באיסלנד אפילו בוא האביב לא מצליח לערער את שלטונו חסר הרחמים של הטבע. בחבל ארץ נידח ורב־הוד זה, החיים לעולם […]
1
זה היה בשנים שבהן ללא ספק עדיין חיינו. חודש מרס ועולם לבן משלג, אם כי לא לבן לגמרי, כאן הוא אף פעם לא לבן לגמרי, ולא משנה כמה שלג יורד, גם אם השמיים והים קופאים ומתמזגים והקור חודר עד ללב, מקום מושבם של החלומות, הצבע הלבן לעולם אינו מנצח. הצוקים המקיפים את ההרים מייד תולשים אותו מעליהם ומזדקרים שחורים כפחם בתוך עולם לבן. שחורים הם מזדקרים מעל לנער ולבָּרְד’וּר העושים את דרכם מהעיירה, מוצאנו וסופנו, מרכז העולם. ומרכז העולם הוא מגוחך וגאה. הם הולכים במהירות, רגליהם צעירות, אש בוערת, והם גם מתחרים מול החושך, ואולי באמת זה הולם, כי חיי אדם הם תחרות מתמשכת מול חשכת העולם, הבגידות, האכזריות, הפחדנות, תחרות שלעיתים קרובות נראית חסרת תקווה, אבל אנחנו עדיין רצים, והתקווה, בינתיים, חיה. בָּרְד’וּר והנער חשבו רק להתרחק מהחושך או מהדמדומים, להספיק להגיע לפניהם לצריפים, צריפי הדייגים, פוסעים לעיתים זה לצד זה, זו הצורה הטובה ביותר, כי עקבות המופיעים זה לצד זה מעידים על אחווה, ובזכותה החיים לא בודדים כל כך. אולם במקומות רבים הדרך אינה יותר משביל צר המתפתל כמו נחש קפוא בשלג, ובקטעים האלה על הנער להביט על אחורי נעליו של בָּרְד’וּר, על תרמיל העור שהוא נושא על גבו, על שערו השחור הסתור ועל ראשו היושב בבטחה על כתפיו הרחבות. לעיתים הם פוסעים לאורך חופים סלעיים, הולכים בנתיבים מסוכנים על שפת הצוק, והנורא בהם הוא ‘זה שלא ניתן לעבור אותו’: חבל מחובר לפני הסלע, צלע הר תלול מעליו, צוק תלול מתחתיו, והים הירוק הגועש, תהום של שלושים מטרים, צלע ההר מזדקרת לגובה של קצת יותר משש מאות מטרים באוויר ופסגתו נסתרת מאחורי העננים. הים מנגד, הרים תלולים המגיעים עד לשמיים; זהו בעצם כל הסיפור שלנו. הרשויות והסוחרים אולי שולטים בימינו הדלים, אבל ההרים והים מושלים בחיים, הם הגורל, כך על כל פנים אנחנו חושבים לפעמים, וכך ודאי היית מרגיש גם אתה לו התעוררת ונרדמת במשך עשרות שנים תחת אותם הרים, לו היה החזה שלך עולה ויורד עם נשימת הים על סירותינו הקטנות. קשה למצוא דבר יפה יותר מהים בימים טובים או בלילות בהירים, שאז הוא חולם ואור הירח הוא חלומו. אבל הים אינו יפה כלל. אנחנו שונאים אותו יותר מכל דבר אחר כשהגלים מתרוממים עשרות מטרים מעל לסירה, כשהנחשולים שוטפים אותה ומטביעים אותנו כמו כלבלבים עלובים, ולא משנה עד כמה ננפנף בזרועותינו ונזעק אל אלוהים ואל ישוע, מטביעים אותנו כמו כלבלבים עלובים. וברגעים כאלה כולם שווים. נבלות ואנשים טובים, ענקים ולא יוצלחים, השמחים והעצובים. נשמעות צעקות, כמה תנועות ידיים נסערות, ומייד אחר כך נדמה שמעולם לא היינו כאן, הגוף המת שוקע, הדם בו מתקרר, הזיכרונות הופכים ללא כלום, דגים באים ומכרסמים את השפתיים שנושקו אתמול ואמרו את המילים החשובות מכול, מכרסמים את הכתפיים שנשאו את בן הזקונים כמו שק קמח, והעיניים לא רואות עוד, הן בקרקעית הים. הים כחול וקר ולעולם אינו שקט, מפלצת ענקית נושמת, בדרך כלל היא סובלת אותנו, אבל לפעמים לא, ואז אנחנו טובעים: סיפורו של האדם אינו מורכב במיוחד.
