מצבה הכלכלי של משפחת המספֵּר, גבר צעיר בשנות העשרים לחייו מהעיר בנגלור שבהודו, משתנה בן לילה כאשר הדוד מצד האב […]
אחת
וינסנט הוא מלצר בבית הקפה. כך בדיוק שמו – ‘בית הקפה’. השם לא השתנה זה מאה שנה, אם כי העסק עצמו כן. אפשר עדיין לקבל כאן כוס קפה טוב, אבל כעת זה בר ומסעדה. לא אחד מאותם ברים עם תאורה עמומה ואנשים מצופפים סביב שולחנות, שבו מתעורר החשד כי שתייה אולי אינה בעצם פעילות בריאה במיוחד. לא, זה מקום מאוורר, מרווח, עם תקרות גבוהות. השתייה כאן רק גורמת לאדם להרגיש שהוא איש תרבות, מתוחכם. הקירות מחופים בעץ עד גובה הכתפיים. תצלומים ישנים תלויים על העמודים המרובעים האיתנים שבמרכז החדר, וממחישים בחדות כמה יפה הייתה העיר הזאת לפני מאה שנה. התצלומים מזכירים תקופה עדינה, רגועה יותר, ובית הקפה מצליח איכשהו להשתייך עדיין לאותו עולם. אפשר לדוגמה להגיע אליו בשבע בערב, כשהוא עמוס מאוד, להזמין רק קפה ולהתנחל באחד השולחנות למשך שעתיים בלי שאיש יביע התנגדות לכך. נראה שידוע להם – אם מישהו סתם יושב שם במשך זמן כה רב, מסתובבים אצלו לבטח אלף עניינים בראש. וידוע להם שעניינים מסוג זה אינם נותנים לאדם מנוח. לבסוף הם יכריעו אותו – בדיוק כמו שאותם מרחבים שלווים שבתצלומים נבלעו על ידי צרכנים ונהפכו לאנדרלמוסיה המגובבת שמקיפה אותנו בימים אלה.
שיהיה – אין בכוונתי לשקוע בהרהורים נוגים. בחזרה לווינסנט: הוא בחור גבה קומה, כהה עור, שחצה את גיל העמידה, אבל נותר חסון, שום רמז לכרס. הוא עוטה מדים לבנים, ואין אלא להבחין מיד באבנט האדום והמהודר שמתנוסס עליהם. לראשו טורבן לבן עם ציצית המזדקרת כמו נוצת הטווס של קְרִישְׁנָה. תמיד כשווינסנט בסביבה – מגיש קפה, מוזג בירה בזווית מיומנת, מחייך חיוך קל שבקלים כשלקוח נועץ בשקיקה סכין ומזלג בקציצת הירק שלו – מתעוררת בקרבי ההרגשה שהוא מסוגל להקיף את כולנו במבטו. אבל כעת כבר התחלתי חושד שהוא מכיר את הלקוחות הקבועים בבית הקפה טוב משהם מכירים את עצמם.
פעם אחת הגעתי לכאן עצבני מאוד, ובזמן שהוא מזג כוס קפה לפניי, שמעתי את עצמי שואל בקול רם: ‘מה אני אמור לעשות, וינסנט?’ נחרדתי ורציתי להתנצל, אבל הוא השיב לי בכובד ראש: ‘תניח לזה, אדוני’. אני משער שזו אולי תגובה קבועה אצלו, אבל משהו בהתנהלות שלו גרם לי להתייחס לדבריו ברצינות. זמן קצר לאחר מכן עזבתי את צִ’יטְרָה וזנחתי את כל מה שהיה בינינו. החיים שלי קיבלו אז תפנית שהובילה אותי לחיי נישואין. אל נא תטעו, אין ברצוני ליצור רושם שאני מאמין בעל־טבעי – אין זה נכון. אבל גם אינני מחפש בסיס רציונלי לכל דבר שקורה.
היום, אני כבר יושב בבית הקפה זמן רב מאי־פעם בעבר. אני מייחל לסימן כלשהו. חלק ממני משתוקק לשוחח עם וינסנט, אבל אני עוצר בעדי – ומה אם מילותיו יכוונו לדבר היחיד שאין ברצוני לשמוע? השעה שעת אחר צהריים. יש כמה אנשים מסביבי. היישר בקו הראייה שלי, צעירה אחת בטי־שירט כחולה משרבטת משהו בפנקס. היא יושבת לשולחן המשקיף החוצה אל הרחוב. שני ספרים, כוס מים וספל קפה מונחים על השולחן שלפניה. תלתל תועה צנח אל הלחי שלה בזמן שכתבה. הצעירה מגיעה לפה בשעה זו לפחות שלוש פעמים בשבוע. צעיר אחד חובר אליה לפעמים לקפה, והם עוזבים יחדיו. זה אותו שולחן שאני וצ’יטרה ערכנו את פגישותינו סביבו.
