החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

געגוע אל המוחלט

מאת:
הוצאה: | 2022 | 414 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

46.00

רכשו ספר זה:

המסתורין שאופף את שאלת הישרדותה של הנפש האנושית או חלקים ממנה לאחר מותו של הגוף־החי העסיק את הפילוסופיה והתיאולוגיה מאז ומעולם. שאלה זו, שלמעשה מהדהדת את יחסו של הסובייקט לנצחי ולאלוהי, נעדרה כמעט לחלוטין מן ההגות הפסיכואנליטית, וכך האפשרות לשלבה בפסיכותרפיה ובמחקר נותרה למעשה מחוץ לשיח המחקרי והטיפולי.

געגוע אל המוחלט מזמין את הקורא לאודיסאה אל נבכי כתיבתו האֶקלֶקטית של קרל גוסטב יונג על תחייה, לידה מחדש, והחיים שאחרי המוות. הטקסטים היונגיאניים – ששורשיהם נטועים בתחומי דעת ותרבויות תבל מגוּונות (גנוסטיקה, אלכימיה, הינדואיזם, בודהיזם, סופיזם ועוד) – נבחנים ומפורשים באמצעות אידאות ומושגים שהתנסחו תוך עיצוב הפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל ובהשראת "התופעות הרוויות" של ז'אן־לוק מריון. בתום הדיון התיאורטי-תמטי במסה, תיבחן שאלת הרלוונטיות היישומית-קלינית של אידאת האלמוות היונגיאנית לטיפול הפסיכואנליטי במאה ה־21.

ד"ר רועי ששון הוא מטפל באמנויות ופסיכותרפיסט. בוגר אוניברסיטת לסלי, בית הספר לפסיכותרפיה יונגיאנית של סמינר הקיבוצים, והתוכנית לדוקטורט של המחלקה לפרשנות ותרבות – מסלול פסיכואנליזה ופרשנות של אוניברסיטת בר־אילן.

מקט: 4-249-51046
המסתורין שאופף את שאלת הישרדותה של הנפש האנושית או חלקים ממנה לאחר מותו של הגוף־החי העסיק את הפילוסופיה והתיאולוגיה מאז […]

הקדמה
תמר קרון

הנכונות לכוון את המבט ישירות אל המוות תובעת מהמתבונן תעוזה. סופיותם של החיים עלי־אדמות כה מפחידה עבור האדם המערבי החי בדרך כלל בתחושת יוהרה של כובש הטבע וגיבור הטכנולוגיה והמדע, עד כי המוות הפך להיות ה”צל הארצי”, כפי שהוא מכונה בפסיכולוגיה האנליטית־יונגיאנית. צל זה התפשט לכל מה שעלול להזכיר את המוות, ולכן יש להכחיש ולהרחיק אותו עד כמה שאפשר: קשישים לבתי אבות, נכים ומוגבלים למיניהם – מוטב שלא נראה אותם, ניתוחים פלסטיים יחליקו את הקמטים המעידים על השנים שחלפו, ופגמיו והזדקנותו של הגוף יוסתרו. מאמצים עצומים מוקדשים להארכת החיים ומחקרים שונים מעוררים ניצוץ של תקווה שאמנם נצליח להמשיך ולחיות גם אחרי גיל מאה ועשרים.

לאחרונה, יחד עם רעיונות האקולוגיה והזעקה על העולם הקרב לקיצו בשל הניצול־בלי־רחם שמנצל אותו האדם, עולה גם סוגיית המוות לדיון מעט פתוח יותר. ברשת ניתן למצוא תנועות כמו “תנועת המוות החיובי” (The order of death-positive movement), הדוגלת בהכנסה מודעת של נושא המוות לשיח לשם תיקון התרבות, ורעיונות חדשניים ומהפכניים לטכנולוגיה של הקבורה, שהפופולרי ביניהם הוא “קבורה ירוקה”, שמשמעה להחזיר את הגופה ישירות לאדמה על מנת שתתפורר שם לסוג של קומפוסט, תפרה את האדמה ובכך גם תקיים את המעגל הבלתי פוסק של חיים ומוות.

