטמבר 1912 — בדיוק לפני עשר שנים.

‘הוא היה טיפוס אמיתי.’

מישקה הסתובב וראה את הרוזן עומד מאחוריו ושתי כוסות בורדו בידו. ‘גבר מתקופה אחרת,’ אמר מישקה בהערצה מסוימת והחזיר את התמונה למדף. אחר כך נפתח הבקבוק, היין נמזג, ושני החברים הוותיקים הרימו את כוסותיהם באוויר.

‘איזו חבורה אספנו, סאשה…’

לאחר שהרימו כוס לכבוד הדוכס הגדול והעלו זיכרונות מימים עבָרוּ, התמקדו החברים הוותיקים בוועידה הקרובה של הארס’פ, ראשי תיבות של האיגוד הרוסי של הסופרים הפרולטריים.

‘זאת תהיה אספה יוצאת מהכלל. אספה יוצאת מהכלל בתקופה יוצאת מהכלל. אחמטובה, בולגקוב, מאיאקובסקי, מנדלשטם — סופרים שעד לא מזמן לא יכלו לסעוד באותו שולחן מחשש למעצר — כולם יהיו שם. כן, במשך השנים הדגישו את ההבדלים הסגנוניים ביניהם, אבל ביוני הם יתאספו כדי ליצור נוֹבַאיָה פּוֹאֶזִיָה, שירה חדשה. שירה אוניברסלית, סאשה. שירה שאינה מהססת ואינה מתרפסת. שירה שהנושא שלה הוא רוח האדם, ושההשראה שלה הוא העתיד!’

בדיוק לפני שאמר שירה בפעם הראשונה, זינק מישקה על רגליו, ועכשיו צעד בחדר העבודה הקטן של הרוזן מפינה לפינה, כאילו ביטא את רעיונותיו בפרטיות דירתו.

‘אתה ודאי זוכר את היצירה של תוֹמְסֶן הדני…’

(הרוזן לא זכר את היצירה של תומסן הדני. אבל הוא אף פעם לא הפריע למיכאיל הצועד, כפי שלא היה מפריע לוויוולדי וכינורו.)

‘תומסן הארכיאולוג חילק את תקופות האדם לאבן, לברונזה ולברזל, באופן טבעי למדי, בהתאם לכלים הפיזיים שהגדירו כל עידן. אבל מה עם התפתחותו הרוחנית של האדם? מה עם התפתחותו המוסרית? אני אומר לך, הן התפתחו ממש באותה צורה. בתקופת האבן היו הרעיונות בראשו של איש המערות קהים כמו האלה בידו; הם היו מחוספסים כמו הצור שממנו התיז ניצוצות. בתקופת הברונזה, כשכמה פיקחים גילו את תורת המתכות, כמה זמן עבר עד שייצרו מטבעות, כתרים וחרבות? אותו שילוש לא קדוש שהאדם הפשוט השתעבד לו באלף השנים הבאות.’

מישקה נעצר והתבונן בתקרה.

‘אחר כך הגיעה תקופת הברזל — ואיתה מנוע הקיטור, מכבש הדפוס והרובה. זה באמת היה שילוש שונה לגמרי. אמנם הבורגנות פיתחה את הכלים האלה כדי לקדם את המטרות שלה, אבל באמצעות הקטר, הדפוס והאקדח התחיל הפרולטריון לשחרר את עצמו מהעבודה, מהבּוּרוּת ומהעריצוּת.’

מישקה נד בראשו בהערכה למהלך ההיסטוריה, או לתחביר של ניסוחיו.

‘נו, ידידי, אני חושב שנוכל להסכים שתקופה חדשה התחילה: תקופת הפלדה. עכשיו אנחנו יכולים לבנות תחנות כוח, גורדי שחקים, מטוסים.’

מישקה פנה אל הרוזן.

‘ראית את מגדל השידור שוּחוֹב?’

הרוזן לא ראה.

‘איזה דבר יפהפה, סאשה. מבנה בגובה שישים מטרים, מפלדה לוליינית, שממנו אפשר לשדר את החדשות והידיעות האחרונות — וכן, את היצירות הסנטימנטליות של צ’ייקובסקי שלך — לביתו של כל אזרח בטווח של מאה וחמישים קילומטרים. והמוסריות הרוסית צועדת יד ביד עם כל אחד מהחידושים האלה. אולי בתקופתנו נחזה בסוף הבערוּת, בסוף הדיכוי, בהתהוות של האחווה האנושית.’

מישקה עצר ונופף יד באוויר.

אבל מה עם השירה? אתה שואל. מה עם המילה הכתובה? נו, אני יכול להבטיח לך שגם היא מתקדמת. פעם היא נוצרה מברונזה ומברזל, והיום מייצרים אותה מפלדה. השירה שלנו כבר אינה אמנות בארבע שורות, דַקטילים ומשלים משוכללים, אלא אמנות הפעולה. אמנות שתדהר על פני היבשות ותשדר מוזיקה לכוכבים!’

לוּ שמע הרוזן במקרה נאום כזה מפי סטודנט בבית קפה, אולי היה מציין בבדיחוּת הדעת שמשורר כנראה כבר לא יכול להסתפק בכתיבת פיוט. כעת חייב השיר להיות תוצר של אסכולה בעלת מנשר משלה ולתבוע לו חזקה על הרגע באמצעות גוף ראשון רבים וזמן עתיד, עם שאלות רטוריות ואותיות רישיות וצבא של סימני קריאה! ויותר מכול, הוא חייב להיות נובאיה.

אבל כפי שנאמר, אלה יכלו להיות מחשבותיו של הרוזן לוּ שמע במקרה מישהו אחר מדבר. למשמע הנאום מפיו של מישקה, התמלא הרוזן שמחה.

שכן עובדה היא שאדם יכול לחיות בניגוד למוסכמות. ייתכן שאדם ייוולד בעיר ידועה בתרבותה הייחודית, ועם זאת, עצם ההרגלים, האופנות והרעיונות המרוממים את העיר בעיני העולם לא יתקבלו כלל על דעתו. במהלך חייו הוא יביט סביבו במבוכה, ולא יבין את נטיותיהם או את שאיפותיהם של חבריו.

אדם כזה יכול לשכוח מרומנטיקה או מהצלחה מקצועית; אלה נועדו לאנשים שמתאימים לזמנם. האפשרויות הנתונות לאדם כזה הן לנעור כמו פרד או למצוא נחמה כלשהי בספרים נשכחים שהתגלו בחנויות ספרים נשכחות. וכששותפו לחדר כושל הביתה בשתיים בלילה, אין לו ברירה אלא להקשיב בתדהמה דמומה לסיפורי הדרמות האחרונות מהסלונים העירוניים.

זה היה גורלו של מישקה רוב חייו.

