החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מועמדי פרס גפן 2013

מאת:
הוצאה: | 2013 | 47 עמ'
זמינות:

9.50

רכשו ספר זה:

פרס גפן 12

הסיפורים המועמדים לפרס גפן, 2013

פרס גפן מוענק מדי שנה מאז 1999 ליצירות המדע הבדיוני והפנטסיה הטובות ביותר שראו אור בעברית בשנה זו, במטרה לקדם תחום ספרותי זה בישראל ולהעניק את ההערכה הראויה ליצירות האיכותיות שהתפרסמו בז'אנר. הפרס מוענק מטעם האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה וקרוי על שמו של עמוס גפן ז"ל – מתרגם, עורך, מחלוצי המדע בדיוני בארץ וממייסדי האגודה.

אסופה זו מאגדת את סיפורי המדע הבדיוני והפנטסיה שזכו לעלות לרשימת המועמדים הסופיים לפרס בשנת 2013.

ניתן למצוא את רשימת הספרים והסיפורים המועמדים כאן: http://geffen.sf-f.org.il/?page_id=824

ההצבעה לפרס פתוחה לקהל הרחב ומתקיימת במהלך פסטיבל אייקון http://iconfestival.org.il

הסיפורים:

אלפא פאראדיי / הילה בניוביץ'-הופמן. פורסם לראשונה בפרוייקט הסיפורים של מאורות

הפוך, לקחת / רותם ברוכין. פורסם לראשונה בהיֹה יהיה, 2012

יאגה / קרן לנדסמן. פורסם לראשונה בהיֹה יהיה, 2012

מיכאל / זיו קיטרו. פורסם לראשונה בהיֹה יהיה, 2012

עד בלי ירח / נגה פרנקל. פורסם לראשונה בהיֹה יהיה, 2012

מקט: 6-400-11
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

אלפא פאראדיי / הילה בניוביץ'-הופמן

פורסם לראשונה בפרוייקט הסיפורים של מאורות 2012

הילה בניוביץ'-הופמן היא מתרגמת, כותבת וחובבת אוגרים סיביריים. בעלת הבלוג "ואן דר גראף אחותך", מתגוררת בפתח תקווה וזוממת השתלטות על היקום באמצעות חתולולים. זהו סיפור המדע הבדיוני הראשון שלה.

"זה לא מוצא חן בעיניי."

הטכנאי הזקן נעץ בי מבט עוין, מצחו מקומט בתיעוב גלוי, גביניו העבותים והכסופים רוטטים בזעם כשדיבר. זה לא מוצא חן בעיניו, אני לא מוצאת חן בעיניו, כל "העסק המשוגע" נראה לו כמו שערורייה אחת גדולה.

"זה ממש לא משנה אם זה מוצא חן בעיניך או לא. קיבלת הוראות, אתה צריך לבצע אותן."

"טיפשות. טמטום. חוסר אחריות. לקחת משוגעת עם מכונה דפוקה ולשלוח אותה מי יודע לאן. מה הם חושבים לעצמם? מה ייצא להם מזה? אז תשלחי כמה דיווחים מטורללים, מי יודע מה הם שווים בכלל, לא נוכל ללמוד מזה כלום."

בנקודה זו התרגזתי קלות. גם בגלל הגישה העוינת, וגם בגלל טיפת הרוק שניתזה עלי.

"אני לא משוגעת. אני ילדת דור ראשון. יש הבדל."

"אז את חולה בראש. זה אותו דבר."

מישהו עם שתי יציאות יואסבי חלודות בנות יותר מ- 50 שנה מעל הרקות אומר לי שאני חולה בראש. מקסים. הפסיקו להשתמש בזבל הזה כשגילו באיזו מהירות זה תופס עובש וקורוזיה בגלל נוזלי המוח, אבל היה בלתי אפשרי להוציא אותם מהמוחות של ילידי הגל הביוני של 2060 בלי לגרום נזק בלתי הפיך לסינפסות. אבל לא, אני זו שחולה בראש, נכון, מוח עובש?

"אז אל תסמוך עלי, תסמוך על המחשב. הכול יתועד בצורה מסודרת."

"הא! מחשב?? מחשב אינטואיטיבי, מכונה מטומטמת. מכונה שאמורה להרגיש היא מכונה שחולה בראש, בדיוק כמוך. מכונה צריכה לעשות מה שאומרים לה, לא להגיד לך מה היא מרגישה. אין לה רגשות."

"כן, כבר ראיתי בדיוק כמה שווה מחשב שעושה מה שאומרים לו." העברתי מבט אדיש על אצבעותיו הגרומות של האיש הרגזן. כמה מצחיק זה, שׂער שיבה על האצבעות. "מחשב שעושה בדיוק מה שאומרים לו… יופי של דבר."

הטכנאי הזקן נרתע מעט. עיניו התכולות והעכורות התרוצצו בארובותיהן כעכברים מבולבלים. ראיתי את "העכברים" משוטטים לרגע על הצלקות הישנות שעל מצחי, על צווארי, ולבסוף, כמובן, על פרקי ידיי. כשדיבר שוב, ניכרה בקולו נימה של מבוכה, אפילו שמץ של התנצלות.

"נו… אז כבר סבלת מספיק. לא צריך את כל השיגעון הזה. אתם צריכים טיפול, לא טיול בחלל. להורים יש תכנית בשבילכם. נסו לשתף פעולה, והכול יסתדר."

נאנחתי. בתור קשיש שברירי למראה, הוא בהחלט יודע להתעקש. אפשר לשבור עצמות של אנשים די בקלות, אבל מאוד קשה לשבור מילים. הן גמישות ודביקות כמו דבש. או נזלת.

"יודע מה? אין שום בעיה. אל תסנכרן לי תא בספינה, אל תיקח מדידות, ואחר כך תסביר להורים בעצמך למה אני עוד יושבת על התחת שלי בבידוד במקום לצאת לדרך. קח על עצמך את כל האחריות, מה אכפת לי. ממילא אין לי מה להפסיד."

"לקחתי מדידות מכולם הבוקר, סנכרנתי לכולם תאים, אבל… לך הם מקשיבים. קיוויתי שאתך נוכל לעצור את זה. אני לא אחד מההורים, אין לי זכות להחליט. את יכולה לשכנע אותם, שיתנו לכם להישאר פה. זה פשוט לא בסדר, מה שעושים אתכם…"

שפמות העכברים שוב דגדגו את החתכים שעל פרקי ידיי.

"…מה שעושים לכם."

יואל משה סלומון הקדוש. מוח-עובש באמת דואג לי. לי ולכולנו. הוא ודאי חושב שאנחנו ממש שבריריים ועדינים. הוא טועה. איך להסביר לו שהוא טועה?

"תראה, אין לך מה לדאוג. אנחנו מכירים את המפרטים המלאים של המערכת, חומרה, תוכנה, קושחה, ביובוטיקה ונניטים. כולנו בקיאים מגיל 12 במתמטיקה, כימיה, פיזיקה, ביולוגיה, אסטרונומיה וקוסמולוגיה ברמת דוקטורט. האנטומיה האנושית היא כמו אלפבית בשבילנו, נדע לפתור כל בעיה רפואית אם וכאשר תתעורר. אנחנו יודעים להגן על עצמנו. הספינה מצוידת במשבשי שדות אלקטרומגנטיים, ברובי לייזר ובפצצות תרמו-גרעיניות אם יהיה צורך. כולנו נמצאים בכושר גופני מעולה ונוכל לנטרל כל יצור עם כוח כפול ואפילו משולש מזה של בן אדם ממוצע."

"סלחי לי שאני מעלה את האפשרות הזו, אבל אלה בני האדם הממוצעים שמדאיגים אותי יותר. לא תמיד כוח פיזי הוא מה שקובע."

הוא יותר חכם משחשבתי, מר עובש. דוקטור הרץ צדק, גם אנשים עם אייקיו נמוך בהרבה משלנו יכולים להיות פיקחים.

"כן, גם אני חשבתי על האפשרות הזו. ובכן, אם זה יקרה, הם יגלו שאנחנו מוכנים לעשות להם את מה שהם רוצים לעשות לנו. רק שאנחנו נבצע את זה בצורה יותר יעילה."

הטכנאי הזקן השתנק. הצגתי בפניו חיוך מעושה ודק כסכין גילוח, וגם מרגיע כמותו.

"תאורטית, כמובן."

"כן, טוב. אני ממש מקווה שלא נגיע לזה," מלמל הזקן, והצמיד את סורק הרשתית למצחי.