ניתן היה לשער שהפחד מפני המוות יפתח מרחב לרעיונות של חיים־שלאחר־המוות, של הישארות הנפש וגלגולי נשמות, ואפילו למחקרים בתחום ידע זה, אף אם אין הוא מקובל כידע “אמפירי”, אולם האגו הרציונלי, אותו “רק־אגו”, כפי שמכנה אותו אריך נוימן, המוכן לקבל מציאות אחת בלבד הנחשבת בעיניו כאובייקטיבית, מסתייג ואף נרתע מאפשרויות שכאלה. האפשרות של חיים־שלאחר־המוות נתפשת כרעיון מיסטי־אזוטרי הנקשר בדרך כלל לאמונה דתית כלשהי, או כרעיונות של תורות מזרחיות מסוימות. אי לכך, התבוננות מעמיקה ברעיונות שכאלה תובעת תעוזה רבה.

ספרו של רועי ששון געגוע אל המוחלט נותן ביטוי לאותה תעוזה הנדרשת עבור ההתבוננות במוות ובאידיאת האלמוות. רועי בחר בכתבים של קרל גוסטב יונג כמצע להתבוננות זו, ולא בכדי; הבחירה קשורה בכך שיונג ביקש לחקור את הדימויים “על אודות הארץ שמעבר לחיים” ולשלבם בחיים המנטליים של הסובייקט השוכן בגוף־החי; חקר כזה אפשרי, להשקפתו של יונג, מאחר שהנפש האנושית מתקיימת גם מחוץ לסיבתיות של חוקי הזמן והמרחב. רועי מצא בכתבי יונג על החיים־שלאחר־המוות הדהוד להשקפתו שלו על הצורך בהרחבת השיח הטיפולי להכלת מימד טרנסצנדנטי בנוסף לניתוחים קשורי־תיאוריות ולדיאלוגים התייחסותיים – מימד טרנסצנדנטי זה הינו ההתייחסות למוחלט – הלא הוא ה”מֵעֵבֶר”, הכולל דיבור פתוח על המעגל האין־סופי של חיים ומוות, ועל אפשרות אי־מותה של הנשמה.

העיסוק במוות כאירוע שאיננו סופי מבחינת הנפש נובע מהתפיסה היונגיאנית על הלא־מודע הקולקטיבי, המתקיים כרשת עמוקה של תבניות ארכיטיפיות בנפש כל אדם באשר הוא אדם; על הלא־מודע שאינו מותנה בחוויות אישיות והוא על־זמני ועל־מרחבי; על העולם האחדותי (unus mundus), ועל האפשרות של סינכרוניות בין אירועים בעולם הפנימי לאירועים בעולם החיצוני.

מבין כתביו של יונג העוסקים או מתייחסים לסוגיית המוות והאלמוות בחר רועי להידרש לשבעה כתבים מרכזיים אשר שנות כתיבתם משתרעות בין השנים 1916‏-1958. רועי מביא סקירה רחבה ומעמיקה של כל אחד מן הטקסטים הללו מעמדה אוהדת וביקורתית בה־בעת, ואת אלה מלוות בחינות של כתבי יונגיאנים ופוסט־יונגיאנים המגיבים לכתיבתו של יונג, והתבוננות בכתבים פילוסופיים המתקשרים לנושא. לספר מעניין ומעורר מחשבה זה ערך מוסף – לראשונה מוצגים הכתבים היונגיאניים הללו, אשר לא תורגמו לעברית, בפני הקורא העברי בפירוט ובמדויק.

מאחר שתחום התמחותי איננו פילוסופיה, לא אתייחס בהמשך לסקירות של הכתבים הפילוסופיים אלא רק לכתבים של יונג עצמו, ובפרט לאלה שעוררו בי הרהורים שיש ברצוני להעלות על הכתב כאן. אני מרשה לעצמי להביא גם מעט קישורים לכתביו של אריך נוימן, תלמידו של יונג ומייסד החברה היונגיאנית הראשונה בארץ.