אבל אירועים יכולים להתרחש כך שהאדם שחי בניגוד למוסכמות ימצא את עצמו במקום הנכון בזמן הנכון. האופנות והעמדות, שנראו לו כה זרות, מוסטות הצדה ומוחלפות באופנות ובעמדות שעולות בקנה אחד עם רגשותיו העמוקים ביותר. ואז, כמו מלח בודד שנסחף שנים בים לא מוכר, הוא מתעורר לילה אחד ומגלה קבוצת כוכבים מוכרת מעל ראשו.

וכשזה קורה — היערכות הכוכבים המחודשת ויוצאת הדופן הזו — האיש שחי זמן כה רב בניגוד למוסכמות חווה צלילוּת עילאית. לפתע כל מה שהתרחש נראה כמהלך אירועים הכרחי, ולכל מה שעומד לקרות יש מקצב וטעם.

כשהשעון המצלצל פעמיים ביום הכריז על השעה שתים־עשרה, אפילו מישקה ראה את הצורך בשתיית כוס יין נוספת, והם הרימו כוסית לא רק לזכר הדוכס הגדול, אלא גם לזכר הלנה והרוזנת, לחיי רוסיה ול’שעת פנאי’, לשירה ולצעידה ולכל היבט חיים ראוי שיכלו לחשוב עליו.

ההופעה

ערב אחד בשלהי דצמבר פסע הרוזן במסדרון לפיאצה, ואף על פי שהיה במרחק כחמישים מטרים מהיציאה הקרובה לרחוב, הרגיש בפירוש משב רוח מקפיא. הרוח חלפה על פניו בכל הרעננות והבהירוּת של ליל חורף מואר באור כוכבים. לאחר שנעצר וחיפש סביבו, התחוור לו שרוח הפרצים באה מ… המלתחה, שטַניה המשגיחה השאירה ללא השגחה. וכך, במבט לשמאלו ומבט לימינו, נכנס הרוזן פנימה.

נראה שבדקות שקדמו לכניסתו היתה תנועה ערה של אנשים שכה נחפזו לארוחת הערב, עד שהאוויר החורפי טרם התפוגג מבדי מעיליהם. הנה מעיל חורף של חייל ששלג בזוק על כתפיו; הנה מקטורן צמר של בירוקרט, עדיין לח; והנה מעיל חורפן שחור עם צווארון סמור (או שמא צובל?) שקרוב לוודאי היה שייך לפילגשו של קומיסר.

הרוזן קירב שרוול אל פניו והבחין בריח עשן מהאח ובשמץ של אוֹ דֶה קולון אוריינטלי. צעירה יפהפייה זו יצאה מאיזה בית הדוּר בטבעת השדרות, וכנראה הגיעה במכונית שחורה כמעילה. או אולי בחרה ללכת ברחוב טברסקאיה שבו ניצב פסל פושקין מהורהר אך תקיף בשלג הטרי. או טוב מזה, באה במזחלת שפרסות סוסיה נוֹקשות על אבני המרצפת וקול השוט מתואם עם קריאת הרכָּב, האיה!

כך היו הרוזן ואחותו מתגברים על הקור בערב חג המולד. האח והאחות היו מבטיחים לסבתם שישובו עד חצות, ויוצאים בטְרוֹיקָה15 שלהם לאוויר הלילה הקפוא כדי לבקר את שכניהם. עם המושכות בידי הרוזן ופרוות זאב על ברכיהם, היו חוצים את האחו התחתון לדרך הכפרית, שם היה הרוזן קורא: את מי נבקר קודם? את הבּוֹבְּרינסקים, או את הדָווידוֹבים?

אבל בין שביקרו שכן ובין שפנו למקום אחר לגמרי, תמיד היה משתה, אח מבוערת וקבלת פנים. תמיד היו שמלות זוהרות ועור סמוק, דוֹדים רגשנים שמרימים כוסית בעיניים דומעות וילדים שמרגלים מהמדרגות. ומוזיקה? היו שירים שרוקנו את כוסך והכריחו אותך לקום. שירים שהמריצו אותך לזנק ולקפץ באופן שהסווה את גילך. שירים שבגללם הסתובבת והסתחררת עד שהלכת לאיבוד לא רק בין חדר האורחים לסלון, אלא בין שמים לארץ.

כשקרבה שעת חצות היו האחים רוסטוב יוצאים בצעד כושל מביקורם השני או השלישי בחיפוש אחר מזחלתם. צחוקם היה מהדהד מתחת לכוכבים, וצעדיהם היו מתפתלים בעקומות רחבות הלוך ושוב על פני העֲקֵבות הישרות שהותירו כשאך הגיעו — עד כדי כך, שבבוקר היו מארחיהם מוצאים בשלג סימן גדול של מפתח סול שציירו במגפיהם.

עם חזרתם לטרויקה, היו דוהרים על פני הנוף הכפרי ומקצרים דרך הכפר פֶּטְרוֹבְסְקוֹיֶה, שכנסיית העלייה ניצבה בו לא הרחק מחומות המנזר. מגדל הפעמון של הכנסייה הוקם ב־1814 לכבוד תבוסתו של נפוליאון, ורק מגדל איוואן הגדול בקרמלין התחרה בו. עשרים פעמוניו חושלו מתותחים שהפולש נאלץ לנטוש במהלך נסיגתו, כך שכל צלצול השמיע כמדומה: תחי רוסיה! יחי הצאר!

אבל כשהיו מגיעים לעיקול בדרך, המקום שהרוזן נהג למתוח בו את המושכות כדי להאיץ בסוסים הביתה, היתה הלנה מניחה יד על זרועו כדי לאותת שיאט את הסוסים — שכן שעת חצות בדיוק הגיעה, וקילומטר וחצי מאחוריהם החלו פעמוני העלייה להיטלטל ולהמטיר את צלצוליהם על הקרקע הקפואה בהמנון קדוש. ובהפוגה שבין המזמורים, לוּ הקשבת בתשומת לב, היית שומע את פעמוני קתדרלת המלאך מיכאל במרחק כחמישה־עשר קילומטרים משם — ואחר כך את פעמוני קתדרלת סופיה הקדושה במרחק גדול עוד יותר — קוראים זה לזה כלהקת אווזים על פני האגם בשעת בין ערביים.

פעמוני כנסיית העלייה

ב־1918, עם חזרתו המהירה מפריז, חלף הרוזן דרך פטרובסקויה ונתקל בחבורה של איכרים שהתרוצצו בתדהמה אילמת מול חומות המנזר. מתברר שחיל הפרשים האדום הגיע באותו בוקר עם שיירת עגלות ריקות. בהוראת מפקדם הצעיר, טיפסה חוליית קוזקים על מגדל הפעמונים והוציאה את הפעמונים זה אחר זה מִצריח הכנסייה. כשהגיעה השעה להוציא את הפעמון הגדול, נשלחה חוליית קוזקים שנייה במעלה המדרגות. הם הניפו את הפעמון הענקי מהוו, איזנו אותו על המעקה והשליכו אותו לאוויר. הוא עשה סלטה אחת ונחת באבק בחבטה.