"תסתכלי ישר בבקשה, לא לזוז."

* * *

קוראים לי ליה. אני שייכת לדור הראשון של ילדי פאראדיי. זה יומן המסע שלי. אני נמצאת כרגע בתא 37 בספינת החלל "אורסולה 6", בדרך אל כוכב הלכת מורגנה, שלפי החישובים שלנו אמור לאפשר תנאי מחייה דומים לאלה של כדור הארץ, ובסופו של דבר להקים מושבה אנושית. אף אחד מעולם לא הגיע למרחקים כאלה, גם לא חלליות גישוש לא מאוישות. שלחו אותנו כדי לגלות מה נמצא מעבר לגבולות המוכרים לנו ולדווח למרכז הבקרה בפתח תקווה. לא טרחנו לשאול אם הם רוצים שנחזור.

אגב, כבר איתרנו וניטרלנו את המנגנון באחת מהפצצות התרמו-גרעיניות, שהייתה אמורה להתפוצץ כשנהיה במרחק בטוח מכדור הארץ. אני די בטוחה שההורים שלי הם שבנו אותו.

אני עייפה עכשיו. לילה טוב.

פרק 2

פלא ונעימה דיווחו לי שהפצצה שניטרלנו הייתה היחידה שמולכדה מבין הפצצות. כדי לוודא, שניהם בודקים עכשיו את מערכות החימוש האחרות. ההתמחות שהוקצתה לפאראדיי של פלא הייתה הנדסה ומכניקה, כך שהוא האיש המתאים ביותר לבצע את הבדיקה הזו. ההתמחות של נעימה הייתה תכנות ושפות מחשב, אז היא הצטרפה כדי לבדוק אם יש וירוסים במערכות הספינה שעלולים להפעיל מנגנון להשמדה עצמית.

בסך הכול, להורים שלנו היו כוונות טובות. כלומר, אם מתעלמים מהעובדה שהם לא רצו לגעת בנו מגיל שלוש וניסו להרוג אותנו בגיל 17. הפעולות שהם נקטו היו בהחלט הגיוניות, על פי תפיסת העולם שלהם. הם פשוט לא הצליחו לצפות מראש את התקלה המובנית בניסוי, ועמדו חסרי אונים מול התוצאות. מצד שני, הרצון להפוך אותנו לחלקיקים בוערים באפס כוח כבידה לא עולה בקנה אחד עם דאגה הורית. אבל מנין לי לדעת? אולי זה נורמלי שהורים ירצו שהילדים שלהם יטוסו לבד לחלל ויתפחמו שם.

נראה לי שכדאי להסביר קצת על הרקע לניסוי.

זוכרים את ה"פאראדיי דומוס"? חברת "פאראדיי – פתרונות רובוטיקה", עם מפעל הענק ברמת סיב בפתח תקווה, החלה לייצר את הרובוטים האלה לפני 25 שנה. ההצעה שלהם הייתה מהפכנית, ומפתה במיוחד עבור הורים טריים: רובוט ביתי דמוי-אדם, שלא רק עוזר להורים במטלות כמו ניקיון, בישול וכביסה, אלא גם מצויד בחיישנים מתקדמים לאיתור בעיות נשימה ועיכול אצל תינוקות ובמיכשור רפואי לטיפול בעודף גזים, חנק ואפילו דום לב או שבץ. הרובוטים האלה צוידו באמצעים שאפשרו להם לחלץ גופים זרים שנבלעו בטעות על ידי תינוקות, ואפילו למנוע את עצם הבליעה ברגע שזיהו שהתינוק עומד להכניס לפה חפץ לא רצוי. "התינוק שלכם בידיים הטובות ביותר!", היה הסלוגן המרגיע של החברה בהשקה. הרובוט, כך הובטח, לעולם לא יתעייף ולא יתעצל לגשת לתינוק הבוכה, יֵדע לאבחן מה מציק לו ולהגיש טיפול ותרופות במינון מדויק, ויאפשר להורים לבלות זמן איכות עם ילד בריא ונקי. ההורים התמכרו עד מהרה לפינוק שבלילות של שינה רציפה ומתוקה, בעוד הרובוט מערסל את העולל ומנדנד אותו בעדינות עד שיירדם, או מעסה את בטנו כדי להוציא את הנפיחה המיוחלת ולמנוע שעות של בכי. הורים נשבעו ברובוט הזה, ולא הייתה שום סיבה לחשוב שאי-אפשר לשדרג אותו גם לטיפול בילדים גדולים יותר. כך נולד ה"פאראדיי לוגוס", הרובוט ההורה-מורה.

הם היו קבוצה של 20 זוגות הורים, עם 20 ילדים שנולדו פחות או יותר באותו הזמן. כולם השתמשו ב"פאראדיי דומוס", ובכולם עלתה בדיוק אותה מחשבה: הרובוט הזה הוא הורה הרבה יותר יעיל מבני אדם. ילדים דורשים תשומת לב אינסופית, והורים לא יכולים להעניק את כל תשומת הלב הזו. הורים מתעייפים ומתרגזים, ויש להם חיים משלהם, שלא תמיד קל לוותר עליהם לטובת הילד. לרובוט, לעומת זאת, אין בעיית "חיים משלו." תשומת הלב שלו תהיה מרוכזת בילד במאה אחוז, מסביב לשעון. כל שאלה של הילד תקבל תשובה, כל ניסיון לחקור וללמוד יתקבל בברכה, ולא בתגובות כמו "עזוב אותי, אין לי כוח עכשיו" או "כי אני אמרתי." פוטנציאל הלמידה וההתפתחות של ילד שיזכה לתשומת לב בלתי מוגבלת – מי יודע לאילו הישגים אינטלקטואליים הוא יגיע? ילד כזה יוכל לשכלל את המסע בחלל דרך חורי תולעת, לפתור את פרדוקס המסע בזמן, אפילו לבנות רכבת תחתית בפתח תקווה. הם החליטו לנסות.

סיסמת הניסוי הייתה "לתת לילד את המקסימום." נבנו 20 בתי גידול, עם מערכת מרכזית שפיקחה על כולם, ו-20 רובוטי "פאראדיי לוגוס", אחד לכל ילד. הוחלט שכל הילדים ילמדו את כל המקצועות עד גיל 12, ומגיל זה ואילך כל אחת ואחד יתמחו בתחומים שההורים יבחרו בשבילם. קצב הלימוד יהיה מואץ בהרבה, ללא ההפרעות של מוסד לימודים רגיל: אין צורך להתחשב בקצב הלימוד של ילדים אחרים או לצאת לחופשות מיותרות. בנוסף, כל הילדים יעברו אימונים כדי להגיע לרמת כושר מקסימלית וילמדו אמנויות לחימה כדי לפתח את הגוף ולרכוש יכולות הגנה עצמית.

בזמן שהילדים מממשים את מלוא הפוטנציאל שלהם, ההורים התכוונו לפקח על התקדמותם מרחוק. לכן הרובוטים קיבלו את ההוראות הבאות: תפקידכם ללמד את הילדים, לאמן ולהדריך אותם, לדאוג לתזונה נכונה ולהתעמלות על פי הפרמטרים שנקבעו – ומצד שני, תפקידכם להראות להורים שהילד מתקדם על פי התכנית ושהכול תקין.

הם שכחו רק דבר אחד. היגיון של מכונה.

הרובוטים קיבלו פקודה להראות להורים שהילד מתקדם על פי התכנית, אז זה בדיוק מה שהם עשו. הם הראו להורים בדיוק את מה שהם ציפו לראות, בין אם זה מה שקרה ובין אם לאו. הרובוטים היו מצוידים במצלמות וסורקים משוכללים לצורכי תיעוד הניסוי, אבל במקום לתעד את האירועים כפי שקרו, הם סרקו את הילדים ויצרו דימויים לפי הצורך כדי שיתאימו לתכנון המקורי. לא היה כמעט שום קשר בין הסרטים שההורים ראו לבין מה שקרה בפועל באותם בתי גידול. הילדים אכן הגיעו להישגים יוצאי דופן, אבל לא בדרך שאליה התכוונו ההורים .