הכתבים הראשונים שמציג רועי בפני הקורא הם הספר האדום ו”שבע הדרשות למתים”, שנכתבו בשנות משבר ומצוקה גדולה, לאחר הקרע שנפער בין יונג לבין פרויד. היו אלה שנים של “עימות עם הלא־מודע”; יונג נשטף אז בחלומות וחזיונות, דימויים ודמויות שנחוו עבורו כ”דבר לכשעצמו”, והוא מנהל איתם שיח. המתים התוקפים אותו בבקשה לתשובה הם נשמות חסרות מנוח המחפשות משמעות; חייהם במצב של “רק־אגו” חסרו חיבור לעצמי ולא הכינו אותם למוות. ניסוח זה שלי בעקבות נוימן לא היה הניסוח של יונג עצמו באותן שנים, אך בעיניי הוא מביע את מצבם הנפשי של המתים המופיעים לפני יונג בחיפושיהם אחר תשובה ומנוח לנפשם. תיאור המתים המבקשים תשובה מתקשר עבורי לתיאור הקבלי של נשמת המת הנודדת ומבקשת תיקון – התיקון יכול להיות על ידי גלגול, אז הנשמה – או חלק ממנה – מתגלגלת בגוף אחר, או דווקא על ידי בני האדם החיים כאן ועכשיו, היכולים בתפילה ושיח עם האלוהים לבקש עבורה תיקון, ויותר מכך – לתקן במו ידיהם את חייהם שלהם עלי־אדמות.

בהקשר של העימות של יונג עם ההצפה של הלא־מודע באותן שנים מביא רועי את דבריו החשובים של מורי שטיין: התודעה של יונג נשמרת. האגו אינו מזדהה עם הדמויות המופיעות, ושומר על נפרדותו. בעזרת פעולות כמו ציור או פיסול, ובעיקר בעזרת כתיבת הפנטזיות וניסיונות לנתח אותן, הצליח יונג לשמור על יציבות האגו ובתוך תהליך כתיבת הספר האדום להגיע לטרנספורמציה שכללה הבשלה של גילוייו על הלא־מודע הקולקטיבי.

בספרו מקורות התודעה היהודית מתאר אריך נוימן באופן דומה את מצבם הנפשי של נביאי ישראל: “התביעה מהנביא ליציבות האגו היא איפיון ייחודי לנבואה ביהדות […] תפקיד הנביא כמתווך בין יהוה והעם מותנה ביציבות האגו ובמודעות, כיוון שעליו להיות מסוגל להתנגד ליהוה כמו גם לעם ולייצג צד זה כנגד זה לחילופין”.

מכאן מוביל רועי את הקורא אל הרוזריום – האלכימיה. מוות ולידה מחדש. כתיבתו של יונג על האלכימיה מעוררת בקורא תגובות קיצוניות וקוטביות – יש הרואים בה כתיבה אזוטרית חסרת משמעות, ויש המתלהבים מהפרשנות של יונג לאופוס האלכימי כאופוס של האנליזה. בספרו זיכרונות חלומות מחשבות מתאר יונג את השלבים שעבר בהתייחסותו לאלכימיה – מחוסר הבנה ואפילו לגלוג אל תפיסת האלכימיה כמארגנת את חוויותיו מתקופת הספר האדום.

בספרו הפסיכולוגיה של ההעברה מציג יונג את תמונות הרוזריום המתארות תהליך של חיבור הניגודים, המיוצג על ידי דמויות של מלך ומלכה ומביא ללידתו של התינוק השמימי וליצירת הדמות “השלישית”, או ההוויה “השלישית”, שהיא החיבור בין שניהם. תהליך זה מפורש על ידי יונג כתהליך האנליזה והקשר הטיפולי הנוצר בין המטפל והמטופל. ברצוני להציג עתה כמה הרהורים על “ההוויה השלישית” ועל שלב הניגרדו.

יונג התייחס לקשר הטיפולי ולדיאלוג בין מטפל למטופל בשנים שבפסיכואנליזה עדיין שלטה הגישה הקלאסית על העברה והעברה נגדית, ושנים קודם לעליית מושג הדיאלוג או הגישה ההתייחסותית בפסיכואנליזה החדשה. במאמר שכתבתי על הדרכה בטיפול, “תלת־שיח: הממד הדיאלוגי ביחסי מטופל־מטפל־מדריך”, התייחסתי לרעיון של הוויה שלישית שאיננה לא המטפל ולא המטופל וגם לא הסכום של שניהם יחד, אלא הוויה שמעבר להם, רעיון המופיע בפסיכולוגיה של ההעברה. יונג מביא את התפתחות ההעברה ההדדית בתהליך הטיפולי, ומתאר שלב שבו “הוויה שלישית” – “third thing personified” במילותיו – נכנסת לקשר שבין המטפל והמטופל. להוויה זו תפקיד מכריע בשינוי ובהתפתחות של המטפל והמטופל כאחד. המערכת הטיפולית הופכת ממערכת של שניים למערכת של שלושה; מתוך ההעברה ההדדית נוצרת איכות שלישית שהיא מרכזית לתהליך הריפויי, ובלשון היונגיאנית “דימוי ארכיטיפי”. בהוויה שלישית זו נפגשים המטפל והמטופל ברמה של הלא מודע, ובה גם פועל ארכיטיפ ה־wounded healer – המטפל הפצוע, המשמעותי ביותר לתהליך הטיפולי.