אני בטוח שהלילה נצא בסירה, אומר בָּרְד’וּר.
זה עתה עברו את ‘זה שלא ניתן לעבור אותו’, החבל לא נקרע, ההר לא הרג אותם בסקילה באבנים. שניהם מביטים אל הים, נושאים את עיניהם אל השמיים שמהם יורד החושך, הכחול כבר לא כחול לגמרי, שמץ של ערב עומד באוויר, החוף ממול התערפל, כאילו נסוג ועמד לשקוע אי־שם במרחק. החוף לבן כמעט לגמרי מקו השפל ועד קו הגאות, ולכן שמו נגזר משלג.
באמת הגיע הזמן, עונה הנער לבָּרְד’וּר, מתנשם קצת ממאמץ ההליכה. שעתיים מאז שיצאו לדרך. שתו קפה ואכלו עוגות במאפייה הגרמנית, עצרו בעוד שלושה מקומות ולבסוף יצאו מהעיירה בצעדים כבדים, שעתיים של התבוססות בשלג. כפות רגליהם רטובות, מובן שהן רטובות, תמיד היינו רטובים באותן שנים, המוות כבר יְיַבֵּש אותן, נהגו הזקנים לומר כשמישהו התלונן, לפעמים זקנים יודעים פחות מלא כלום. הנער מיישר על גבו את התרמיל, כבד מכל הדברים שאיננו יכולים להסתדר בלעדיהם. בָּרְד’וּר לא מיישר דבר, הוא רק עומד ומסתכל, שורק קטע ממנגינה לא מוגדרת, נראה שאינו עייף ולו מעט. לעזאזל, אומר הנער, אני מתנשם ומתנשף כמו כלב זקן ואתה נראה כאילו לא הלכת היום אפילו צעד אחד. בָּרְד’וּר מביט בו בעיניו הים תיכוניות החומות ומחייך בלגלוג. לכמה מאיתנו יש עיניים חומות, זה מאות שנים מגיעים לכאן ימאים ממקומות רחוקים, כי הים הוא תיבת אוצרות. הם באים מצרפת, מספרד, לרבים מהם יש עיניים חומות, וחלקם משאירים את צבע עיניהם אצל אישה זו או אחרת, מפליגים לדרכם, חוזרים הביתה או טובעים.
כן, הגיע הזמן, מסכים בָּרְד’וּר. חלפו שבועיים מאז הפעם האחרונה שיצאו לדיג. תחילה השתוללה סופה מדרום־מזרח, גשם ירד, הקרקע התכסתה בכתמים כהים במקומות שבהם נחשפה האדמה מתחת לשלג, לאחר מכן השתנה כיוון הרוח והיא נשבה מצפון, הביאה עימה ממטרים מצליפים של שלג יום אחר יום. סערה, גשם ושלג, ארבעה־עשר יום, אף סירה לא יצאה לים ולזמן־מה היו הדגים מוגנים מבני האדם במעמקי הדממה של הים, לשם אף סופה לא מוצאת את דרכה, והאנשים שנראים שם הם אנשים שטבעו. אפשר להגיד כל מיני דברים על אנשים שטבעו, אבל בכל מקרה הם לא מנסים ללכוד דגים, בעצם הם לא מנסים ללכוד דבר חוץ מאור הירח על פני המים. שבועיים, ובהם אנשים לא תמיד הצליחו לנוע מצריף לצריף בשל מזג האוויר, סופה מייללת מחתה כליל את הנוף, את כיווני הרוח, את השמיים, את האופק, אפילו את הזמן עצמו, מה שנזקק לתיקון תוקן כבר מזמן, פיתיונות ננעצו על הקרסים והקשרים הותרו, חוץ מאלה המחוברים ללב וליצר המין. שניים־שלושה גברים פילסו להם דרך על החוף, חיפשו צדפות לפיתיונות, אחרים ניצלו את הזמן לעבודות נגרות, תיקון בגדי העור האטומים למים, אבל ימי בטלה על החוף בשל תנאי מזג אוויר עשויים להיות ארוכים, ולעיתים הם מתמתחים עד אינסוף. הדרך הקלה לעמוד בהמתנה היא במשחק קלפים, לשחק ולשחק ולקום רק כדי לעשות צורכיהם, לצאת לסערה ולהתפנות בין הסלעים בחוף, אבל יש כאלה עצלים כל כך, או שאולי אינם כה יפים מבפנים, שלא טורחים לרדת עד לחוף ומחרבנים ליד הצריפים, ואז חוזרים פנימה ואומרים לתורן: יש לך עבודה, חבר! הנער הוא התורן בצריף הדייגים, ומחובתו