כשאב המנזר מיהר החוצה להתייצב מול המפקד — תבע בשם האל שיחדלו מיד מחילול הקודש הזה — נשען המפקד על עמוד והדליק סיגריה.

‘תנו לקיסר את אשר לקיסר,’ אמר, ‘ולאלוהים את אשר לאלוהים,’16 והורה לאנשיו לגרור את אב המנזר במעלה מגדל הפעמונים ולהשליכו מהצריח לזרועות הבורא.

הבולשביקים כנראה החרימו את פעמוני כנסיית העלייה ליצור ארטילריה, וכך השיבו אותם לתחום שממנו באו. אם כי למיטב ידיעתו של הרוזן, התותחים שחולצו מנסיגתו של נפוליאון כדי לצקת את פעמוני כנסיית העלייה חושלו מפעמוני ‘לָה רוֹשֶל’, שקודם לכן חושלו מרוֹבים בריטיים שנתפסו במלחמת שלושים השנים. מפעמונים לתותחים ובחזרה, מעכשיו ועד קץ כל הימים. כזה הוא גורלה של עפרת הברזל.

‘הרוזן רוסטוב…?’

הרוזן הרים את עיניו מחלומו בהקיץ וראה את טניה עומדת בפתח הדלת.

‘נראה כמו צובל,’ אמר הרוזן ושמט את השרוול. ‘כן, זה בהחלט צובל.’

דצמבר בפיאצה…

מיום פתיחת שערי המטרופול, נשאו אנשי מוסקבה הטובים את עיניהם לפיאצה שקבעה את אווירת העונה. שכן כבר בחמש אחר הצהריים באחד בדצמבר קושט החדר בציפייה לראש השנה האזרחית. על המזרקה נתלו זרי ירוק־עד עם גרגירים אדומים. מהמרפסות ירדו שרשרות נורות. והחוגגים? הם הגיעו מרחבי מוסקבה, עד שבשמונה בערב, כשהתזמורת החלה לנגן את שיר החג הראשון שלה, כל השולחנות היו תפוסים. בתשע גררו המלצרים כיסאות מהפרוזדורים כדי שהמאחרים בנשף יוכלו לכרוך את זרועותיהם סביב כתפי חבריהם. ובמרכז כל שולחן — בין שהמסובים היו שועי ארץ ובין שהיו פשוטי עם — נחה מנת קוויאר, שכן גאוניותו של מעדן מסוים זה הוא שאפשר ליהנות ממנו בגרמים או בקילוגרמים.

משום כך התאכזב הרוזן קמעה כשנכנס לפיאצה בעשרים ואחד בדצמבר, היום הקצר ביותר בשנה, ומצא חדר אוכל לא מקושט, מעקות נטולי נורות, אקורדיוניסט על בימת התזמורת ושני שלישים מהשולחנות ריקים.

אבל כפי שכל ילד יודע, פתיחת העונה צריכה להישמע מבפנים. ושם, ליד שולחנה הרגיל הסמוך למזרקה, ישבה נינה וסרט ירוק כהה כרוך סביב מותני שמלתה הצהובה.

‘חג שמח,’ אמר הרוזן בקידת נימוסים כשהגיע לשולחן.

נינה קמה וקדה לו. ‘חג שמח ומבורך, אדוני.’

כשישבו עם מפיות על ברכיהם הסבירה נינה, שהרשתה לעצמה להזמין מתאבן, שהיא אמורה לפגוש את אביה לארוחת ערב מאוחר יותר.

‘הגיוני מאוד,’ אמר הרוזן.

באותו רגע הופיע ההגמון, נושא מגדל גלידה קטן.

‘המתאבן?’

‘כן,’ ענתה נינה בצרפתית.

ההגמון הניח את הקערית מול נינה בחיוך ירא שמים, הסתובב ושאל אם הרוזן ירצה תפריט (כאילו לא ידע את המנות בעל־פה!).

‘לא, תודה, אישי הטוב. רק כוס שמפניה וכפית.’

נינה, שהיתה שיטתית בכל הדברים החשובים, אכלה את הגלידה שלה לפי סדר הצבעים, מהטעם הבהיר ביותר אל הכהה ביותר. וכך, לאחר שכבר חיסלה את גלידת הווניל הצרפתי, עברה כעת לכדור גלידת הלימון, שהתאים להפליא לשמלתה.

‘נו,’ אמר הרוזן, ‘את מצפה בקוצר רוח לביקור בבית?’

‘כן, יהיה נחמד לפגוש את כולם,’ אמרה נינה. ‘אבל כשנחזור למוסקבה בינואר, אני אלך לבית הספר.’

‘לא נראה שהרעיון מלהיב אותך במיוחד.’

‘אני מפחדת שבית הספר יהיה משעמם נורא,’ הודתה נינה, ‘ופשוט מלא ילדים.’

הרוזן הנהן בכובד ראש כדי להודות בסבירות הוודאית שיהיו ילדים בבית הספר. אחר כך נעץ את כפיתו בגלידת תות השדה וציין שהוא נהנָה מאוד מבית הספר.

‘כולם אומרים לי את זה.’

‘אהבתי לקרוא את ה’אודיסיאה’ ואת ה’איניאדה’, ורכשתי כמה מהחברים הכי טובים בחיי…’

‘כן, כן,’ אמרה נינה וגלגלה את עיניה. ‘גם את זה כולם אומרים לי.’

‘טוב, לפעמים כולם אומרים לך משהו מפני שהוא נכון.’

‘לפעמים,’ הבהירה נינה, ‘כולם אומרים לך משהו מפני שהם כולם. אבל למה להקשיב לכולם? כולם כתבו את ה’אודיסיאה’? כולם כתבו את ה’איניאדה’?’ היא נדה בראשה ואחר כך סיכמה בהחלטיות: ‘ההבדל היחיד בין כולם לאף אחד הוא כל הנעליים.’

ייתכן שהרוזן היה צריך לעבור נושא. אבל הרעיון שידידתו הצעירה תתחיל את ימי לימודיה במוסקבה בהשקפה כה אומללה לא היה לרוחו. בעודה אוכלת את הכדור הסגול כהה (כנראה גלידת אוכמניות), הוא שקל איך להסביר בצורה הטובה ביותר את יתרונות החינוך הפורמלי.

‘אמנם יש לבית הספר כמה היבטים מייגעים,’ הודה לאחר רגע, ‘אבל אני חושב שבסוף תגלי לשמחתך שהחוויה הרחיבה את אופקייך.’

נינה הרימה את מבטה.

‘למה אתה מתכוון בזה?’

‘למה אני מתכוון במה?’

‘בהרחיבה את אופקייך.’