בתחילת הטיפול ובמשך השלב הראשון שלו, עוד לפני שהפכה המערכת הטיפולית ממערכת של שניים למערכת של שלושה, מופיע כל אחד מהמשתתפים רק בקוטב אחד של הציר מטפל־מטופל. המטופל מודע רק לבעיה שלו, למחלה שלו, והוא מופיע בטיפול עם חלק זה, כפצוע בלבד. לצידו, המטפל מודע רק לטיפוליות שלו, ומופיע בטיפול רק עם חלק זה, כלומר כמטפל־מרפא בלבד. כל אחד מהם משליך את הקוטב השני הבלתי מודע על המשתתף שמולו: המטופל משליך את “המטפל הפנימי” הבלתי מודע שבתוכו על המטפל, המטפל משליך את “המטופל הפנימי” הבלתי מודע שבתוכו על המטופל. המטופל בא באופן מודע עם הפגיעות שלו, ומייחס את הריפוי למטפל. המטפל איננו מודע לפגיעות שיש בו, הוא מופיע כמרפא ומייחס את כל הפגיעוּת למטופל.

אולם ברמה הבלתי מודעת נמצא הקוטב השני: המטפל עם הפצע הפנימי, והמטופל עם כוחות הריפוי הפנימיים. כאשר המטפל חוסם את החלק הפגוע שלו ומשליך אותו על המטופל, והמטופל משליך את החלק המרפא שלו על המטפל, היחס ביניהם הוא הקשר הבלתי מודע שבין הקטבים הללו. כוחות הריפוי הפנימיים של המטופל לא יופעלו והטיפול ייתקע, משום שלא יתאפשר דיאלוג שבו שניהם מתוודעים – כל אחד אל הקוטב האחר שבו. ההשלכות נמשכות, מרחב ה”ביניים” אינו נפתח, וההוויה השלישית אינה נוצרת. רק לאחר שהמטפל מוכן לראות בתוכו לא רק את המרפא שבו אלא גם את הפצע הפנימי שלו, רק אז הוא יכול להחזיר למטופל הפצוע את המרפא, את המטפל הפנימי שלו. רק מתוך הנגיעה בפצע יוכל הכוח המרפא להתעורר. המפגש האינטגרטיבי הזה של הקטבים המושלכים הוא ההוויה השלישית הנוצרת בין שניהם. ההוויה השלישית נוצרת גם בהדרכה על פסיכותרפיה, בקשר שבין המדריכה והמודרכת. היא נוצרת רק כאשר מתאפשר דיאלוג שיש בו פתיחות לשני הקטבים: היודע ומלמד והלא־יודע ולומד.

שלב הניגרדו בתהליך הטיפולי מוצג בתמונה השישית של הרוזריום: המלך והמלכה מאוחדים לגוף אחד ושוכבים בתוך הקבר. זהו שלב של מוות, של ירידה אל השאול. דיכאון וייאוש מייסרים את המטפל והמטופל – וגם את העולם הפנימי של כל אחד מהם. אולם ללא הניגרדו לא תהיה טרנספורמציה. הירידה אל השאול הכרחית כחלק מדרך האינדיווידואציה.

במיתוס על דמטר ופרספונה, חטיפתה של פרספונה על ידי האדס מלך השאול הכרחית לתהליך התפתחותה ונפרדותה מהאם הגדולה. בשאול הופכת הבת־הנערה למלכת הנשמות. במיתוס על אמור ופסיכה יורדת פסיכה לשאול ומקבלת מפרספונה את הקופסה המכילה מוות. עם צאתה מהשאול היא פותחת את הקופסה ומתה. רק אז יורד אמור משמים, מחיה אותה בכוח אהבתו ומעלה אותה מעלה, להיות לצידו באולימפוס. האל הבבלי תמוז (דמוז) הוא הדימוי הגברי של פרספונה – מת ויורד לשאול למשך העונה השחונה של השנה ונולד מחדש בסתיו. יוסף נזרק אל הבור – השאול, ובשלב מאוחר יותר לבית האסורים, וממנו עולה לגדולה כמשנה למלך מצרים. אביו יעקב אמנם אינו יורד לשאול, אך הולך לגלות אצל לבן המייסר אותו, ויוצא כבוגר בעל משפחה וברכוש גדול. יונג עצמו ירד לשאול ונפגש שם עם הדמויות מהעבר המיתי, והוא מעיד על עצמו שללא ירידה זו לא היה מגיע לגילויו של הלא מודע הקולקטיבי.

