החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

גלי צה"ל

מאת:
הוצאה: | 2015-11 | 183 עמ'
קטגוריות: במבצע, עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

כיצד הפכה גלי צה"ל מחוליית שידור מינורית, המשדרת שעות ספורות ביממה, לגוף שידור מרכזי בזירה הציבורית הישראלית? כיצד דומיין לאורך השנים קהל התחנה על ידי קברניטי הצבא והתחנה? מה היה מקומם של האזרחים במסגרת הקהל המדומיין? באיזה אופן מהווה העליבות הפיזית של התחנה הצבאית (מבנה התחנה) מקור להון סימבולי? ומה בין הגבריות הצבאית להדרת נשים מתפקידים עיתונאיים בגלי צה"ל בעבר? שאלות אלה ואחרות נידונות בספר שלפנינו, שבוחן סוגיות היסטוריות תקשורתיות בתולדות התחנה, תוך התייחסות להקשרן החברתי-תרבותי הרחב.

פרופ' אורן סופר הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. מחקריו עוסקים בהיסטוריה החברתית-פוליטת של תקשורת המונים עברית. כן עוסק סופר בתאורטיזציה של סוגיות הקשורות במדיה חדשים.

מקט: 4-249-50334
מסת"ב: 978-965-540524-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא

הרדיו הוא אמצעי תקשורת בולט בכינון הלאומיות בישראל ובתהליכי בניין האומה בה. בהיעדרם של שידורי טלוויזיה (שהחלו ב-1968), ולנוכח הסקטוריאליות של העיתונות המפלגתית בתקופת היישוב ובשנים הראשונות לקיום המדינה, נתפס הרדיו כאמצעי סוציאליזציה מאחֵד מוביל (Penslar, 2005, 183). הרדיו תרם בין היתר להשגרה של הלהג העברי (ליבס וקמפף, 2009), ליצירת דפוסי חיים ותרבות מקובלים ולעיצוב הזיכרון הקולקטיבי הלאומי. הרדיו העברי, שבשונה מן העיתונות פועל בתוך הזירה האוראלית – זו של הדיבור – נתפס כאמצעי המבטא את המהפכה הנוגעת למקומה של השפה העברית בחיי העם היהודי ואת הקשר שבין השפה לתחייה הלאומית-פוליטית. בעוד שבתקופת היישוב ובעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, העיתונות הכתובה הייתה מפלגתית ברובה ובלטה בה פוליפוניות וסקטוריאליות (אם כי בתחומי הספקטרום של האידיאולוגיה הציונית בדרך כלל), הרדיו נתפס כקול לאומי הומוגני שיש לשמור על אחידותו, אולי בגלל ההשפעה הרבה שיוחסה לו בהשוואה לזו של העיתונות הכתובה (שנער, 2000, 192-193).

תחנת השידור הממוסדת הראשונה ששידרה בארץ ישראל בעברית הייתה "קול ירושלים". שידוריה החלו ב-1936, תחת שלטון המנדט הבריטי ובפיקוחו, בתחנת שידור תלת לשונית ששידרה בעברית, בערבית ובאנגלית. תמר ליבס מציינת, על פי עיתוני התקופה, שהרדיו נתפס בעיני קובעי המדיניות ביישוב כבמה מרכזית שבה יותווה טבעה של התרבות הקולקטיבית המתהווה (Liebes, 2006, 71). לדוד בן גוריון היה ידע בתחום שידורי האלחוט, והוא הכיר את שידורי התעמולה של הרדיו הסובייטי. הוא שאף לכונן "רדיו להרצאות" שיאפשר להפיץ את דברי ראשי ההסתדרות והיישוב לרבים. עם זאת, בשל החשש מפני הכוח הפוליטי שהיה טמון בשידורים כאלה, דחו רשויות המנדט הבריטי את הבקשות לרישיונות הפעלה של תחנות רדיו עצמאיות, והעדיפו הסדרה ריכוזית ומנדטורית של השידור בארץ ישראל. תחנת הרדיו העברית תחת הפיקוח הבריטי נתפסה כאמצעי קואופטציה ותעמולה, שחשיבותה עלתה לנוכח אפשרות קליטת תעמולה אנטי-בריטית ממצרים או מסוריה שהייתה בשליטת צרפת (אלמוג, 2003, 232).