הרוזן לא חשב שטענתו דורשת הוכחה, ולכן לא הכין פירוט. משום כך, לפני שענה, אותת להגמון בבקשה לכוס שמפניה נוספת. במשך מאות בשנים שימשה השמפניה להשקת נישואים וספינות. הרוב מניחים שזה מפני שהמשקה כה חגיגי במהותו, אבל למעשה משתמשים בו בתחילתם של מבצעים מסוכנים אלה מפני שאין כמוהו לעידוד ההחלטיוּת. כשהונחה הכוס על השולחן, לגם הרוזן לגימה שהיתה גדולה דיה לדגדוג הסינוסים שלו.

‘בהרחבת אופקייך,’ פתח ואמר, ‘התכוונתי לומר שהחינוך יעניק לך תחושה של היקף העולם, של פלאיו ושל דרכי החיים הרבות והמגוונות שלו.’

‘לא אשיג את זה בצורה יותר יעילה בטיולים?’

‘טיולים?’

‘אנחנו מדברים על אופקים, נכון? קו האופק ההוא בקצה שדה הראייה? במקום לשבת בשורות מסודרות בבית ספר, לא כדאי לי יותר ללכת לכיוון קו אופק ממשי כדי שאוכל לראות מה יש מאחוריו? זה מה שמרקו פולו עשה כשהוא נסע לסין. ומה שקולומבוס עשה כשהוא נסע לאמריקה. ומה שפְּיוֹטֶר הגדול עשה כשהוא נסע באירופה בעילום שם!’

נינה השתתקה כדי לאכול מלוא הפה גלידת שוקולד, וכשנראה שהרוזן עומד לענות לה, נופפה בכפית כדי לציין שטרם סיימה. הוא חיכה בתשומת לב שתבלע.

‘אתמול בערב אבא לקח אותי ל’שחרזדה’.’

‘אה,’ ענה הרוזן (אסיר תודה על שינוי הנושא). ‘רימסקי קורסקוב במיטבו.’

‘אולי, אין לי מושג. העניין הוא: לפי התוכנייה, הקומפוזיציה נועדה ‘להקסים’ את המאזינים עם ‘עולם לילות עֲרָב’.’

‘ממלכתו של אלדין ומנורת הקסמים,’ אמר הרוזן בחיוך.

‘בדיוק. ובעצם, כל מי שהיה בתיאטרון נראה לגמרי מוקסם.’

‘נו, הרי לך.’

‘אבל אף אחד מהם לא התכוון לנסוע לעֲרָב — אפילו שהמנורה מגיעה משם.’

רצה הגורל, ובדיוק ברגע שנינה הצהירה זאת, גמר האקורדיוניסט לנגן שיר אהוב, והחדר המאוכלס בדלילות פרץ במחיאות כפיים. נינה נשענה לאחור והחוותה בשתי ידיה לרעֶיהָ במסעדה, כאילו תשואותיהם היו הוכחה ניצחת לעמדתה.

שחקן שח טוב ניכר בכך שאינו מהסס להפיל את מלכו כשהוא רואה שהתבוסה בלתי נמנעת, ולא משנה כמה מהלכים נותרו עוד במשחק. לכן שאל הרוזן:

‘איך המתאבן שלך?’

‘מצוין.’

כעת ניגן האקורדיוניסט לחן קטן ועליז שהזכיר מזמור חג מולד אנגלי. הרוזן ראה בכך אות, וציין שהוא רוצה להרים כוסית.

‘זאת עובדת חיים עצובה אבל בלתי נמנעת,’ פתח ואמר, ‘שככל שאנו מזדקנים, המעגלים החברתיים שלנו קטֵנים. אולי זה בגלל הצטברות של הֶרגלים, ואולי בגלל הידלדלות המרץ, אנחנו פתאום מוצאים את עצמנו בחברת מעט פרצופים מוכרים. לכן אני חושב שנפל בחלקי מזל גדול שבשלב זה של חיי מצאתי ידידה טובה חדשה.’

לאחר מכן פשפש הרוזן בכיסו והושיט לנינה מתנה.

‘הנה משהו קטן שהועיל לי מאוד כשהייתי בגילך. אני מקווה שהיא תשמש אותך עד שתיסעי בעילום שם.’

נינה חייכה באופן שרמז (לא בצורה משכנעת במיוחד) שהוא ממש לא היה צריך. אחר כך פתחה את העטיפה וחשפה את משקפת האופרה המשושה של הרוזנת רוסטובה.

‘היא היתה שייכת לסבתי,’ אמר הרוזן.

נינה נאלמה דום בפעם הראשונה מאז היכרותם. היא סובבה את המשקפת הקטנה בידיה והתפעלה מציפוי אֵם הפנינה ומאביזרי הפליז העדינים. אחר כך קירבה אותה לעיניה כדי לסקור לאט את חדר האוכל.

‘אתה מכיר אותי יותר טוב מכולם,’ אמרה כעבור רגע. ‘אנצור אותה עד יום מותי.’

העובדה שלא חשבה להביא לרוזן מתנה נראתה לו מובנת לחלוטין. אחרי הכול, היא רק ילדה; והימים שבהם פתח עטיפות של הפתעות היו בפירוש מאחוריו.

‘כבר מאוחר,’ אמר הרוזן. ‘אני לא רוצה שתיתני לאבא שלך לחכות.’

‘כן,’ הודתה נינה בצער. ‘אני כבר צריכה ללכת.’

אחר כך העיפה מבט לאחור, לעבר עמדת המנהל, והרימה את ידה כמי שמבקשת חשבון. אבל כשהמנהל התקרב לשולחן, הוא לא הביא עמו חשבון. במקום זאת הביא קופסה צהובה גדולה קשורה בסרט ירוק כהה.

‘הנה,’ אמרה נינה, ‘משהו קטן בשבילך. אבל אתה חייב להבטיח שלא תפתח את הקופסה עד חצות.’

כשנינה יצאה מהפיאצה להצטרף לאביה, התכוון הרוזן לשלם את החשבון, ללכת לבויארסקי (לצלע טלה בציפוי עשבי תיבול), ואז לפרוש לחדר העבודה שלו עם כוס פּוֹרט ולחכות לצלצול השעה שתים־עשרה. אבל כשהאקורדיוניסט פצח במזמור חג שני, גילה הרוזן שתשומת לבו נמשכת לשולחן הסמוך: הצעיר שהסב לידו נראה בשלב המוקדם של תגלית רומנטית.

אותו בחור, עם חתימת שפם, ישב כנראה באיזה אולם הרצאות והתפעל מסטודנטית בשל חריפות שכלה והופעתה הרצינית. בסופו של דבר אזר עוז להזמין אותה לצאת איתו, אולי בתואנה של דיבורים על איזה עניין אידיאולוגי. וכעת הנה היא, יושבת מולו בפיאצה ומסתכלת סביבה בלי חיוך על פניה ובלי מילה על שפתיה.