לנקות סביבו. הוא הצעיר מכולם, וחסון פחות מכולם. הוא הפסיד בקרבות האגרוּף ועל כן נגזר עליו למלא את תפקיד התורן, וככה זה לעיתים קרובות בחיים, מי שאינו חזק דיו צריך לנקות חרא של אחרים. שבועיים ארוכים, וכשסוף־סוף שככה הסערה, דומה היה שהעולם חזר לקדמותו. תראו, הנה השמיים, אז זה נכון, באמת יש שמיים, וקו האופק הוא עובדה! אתמול נרגעו הרוחות העזות מספיק בשביל לאפשר לפנות אבנים מהמעגן, שנים־עשר איש משני צריפי הדייגים קרטעו שם למטה, שני צוותי סירות, נאבקו בסלעים שהים השליך על החוף, הגברים זרקו הצידה אבנים קטנות ששפשפו את עורם עד זוב דם, שש שעות של עמל מייגע על החוף החלקלק. הבוקר החלה לנשוב רוח מערבית, לא חזקה במיוחד, אבל ברוח כזו לעיתים קרובות מונעים הנחשולים כל אפשרות לרדת לים. כל כך חבל, מראה המכשול הלבן המקציף הזה כמעט הורס אותך כשמעבר לו הים נוח יחסית. אבל את תחושת הרוגז מרככת הידיעה שדגי הבקלה בורחים כשנושבת הרוח ממערב, פשוט נעלמים, וחוץ מזה זו הזדמנות מצוינת לקפוץ העירה. הגברים יצאו בחבורות מהצריף המרכזי, דייגים פשטו על החופים וצלעות ההרים המו אדם.
בָּרְד’וּר והנער מבחינים בחטף מפעם לפעם בחבורה שלפניהם ומקפידים להגדיל את המרחק עד אליה במקום לצמצם אותו, השניים צועדים יחד, מוטב כך, רבים מהדברים שצריכים להיאמר נועדו רק לשניהם, על שירה, על החלומות ועל מה שגורם לנו לנדודי שינה.
זה עתה עברו את ‘זה שלא ניתן לעבור אותו’. מכאן מצפה להם כחצי שעת הליכה עד לצריף, רובה לאורך החוף הסלעי שבו הים כמו חושף את שיניו ומבקש לנשוך אותם. הם עומדים גבוה על צלע ההר, דוחים את הירידה, משקיפים על יותר מעשרה קילומטרים של ים כחול קר שמיטלטל קדימה־אחורה, כמו בקוצר רוח, בתוך הפיורד וכנגד החוף הלבן שממול. השלג בו לעולם לא נעלם לגמרי, אף קיץ לא מצליח להמס את כולו, ולמרות זאת חיים אנשים בכל מקום שיש בו ולו רמז למפרצון. במקום שבו הדיג סביר עומדת חווה, ובאמצע הקיץ מוריק האחו הקטן מסביבה, שדות בור ירוקים חיוורים משתרעים במעלה צלע ההר, ופרחי שן ארי צהובים ניצתים בעשב, אבל הלאה משם, בצפון־מזרח, הם רואים עוד הרים מתנשאים אל שמי החורף האפורים, זהו חבל סְטְרַנְדיר ושם נגמר העולם. בָּרְד’וּר מוריד את התרמיל מגבו, שולף בקבוק בְּרֶנְווין – שְנאפְּס צלול ללא שום מתיקות – ושניהם לוגמים ממנו. בָּרְד’וּר נאנח, מביט שמאלה, מסתכל אל האוקיינוס עצמו, עמוק וקודר, ולמרות זאת אינו חושב על סוף העולם ועל קור נצחי אלא על שיער ארוך כהה, כיצד התבדר מול פניה בראשית ינואר, וכיצד היד היקרה בעולם הסיטה אותו הצידה, קוראים לה סיגְריד’וּר, ומשהו בבָּרְד’וּר רוטט כשהוא אומר בליבו את שמה. הנער עוקב אחר מבטו של חברו ונאנח גם הוא. הוא רוצה להגיע למשהו בחיים האלה, ללמוד שפות, לראות את העולם, לקרוא אלף ספרים, הוא רוצה לגלות את הליבה, תהיה אשר תהיה, הוא רוצה לברר אם יש כלל ליבה, אבל לפעמים קשה לחשוב ולקרוא כשכל הגוף כואב אחרי מסע דיג מאומץ או ספוּג מים וקופא מקור אחרי שתים־עשרה שעות קציר בשדות, בשעות כאלה המחשבות כבדות כל כך עד כי הוא מתקשה להרים אותן, והמרחק לליבה גדֵל.