במאמר יפה ולא כל כך מוכר, “המשמעות הפסיכולוגית של הטקס”, מביא נוימן את הדברים הבאים על המוות: עולם המתים והרוחות הוא העולם של הארכיטיפים, של הטרנס־פרסונלי, הנצחי שמחוץ לזמן ואשר חוקיות הזמן והמרחב אינה חלה עליו. זהו עולם המקור שבו קרה הכול וקורה הכול. עולם המתים הוא הגשר לעולם הנומינוזי, אשר בטקס קוראים לו ומפעילים אותו. בכל חניכה יש שלב של מעבר דרך המוות, משום שעולם המתים הוא המקור לחיים, וכל התחדשות עוברת דרך המוות. לכן כל לידה היא לידה מחדש וחזרה מעולם המתים. כל הקורבנות והטקסים – כולם מכוונים למקום המיתי של המוות המביא חיים, והחיים המביאים מוות. לכן האדם – האגו – מת באופן סמלי בחניכה, והקורבן שמביאים בטקס – בעל החיים – נשחט. המסכה שעוטה השמאן מנהיג הטקס מסמלת את הכוחות הארכיטיפיים של עולם המתים, של המוות.

במאמר אחר, “אדם ומשמעות”, כותב נוימן כך: “ההכלה מקיפת־הכול של הווייתי היא מעבר לתלות הוויית האגו בזמן, אף על פי שאינני מחוץ לתלות זו. בכך שאני ‘האדם בכוליותו’ ועולמי ‘התבל בכוליותה’, חיי אף הם ‘הקיום בכוליותו’. עובדת היותי בן־תמותה היא הסיבה המחוללת כפילות זו. שהרי המוות הוא בעיקרו הסמל לאינדיווידואליות שלי, המוות ורק המוות הופך אותי לחד־פעמי”.[5]

הלידה מחדש, מצטט רועי את יונג במאמרו “על הלידה מחדש” (Concerning Rebirth), היא מציאות נפשית טהורה, ואין לה עדות אמפירית אלא עדות נפשית. יונג מתאר חמש אופנויות של לידה מחדש, ושתיים מהן הם רעיונות של גלגול נשמות. בהקשר זה ברצוני להביא בקצרה, ובאופן שטחי בהכרח, את רעיון גלגול הנשמות הקיים אף ביהדות, ולא רק במיסטיקה היהודית.

“כי עפר אתה ואל עפר תשוב” אמר אלוהים לאדם (בראשית ג, 19), וכל יהודי המניח אבן על הקבר אומר את הפסוק “זכור כי עפר אנחנו” (תהילים קג, 41). פסוקים אלה מבטאים לכאורה את הסופיות שבמוות, אולם פסוק אחר הכתוב גם על קירות אולם הכניסה לבית העלמין מעיד על רעיון שונה: “וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה” (קהלת יב, 7). שאלות רבות נשאלו ופירושים רבים ניתנו לפסוק זה, לדוגמה, נשאלת השאלה מתי תשוב הרוח אל אלוהים – מיד עם מות הגוף, אחרי הקבורה, או אחרי שהגוף יתפורר לעפר? לכאורה זו שאלה פשוטה, ואילו שאלה עמוקה יותר היא – מי זו הרוח אשר אלוהים נתן והיא שבה אליו לאחר מות הגוף? האם זו הנשמה? ומה פשר השיבה אל האלוהים?

והנה דוגמה נוספת לכך שסוגיית החיים אחרי המוות שרירה וקיימת ביהדות ולא במיסטיקה היהודית בלבד. זו הברכה אשר מצוּוה לומר הנכנס לבית הקברות היהודי אחרי שבמשך 30 יום לא ביקר בבית קברות: “ברוך אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין ואסף אתכם בדין ועתיד להקימכם בדין ויודע מספר כולכם והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם, ברוך מחיה המתים” (תלמוד בבלי, סדר ברכות נח ב).