אם ההוראה הייתה לדאוג שהילד יאכל ביום מסוים 200 גרם גזר ו-100 גרם ביצה מקושקשת, זה בדיוק מה שקרה, גם אם זה היה כרוך בהחדרת צינור הזנה דרך הוושט. כשאני סירבתי לאכול מחית סלרי ובטטה, בגיל 5, פאראדיי ריתק אותי לכיסא ודחף לי צינור דרך האף בעוד אני צורחת ומשתוללת. התוצאה הייתה חתכים בזרועות, בצוואר ובמצח בגלל פסי המתכת שהחזיקו אותי במקום, דימום באף, ותיעוב עז כלפי סלרי. גילי מספרת שבשלב מסוים, היא הקיאה כל כך הרבה פעמים שפאראדיי ויתר על הניסיון להאכיל אותה דרך הוושט ופשוט חיבר זונדה ישירות לקיבה שלה, עד שהיא נכנעה והסכימה לאכול בצורה נורמלית. לכולנו היו צלקות קרב מעימותים דומים. לקדם הייתה צלקת מעניינת במיוחד על העורף. כששאלתי, הוא אמר משהו על זה שהוא ממש שונא אמבטיות.

אם ההוראה הייתה ללמוד פרק בהיסטוריה, או משוואה מתמטית, או חוק בפיזיקה, אז זה בדיוק מה שעשינו. לא הייתה ברֵרה אחרת. פאראדיי לא סטה מהתכנית במילימטר, גם אם היינו עייפים או כועסים או שסתם לא הבנו את החומר. שיננו אותו בעל פה וחזרנו עליו כמו תוכים, עד שהצלחנו להבין. אפשר לומר שזה עבד. זה הכאיב לנו והתיש אותנו, אבל זה עבד. בלילות, כשהיינו אמורים לישון, עצמנו עיניים והעמדנו פנים כדי שפאראדיי לא ישים לב, ומתחת לשמיכה, הוצאנו את התסכול החוצה. היו שצבטו את עצמם בכוח, היו שתלשו שערות, היו ששרטו את עצמם עד זוב דם. לפעמים הפלנו את עצמנו מהמיטה, כביכול מתוך שינה, כדי שנוכל לטעון שהסימנים האלה הם תאונה ולא ניסיון מכוון לפגוע בעצמנו.

ככל שהתבגרנו, הבנו שגם ניסיונות מכוונים לפגוע בעצמנו לא ממש משנים מבחינת פאראדיי. הוא פשוט ישים לנו תחבושת וימשיך הלאה. טוהר הצליח לחתוך לעצמו את הוורידים יותר מ-10 פעמים עם סכין יפני. בכל פעם, פאראדיי עצר את הדימום ותפר את החתכים בזמן שיא. הוא לא ניסה להרחיק מטוהר את הסכין היפני, כי הוא היה נחוץ לו לבניית מודלים תלת ממדיים, וזה היה חלק מתכנית הלימוד. פאראדיי נצמד לתכנית כמו קובלט למגנט ניאודימיום, ולא סטה ממנה, לא משנה מה קרה.

ידענו שיש לנו הורים אי-שם בחוץ. פאראדיי הסביר שההורים שלנו מאוד אוהבים אותנו, ולכן סגרו אותנו בבית גידול ביחד אתו, כדי שנוכל להתפתח בצורה הטובה ביותר. גם כשהרגשנו רע, פאראדיי הסביר שזה לטובתנו. אחרי כמה שנים, כבר לא כל כך ידענו מה ההבדל בין להרגיש טוב ולהרגיש רע. פשוט המשכנו הלאה. שיעור, ארוחה, שינה, שיעור, ארוחה, שינה. מדי פעם חתך, שריטה, דם. ושוב שיעור, ארוחה, שינה.

אני רוצה לספר על היום שבו יצאנו מבתי הגידול, שנה אחת לפני מועד סיום הניסוי, אבל כתבתי כבר הרבה ואני עייפה, ופאראדיי לא פה כדי להכריח אותי להמשיך.

פרק 3

"המרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות הוא הקו הישר שמחבר ביניהן."

"מתי העיקרון הזה לא נכון?"

"כאשר קיים מקדם שבירה."

"המשפט המלא, ליה."

"אני עייפה."

"המשפט המלא, ליה."

"בין שתי נקודות נתונות, קרן אור עוברת במסלול שבו זמן התנועה שלה הוא הקצר ביותר, בהתאם למקדם השבירה."

"ניסוח רשלני, ליה. נסי שוב. התחילי במילים האלה: מהירות האור תלויה בתווך שבו האור עובר…"

"מהירות האור תלויה בתווך שבו האור עובר, כאשר הדרך האופטית של קרן האור שווה לדרך בפועל כפול גורם השבירה של התווך שדרכו עוברת הקרן."

"יפה מאוד, ליה. עכשיו, מה החשיבות של עיקרון פרמה עבור מסע בחלל? חזרי על התיאורמה של גולדברג."

"כאשר יוצרים מקדם שבירה מלאכותי בזמן נסיעה במהירות האור, ניתן לקצר את משך הזמן הדרוש להתקדמות במרחב על ידי…"

האור בחדר כבה באופן פתאומי. תאורת חירום קלושה צבעה את החדר בירוק זרחני. פאראדיי, שהיה תלוי בטעינת חשמל רציפה באמצעות השראה אלקטרומגנטית, החל לפנות לכיוון המסוף המרכזי, והאט את צעדיו בהדרגה עד שהגיע לעצירה מוחלטת, צעד אחד לפני המסוף.

המשכתי לשבת ללא ניע, בוהה בקווי המתאר הירוקים-זרחניים של הגופים בחדר. אולי פאראדיי מנסה להדגים לי עיקרון שקשור למולקולות פוספורוסנטיות בעזרת ניסוי באור? אבל הוא לא היה מכבה את עצמו, הוא אף פעם לא כיבה את עצמו, הוא לא היה משאיר אותי לבד. גם כשהוא מוריד עדכון או שדרוג זה לא נמשך יותר מרגעים ספורים. הצליל היחיד שיכולתי לשמוע היה דפיקות הלב שלי-עצמי, והשתמשתי בהן כדי למנות את הדקות שנקפו. 54 פעימות לדקה. 108. 162. 216. פאראדיי לא חזר לפעולה. 324. 378. חיכיתי להוראות מהדמות הקפואה ליד המסוף. ציפיתי שבכל רגע הוא יפנה אלי ויאמר "שיעור הפיזיקה עדיין לא הסתיים, ליה. חזרי שוב על התיאורמה של גולדברג." זה לא קרה. 540. 594.

כשהגעתי ל-810, גופי החל להתרומם מהכיסא. אני לא בטוחה שזו הייתה החלטה מכוונת. פשוט מצאתי את עצמי עומדת על הרגליים. את הצעדים הרגשתי רק בדיעבד: הנה רגל ימין מונחת לפני רגל שמאל, ועכשיו שמאל מונחת לפני ימין. לאן אני הולכת? 864. מצאתי את עצמי מול מזווה המצרכים שפאראדיי השתמש בו כדי להאכיל אותי. אוכל? רציתי אוכל? אבל כבר אכלתי באותו יום, בדיוק על פי המפרט הרצוי לגיל ולמשקל שלי. לא הייתי זקוקה לקלוריות נוספות, משום קבוצת מזון.

972.

פאראדיי לא נע ולא זע.

המזווה היה בנוי מתאי זכוכית נעולים שלהם דופן אחורית מסתובבת. צוות תחזוקה חיצוני היה אחראי למלא אותם מדי שבוע, ללא כל מגע בינינו לבינם. רק פאראדיי היה יכול לפתוח את התאים, הוא הגדיר צירוף מספרים ייחודי לנעילה של כל תא. פעם הצלחתי לנחש את אחד מצירופי המספרים ופרצתי לאחד התאים, בזמן שפאראדיי הוריד לעצמו שדרוג מהמסוף המרכזי. הספקתי לבלוע פרוסת לחם שלמה לפני שפאראדיי סיים את השדרוג והתנתק מהמסוף. הספקתי לסגור ולנעול שוב את דלת הזכוכית, אבל שכחתי למחות פירור או שניים מזווית הפה. ניסיתי לטעון שמגיע לי פרס על זה שפיצחתי את האלגוריתם שלו, אבל פאראדיי ענה שזה ניחוש בלבד שאינו בגדר פיצוח אלגוריתם. "גם אם היית מפצחת אותו, הפרס שלך היה חטיף שוקולד, ולא לחם." – "טוב, אני אלך להקיא." – "לא, ליה. את תקיאי את כל תכולת הקיבה, ואת צריכה להוציא רק את פרוסת הלחם שאכלת עכשיו." הוא שאב אותה מהקיבה שלי. הייתי כל כך מרוצה מעצמי שהצלחתי לפרוץ לתא, שזה כמעט ולא הפריע לי.