בניסיון להפר את הדממה הזכיר הבחור את הכינוס הקרוב לאיחוד הרפובליקות הסובייטיות — מהלך פתיחה סביר בהתחשב בהופעתה הדעתנית. ואכן, לגברת הצעירה היו דעות בנושא אבל בעודה מביעה אותן בשאלת עֵבֶר הקווקז, נטתה רוח הדברים לכיוון הטכני. יתרה מזו, היה ברור שהצעיר, שלבש אותה הבעה רצינית, לא עומד בלחץ. לוּ יעז להביע עכשיו את דעתו, בוודאי יתגלה כמעמיד פנים, כאדם המחזיק בדעות שגויות בנוגע לענייני היום הבוערים. משם עלול הערב רק להידרדר, ובסופו יגרור הצעיר את תקוותיו מאחור כמו ילד נזוף שגורר את הדובי שלו במעלה המדרגות.

אבל בדיוק ברגע שהגברת הצעירה הזמינה אותו לחלוק את מחשבותיו בנושא, החל האקורדיוניסט לנגן לחן קטן בסגנון ספרדי. הדבר ודאי פרט על נימי נפשה, מפני שהיא קטעה את דבריה, הביטה במוזיקאי ותהתה בקול רם מנין המנגינה.

‘היא מ’מפצח האגוזים’,’ ענה הצעיר בלי לחשוב.

מפצח האגוזים’…’ חזרה הצעירה.

בהתחשב ברצינות הבעתה, לא היה ברור מה חשבה על מנגינה זו מתקופה אחרת. במצב כזה היו בעלי ניסיון רבים מייעצים לצעיר להיזהר — לחכות ולשמוע אילו אסוציאציות העלתה בה המנגינה. במקום זאת, הוא פעל; ובאומץ רב.

‘כשהייתי קטן, סבתא שלי לקחה אותי כל שנה.’

הגברת הצעירה פנתה מהמוזיקאי בחזרה לבן לווייתה.

‘אני מניח שיש מי שחושבים שהמוזיקה סנטימנטלית,’ המשיך ואמר, ‘אבל אני תמיד הולך לבלט כשמעלים אותו בדצמבר, גם אם אני צריך ללכת לבדי.’

כל הכבוד, בחור.

ההבעה על פני הנערה התרככה במידה ניכרת ובעיניה ניצת שמץ של עניין, שהנה יש במכרהּ החדש היבט לא צפוי, משהו טהור ועמוק ולא מתנצל. שפתיה נפתחו בכוונה להציג שאלה —

‘אתם מוכנים להזמין?’

זה היה ההגמון שגחן מעל שולחנם.

ברור שהם לא מוכנים להזמין, רצה הרוזן לצעוק. כל שוטה היה רואה זאת!

בחור נבון היה שולח את ההגמון לכל הרוחות ומבקש מהגברת הצעירה להמשיך לשאול. במקום זאת הוא הרים בצייתנות את התפריט. אולי דמיין שהמנה המושלמת תקפוץ מהדף ותזדהה בשמה. אבל לצעיר מלא תקוות שמנסה להרשים צעירה רצינית, היה תפריט הפיאצה מסוכן כמו מֵצַר מֶסינה. משמאל חיכתה לו סְקילָה בדמות מנות זולות שעלולות לרמוז על בינוניות וקמצנות; ומימין ארבה לו כָריבְּדיס בדמות מעדנים שיכלו לרוקן את כיסו ולהצביע על יומרנותו. מבטו של הצעיר נדד הלוך ושוב בין שתי הסכנות המנוגדות. אבל אז צץ במוחו רעיון מבריק והוא הזמין את הנזיד הלטבי.

לא רק שמחירו של תבשיל מסורתי זה של בשר חזיר, בצל ומִשמשים היה הוגן, אלא שהוא גם היה אקזוטי למדי; ובדרך כלשהי הוא הדהד לאותו עולם של סבתות וחופשות ונעימוֹת סנטימנטליות שעמדו לדון בהן כשנקטעו בגסות כה רבה.

‘אני אזמין אותו דבר,’ אמרה הגברת הצעירה והרצינית שלנו.

אותו דבר!

היא הציצה במכרהּ הצעיר ומלא התקווה באותו שמץ של עדינות שנטשה הפגינה כלפי פְּיֶיר ב’מלחמה ושלום’ בסוף כרך ב’.

‘ותרצו איזה יין לליווי הנזיד?’ שאל ההגמון.

הצעיר היסס ואחר כך הרים את רשימת היינות בידיים לא החלטיות. ייתכן שזאת היתה הפעם הראשונה בחייו שהזמין בקבוק יין. ולא זו בלבד שהוא לא הבין את סגולותיו של בציר 1900 לעומת 1901, הוא אפילו לא הבדיל בין בורגונדי לבּוֹרדוֹ.

ההגמון לא נתן לצעיר יותר מדקה לשקול את אפשרויותיו, גחן קדימה והצביע על הרשימה בחיוך מתנשא.

‘אולי הרִיוֹחָה.’

הריוחה? זה בהחלט יין שיתנגד לנזיד כפי שאכילס התנגד להקטור. הוא יקטול את התבשיל במכה לראש ויגרור אותו מאחורי מרכבתו עד שיבחן את עוז רוחו של כל גבר בטרויה. מלבד זאת, ברור שהוא עלה פי שלושה מכפי שהצעיר יכול לשלם.

במנוד ראש הרהר הרוזן שפשוט אין תחליף לניסיון. זאת היתה הזדמנות אידיאלית למלצר למלא את ייעודו. לו היה ממליץ על יין הולם, היה יכול להרגיע את הצעיר, להשלים ארוחה ולקדם את הרומן, הכול במכה אחת. אבל אם מהיעדר רגישות ואם מחסך בתבונה, ההגמון לא רק נכשל בייעודו, אלא גם דחק את הלקוח לפינה. והצעיר, שבבירור לא ידע מה לעשות והחל להרגיש כאילו כל המסעדה צופה בו, עמד לקבל את הצעת ההגמון.

‘אם יורשה לי,’ התערב הרוזן. ‘ליד הנזיד הלטבי, אין בחירה טובה מבקבוק מוּקוּזאני.’

הרוזן רכן לעבר שולחנם והחווה לעבר הרשימה באצבעות מופרדות להפליא כפי שעושה אנדריי. העובדה שמחיר היין הזה היה רק חלקיק ממחיר הריוחה היא לא נושא לשיחה בין ג’נטלמנים. במקום זאת ציין הרוזן בפשטות: ‘למעשה, תושבי גרוזיה מגדלים את הענבים שלהם בתקווה שיום אחד הם ילוו נזיד כזה.’

הצעיר החליף מבט מהיר עם ידידתו כאומר, מי התמהוני הזה? אבל אחר כך פנה אל ההגמון.

‘בקבוק מוקוזאני.’

‘כמובן,’ ענה ההגמון.