הרוח נושבת ממערב והחושך יורד לאיטו מעל לראשיהם.
לעזאזל, פולט הנער, כי הוא עומד שם לבדו עם מחשבותיו, בָּרְד’וּר התחיל לרדת במדרון, רוח נושבת, הים גועש, ובָּרְד’וּר חושב על שיער כהה, על צחוק חם, על עיניים גדולות כחולות יותר מהשמיים בליל יוני בהיר. הם ירדו עד לחוף. מטפסים בזחילה על סלעים גדולים, חשכת אחר הצוהריים הסמיכה יורדת ואופפת אותם, הם ממשיכים ללכת, מגבירים את הקצב בדקות האחרונות ומגיעים לצריפי הדייגים שניות ספורות לפני הדמדומים.
אלה הם שני צריפים עם עליות גג שנבנו לא מזמן היישר מעל למעגן, שתי סירות לשישה חותרים הפוכות וקשורות על החוף. צוק גדול ומחוספס בולט לתוך הים ממש מול הצריפים, מקל את הירידה לחוף אבל מטיל את צילו על הצריפים הראשיים ששוכנים במרחק של חצי שעת הליכה משם, שלושים עד ארבעים צריפי דייגים, יותר ממחציתם כמעט חדשים, כמו שלהם, עם עליית גג המשמשת לשינה, אבל יש גם לא מעט צריפים ישנים יותר ובהם רק קומה אחת. הצוותים ישֵנים, משחילים פיתיונות על חוטי הדיג ואוכלים את ארוחותיהם, הכול באותו חלל. שלושים עד ארבעים מבנים, אולי קרוב יותר לחמישים, אנחנו כבר לא זוכרים בדיוק, דברים כה רבים נשכחים, מתבלבלים: כך למדנו לאט־לאט לסמוך על תחושות, ולא על הזיכרון.
לעזאזל, רק פרסומות, רוטן בָּרְד’וּר. הם נכנסו לצריף, עלו לעליית הגג, התיישבו על המיטה, בחדר ארבע מיטות לשישה גברים, ומנהלת משק הבית, האישה שדואגת לאוכל, לתנור החימום ולניקיון. בָּרְד’וּר והנער ישנים ראש־זנב. אני ישן עם אצבעות הרגליים שלך, אומר הנער לפעמים. הוא רק מזיז את ראשו, וגרבי הצמר של חברו כבר תקועים בפניו. כפות רגליו של בָּרְד’וּר גדולות, הוא קיפל את רגליו תחתיו ועכשיו הוא רוטן, רק פרסומות, ומתכוון לעיתון שמתפרסם בעיירה בכל שבוע, בכל פעם ארבעה עמודים, והאחרון גדוש בפרסומות. בָּרְד’וּר מניח את העיתון והם מוציאים מהתרמילים את שאר הדברים שנותנים ערך לחיים, לא כולל, במקרה שלהם, שפתיים אדומות וחלומות ושיער רך. אי אפשר להכניס שפתיים אדומות וחלומות לתרמיל ולשאת אותם אל צריף דייגים, אין אפילו אפשרות לקנות דברים כאלה, אם כי יש בעיירה חמש חנויות, והמבחר, כשהוא מצוי במיטבו באמצע הקיץ, מסחרר. אולי לעולם לא תהיה אפשרות לקנות את החשוב מכול, לא, מובן שלא, ככה זה, למרבה הצער, או ליתר דיוק, תודה לאל. הם רוקנו את התרמילים, והתכולה מפוזרת עתה על המיטה. שלושה עיתונים, מתוכם שניים שרואים אור ברייקיאוויק, קפה, גבישי סוכר, לחם שיפון, לחם מתוק מהמאפייה הגרמנית, שני ספרים מהספרייה של הקברניט הזקן העיוור – ‘נילְס יוּאֶל, גיבור הצי הגדול של דנמרק’ ו’גן העדן האבוד’ של מילטון בתרגומו של יון ת’וֹרְלַאוֹקְסוֹן, וכן שני ספרים שקנו יחד בבית המרקחת של דוקטור סיגוּרְד’וּר, ‘תולדות מסעותיו של אֵיריקוּר מבְּרוּנוּם’ וספרו של יוֹן אוֹלָפְסוֹן ללימוד השפה האנגלית. סיגוּרְד’וּר מוכר תרופות וספרים באותה חנות. הספרים מדיפים ריח כזה של תרופות שאנחנו מייד מבריאים, מתנקים מכל מחלה ברגע שאנחנו מריחים אותם, אז אל תגידו לי שלא בריא לקרוא ספרים. מה תעשו עם זה? שואלת מנהלת משק הבית, אַנְדְרֵיאָה, ומרימה את ספר הלימוד ומתחילה לדפדף בו. כדי שנוכל להגיד אני אוהב אותך וחושק בך באנגלית, עונה בָּרְד’וּר. נשמע הגיוני, היא אומרת, ומתיישבת עם הספר בידיה. הנער הביא שלושה בקבוקים של שיקוי חיים סיני: אחד לעצמו, אחד לאנדריאה, השלישי לאָרְני שטרם הגיע, וכמוהו גם אֵיינָר וגְבֵנְתוּר, שהחליטו