במיסטיקה היהודית ענין גלגולי הנשמות הוא חלק מתורת התיקון, האופטימית ברוחה ומציגה־מבטיחה חיים אחרי המוות שבהם נפתחת לנשמה אפשרות לתקן את עצמה. יש להדגיש: תורת התיקון אינה מבטיחה חיים אחרי המוות בעולם הזה לעד ולנצח נצחים, נהפוך הוא – אחרי שהנשמה תיקנה עצמה באורח מלא בכמה גלגולים, היא עולה למעלה “אל האלהים אשר נתנה” ונשארת שם בצורת חיים נשמתית ללא גוף. הנה כמה קטעים מהספר שער הגלגולים של רבי חיים ויטל, אשר חיבר אותו על פי תורתו של האר”י הקדוש:

אמנם דע, כי האדם עצמו, הוא הרוחניות אשר בתוך גוף, והגוף הוא לבוש האדם, ואיננו האדם עצמו (שער הגלגולים, הקדמה א).

אם לא תקן את הנפש לגמרי בפעם א’, ונפטר מן העולם, אז צריך שתחזור הנפש ההיא בגלגול, עד כמה פעמים, עד שתזדכך כל צרכה לגמרי, ואז אע”פ שנשלמה, אין הרוח שלה נכנס בה, כיון שלא נתקן הנפש אלא ע”י גלגול, אם לא בדוחק גדול, כמו שיתבאר לקמן בע”ה. ולכן צריך שיפטר מן העולם, ותחזור הנפש להתגלגל, ואז תזכה אל הרוח שלה. ואם יתקן גם הרוח, אז צריך שיפטר מן העולם, ואח”כ יתגלגל, ותבא בו גם הנשמה, ע”ד הנז’ בענין הרוח (שער הגלגולים, הקדמה ב).

דע, כי אף על פי שתמצא כתוב אצלנו במקומות רבים, כי פלוני נתגלגל בפלוני, ואחר כך בפלוני וכו’, אל תטעה לומר כי הנשמה הראשונה עצמה, היא המתגלגלת תמיד. אבל העניין הוא, כי הנה כמה שורשים לאין קץ נתחלקו נשמות בני אדם, ובשורש אחד מהם יש כמה ניצוצות נשמות לאין קץ, ובכל גלגול וגלגול נתקנים קצת ניצוצות מהם, ואותם ניצוצות שלא נתקנו, חוזרים להתגלגל להיתקן. ואותם שכבר נתקנו, אינם מתגלגלים, אמנם עולים ועומדים במדרגה הראויה להם (שער הגלגולים, הקדמה יד).

בשפה היונגיאנית ניתן לתאר את גלגולי הנשמה והתיקון כדרך האינדיווידואציה, ובשפתו של נוימן, כהתגלותו של הציר אגו־עצמי בחיינו בעולם הזה. הציר אגו־עצמי הינו העמוד שעליו מלופפים האגו־תודעה והעצמי, כרוכים זה בזה ביחסים דיאלוגיים הדדיים, המשקפים את היחסים הדיאלוגיים בין אלוהים לבין האדם.

הנה כי כן, הכותרת שנתן רועי ששון לספרו, געגוע אל המוחלט, מבטאת את הכמיהה של הנפש לאיחוד של הפנים והחוץ, לביטול ההפרדות, לאלוהי שבתוך האדם שהוא גם האלוהי המוחלט, האין־סופי. וכך כותב נוימן במאמרו “האדם המיסטי”: “בכל מקרה של מפגש עם הנומינוזי מוקף האני בזרועותיו של הלא־אני. לכידה זו מובילה בהכרח למהפך ולשינוי באישיות […] או אז מתערער מצבו היציב לכאורה של העולם הסובב […] ומבהיק לרגע העולם הנסתר”. ועוד: “באותה מידה בה האדם הופך […] לשקוף בעיני עצמו – באותה מידה הופך גם העולם לשקוף עבור האדם”.

הנכונות להתבונן במוות מתוך עמדה של ענווה מאפשרת אפוא את המפגש שבו יבהיק לרגע העולם הנסתר. ספרו של רועי פותח בפנינו צוהר להתבוננות כזו – הסקירה המעמיקה והרהוטה של כתבי יונג, אשר התחבט בשאלת החיים־שלאחר־המוות במשך כל שנות חייו, אינה “חומר לימודי” בלבד; היא מעמידה בפני הקוראים אתגר – לא להתכחש למסתורין של מעגל החיים, הכולל בתוכו את המוות, ואת רז הנצח.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.