עכשיו עמדתי שוב מול התאים הנעולים. הסיכוי שלי לנחש שוב את אחד הצירופים היה מאוד קלוש, במיוחד מאז שפאראדיי החליף אותם לצירופים אלפאנומריים. ניסיתי להעריך כמה כוח יידרש כדי לנפץ את הזכוכית.

את הרגעים הבאים אני זוכרת במטושטש. דוקטור הרץ אומר שזה סוג של הדחקה, מה שנראה לי קצת לא הגיוני, אבל פסיכולוגיה זו ההתמחות שלו, לא שלי. יש לי בראש תמונות קטועות ממה שקרה: אני חובטת בחלון התא באגרופים; אני מניפה אחת ממשקולות ההתעמלות שלי ומכה בו שוב ושוב; סדק הולך ומתפשט על פני הזגוגית, עד שהיא נשברת לרסיסים. אני לא זוכרת את השלב שבו הלכתי להביא את המשקולת. גם לא את השלב שבו לקחתי את החטיף מהתא. לא זוכרת שהפה שלי נפתח, שלעסתי או בלעתי משהו. לא זוכרת טעם. אני זוכרת בבהירות רק שהמשכתי לספור דקות על פי פעימות לבי, ותיקנתי בראש את הספירה עם ככל שהדופק שלי הואץ. הוא עלה בשלב הזה ל-88, והפעימות היו כל כך חזקות שחשתי אותן במעלה הגרון.

כשהחשמל חזר, ישבתי בפינת החדר, מתנשפת, מכוסה כולי בדם, שוקולד ורסיסי זכוכית. ראיתי את פאראדיי חוזר לפעולה, מסתובב לאטו וסוקר אותי. הוא החל לצעוד לקראתי וכמעט אמר משהו, כששני אנשים, גבר ואישה, פרצו לחדר בריצה. הגבר הורה לפאראדיי לחזור לעמוד ליד המסוף, ופאראדיי ציית. תווי הפנים של האישה שנכנסה לחדר היו דומים לשלי. או שאולי סתם נדמה לי? 1508. דפיקות הלב החרישו את אוזניי מבפנים, ודמעתי באופן לא רצוני. האישה כרעה על העקבים לידי, מסתכלת בי בעיניים קרועות לרווחה, והשמיעה כמה מילים מהוססות, בלחישה רועדת:

"אני… הייתה הפסקת חשמל בכל פתח תקווה… כל מערך פאראדיי קרס…" – כאן שלחה יד חיוורת אל פני וכמעט נגעה בי – "אנחנו מוציאים את כל הילדים. כל ה… מה ששידרו לנו מבתי הגידול, זה לא היה אמִתי… רק עכשיו הבנו. לא ידענו…" היא השיבה את ידה מבלי לגעת בי, וכל העת הביטה בי בהשתאות. אולי בעצם בגועל. היה לי קשה לפרש כי התרגלתי להבעה החייכנית למחצה והקפואה של פאראדיי. אם היא לא רוצה לגעת בי, מה זה אומר? 1628. 120 פעימות לדקה.

"ליה, אני אמא שלך. את זוכרת אותי?"

התבוננתי בה שוב.

"לא."

ואז התעלפתי.

פרק 4

לא הצלחתי להירדם, אז החלטתי לכתוב קצת. נעימה וקדם שוכבים כרגע במיטה שלי. מצאנו זווית מצוינת לתנוחת כפיות משולשת, ואנחנו ישנים בדרך כלל ביחד. התרגלנו לישון כשפאראדיי צופה בנו כל הלילה, ולישון לבד צורם לנו מדי. קדם אומר שזה ניצול יעיל יותר של אנרגיה ואמצעי בידוד היות שמדובר בהכפלת שטח הפנים של גוף בודד פי שלושה, כך שנדרש פחות חום גוף לשמירה על טמפרטורה יציבה מתחת לשמיכה. אגב, ההתמחות של קדם היא פיזיקה ותרמודינמיקה, וצורת הסנטר שלו מתאימה בצורה מושלמת לשקע בכתף של נעימה.

שילה, התוכנה האינטואיטיבית של המחשב המרכזי שלנו, מציעה לי כוס שוקו חם. היא טוענת שזה מאוד מנחם. הייתי שמחה לשמוע מה דעתו של דוקטור הרץ בעניין, אבל אין לנו דרך לתקשר אִתו עכשיו. אני מתגעגעת לשיחות אִתו, אפילו שלא הבנתי חצי מהדברים שהוא אמר, לפחות בהתחלה.

את דוקטור הרץ פגשנו בלילה הראשון אחרי שהוציאו אותנו מבתי הגידול. כשהתעוררתי, ראיתי שאני שוכבת בחדר עם עוד שלוש מיטות, שעליהן יושבים שתי נערות ונער אחד. אדם עם שיער מאפיר בחלוק לבן נכנס לחדר, חייך אלינו והתיישב על המיטה שלי. אני זוכרת שנדהמתי מהריח שלו. כלומר, מהעובדה שבכלל היה לו ריח. לפאראדיי לא היה ריח גוף או ריחות בישום נלווים, והכרתי רק את הריח של עצמי, שהיה שקוף עבורי. האיש שהתיישב על המיטה שלי הדיף ניחוח נעים, נקי ומעט מתוק, שהעלה בי זיכרון מופשט וערטילאי של… משהו. המשכתי לרחרח בתקווה שאזכר, אבל לא הצלחתי. לאנשים יש ריח! כמה מוזר.

הדבר הראשון שהאיש עם הניחוח הנעים אמר לנו היה "שלום, קוראים לי דוקטור דני הרץ, ואני כל כך שמח שאתם כאן." הוא סיפר לנו שכל עשרים הילדים של ניסוי פאראדיי נמצאים כאן, בבית החולים הפסיכיאטרי, ושכאן ידאגו לנו ויטפלו בנו. "עשו לכם עוול נוראי," אמר הדוקטור, "הרובוטים שהיו אמורים לדווח על ההתקדמות שלכם בעצם שיקרו להורים – עד כמה שרובוט יכול לשקר – כך שהם לא ידעו כמה אתה סובלים וכמה התכנית השתבשה. שתבינו: מבחינת ההורים, הם ראו שאתם במצב נפלא, ומאושרים מאוד. הם חשבו שהכול בסדר."

שתיקה נפלה בינינו אחרי הדברים אלה. נעימה הייתה הראשונה שהעזה לדבר.

"וזה לא היה בסדר? כל השנים שהיינו עם פאראדיי?"

"לא, נעימה. הייתם אמורים לקבל הרבה יותר תמיכה, והבנה, ומרחב פעולה. הייתם אמורים ליצור קשר עם ההורים שלכם אם הרגשתם לא טוב. הייתם אמורים ללמוד בצורה חופשית, עם הרבה עידוד, לא בכפייה. ראיתי את הסרטים של התיעוד האמיתי של מה שקרה לכם." הדוקטור נאנח. "אני שמח שקרתה התקלה הזו ויצאתם מהתכנית שנה לפני הזמן."

החלפנו מבטים בינינו. כל מה שהתרחש נראה לנו הזוי מכדי להיות אמיתי, אפילו בסטנדרטים של פתח תקווה, העיר היחידה בעולם שמצוידת בטלפורטר ייחודי להעברת חבילות בדואר רשום.

"אז מה קורה עכשיו?" שאלתי.

"עכשיו, צוות הרופאים והאחיות ואני נעשה הכול כדי לעזור לכם להשתלב שוב בחברה, ולהשתקם מבחינה רגשית. יש לנו הרבה עבודה, אבל אני מאמין שאפשר לתקן."

"לתקן? כלומר, אנחנו מקולקלים?" שאלה גילי. הדוקטור חייך והניח יד מרגיעה על כתפה. "לא, לא מקולקלים. רק פגועים. אני אנהל פגישות עם כל אחד מכם בנפרד, כדי שנראה מה מציק לכם ואיך אפשר להתקדם משם."

"פגישות זה כמו שיעורים?" הקשה טוהר. "היינו באמצע שיעור על מכניקת קוונטים כשהחשמל נפל."

"ילד נפלא שלי, גם אם הייתי מאוד רוצה לא הייתי יכול לדבר אִתך על מכניקת קוונטים, אני לא מבין דבר וחצי דבר בפיזיקה. בכנות, זה נס שאני יודע איך להפעיל מיקרוגל בלי שהוא יתפוצץ."