לצד השידורים הרשמיים הללו, שהיו נתונים לפיקוח ולצנזורה ההדוקים של המנדט הבריטי, כמה תחנות רדיו שהיו קשורות לארגוני המחתרת היהודית שנאבקו בבריטים החלו לשדר מסוף שנות ה-30. בשידורים אלו נקשר ממד סמלי, וכפי שקרה במקרים רבים אחרים של מאבקים לאומיים ותהליכי בניין אומה ומדינה, השליטה על גלי האתר נתפסה כמשמעותית בדרך לעצמאות פוליטית (גלנור, 1985, 214; רוטנברג, 2007, 34; Boyd, 1999). הרדיו התגלה כאמצעי תקשורת מרכזי במלחמת העולם השנייה, והוא נחשב על ידי המנהיגות הישראלית "כמכשיר בעל חשיבות ראשונה במעלה לקיום המוראל של האוכלוסיה ומלחמה פסיכולוגית באויב" (סגן מנהל שירות השידור, 1956). סביר להניח כי שידורי הרדיו הגלויים היוו המשך ישיר לממד ההרואי שנקשר בפעולת החשאיות של "הגדעונים", אשר הפעילו רשתות תקשורת שמטרתן לסייע לפעולות ההעפלה של פליטים מאירופה (טבת, 1968). המאבק על השליטה בגלי האתר, כחלק מן המאבק הלאומי היהודי; הדומיננטיות שיוחסה לרדיו כאמצעי התקשורת ההמוני האלקטרוני היחיד במדינה הצעירה; הדומיננטיות של הצבא וההתפשטות התפקודית[1] שלו גם לזירות אזרחיות רבות; כמו גם שיקולים פוליטיים שונים – כל אלה יש בהם כדי להסביר את ההחלטה להקים תחנת רדיו צבאית שתשדר בזירה האזרחית.

בראשית הדרך הייתה תחנת הרדיו הצבאית שולית למדי. היא שידרה כמה שעות בערב וטווח שידוריה היה מוגבל בעיקר למרכז הארץ. עם זאת, ברבות השנים נעשתה התחנה הצבאית אמצעי תקשורת מוביל ומשמעותי, הזוכה לשיעורי האזנה גבוהים ביותר. תחנת השידור הצבאית מפעילה כיום שני ערוצים מלאים – הראשון, גלי צה"ל, משדר בעיקר שידורי אקטואליה וחדשות, ואילו השני, גלגל"צ, שהחל לשדר ב-1993, משדר מוסיקה פופולרית. מסקר ההאזנה המתייחס למחצית השניה של 2013 עולה שתחנות גלי צה"ל זכו לחשיפה הגבוהה ביותר בישראל – 42.7%, לעומת 39% חשיפה לתחנות קול ישראל או 33.8% לתחנות הרדיו האזורי-המסחרי (אברבך, 2014). בתקופות מסוימות בתולדותיה (כגון בשנות ה-70 וה-80) נחשבה תחנת השידור הצבאית כוח תרבותי אוונגרדי בזירת השידור הישראלית ובעלת ערך משמעותי לקידום הפלורליזם והדמוקרטיה בשיח הציבורי הישראלי (סופר, 2011).