כעבור דקות הוצג היין ונמזג, והצעירה שאלה את ידידהּ על סבתו. אשר לרוזן, הוא גירש כל מחשבה על הטלה בציפוי עשבי תיבול בבויארסקי. במקום זאת זימן את פטיה שייקח את מתנתה של נינה לחדרו והזמין לעצמו את הנזיד הלטבי ובקבוק מוקוזאני.

וממש כפי שציפה, היתה זו מנה מושלמת לעונה. הבצלים קורמלו היטב, בשר החזיר טוגן לאט, והמשמשים התבשלו קלות, ושלושת המרכיבים התחברו יחדיו בתערובת מתוקה ומעושנת שרמזה בו זמנית על נחמת פונדק מושלג ועל צליל של תוף מרים צועני.

בשעה שהרוזן לגם מהיין, צדו הצעירים את עינו והרימו את כוסותיהם בהכרת תודה ואחווה. אחר כך שבו לשיחתם, שעברה לפסים כה קרובים, עד שכבר לא היה אפשר לשמעהּ מעל לצליל האקורדיון.

אהבה צעירה, חשב הרוזן בחיוך. אין בה שום דבר נובאיה.

‘עוד משהו?’

היה זה ההגמון שפנה לרוזן. הוא הרהר לרגע, ואחר ביקש כדור אחד של גלידת וניל.

משנכנס הרוזן ללובי, הבחין בארבעה גברים בבגדי ערב נכנסים ובידיהם נרתיקי עור שחורים, בלי ספק אחת מרביעיות המיתרים שניגנו מדי פעם בחדרי האוכל הפרטיים למעלה.

שלושה מהם נראו כאילו ניגנו יחד מאז המאה התשע־עשרה, באותו שיער לבן ומקצוענות יגעה. אבל נגן הכינור השני התבלט מפני שוודאי לא היה בן יותר מעשרים ושתיים ועדיין הלך בקלילות־מה. הרוזן זיהה אותו רק כשהרביעייה התקרבה למעלית.

מן הסתם לא ראה את ניקולאי פטרוב מאז 1914, כשהנסיך היה רק נער בן שלוש־עשרה; ובהתחשב בחלוף הזמן, הרוזן לא היה מזהה אותו לולא חיוכו הצנוע — סימן ההיכר של שושלת פטרוב לדורותיה.

‘ניקולאי?’

למשמע קריאתו של הרוזן פנו ארבעת המוזיקאים מהמעלית ובחנו אותו בסקרנות.

‘אלכסנדר איליץ’?’ שאל הנסיך כעבור רגע.

‘אני ולא אחר.’

הנסיך עודד את עמיתיו להמשיך בדרכם ואז שיגר אל הרוזן את חיוכו המשפחתי.

‘טוב לראות אותך, אלכסנדר.’

‘גם אותך.’

הם שתקו לרגע, ואז השתנתה הבעת הנסיך מהבעת הפתעה לסקרנות.

‘זאת… גלידה?’

‘מה? אה! כן. אבל לא בשבילי.’

הנסיך הנהן במבוכה, אבל לא הוסיף דבר.

‘תגיד לי,’ פתח הרוזן ואמר, ‘שמעת מדימיטרי?’

‘אני חושב שהוא בשווייץ.’

‘אה,’ אמר הרוזן בחיוך. ‘האוויר הצח ביותר באירופה.’

הנסיך משך בכתפיו, כאומר ששמע משהו דומה אבל לא חווה זאת בעצמו.

‘בפעם האחרונה שהתראינו,’ העיר הרוזן, ‘ניגנת באך באחת הסעודות החגיגיות של סבתך.’

הנסיך צחק והרים את נרתיק הכינור.

‘כנראה אני עדיין מנגן באך בסעודות חגיגיות.’

אחר כך החווה לעבר המעלית העולה ואמר בחיבה ברורה: ‘זה היה סרגיי אַייזֶנוֹב.’

‘לא!’

בתחילת המאה העשרים לימד סרגיי אייזנוב את מחצית הנערים בטבעת השדרות.

‘לא קל לאנשים כמונו למצוא עבודה,’ אמר הנסיך. ‘אבל סרגיי מעסיק אותי כשהוא יכול.’

לרוזן היו כל כך הרבה שאלות: האם היו במוסקבה עוד בני משפחת פטרוב? האם סבתו בחיים? האם הוא עדיין גר באותו בית נפלא בכיכר פושקין? אבל השניים עמדו באמצע לובי של מלון כשגברים ונשים החלו לעלות במדרגות — בהם כמה אנשים בבגדי ערב.

‘הם יתהו מה קרה לי,’ אמר הנסיך.

‘כן, כמובן. לא התכוונתי לעכב אותך.’

הנסיך הנהן ופנה לעלות במדרגות, אבל אחר כך הסתובב.

‘ננגן פה שוב בשבת בערב,’ אמר. ‘אולי ניפגש אחר כך לכוסית.’

‘זה יהיה נפלא,’ אמר הרוזן.17

הרוזן הגיע לקומה השישית, צקצק שלוש פעמים, נכנס לחדרו והשאיר את הדלת פתוחה במקצת. על השולחן נחה מתנתה של נינה, במקום שפטיה השאיר אותה. הרוזן לקח אותה תחת זרועו, עבר דרך מקטורניו לחדר העבודה שלו, הניח את המתנה על שולחן סבתו והניח את קערית הגלידה הנמסה על הרצפה. בעוד הרוזן מוזג לעצמו כוס יין פורט, התעקל סביב רגליו צל כסוף והתקרב לקערה.

‘חג שמח לך, הֶר דרוֹסֶלמאיֶיר.’18

‘מיאו,’ ענה החתול.

לפי השעון המצלצל פעמיים, השעה היתה רק אחת־עשרה. עם הפורט בידו האחת ו’מזמור חג מולד’ באחרת, הטה הרוזן את כיסאו לאחור וחיכה בצייתנות לצלצול חצות. אין ספק שצריך מידה מסוימת של משמעת לשבת בכיסא ולקרוא רומן, או אפילו סיפור חג מולד, כשמתנה עטופה להפליא מחכה בהישג יד, והעד היחיד הוא חתול שתום עין. אבל זאת היתה משמעת שהרוזן רכש בילדותו, כשבימים לפני חג המולד חלף על פני דלתות הטרקלין הסגורות במבט תקיף של שומר בארמון בקינגהם.

שליטתו העצמית של הרוזן הצעיר לא נבעה מהערצה מוקדמת לארגון צבאי, גם לא מדבֵקוּת קפדנית בכללי הבית. כשהגיע לגיל עשר היה ברור כשמש שהרוזן אינו קפדן וגם לא חובב צבא (כפי שתעיד עוצבת מחנכים, שרתים ושוטרים). לא, אם הרוזן היה מסוגל לחלוף על פני דלתות הטרקלין הסגורות, הרי זה מפני שהניסיון לימד אותו שזהו האמצעי הטוב ביותר להבטיח את זיו החג.