לבלות את היום בשיטוט בין צריפי הדייגים, להסתובב באפס מעשה, כפי שקוראים לזה. פֶּטוּר, לעומת זאת, ראש הצוות, נשאר כל היום בצריף, ניקה את בגדי העור שלו, מרח אותם בכבד תְריסָנית טרי כדי לאטום אותם למים, תיקן את נעלי הדייגים, יצא פעם אחת עם אנדריאה למחסן ההמלחה. הם פרשו מפרש על הערימה הגדֵלה של דגים מלוחים. היא גבהה כל כך שפֶּטוּר כבר לא צריך להתכופף בשעת העבודה. הם נשואים זה עשרים שנה ובגדי העור שלו תלויים שם למטה, בין ציוד הדיג, הבגדים מדיפים עכשיו ריח עז, אבל יתרככו ויהיו גמישים יותר כשיֵצאו הלילה לים. אדם נקי, פֶּטוּר זה, בדיוק כמו אחיו, גוּדְ’מוּנְתוּר, ראש הצוות של הסירה האחרת, עשרה מטרים בערך מפרידים בין שני הצריפים, אבל האחים לא מדברים זה עם זה, לא דיברו זה עם זה יותר מעשר שנים, איש אינו יודע מדוע.
אנדריאה מניחה את הספר וניגשת לבשל את הקפה שהביאו על התנור. הבוקר לא נשאר להם קפה כלל, וזה בהחלט מדאיג. עד מהרה ממלא ניחוח הקפה את עליית הגג, ומתגנב למטה וגובר על ריחם של ציוד הדיג ושל בגדי העור המצחינים. הדלת המתרוממת מהרצפה נפתחת, ופֶּטוּר עולה בשערו השחור, בזקנו השחור ובעיניו המלוכסנות קמעה, פנים שנראות כמו עור חיה מעובד, עולה כמו השטן מן הגיהינום אל גן העדן של הקפה, על פניו הבעה כמעט שמחה. מה שקפה מסוגל לחולל אינו דבר של מה בכך. פֶּטוּר חייך בפעם הראשונה כשהיה בן שמונה, סיפר פעם בָּרְד’וּר, והפעם השנייה הייתה כשראה את אנדריאה לראשונה; ועכשיו אנחנו מחכים לפעם השלישית, סיכם הנער. הדלת המתרוממת נפתחת בשנית, רק לעיתים נדירות האיש הרע לבדו, ממלמל הנער, ודומה שהחלל מתכווץ כשמגיע גְבֵנְתוּר לעליית הגג, כתפיו רחבות כל כך שאף אישה לא מצליחה לחבק אותו כמו שצריך. בעקבותיו בא אֵיינָר, מחצית מגודלו של גְבֵנְתוּר, רזה אבל חזק להפליא, בלתי נתפס מניין שואב הגוף הכחוש הזה את כוחותיו, אולי מפראותו, כי עיניו השחורות יורקות ניצוצות אפילו בשנתו. הנה אתם, אומרת אנדריאה, ומוזגת קפה בספלים. כן, אומר פֶּטוּר, ואני רואה שפטפטתם את עצמכם לדעת. אומר הנער: בשביל זה לא צריך יום שלם, והספל בידה של אנדריאה רועד כשהיא מחניקה צחקוק. אֵיינָר קופץ את ידו ומאיים על הנער, נוהם משפט מעורפל, רק מחציתו מובנת, בפיו חסרות כמה שיניים, זקנו השחור מרשים ומכסה חלק מפיו, שערו הדליל והסתור כמעט אפור, אבל אז הם שותים את הקפה. הם יושבים איש על מיטתו, ובחוץ מחשיך. אנדריאה מסובבת את פתיל מנורת הנפט, והלהבה גדֵלה. בכל אחד מקירות הגמלון יש חלון, האחד ממסגר הר, האחר את השמיים והים, הם ממסגרים את קיומנו, ושעה ארוכה לא נשמע דבר אלא רחש הים ולגימות רועשות המתענגות על הקפה. גְבֵנְתוּר ואֵיינָר יושבים יחד וחולקים עיתון, אנדריאה בוחנת את הספר ללימוד אנגלית, מנסה להרחיב את חייה באמצעות שפה חדשה, פֶּטוּר רק מביט באוויר, הנער ובָּרְד’וּר יושבים איש עם עיתונו, ועכשיו חסר רק אָרְני. הוא נסע הביתה שלשום אחרי שסיימו לנקות את הרציף, עשה את דרכו תוך כדי מאבק בגשם זלעפות מצָפוֹן, בכפור ובשלג, הוא לא הצליח לראות אפילו את ידיו שלו ובכל זאת מצא את הדרך, שש שעות הליכה עד לחווה. הוא כל כך צעיר שאשתו מושכת אותו הביתה, אמרה אנדריאה, כן, הוא רץ אחרי הזין הארור שלו, אמר אֵיינָר, ונדמה שפתאום נתקף זעם. אני יודעת שאתה לא מסוגל להאמין או להעלות דבר כזה בדעתך, היא אמרה לאֵיינָר והגניבה מבט לעבר בעלה, אבל יש גברים עם יותר משרירים ותשוקה לדגים ולמפשעות של נשים.