המונופול המתמשך על שידורי הרדיו בישראל, תחילה בידי הממשלה ולאחר מכן בתור חלק מן השידור הציבורי, הפך את תחנת הרדיו הצבאית הזאת לאלטרנטיבה חוקית יחידה לשידור האזרחי במשך שנים רבות. ברבות השנים גדל ההיצע של הערוצים המשדרים, תחת המטריה של קול ישראל, ואלה נועדו בין היתר לספק את צורך המאזינים לשמוע תכנים בידוריים ומוסיקה פופולרית. בכך ניסו תחנות אלו להתמודד גם עם זליגת מאזינים להאזנה לערוצי רדיו של תחנות זרות כגון רדיו רמאללה, ששידרה מוסיקה פופולרית, ולאחר מכן, משנות ה-70, גם לתחנות פירטיות כגון קול השלום. עם זאת, המונופול של קול ישראל על שידורי הרדיו האזרחיים-חוקיים נשבר רק במחצית השנייה של שנות ה-90 עם כניסתן של תחנות רדיו אזוריות-מסחריות לזירת השידור. כניסת תחנות אלו לזירת השידור הישראלית התעכבה, בין היתר בשל כריכת ההסדרה של שידורי הרדיו האזוריים בהסדרה של שידורי הטלוויזיה המסחריים, הסדרה שהייתה מלווה בעימותים פוליטיים ממושכים (סופר, 2011). יש לזכור כי תהליך הלוקליזציה של הרדיו היווה חלק מן ההסתגלות של המדיום הרדיופוני לעידן הטלוויזיוני, ובארצות הברית הוא התרחש סמוך להתחזקות כוחה של הטלוויזיה בשנות ה-50 (Douglas, 2004). לעומת זאת, הרעב לגיוון וללוקליזציה של ערוצי הרדיו בישראל מצא מענה חלקי רק מחוץ למסגרת השידור החוקית, עם הקמת תחנות רדיו פירטיות (קול השלום, תחנת הרדיו הפירטית הנודעת – גם אם לא הראשונה – החלה לשדר בשנת 1973).

החזקת אמצעי תקשורת המונים בידי הצבא, המשדרים לציבור הרחב, נחשבת בדרך כלל חלק מתרבות של דיכוי צבאי. רפי מן מציין בהקשר זה, כי אמנם במדינות שונות התקיימו שידורי צבא בזירת השידור הכללית, אך בעשורים האחרונים הפנייה של ערוצים אלו לקהל המקומי נתפסה בתור סטייה מן הנורמות הדמוקרטיות. בקפריסין, למשל, שידורי הצבא עברו "אזרוח", בתור צעד שהלם את שאיפתה של קפריסין להצטרף לאיחוד האירופי. המשכת שידורי הצבא בזירה האזרחית במקומות אחרים, למשל בתאילנד, מהווה עדות להיעדר יציבות שלטונית (Mann, 2013, 171). בישראל לעומת זאת, זוכה תחנת השידור הצבאית לעתים קרובות להתייחסות חיובית מן הציבור וקובעי הטעם (לפחות בתקופות מסוימות בתולדותיה), הרואים בה נכס לאומי ובעלת ערך משמעותי לקידום הפלורליזם והדמוקרטיה. יתרה מכך, גלי צה"ל מהווה בית גידול ראשון במעלה לעיתונאים ובכירים אחרים בתקשורת ההמונים הישראלית. אין ספק שקיומה של תחנה צבאית, על אחת כמה וכמה כזו העוסקת בסיקור חדשותי ופוליטי הכולל גם ביקורת על הדרג המדיני, מעוררת בעיות רבות במסגרת משטר דמוקרטי. ואכן, נראה כי מי שהתרבות וההוויה הישראלית זרות לו יתקשה להבין את עצם קיומה של גלי צה"ל, את הפופולריות הרבה שהיא זוכה לה מן הציבור, את מורשתה האוונגרדית מבחינה תרבותית ואת תפיסתה הציבורית כמי שתורמת תרומה חשובה לחופש הביטוי בישראל. ברוח זו, אבי בניהו, מי שהיה מפקד התחנה ולאחר מכן גם דובר צה"ל, מתאר את התחנה כאנומליה ייחודית לתרבות הישראלית:

אנחנו תחנה צבאית, שהצבא מקיים אותה ומממן אותה ומחזיק אותה, אבל היא אנומליה. אין דבר כזה בשום מקום בעולם, שאתה מתקשר לפרלמנט, אומרים לך "הכנסת, שלום", אתה אומר: "תנו לי את לשכת היו"ר", ואתה שומע ברקע [תוך כדי המתנה להעברה] "כאן גלי צה"ל, שידורי צבא הגנה לישראל". בכל מדינה אחרת זו הכרזת הפיכה. זאת אנומליה שלא הצלחתי להסביר אותה לאף אחד שהיה אורח שלי בגלי צה"ל בעולם […] אין לי ספק שאם היום היה דיון אם להקים תחנה צבאית, התשובה היא לא. אבל אין לי ספק, שכל עוד יש פנינה כזאת צריך לשמור עליה (ריאיון אישי, 31.8.2011).

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גלי צה"ל”