בערב חג המולד, כשאביו סוף־סוף נתן את האות והוא והלנה הורשו לפתוח את הדלתות — עמד שם עץ אשוח בגובה שלושה מטרים, מואר מגזעו ועד צמרתו, וזֵרים תלויים על כל המדפים. היו שם קערות תפוזים מסֶביליה וממתקים ססגוניים מווינה. ואי־שם מתחת לעץ הוסתרה מתנה לא צפויה — בין שהיתה זו חרב עץ להגנה על הסוללות ובין פנס לסיור בקבר של מומיה.

כזה הוא קסם החג בילדות, חשב הרוזן בערגה קלה, שמתנה אחת מספקת לך אינספור שעות של הרפתקה שאפילו לא תדרוש ממך לצאת מהבית.

דרוסלמאייר, שפרש לכיסא גבה המשענת האחר וליקק את כפותיו, הפנה לפתע את מבטו שתום העין לעבר דלת הארון וזקף את אוזניו הקטנות. מה שוודאי שמע היה זמזום גלגלים פנימיים, שכן כעבור שנייה הגיע ראשון צלצולי חצות.

הרוזן שם את ספרו ואת כוס הפורט שלו בצד, הניח את מתנתה של נינה בחיקו ואת אצבעותיו על הקשר הירוק־כהה והקשיב לצלצולי השעון. רק בצלצול השנים־עשר והאחרון משך את קצות הסרט.

‘מה דעתך, מַיין הֶר? כובע אלגנטי?’

החתול הרים את מבטו אל הרוזן והחל לגרגר מתוך כבוד לחג. הרוזן השיב במנוד ראש ואחר כך הרים בזהירות את המכסה… אך מצא בפנים עוד קופסה עטופה בצהוב וקשורה בסרט ירוק־כהה.

הרוזן הזיז את הקופסה הריקה הצדה, הנהן שוב אל החתול, משך את קצות הקשר השני והרים את המכסה השני… ומצא שם קופסה שלישית. הרוזן חזר בצייתנות על פתיחת הקשר והמכסה בשלוש הקופסאות הבאות, עד שהחזיק קופסה בגודל קופסת גפרורים. אבל כשפתח את הקשר והרים את מכסה הקופסה, מצא בתוך התא החמים, על פיסת סרט ירוק־כהה, את מפתח הגנבים של נינה למלון.

כשנכנס למיטתו בחצות ורבע עם דיקנס, הניח הרוזן שיקרא רק פסקה אחת או שתיים לפני שיכבה את האור, אבל במקום זאת מצא עצמו קורא בעניין רב.

הוא הגיע למקום בסיפור שבו אותו ענק עליז, ‘רוח החג של ההווה’, חוטף בחשאי את סְקְרוּג’. במהלך ילדותו קראו לרוזן את ‘מזמור חג מולד’ לא פחות משלוש פעמים. משום כך זכר את ביקורם של סקרוג’ והמדריך שלו במסיבה העליזה בבית אחיינו של סקרוג’, בדיוק כפי שזכר את ביקורם בחגיגה הצנועה אך הלבבית בבית משפחת קְרָאצִ’יט. אך הוא שכח לגמרי שביציאה מבית קראצ’יט, לקחה הרוח השנייה את סקרוג’ מחוץ ללונדון, לביצה קודרת ונטושה שבה חגגה משפחת כורים את חג המולד בצריפם הרעוע בקצה המכרה; ומכאן, למגדלור במצפה מסולע עם גלים מרעימים, ששני שומריו שילבו ידיים בשיר חג; ומשם נשאה הרוח את סקרוג’ רחוק יותר ויותר, אל החשכה המייבבת של הים הגועש, עד שנחתו על סיפון אונייה שאנשיה כולם, טובים ורעים, חשבו בחיבה על הבית ואמרו מילה טובה לחבריהם.

מי יודע.

אולי מה שנגע ללבו של הרוזן היו הדמויות הרחוקות זו מזו שחלקו ביניהן אחוות חג למרות חיי העמל הקשים שלהם בתנאי אקלים עוינים. אולי היה זה מראה הזוג הצעיר המודרני בתחילת הערב שפצח ברומן כמו בימי קדם. אולי זאת היתה הפגישה המקרית עם ניקולאי שלמרות מורשתו, נראה שמצא לעצמו מקום ברוסיה החדשה. או אולי היתה זו הברכה שבידידותה הבלתי צפויה לחלוטין של נינה. תהיה הסיבה אשר תהיה, כשהרוזן סגר את ספרו וכיבה את האור, הוא נרדם בתחושת סיפוק גדולה.

אבל לו היתה מגיעה לפתע ‘רוח חג המולד של העתיד לבוא’ ומעירה את הרוזן כדי שיזכה בהצצה לעתיד, הוא היה רואה שתחושת הסיפוק שלו היתה נמהרת. שכן כעבור פחות מארבע שנים, לאחר עוד ספירה מדוקדקת של שנים־עשר צלצולי השעון המכריז פעמיים, יטפס אלכסנדר איליץ’ רוסטוב לגג מלון מטרופול במקטורנו המשובח ביותר ויתקרב בגבורה למעקה כדי להשליך את עצמו לרחוב שמתחתיו.


3 למעשה, בסוויטה ממש מתחת לסוויטה של הרוזן, נעל יעקב סבֶרדלוֹב, היושב ראש הראשון של הוועד הפועל המרכזי, את ועדת הניסוח החוקתית — ונשבע שלא יפתח את הדלת עד שחברי הוועדה ישלימו את עבודתם. לכן הקישו מכונות הכתיבה כל הלילה, עד שנרקח המסמך ההיסטורי שהבטיח לכל הרוסים חופש מצפון (סעיף 13), חופש ביטוי (סעיף 14), חופש התאגדות (סעיף 15), והחופש לשלול את כל הזכויות האלה במקרה ש’ייעשה בהן שימוש לפגוע במהפכה הסוציאליסטית’ (סעיף 23)! [הערת המחבר]

4 צרפתית: שיחה בארבע עיניים.

5 מישל דה מונטן, מסות, תרגום: אביבה ברק (הומי), הוצאת שוקן, תל אביב 2007.

6 תואר אצולה שהיה קיים עד המאה השמונה־עשרה.

7 צרפתית: ‘תודה’ ו’בבקשה’.

8 לב טולסטוי, אנה קרנינה, תרגום: נילי מירסקי, הוצאת עם עובד, 2003.

9 צרפתית: לעזאזל.

10 הכינוי ‘טורקי צעיר’ מובא פה בהשאלה מארגון הטורקים הצעירים שקם ב־1890 במטרה להפיל את שלטונו של הסולטן.

11 צרפתית: בבלט, קבוצת רקדנים שאינם סולנים.

12 צרפתית: דואט, ריקוד לשני רקדנים.

13 צרפתית: חדר האמבטיה.

14 כמו בנפשות מתות של גוגול, הכוונה לאיכרים הצמיתים לפני המהפכה.