אנדריאה ידעה אולי על המכתב שאָרְני נשא בכיס חולצתו. הנער כתב אותו עבורו, ולא הייתה זו הפעם הראשונה שאָרְני ביקש ממנו לכתוב מכתב לאשתו, סֶסֶליָה, היא קוראת אותו כשאנחנו שוכבים יחד במיטה אחרי שכולם נרדמו, סיפר פעם אָרְני, וקוראת אותו שוב ושוב כשאני לא נמצא. אני מתגעגע אלייך, כתב הנער, אני מתגעגע כשאני מתעורר, כשאני אוחז במשוטים, אני מתגעגע אלייך כשאני משחיל פיתיונות על חוטי הדיג, כשאני משטיח את הדגים, אני מתגעגע לקול צחוקם של הילדים, ולשמוע אותם שואלים שאלה שאני לא יודע לענות עליה, אבל בטוח שאת יודעת. אני מתגעגע לשפתייך, אני מתגעגע לשדייך ומתגעגע לרחם שלך – לא, אל תכתוב את זה, אמר אָרְני כשהציץ מעל לכתפו של הנער. לא לכתוב מתגעגע לרחם שלך? אָרְני הניד בראשו. אבל אני מנסה לכתוב רק מה שאתה חושב, כמו תמיד, ואתה בטח מתגעגע לרחם שלה, לא? זה לא עניינך, וחוץ מזה אף פעם לא הייתי משתמש במילה הזאת, רחם. אז באיזו מילה אתה משתמש? באיזו מילה אני משתמש, אני אומר… לא, לעזאזל, זה לא עניינך! והנער נאלץ למחוק את המילה לרחם ובמקומה כתב לניחוח. אבל, חשב, אולי סֶסֶליָה תנסה לראות מה המילה שנמחקה, היא יודעת שאני כותב את המכתב בשביל אָרְני, היא תבחן את המילה בקפידה עד שתצליח לפענח אותה, והיא תפענח, ואז היא תחשוב עליי. הנער יושב על המיטה, מבטו נעוץ בעיתון והוא מנסה לסלק מעליו את התמונה: סֶסֶליָה קוראת את המילה החמה, הרכה, הלחה והאסורה הזאת. היא בוחנת את המילה בקפידה וקוראת אותה, לוחשת אותה לעצמה, זרם קל חולף בגופה והיא חושבת עליי. הוא בולע את הרוק, מתאמץ להתרכז בעיתון, קורא סיפורים על חברי פרלמנט, קורא על גיסְלי, מנהל בית הספר כאן בעיירה שלנו, שהשתכר ולא העז להראות את פניו בבית הספר שלושה ימים. נטל כבד רובץ על האיש, ללמד ולשתות בעת ובעונה אחת, ואמיל זוֹלא פרסם רומן, מאה אלף עותקים נמכרו בשלושת השבועות הראשונים. הנער זוקף את ראשו לרגע ומנסה לראות בעיני רוחו מאה אלף איש יושבים וקוראים באותו הספר, אבל כמעט לא אפשרי לדמיין קהל כה גדול, במיוחד לא למי שחי כאן ליד הקוטב הצפוני. הוא בוהה נִכחו, מהורהר, אבל ממהר ומשפיל מבט אל העיתון כשהוא מגלה שהתחיל לחשוב שוב על סֶסֶליָה הקוראת את המילה ההיא, חושבת עליו. הוא פותח את העיתון בעמוד אקראי וקורא: שישה גברים טבעו בפַקְסָפְלוֹאי. הם היו בדרך מאָקְרָנֵס לרייקיאוויק בסירת שישה חותרים.