טוהר נעץ בו מבט תוהה. "אז אני לא מבין מה אתה יכול ללמד אותנו."

הדוקטור חייך, נשען קדימה ונטל את ידו של טוהר בין שתי כפות ידיו. "אני לא מתכוון ללמד אתכם. אני מתכוון ללמוד מכם. ספרו לי כל מה שתרצו."

אז סיפרנו לו. זה לא היה קל, לא לו, ולא לנו. בפגישות הראשונות, טוהר פשוט חזר בפני הדוקטור על כל מה שהוא למד בשנים של שיעורים עם פאראדיי, והדגים לו את העיקרון של מטוטלת פוקו באמצעות מזלג, צינור אינפוזיה ומגנט מהמקרר בחדר האוכל. גאיה השתמשה בסיגריות שלקחה מאחת האחיות כדי לבנות מודל של כדור גיאודזי, כי היא רצתה לשאול אותו משהו על המבנה של מולקולות פחמן. בתגובה, הדוקטור הסביר לה שמולקולות פחמן אכן מרתקות, אבל לקחת משהו בלי רשות פירושו לגנוב.

הצקנו לרופאים ולאחיות ללא הרף בשאלות כמו כמה מותר לנו לאכול ומתי, מה עושים עכשיו, על איזה חומר לימוד לחזור. אחר צהריים אחד, דוקטור הרץ גילה שמרוואן מילא את קירות החדר שלו בהיסטוגרמות שמשוות את צריכת המזון שלו בבית החולים לחישוב המשוער של הוצאת קלוריות ליום. התוצאה הייתה שיום לאחר מכן, הוא שכנע את כולנו לאכול וופלים בלגיים עם ערמות של גלידה בתור ארוחת צהריים, והסביר שחסל סדר חישובי קלוריות ודיאטה קפדנית, ושמותר לנו לאכול מה שאנחנו רוצים, כל עוד אנחנו מרגישים טוב עם זה. "אגב," שאל הדוקטור, "אתם יודעים מה זה מלחמת אוכל?" השבנו בשלילה. בתגובה, הדוקטור העיף כפית מלאה גלידה לכיוון קדם. לקח כמה שניות עד שהתגברנו על הבלבול הראשוני, ובעשר הדקות הבאות, הפכנו את חדר האוכל ואת עצמנו לאנדרלמוסיה דביקה ונוטפת פחמימות. בשלב הזה, הדוקטור הכריז על הפסקת אש, וביקש מאִתנו לנקות את עצמנו ואת החדר, כדי שהאחיות לא יהרגו אותו. "אפשר להרוג אותן קודם ואז זו לא תהיה בעיה," הציע טוהר. "זו הייתה בדיחה, ידידי הצעיר," השיב לו הדוקטור, "תזכיר לי לדבר אִתך על המושג של רצח בפגישה הבאה שלנו, טוב?"

לפעמים אני חושבת שנהניתי מהפגישות עם דוקטור הרץ יותר מכולם. ההתמחות שלי הייתה לינגוויסטיקה ותקשורת אלקטרונית, כך שיצא לי לקרוא ולראות הרבה דוגמאות לתקשורת בין בני אדם. בפגישה הראשונה שאלתי את הדוקטור אם אני אמורה לקרוא לו "דוקטור הרץ," "דני" או פשוט "דוקטור." "איך שאת מעדיפה," השיב. "אני לא רגילה להעדיף," אמרתי. הדוקטור נאנח והשפיל את מבטו. ראיתי דמעות נקוות בעיניו.

"דוקטור, למה אתה בוכה?"

"בגלל מה שאמרת. העדפה, בחירה – זו זכות בסיסית של בני אדם. והזכות הזו נשללה מכם כל כך הרבה זמן."

"זו סיבה לבכות?"

"כן, בעיניי כן."

אני לא יודעת למה, אבל משום מה, ברגע שהוא אמר לי שיש סיבה לבכות – פרצתי בבכי. לא בכיתי כך מאז שהייתי ילדה ממש קטנה, כשהבנתי שאין שום טעם לבכות, כי את פאראדיי זה לא מעניין. בפגישות בינינו סיפרתי לו כל מה שפאראדיי עשה לי. גם את הדברים הטובים, שלמדתי בזכותו, וגם את הדברים הרעים, שסבלתי בגללו, ואפילו לא ידעתי אם אני סובלת או סתם עושה מה שצריך ונכון וטבעי לעשות. דיברנו על רצון חופשי, על תחושות נעימות ולא נעימות, על דברים שאני אוהבת ולא אוהבת. ברגעים קשים במיוחד, הדוקטור חיבק אותי והבטיח שאני לא לבד.

כולנו התקדמנו, פחות או יותר, על אף תקלות שונות ומשונות, בזכות הצוות של בית החולים. את הפגישות עם דוקטור הרץ וכל הפעילויות שלנו ליוותה שילה, התוכנה שדוקטור הרץ הזמין במיוחד כדי שתתעד את הטיפולים שלו ותתריע בפניו אם פציינט זקוק לתשומת לב מיידית. שילה הייתה ההיפך המוחלט של פאראדיי במובנים רבים. היא שאלה איך אנחנו מרגישים, השמיעה דברי עידוד וניחומים כשעשינו טעויות, והכי מוזר – צייתה לפקודות שלנו. לזה דווקא היה נעים להתרגל. פעם אחת, נסרין ביקשה ממנה לנבוח כל חצי שעה, רק כדי לשמוע את ה"האו! האו!" ולהתגלגל מצחוק. בתגובה, שילה התגלגלה מצחוק ביחד אִתה. הפקודות הבסיסיות של שילה היו לגרום לנו להרגיש נוח, לוודא שאנחנו לא פוגעים בעצמנו ולדווח על הכול לדוקטור הרץ. היא סיפרה לנו סיפורים לפני השינה, השמיעה מוסיקה נעימה למי שהתקשו להירדם, הציעה לנו חטיפים טעימים כשהיינו מבולבלים או מתוחים, ושיחקה אתנו שחמט תלת ממדי ו"אחת-שתיים-שלוש קוד פתוח". אהבנו את שילה, אהבנו את הדוקטור, ואהבנו ללמוד איך לבכות ולצחוק.

מדי פעם היו לנו פגישות עם ההורים שלנו, בפיקוח דוקטור הרץ. ניכר היה שהם לא ממש יודעים איך לדבר אִתנו. ההורים שלי החליפו אִתי מילים בודדות בלבד בכל פעם, ודיברו בעיקר עם צוות בית החולים. הדוקטור הסביר שהם מרגישים מאוד אשמים בגלל כל מה שקרה, לכן קשה להם. הם ציפו למשהו אחר לגמרי, והיינו כמו אנשים זרים עבורם. ייקח הרבה זמן, הוא אמר, לבנות יחסי אמון, לקבל אותנו כפי שאנחנו עכשיו. שאלתי אותו למה לו זה לקח כל כך מעט זמן, לקבל אותנו כפי שאנחנו. הוא השיב שהוא איש מקצוע ומאומן להתמודד עם מצבים כאלה. אני לא יודעת הרבה על פסיכולוגיה, אבל נדמה לי שרק בעניין הזה, הוא קצת שיקר.

החלב החם שבשוקו גורם לי לנמנום, ככל הנראה הודות לטריפטופן. אני וחומצות האמינו החיוניות שלי הולכות לישון. הי, זה סוג של בדיחה! דוקטור הרץ היה גאה בי.

פרק 5

היינו עשרים כשיצאנו מבתי הגידול, על הספינה אנחנו תשעה-עשר בלבד. כל המבוגרים האשימו את הדוקטור, אבל זו לא הייתה אשמתו. הוא עשה הכול כדי להציל כל אחד מאִתנו, אבל טוהר היה תמיד הגיוני כל כך. הוא למד לחשוב במקום להרגיש. התגעגעתי לדו-שיח הקבוע בינינו בכל ערב כשהלכנו לישון: "לילה טוב, טוהר" – "זה עוד לא הוכח אמפירית."

בשלב מסוים, דוקטור הרץ החליט שהגיע הזמן להוציא אותנו מבית החולים מדי פעם, כדי שנתרגל לחברה. הלכנו ביחד אִתו לכל מיני מקומות וניסינו לדבר עם אנשים. זה לא תמיד עלה יפה. פעם אחת, הדוקטור הציג את נסרין בפני מישהי ברחוב שטיילה עם חמוס המחמד שלה. "נעים מאוד לפגוש אותך, ילדה יפה!" אמרה אשת החמוס. "יפה זה מושג יחסי, תלוי תרבות, תקופה ומיקום גאוגרפי. למעשה, הקביעה הזו אומרת הרבה יותר על היכולת הקוגניטיבית שלך לקלוט חפץ המעורר הנאה באמצעות החושים ולתרגם אותו לכדי שלמות אסתטית, מאשר על הערך האסתטי האבסולוטי שלי," ענתה נסרין. "אה… טוב," אמרה אשת החמוס והתרחקה במהירות, היצור השעיר ממהר בעקבותיה.