15 מרכבה הרתומה לשלושה סוסים.

16 מתוך הברית החדשה, הבשורה על פי מתי, כ’ב 21.

17 לקוראי הספרות האירופית, שמות הדמויות ברומנים רוסיים ידועים בהערמת קשיים. אנו, הרוסים, איננו מסתפקים בשמות פרטיים ובשמות משפחה, אלא אוהבים להשתמש בתארי כבוד, שמות על בסיס שם האב ומגוון שמות חיבה — כך שדמות אחת באחד מהרומנים שלנו עשויה להיקרא בארבע דרכים שונות, בארבעה דפים שונים. וכדי להחמיר את המצב, נראה שסופרינו הדגולים, בשל איזו תחושת מסורת מושרשת היטב או מחסור מוחלט בדמיון, הגבילו את עצמם לשימוש בשלושים שמות פרטיים. אי־אפשר לפתוח ספר של טולסטוי, דוסטויבסקי או טורגנייב בלי להיתקל באנה, אנדריי או אלכסנדר. וכך, חושש הקורא המערבי לפגוש דמות חדשה ברומן רוסי — בידיעה שאם יש סיכוי קלוש שדמות זו תמלא תפקיד חשוב בפרקים הבאים, עליו לעצור כעת ולשנן את השם.

לפיכך, זה רק הוגן להודיע לכם עכשיו שאם כי הנסיך ניקולאי פטרוב הסכים לפגוש את הרוזן בשבת בערב לכוסית, הוא לא יגיע לפגישה.

משום שכאשר הרביעייה תגמור להופיע בחצות, יכפתר הנסיך הצעיר ניקולאי את מעיל החורף שלו, יהדק את צעיפו ויֵלך ברגל לבית משפחתו בכיכר פושקין. למותר לציין שכאשר יגיע ב־12:30, לא יחכו לו משרתים. עם הכינור בידו, הוא יעלה במדרגות לחדר בקומה הרביעית שהוקצה לשימושו.

אף כי הבית נראה ריק, בקומה השנייה ייתקל ניקולאי בשניים מדיירי הבית החדשים מעשנים סיגריות. ניקולאי מזהה אחת מהן כאישה בגיל העמידה המתגוררת כעת בחדר הילדים. השני הוא נהג האוטובוס עם ארבעת הילדים המתגורר בחדרה של אמו. כשהנסיך מאחל להם לילה טוב בחיוך המשפחתי הצנוע, אף אחד מהם לא אומר מילה. אבל כשהוא מגיע לקומה הרביעית, הוא מבין את שתקנותם וממש לא מאשים אותם. שכן בפרוזדור מחכים שלושה גברים מהצ’קה [המשטרה החשאית] לערוך חיפוש בחדרו.

כשהנסיך ניקולאי רואה אותם, הוא לא מקים מהומה וגם לא מביע מחאת סרק. אחרי הכול, זאת הפעם השלישית בחצי השנה האחרונה שהם חיפשו בחדרו, והוא אפילו מזהה אחד מהם. מהיכרותו עם התהליך, ובשל עייפותו מהיום הארוך, הוא מחייך אליהם אותו חיוך צנוע, מכניס אותם לחדרו ויושב לשולחן הקטן ליד החלון כשהם עוסקים בענייניהם.

לנסיך אין מה להסתיר. הוא היה רק בן שש־עשרה כשהארמיטאז’ נכנע, ומעולם לא קרא עלון פוליטי ולא נטר טינה. לוּ ביקשתם ממנו לנגן את המנון האימפריה הרוסית, הוא לא היה זוכר איך. הוא אפילו מבין למה חוּלק ביתו המפואר. אמו ואחיותיו בפריז, סבו וסבתו מתו, משרתי המשפחה נפוצו לכל עבר — מה הוא היה עושה בשלושים חדרים? כל מה שבאמת היה צריך זה מיטה, כיור רחצה והזדמנות לעבוד.

אבל בשתיים בלילה, הנסיך מתעורר מדחיפה של השוטר האחראי. הוא מחזיק ספר לימוד — דקדוק לטיני מימיו של ניקולאי בתיכון המלכותי.

‘הוא שלך?’

אין טעם לשקר.

‘כן,’ הוא אומר. ‘למדתי באקדמיה כשהייתי צעיר.’

השוטר פותח את הספר, ובעמוד הראשון נראית תמונת הצאר ניקולאי השני, מלכותי ונבון למראה — והימצאות התמונה ברשותו היא פשע. אחרי שטרח כל כך לסלק את כל הדיוקנאות, הכתרים וסמלי המלוכה מחדרו, לא נותר לו לנסיך אלא לצחוק.

המפקד חותך את הדף מספר הדקדוק בלהב סכין. הוא מסמן מאחור את הזמן והמקום ומאלץ את הנסיך לחתום למטה.

הנסיך נלקח ללוביאנקה, שם עוצרים אותו לכמה ימים וחוקרים אותו פעם נוספת על נאמנותו. ביום החמישי, בהתחשב בכול, חס עליו הגורל. לא מובילים אותו לחצר לפגוש כיתת יורים ולא שולחים אותו לסיביר. הוא פשוט מקבל ‘מינוס שש’: גזר דין מנהלי שמרשה לו לשוטט ברוסיה כרצונו, כל עוד לא יישאר במוסקבה, בסנקט פטרבורג, בקייב, בחרקוב, ביקטרינבורג ובטיביליסי — כלומר, שש הערים הגדולות ביותר במדינה.

כשמונים קילומטרים ממוסקבה, בטוּצ’קובו, חוזר הנסיך הצעיר לחייו; ובדרך כלל הוא עושה זאת בלי תרעומת, בלי כעס ובלי נוסטלגיה. בעיר מגוריו החדשה עדיין גדל דשא, עצי הפרי מלבלבים ונשים צעירות מגיעות לפרקן. נוסף על כך, בזכות ריחוקו, הוא לא שומע ששנה לאחר גזר דינו תחכה שלישיית הצ’קה למורה הזקן שלו כשיבוא הביתה לדירה הקטנה שבה הוא חי עם אשתו המזדקנת. כשהם גוררים אותו לעמוד בפני טרויקה, הדבר שחורץ את גורלו ושולח אותו למחנות הוא הראיה שבכמה הזדמנויות העסיק את ניקולאי פטרוב, אדם חסר מעמד, כנגן ברביעייה שלו, למרות האיסור הברור על כך.

אבל לאחר שאמרתי שלא צריך לטרוח לזכור את שמו של הנסיך פטרוב, כדאי גם שאציין שלמרות הופעתו הקצרה של הבחור עגול הפנים והגיבח בפרק הזה, כדאי לכם לזכור אותו, משום שכעבור שנים תהיה לו השפעה גדולה על תוצאת הסיפור הזה. [הערת המחבר]

18 דמות מתוך ‘מפצח האגוזים’.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ג'נטלמן במוסקבה”