המפרץ בפַקְסָפְלוֹאי רחב ידיים.
כמה רחב?
רחב כל כך שהחיים אינם חוצים אותו.
ואז יורד הערב.
הם אוכלים דג מבושל עם כבד.
אֵיינָר וגְבֵנְתוּר מספרים חדשות מצריפי הדייגים, אותם שלושים עד ארבעים מבנים המצופפים באשכולות קטנים על סוללת החצץ שמעל לחוף הרחב. אֵיינָר מדבר, גְבֵנְתוּר נוהם מדי פעם בפעם וצוחק כשנדמה לו שהצחוק במקום. ארבעים צריפים, ארבע מאות עד חמש מאות דייגים, זה המון אדם. נאבקנו, אומר אֵיינָר, שילבנו אצבעות ומשכנו, אומר אֵיינָר, השטן בכבודו ובעצמו, אומר אֵיינָר, וההוא חולה, מחלה פנימית ארורה, יחיה בקושי עד סוף החורף, וההוא בצרות צרורות וההוא מפליג לאמריקה באביב. הזקן של אֵיינָר שחור כמעט כמו של פֶּטוּר ומגיע לו עד החזה, בעצם הוא לא זקוק לצעיף, והוא מדבר ומספר דברים, אנדריאה ופֶּטוּר מקשיבים. בָּרְד’וּר והנער שוכבים ראש־זנב במיטה, הם קוראים, אוטמים אוזניים, נושאים עיניים בחטף אל אונייה ששטה לתוך הפיורד ולעבר העיירה, זו ודאי אונייה לציד לווייתנים בעלת מנוע קיטור, היא מתקרבת ברעש והמולה, כמו מתלוננת על מר גורלה. והסוחרים הארורים העלו את מחיר המלח, אומר אֵיינָר, שנזכר פתאום בחדשות החשובות באמת ומפסיק בבת אחת לספר על יוֹנַס, שחיבר תשעים ושניים שירים על אחת ממנהלות המשק, כמה מהם ארוטיים למדי, אבל היטיב כל כך לכתוב עד כי אֵיינָר אומר שהוא חש צורך לדקלם אותם פעמיים, פֶּטוּר צוחק אבל אנדריאה לא, דומה שגברים נוטים יותר לכל מה שמחוספס בעולם הזה, לְמה שנחשף במהירות ולחלוטין, ואילו נשים חושקות במה שיש לרדוף אחריו, במה שנפתח לאיטו. העלו את מחיר המלח?! קורא פֶּטוּר. כן, הנבלות האלה, צועק אֵיינָר, ופניו מתקדרות מזעם. עוד מעט ישתלם לנו יותר למכור להם את הדגים רטובים, ישר מהים, על המקום, אומר פֶּטוּר, מהורהר. כן, אומרת אנדריאה, כי זה מה שהם רוצים, בגלל זה הם מעלים את המחירים. פֶּטוּר מביט נִכחו וחש שהדכדוך מתפשט במחשבותיו ובתודעתו, הוא לא מבין מה בדיוק הסיבה. אם יפסיקו להמליח את הדגים זה יהיה הסוף של מחסן ההמלחה, ולאן נלך מכאן, אנדריאה ואני, הוא חושב, למה הכול חייב להשתנות, זה לא הוגן. אנדריאה קמה, מתחילה לפנות את השולחן, הנער מרים את עיניו לרגע מיומן המסע של אֵיריקוּר, מבטיהם נפגשים כפי שקורה לפעמים. בָּרְד’וּר שקע ב’גן העדן האבוד’ של מילטון, הספר שיוֹן ת’וֹרְלַאוֹקְסוֹן תרגם הרבה לפני זמננו. התנור מחמם את עליית הגג, נעים כאן בפנים, הערב מתעבה מעבר לחלונות, הרוח מלטפת את רכס הגג, גְבֵנְתוּר ואֵיינָר לועסים טבק, מתנדנדים בכיסאות, נאנחים כן, כן והממ, הממ… לסירוגין, מנורת הנפט מאירה היטב ועושה את הערב בחוץ קודר עוד יותר מכפי שהוא באמת, ככל שיש יותר אור כן יש יותר חושך, ככה זה בעולם. פֶּטוּר קם ממקומו, מכחכח בגרון ויורק, יורק את הדכדוך מתוכו ואומר, כשאָרְני יבוא נשחיל את הפיתיונות, ואז יורד להכין לולאות ואוכפי מטען ואבזמים, הוא סולד מבטלה. מעצבן לראות גברים בוגרים וכשירים לעבודה רובצים סתם, קוראים ספרים מיותרים, בזבוז זמן ואור, הוא אומר, ורק ראשו מציץ מהרצפה. הנער מרים את ראשו מאֵיריקוּר, ומביט בראש השחור שבולט מהרצפה כמו שליח מהגיהינום. אֵיינָר מהנהן, נועץ מבט בבָּרְד’וּר ובנער, נעמד, יורק ליחה אדומה, יורד בעקבות ראש הצוות שלו שאומר לאֵיינָר, אבל בקול רם דיו להישמע גם למעלה, הכול מידרדר, ובמובנים רבים הוא צודק, כי כולנו נולדים כדי למות. אבל עכשיו הם מחכים לאָרְני, הוא חייב להגיע, אָרְני לעולם לא מאכזב.