גאיה הצליחה קצת יותר, ופיתחה שיחה מעניינת עם בחור בחנות נעליים בקניון המקומי. "הזוג הזה מאוד יתאים לך," אמר הבחור בעודו מצביע על זוג נעלי עקב כסופות, "אבל את צריכה לתת לי משהו בתמורה…" הוסיף בקריצה וגיחוך. "אין שום בעיה," השיבה גאיה, "אני יכולה לתת לך שיעור בכימיה אורגנית." – "שיעור ב'כימיה אורגנית', מה?" התלהב הבחור, "יודעת מה, קדימה, אין בעיה." הוא לקח את גאיה לחדר האחורי בחנות, שם קיבל ממנה, ובכן, שיעור בכימיה אורגנית. אחרי עשר דקות של תרכובות הטרוציקליות ופולימרים, הבחור התייאש ונתן לה את הנעליים במתנה. "אנשים בחוץ ממש נחמדים," סיכמה גאיה את החוויה לאחר מכן.

טוהר הצליח קצת פחות. דוקטור הרץ ידע מראש שיהיה קצת קשה אִתו, אז הוא הקפיד לבוא עם טוהר לכל מקום. בדוכן המיצים הפרוביוטיים, הדוקטור הציג את טוהר בפני המוכר, שהושיט לטוהר יד ללחיצה. "שלום לך!" טוהר נגע בתגובה באצבעותיו של האיש בעדינות רבה ומיד חדל. "מה אִתך," צחק המוכר, "תן לחיצת יד, כמו שצריך! תלחץ חזק!" אז טוהר לחץ חזק. התוצאה הייתה שברים בשלוש מעצמות המסרק וסדק בחישור של כף היד. דוקטור הרץ הסכים עם טוהר, שהוא רק עשה מה שביקשו ממנו, אבל הוסיף, "רצוי מאוד להשתדל תמיד לא לשבור עצמות של אנשים אחרים, גם אם נדמה שהם מבקשים ממך לעשות את זה." טוהר לא אהב את היציאות האלה מבית החולים.

ההורים של טוהר קיבלו דיווחים על ההתקדמות שלו, כולל על אירועים של חוסר הבנה ותקריות שנגמרו בכי רע. אחת הרופאות ראתה את טוהר משתמש בסכין מטבח כדי לבצע ניסוי בחשמל, ואמרה לו "אתה תוציא לעצמך עין עם זה." טוהר שאל איזו עין הוא נדרש להוציא, שמאל או ימין, ומה הלו"ז המדויק להוצאת העין. מכתב ההתפטרות של הרופאה חיכה על שולחנו של דוקטור הרץ למחרת בבוקר. היו כל מיני דוגמאות כאלה, אבל הקש האחרון היה האיש שטוהר שבר לו את היד בטעות. אותו אדם תבע את ההורים של טוהר, הסיפור הגיע לכותרות, וחשיפת ההתנהלות של ההורים בניסוי פאראדיי גרמה להתלקחות של דיון ציבורי נוקב. ההורים חיפשו מוצא מעסק הביש, ומצאו את הפתרון ההגיוני ביותר מבחינתם – להוכיח שזו לא אשמתם, כי התיאוריה הייתה נכונה, רק היישום השתבש.

בסוף הפגישה האחרונה של כל הילדים עם ההורים בבית החולים, כמה מההורים הסתודדו עם דוקטור הרץ. שמעתי מילים כמו "פיתוח פתרון משופר," "העיקרון עדיין תקף" ו"הם בחיים לא יסתדרו בחוץ." הדוקטור התרגז מאוד ואמר בקול רם "בשום פנים ואופן לא, כבר גרמתם מספיק נזק," וזירז את כולנו לצאת מהאולם.

כמה ימים לאחר מכן, בארוחת הבוקר, השגחנו שטוהר חסר. עיניו של דוקטור הרץ נראו אדומות וכבויות כשסיפר לנו שהוריו של טוהר החליטו להוציא אותו מבית החולים. שאלנו אם טוהר יגור עם ההורים שלו מעתה והלאה. הדוקטור היסס לרגע. "כן, אבל לא רק אִתם. תהיה להם עזרה." ידענו שכאשר הדוקטור מדבר בצורה ערטילאית כזו, אין הרבה טעם לדוש בנושא. לא היינו צריכים לחכות זמן רב, רק 24 שעות, עד שגילינו מה קרה, ולמה הוא נראה מיואש כל כך.

הסתבר שבניגוד לדעתו של הדוקטור, ההורים מעולם לא ויתרו על הרעיון של שימוש בפאראדיי. ההורים של טוהר הסבירו לו שלמען שלומו ולמען שלומם של האנשים סביבו, הם החליטו להכניס אותו שוב לסביבת מחייה עם פאראדיי. זה לא אותו פאראדיי כמו קודם, הבטיחו לו, הליקויים תוקנו. הגירסה הזו של פאראדיי לוגוס לא תוכל לשדר דיווחים שקריים, ולא תוכל לעשות שום דבר לבני אדם בניגוד לרצונם. הרובוט הזה לא יעצור בעד טוהר ולא יתנגד למעשיו. הם טענו שלמדנו לתקשר בצורה לא אנושית מדי, והם חוששים שנגרום יותר מדי נזק לעצמנו ולסביבה אם לא יהיו אמצעים שיוכלו להכיל אותנו. פאראדיי, כך נטען, הוא השותף הטבעי שלנו לחיים.

בבוקר שלמחרת מצאו את שלושתם בסביבת המִחיָה שלו. המפרקת של צמד ההורים נשברה בדייקנות מופתית. טוהר ביצע חתך יעיל מאוד בעורק הצוואר שלו עם סכין יפני ודימם למוות תוך שניות. פאראדיי דור 2, שהיה מנוע מלעצור אותו במסגרת התכנות המשופר, עמד לידם. כשהשוטרים פרצו פנימה, הרובוט הציג בפניהם את המכתב האחרון שטוהר כתב:

"אמא ואבא אמרו שהם נורא מצטערים על כל מה שקרה, ושהם היו מעדיפים למות מאשר לפגוע בי שוב, או לחיות עם הפחד שאני אפגע באדם אחר. עם הנתונים שעומדים לרשותי בתנאים הקיימים, אני לא יכול להבטיח בצורה אבסולוטית שהם לא יפגעו בי או שאני לא אפגע באנשים אחרים. המסקנה ההגיונית היחידה היא שהם מעדיפים למות. עזרתי להם.

"דוקטור הרץ, אני יודע שאמרת לי שאסור להרוג, אבל אמרת גם שהורים אמורים לאהוב את הילדים שלהם, וכשאוהבים לפעמים פוגעים ונפגעים. ההורים שלי העדיפו למות מאשר לאהוב אותי. במשוואה כזו, אני חושב שגם הילד מיותר, אבל אני לא בטוח. אני לעולם לא אהיה בטוח.

"טוהר."

דוקטור הרץ נלקח לחקירה. אנחנו הועברנו לחדרים נפרדים שלכל אחד מהם הוצמד שומר, ונאסר עלינו לדבר אחד עם השניה. רופאה חדשה, דוקטור דורותה שטיינקופף, לקחה כל אחת ואחד מאִתנו לשיחה. כולם שמרו על שתיקה מוחלטת מול השאלות שלה. אני הייתי האחרונה שהגיעה לחדר, ומהמבטים החטופים שהחלפתי עם האחרים במסדרון, הבנתי שהם רוצים שאדבר בשם כולנו.

נכנסתי לחדר של הרופאה, התיישבתי וחיכיתי. היא ישבה מולי על כורסה גדולה, ושלחה אלי חיוך שלא הגיע לעיניים שלה. אחר כך פתחה תיק רפואי ופשפשה בניירות שבו, ותוך כדי כך, בהיסח הדעת, לחצה על כפתור בצד כל אחת מנעלי העקב שלה. נשמע קול נקישה, והעקבים התקפלו פנימה בצורה טלסקופית. ניחשתי שהם עשויים מסגסוגת טיטניום-אלומיניום, כמו הנעליים שלבש רותי, אחד האחים בבית החולים. הוא הסביר לי שהוא אוהב עקבים גבוהים כי זה עושה המון רושם, אבל לא נוח להסתובב אִתם כל היום, אז מדי פעם הוא מקצר אותם כדי שהרגליים לא יכאבו לו. שאלתי למה לא ללבוש פשוט נעליים נוחות שלא גורמות לכאב בכלל. הוא ענה שלפעמים קצת כאב זה לא נורא, אפילו די כיף, וקרץ אלי. רותי היה אחד האנשים הנפלאים ביותר בצוות. הוא ניסה ללמד אותנו איך להתאפר, והתברר שמרוואן ממש אוהב ללבוש חצאיות, אז רותי השאיל לו כמה משלו. לא נראה לי שהוא היה מסכים להשאיל חצאית לרופאה הזו, למרות הטעם הדומה שלהם בנעליים.

היא סוף-סוף הפסיקה לעיין בניירות שלה, הרימה אלי מבט ושוב שלחה אלי את אותו חיוך, שרק החלק התחתון של הפנים השתתף בו.

"שלום, ליה."

שתקתי.

"אני מקווה שאת מרגישה טוב."

המשכתי לשתוק.

"גם את לא רוצה לענות לשאלות שלי?"

"עד עכשיו לא שאלת שום דבר."

הרופאה הרימה גבות. "כן. את צודקת. תודה לך על שיתוף הפעולה. בואי נדבר קצת, בסדר?"

"איפה דוקטור הרץ?"

"אני שואלת את השאלות, ליה, ולא את."

"זה נשמע כמו משהו שפאראדיי היה אומר."

"נו באמת, ליה. אל תשווי אותי לרובוט."

"אז אל תתנהגי כמוהו."

קראתי די הרבה על התנהגות אנושית בשבועות האחרונים. מה שעשיתי עכשיו, אני חושבת שקוראים לזה 'חוצפה'. דוקטור שטיינקופף נשמה עמוקות וניסתה להמשיך.

"את יודעת מה קרה לחבר שלך, טוהר, נכון?"

"הוא הרג את ההורים שלו ואחר כך את עצמו."

"למה את חושבת שהוא עשה את זה?"

"אני לא חושבת, אני יודעת. הוא הגיע למסקנה שזה הדבר ההגיוני היחיד שהוא יכול לעשות."

"להרוג, זה הגיוני בעיניך?"

"לתקוע ילדים קטנים לבד עם רובוטים ל-15 שנה, זה הגיוני בעיניך?"

סוף-סוף העיניים של דוקטור שטיינקופף החלו להגיב. הן ממש רשפו אש לעומתי.

"הייתי ממייסדי התכנית הזו, ואני יכולה לומר לך שזה מאוד הגיוני. ההורים שלכם רצו את הטוב ביותר עבורכם. התכנית השתבשה שלא באשמתנו, אבל הכוונות שלנו תמיד היו נעלות ביותר."

"גם הכוונות של טוהר היו נעלות. הוא רצה רק לפתור את הבעיה לטובת כולם."

"כלומר?"

"ההורים של טוהר אמרו לו שהם מעדיפים למות מאשר לראות אותו טועה שוב, כשהוא אפילו לא יודע מה הפרמטרים לטעויות האלה. לא היה לו שום סיכוי. כל השנים האלה, אף אחד לא טרח ללמד אותו. הוא ניסה להרוג את עצמו כל כך הרבה פעמים, ופאראדיי לא נתן לו. לפחות להורים שלו הייתה הפריבילגיה למות באמת כשהם אמרו שזה מה שהם רוצים."

משהו בטון הרגוע שלי גרם לדוקטור כוונות-נעלות להיראות מעט מפוחדת. היא נרתעה והתכווצה מעט בכיסאה, כמו הנעליים המתכווננות שלרגליה.

"ליה, את מסוגלת להרוג אותי?"

"כן. בכמה וכמה דרכים."

"לא, לא התכוונתי אם את מסוגלת פיזית להרוג אותי. ברור שכן. כל אדם יכול, טכנית, להרוג. השאלה היא… היית יכולה להביא את עצמך לקחת חיים של אדם אחר?"

"מה זה לקחת חיים?"

"לכל אדם יש זכות לחיים, ולאף אדם אחר אין זכות לקחת אותם… כלומר להפסיק אותם."

"מה לגבי להחליט בשבילו איך הוא יחיה אותם?"

"זה מורכב. לפעמים אנשים לא יכולים להחליט בשביל עצמם, כמו למשל במקרה של ילדים. אז המבוגרים מחליטים בשבילם עד שהם יכולים לעמוד ברשות עצמם."

"ומה אם הם טועים?"

"זה קורה. מבוגרים טועים לפעמים."

"וזה נורא כמו להרוג?"

"לא, זה לא נורא כמו להרוג."

"למה?"

"כי כשמישהו מת, כבר אין מה לעשות, אי-אפשר לתקן. כשאת עדיין חיה, תמיד אפשר לתקן, לשפר."

"אבל מה אם את לא יודעת שאפשר? מה אם את בטוחה שזה מקולקל לגמרי ואין מה לעשות?"

"למה שתחשבי ככה?"

"כי זה הגיוני, ואף אחד לא הוכיח לי אחרת."

הדוקטור בלעה את רוקה.

"אני אומרת לך אחרת. עכשיו. לא צריך הוכחה, זה מספיק."

"אבל אמרת לפני שניות ספורות שמבוגרים לפעמים טועים. אולי את טועה עכשיו?"

דוקטור שטיינקופף איבדה את העשתונות וחבטה בשולחן באגרוף קפוץ. "למה אתם מתעקשים להקשות עלינו? אתם רק הדור הראשון של התכנית, ברור שנעשו טעויות ונתקן אותן בהמשך, אבל למה אתם לא מצליחים להסתגל? למה אתם לא יכולים פשוט להשתמש בשכל ישר?"

אף פעם לא צעקו עלי בחדר הזה. דוקטור הרץ לא צעק ולא דפק על השולחן. לפני שבוע, שאלתי אותו איך אפשר לדעת שהמבוגרים טועים, אם הם בטוחים שהם פועלים לטובתנו. הוא אמר שיוזמי התכנית סירבו להקשיב לחוות הדעת שלו, כי היו להוטים מדי להמשיך בניסוי וזה פגם בשיפוט שלהם. אפשר לדעת, אמר לי, כשהעיקרון הופך לחשוב יותר מבני אדם.

הפרצוף הכעוס והסמוק של דוקטור שטיינקופף המשיך לרחף מולי, צעקותיה הדהדו באוזניי. היא נראתה כמו ילדה בהתקף זעם שהצעצוע שלה נשבר, והיא מצפה ממני לתקן אותו. פתאום, הדברים שאמר דני היו הגיוניים לגמרי. עכשיו הבנתי, סוף-סוף הבנתי.

"ליה, שאלתי אותך שאלה. למה אתם לא מסוגלים להקל על כולנו ולהתנהג בצורה יותר נורמלית?"

"בגללכם."

הדוקטור הסמיקה עד לשורשי שערותיה. "את… את…"

הדברים שאמר לי דני פרצו מפי: "בחרתם בדרך הקלה. רציתם שהכול יהיה נקי והגיוני ואוטומטי. היה לכם צעצוע מתוחכם וחיפשתם תירוץ לנסות אותו, אז ויתרתם על שיקול הדעת. חשבתם שהטכנולוגיה תפתור עבורכם את הבעיות, וכל העניין התפוצץ לכם בפרצוף. עכשיו, כשאתם נדרשים סוף סוף לאכול את התבשיל שהקדחתם, אתם מאשימים אותנו בחוסר יכולת להסתגל. יודעת מה, דוקטור?" – קמתי על רגליי, נמאס לי ממנה ומהכוונות הנעלות שלה – "אנחנו אולי הילדים הדפוקים של הדור הראשון, אבל אתם ילדותיים עוד יותר מאתנו. אנחנו, איכשהו, הצלחנו להתבגר. אולי לא בצורה הכי טובה, אבל הצלחנו. לא ביקשנו מאף אחד לפתור לנו את הבעיות. אתם ילדים קטנים שמנסים לנעול בארון את המפלצות שמפחידות אתכם, מפלצות שאתם בעצמכם יצרתם."

הדוקטור קמה ונעמדה מולי באיטיות.