אני מוכרח לצאת לדרך, אומר אָרְני לסֶסֶליָה.
אל תיתן לים לבלוע אותך, היא מתחננת. הוא צוחק, נועל את מגפיו ואומר, השתגעת, אישה, אני לא אטבע כל עוד אני נועל מגפיים אמריקניים!
הרבה דברים מוזרים מתרחשים.
בימים אלה אָרְני חוצה שדות בור ומִרְעים ספוגי מים בלי שרגליו יירטבו, חוצה ביצות ופלגי מים בלי להרטיב את גרביו, זה נראה כמו כישוף. אָרְני קנה מגפיים אמריקניים לפני כשנה, הלך לשם כך במיוחד לפיורד הסמוך, אחד המקומיים השיט אותו בסירה קטנה לאחת האוניות, ועל סיפונה הוא קנה את המגפיים וגם טבלאות שוקולד בשביל הילדים וסֶסֶליָה. ילדו הצעיר פרץ בבכי כשנגמר השוקולד, ולא הייתה שום דרך לנחם אותו. מה שמתוק כל כולו בסוף מעציב אותנו. האמריקאים שבאים הנה לדוג את הלְשׁוֹנָן מגיעים במרס או באפריל, לוכדים את הלשונן ליד חוף גרנלנד אבל מציידים את הסירות שלהם כאן, קונים מאיתנו מצרכים ומלח ומשלמים במזומן, הם מוכרים לנו רובים, סכינים, ביסקוויטים, ולמרות זאת דבר לא ישתווה למגפי גומי. מגפיים אמריקניים יקרים יותר מאקורדיון, מחירם מתקרב לשכר השנתי של משרתת, כל כך יקרים שאָרְני נאלץ להתנזר מבְּרֶנְווין וטבק חודשים ארוכים כדי להרשות אותם לעצמו. אבל הם שווים כל אגורה, אומר אָרְני וחוצה ביצות, חוצה פלגים, וכפות רגליו תמיד יבשות, מכתת את רגליו בצעדים כבדים, חוצה שדות רטובים ומושלגים בכפות רגליים יבשות לגמרי, ומגפי גומי הם ללא ספק הדבר הטוב ביותר שיצא מהאימפריה האמריקנית, הם משאירים את כל המתחרים הרחק מאחור, ועכשיו את מבינה למה יהיה בלתי נסלח לטבוע בהם. רשלנות בלתי נסלחת, אומר אָרְני ומנשק את סֶסֶליָה ומנשק את הילדים והם מנשקים אותו, עדיף פי אלף לנשק ולקבל נשיקות מאשר לדוג בסירת משוטים פתוחה אי־שם בלב ים. אשתו של אָרְני מביטה אחריו, רק שלא יטבע, היא לוחשת, לא רוצה שהילדים ישמעו אותה, לא רוצה להבהיל אותם, וגם אין כל צורך להרים את הקול כשמתפללים לדבר הגדול מכול. היא נכנסת הביתה, שבה וקוראת את המכתב, ועכשיו היא מעיזה לבחון מקרוב את המילה המחוקה, סתם משהו שהנער לא היה מרוצה ממנו, אמר אָרְני, היא מתבוננת במילה שעה ארוכה ולבסוף מצליחה לפענח אותה. הנה אתה, אומר פֶּטוּר, כי אָרְני הגיע בגרביים יבשים, הם יכולים להתחיל להשחיל פיתיונות, ככל הנראה יֵצאו הלילה לים.
אין עדיין תגובות