"אני מבינה שדוקטור הרץ נכשל כישלון חרוץ. כולכם תעברו לבידוד עד שנחליט מה לעשות אתכם."

"דוקטור הרץ התייחס אלינו בתור בני אדם, נתן לנו לעשות טעויות, ומעולם לא גרם לנו להרגיש שאנחנו לא בסדר או שאין לנו תקווה. דוקטור הרץ היה יכול ללמד אותך דבר או שניים."

"השיחה הזו הסתיימה. שלום, ליה."

כולנו הוכרזנו "סכנה לציבור" ומצאנו את עצמנו בבידוד. כפי שנעימה העירה, במסר שהעבירה אלי על ידי נקישה על הקיר שהפריד בינינו, לפחות זה בידוד בלי פאראדיי. תתפלאו כמה דרכי תקשורת מוצאים ילדים שגודלו על ידי ישויות שמבוססות על קוד בינארי. הם חשבו שאם כל אחד מאִתנו יהיה נעול בחדר אחר, לא נוכל לדבר ולתכנן תוכניות. טיפשים, כל כך טיפשים.

פרק 6

פיתול זמן-מרחב אחרון. עוד מעט נגיע.

אני אמורה להתכונן לכניסה לאטמוספירה של כוכב הלכת מורגנה, ובמקום זה אני יושבת פה וחולמת קצת בהקיץ. אולי זה לא התזמון הכי מוצלח, אבל יש לי שנים של חלומות בהקיץ להשלים. אני מתגעגעת לריח שלו, מאותו לילה שבו יצאנו לחופשי. זה היה הסימן הראשון של אנושיות שנתקלתי בו, והוא מציף אותי מדי פעם, ברגעים של חוסר ודאות. תארו לעצמכם שביליתם תקופת חיים שלמה בעיוורון מוחלט, ולפתע נפקחו לכם העיניים לראות צבעים, צורות, אור. זו הייתה המשמעות של הרגע הזה עבורי. ריח, רוך, חמימות. דברים ששכחתי שיכולים להתקיים, והוא פתח את הדלת הזו עבורי. עבור כולנו.

אחרי השיחה ביני לבין דוקטור כוונות-נעלות, או מכווננת-נעליים, לא ממש אכפת לי, המבוגרים הבהירו לנו שעומדות בפנינו שתי אפשרויות: להיכנס בחזרה למתחמים עם פאראדיי 2 המשודרג והמשופר, או לנצל את היכולות שלנו במסע לחלל כדי לדווח על תגליות במרחב הלא מתועד. אם לצטט את חאלד, זו כמו בחירה בין חיים עם חמצן לחיים ברִיק. לא ממש אופציה ברת קיימא.

בלילה שבו נכלאנו בבידוד, דחפו לכל אחד מאִתנו דרך האשנב טבלייה לבנה בתוך כוסית פלסטיק. נאמר לנו שזה כדור הרגעה קל, שיעזור לנו לישון. לא מיהרנו לבלוע, למדנו לא לבטוח בהם. קדם חיכה שהשומרים יתרחקו במסדרון, ואז אמר בנקישות מהירות:

01100100 01101111 01110011 01100001 01100111 01100101 00100000 01110100 01101111 01101111 00100000 01101000 01101001 01100111 01101000 00101110 00100000 01110111 01101001 01101100 01101100 00100000 01101011 01101001 01101100 01101100 00100000 01110101 01110011 00101110 00100000 01100100 01101111 01101110 00100111 01110100 00100000 01110100 01100001 01101011 01100101 00101110

("מינון גבוה מדי. יהרוג אותנו. אל תיקחו.")

ציתות זהיר לשיחות המהוסות שהתנהלו סביבנו גילה שהמבוגרים התפלאו קצת שלא מתנו אחרי שלקחנו את התרופה, אבל ייחסו את זה ליכולות הגופניות המתקדמות שלנו. לפני שסינכרנו לכולנו את התאים ב"אורסולה 6", ביקשנו שתוכנת ההפעלה של החללית תהיה שילה, התוכנה של דוקטור הרץ. אם כבר לנסוע אל הבלתי ידוע, אז רק עם תוכנה שיודעת לנבוח. וגם לצחוק, לבכות, ולהכין שוקו חם. המבוגרים לא התנגדו. הם חשבו שזה לא ממש משנה, כי ממילא לא נגיע ליעד.

הפיצוח של קוד הנעילה של התאים לקח קצת פחות מחצי שעה. גאיה התנצלה שזה לקח כל כך הרבה זמן, מקש ה-8 בלוח שלה היה קצת תקוע. היינו חופשיים לצאת ולשוטט כרצוננו. הטבליות שלא לקחנו שימשו אותנו נאמנה – השומרים אוהבים את הקפה שלהם בבוקר, ורבע כדור ב-300 מ"ל לא גורם לטעם מוזר מדי. לא לקח זמן רב לגלות איפה הם מחזיקים את דוקטור הרץ ולחלץ אותו (הודות לטביעת הרשתית של דוקטור שטיינקופף מחוסרת ההכרה. תודה לך על שיתוף הפעולה, דוקטור). היה ברור לכולנו שלא נשאיר אותו מאחור עם האנשים האלה. הוא לא נראה מופתע במיוחד כשבאנו. רק שאל אם אנחנו בטוחים שזה מה שאנחנו רוצים. השבנו בחיוב. הוא חייך בעיניים עייפות, אמר "מי אני שאתנגד לרצון שלכם?" ובלע את מחצית טבלית השינה שהושטנו לו. אי-אפשר להכניס אדם להקפאה קריוגנית במצב ערות מלאה. חוץ מזה, הוא לא אדם צעיר, ואין לו את החוסן הגופני שלנו.

* * *

ממש לפני שיצאנו לדרך, נעימה סיפרה לי מה היא ונסרין גילו כשפרצו למחשב של דוקטור שטיינקופף. הייתה שם תיקיה בשם "אלפא פאראדיי", שהועברה למחיקה. תיקיה שנייה, בשם "ביתא פאראדיי", הכילה שמות של עשרות הורים לילדים בני שנה-שנתיים. התיקייה "אלפא פאראדיי" הכילה את השמות שלנו, תיעוד הווידאו של מה שקרה לנו, כל התקופה בבית החולים, כל פרט שהיה קשור לחיים שלנו. אף פעולת מחיקה במחשב היא לא מוחלטת, והצלחנו לשחזר את תוכן התיקיה בקלות יחסית. לא, לא בשבילנו. אנחנו יודעים מי אנחנו וזוכרים כל מה שקרה לנו. בשביל עשרים השמות של התינוקות בתיקיה "ביתא."

בהתחלה חשבנו להפיץ את המידע ברשת, בתקשורת, בכל מקום אפשרי, אבל ידענו שהם יעשו הכול כדי להשתיק את העניין – ואם לא יצליחו להשתיק אותו, ודאי ישקרו לגביו. ימציאו סיפור כיסוי כלשהו, שיציג אותנו בתור משוגעים בלתי אמינים ואותם בתור המבוגרים האחראיים. לא רצינו לתת להם הזדמנות להשתיק אותנו שוב. מאסנו בשקרים שלהם.

ילדי פאראדיי דור שני, אני יודעת שתמצאו את היומן הזה. אתם חכמים ונבונים מספיק בשביל לעקוף את ההגנות המגוחכות של המבוגרים. הם ניסו למחוק אותנו לגמרי, כדי שלא תדעו מה התחולל פה לפניכם, כדי שתהיו "טהורים", דף חלק שעליו הם יוכלו לערוך את הניסויים שלהם. הם רצו שתהיו קרן האור המושלמת שלהם, שתגיע מנקודה א' לנקודה ב' בקו ישר. הם שכחו את התווך, את מקדם השבירה. אנחנו כאן בשביל להזכיר לכם שאתם, ואתם לבד, תבחרו איך להמשיך מכאן. אל תלכו בנתיב שנכפה עליכם. אנחנו פני המים שלכם. זכרו אותנו.

הגיע הזמן להעיר את דני. אני כל כך שמחה שהוא כאן, כל כך רוצה לחבק ולהריח אותו שוב. דאגתי שאולי הוא נפגע בשינה הארוכה. אתם יודעים מה זה, לדאוג לשלומו של מישהו אחר, לרצות שיהיה הכי בטוח וירגיש הכי טוב בעולם? זה השיעור הכי חשוב שתלמדו אי פעם.

שלום, ילדי דור 2. אנחנו אוהבים אתכם.

שלכם,

ליה

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מועמדי פרס גפן 2013”