בדיוק כשאני מתחיל לתהות אם הידיד שלה יופיע גם היום, אני מבחין בו בפתח. הוא מתיישב בכיסא שמולה. המבט שלי משוטט למרחקים בהיסח הדעת, אבל קופץ בפתאומיות בחזרה אל השולחן שלהם כשאני שומע אותה צועקת. היא עומדת על רגליה כעת, גוהרת מעל לשולחן. בידה האחת היא אוחזת בצווארון שלו, בידה האחרת, סוטרת לו על פניו. הוא פולט הסברים, זרועותיו מורמות להתגונן מפניה. היא משחררת את הצווארון שלו ומשליכה לעברו ספר, ואז עוד אחד, וכל העת גם מטיחה בו עלבונות הכורכים יחד את כל הגברים. היא משתהה לרגע, עיניה מתרוצצות בזעם על השולחן כמחפשת דבר־מה נוסף לתקוף אותו בעזרתו. הוא הודף לאחור את הכיסא שלו ונמלט מן המקום. היא מרימה את כוס המים שלפניה ומשליכה אותה לעברו. הכוס מחמיצה את מטרתה ומתרסקת על הקיר. לאחר עזיבתו, היא נדמית שלווה מהצפוי. היא אוספת את הספרים ואת התיק שלה, ולאחר כמה רגעים מתיישבת בעיניים עצומות, מתנשמת בכבדות. אחד הנערים מטאטא את שברי הזכוכית. בית הקפה נאלם דום בעת שקומץ הנוכחים במקום צפה במהלכה של הסצנה. כעת הוא שב להמולתו הרגילה. לפי אות, כמו היה זה מחזה, וינסנט ניגש לשולחן, והיא מרימה ראש כדי להזמין משהו. נדמה שווינסנט יודע מראש מה בכוונתה להזמין וכבר הכין זאת מאחורי הקלעים. ג’ין וטוניק מופיעים על השולחן שלה במהירות מעוררת חשד.
אני מנופף לו בדרכו חזרה מהשולחן שלה. ‘מה קרה?’
מישהו אחר במקומו היה אולי אומר שהזוג עומד להיפרד, או מעלה השערות שהגבר בגד בה. אולי הוא היה אפילו מציין שזו הפעם הראשונה שהצעירה הזאת מזמינה פה משקה חריף. אבל לא וינסנט שלנו. הוא רוכן לעברי ואומר, ‘אדוני – סיפור אחד, הרבה צדדים’.
לו היה וינסנט מאמץ לעצמו כינוי מפואר ומגדל זקן ארוך ובוהק, היו נופלים לרגליו מאות אלפי אנשים. במה נבדלות מילותיהם של אותם יצורים נעלים ממילותיו שלו? שהרי מילים אינן מאום בזכות עצמן. הן מלבלבות ופורחות לכלל משמעות רק בתודעות שהן חודרות אליהן. אם תחשבו על זה, אפילו אלה שנחשבים אלים בגוף אדם אינם אומרים לרוב דברים עמוקים יותר. ההתבטאויות השגרתיות שלהם הן שניחנות במשמעויות נשגבות. ומי יוכל לומר בוודאות שהאלים לא ילבשו דמות מלצר במסעדה אם יחליטו לבקרנו?
האמת, אין לי כל סיבה ממשית לבוא לבית הקפה. אבל מי יוכל להודות שהוא עושה משהו בלי סיבה בזמנים כמו שלנו, בעיר הומה כמו שלנו? אי־לכך: אני בא לכאן כדי לנוח קצת מהמריבות הביתיות. במקרה שהכול רגוע בבית, ביכולתי להמציא גם סיבות אחרות. מכל מקום, הביקור בבית הקפה נעשה לי טקס יומי. אשתי אָנִיטָה, שבפניה הצגתי פעם את הטיעון התומך במעמדו האלוהי של וינסנט, מעירה לפעמים בעוקצנות, ‘ביקרת כבר היום במקדש שלך?’
משום־מה, נדמה שתפילותיי האילמות נשמעות בבית הקפה. מדי פעם עולה בדעתי המחשבה לבקר שם רגע לפני השינה, ואני מבלה את הלילה בשינה טרופה ומבולבלת ובערגה לבוא הבוקר. לכן אני מגיע, בוחר שולחן שיאפשר לי לצפות בנעשה בכביש שבחוץ, ומתיישב. לרוב נמצא פה רק קומץ אנשים בשעה כזאת. וינסנט מביא לי קפה חזק בלי שאבקש. אני יושב ומתבונן באנשים החולפים: בקור דצמבר הם נחפזים אנה ואנה באפודות ומעילים; בקיץ הם לובשים בגדים קלים, דקיקים, חושפים מעט מעורם לשמש. לאחר התבוננות מבעד לחלון במשך כשעה, אני קורא לווינסנט לבוא, פותח עמו בשיחה קלה ותר אחר פניני חוכמה בדבריו. אם מזג האוויר בתוך הראש שלי גרוע במיוחד, אני מזמין לעתים חטיף כלשהו ומאריך בשיחה עם וינסנט. לפעמים אני מתפתה לשטוח את כל צרותיי בפניו. אבל מה הטעם בכך, אם נדמה שהכול כבר ידוע לו בלי שאגיד דבר? ההפוגה הזאת בבית הקפה, הרחק מהמתחים של הבית ושל המשפחה, היא החלק המנחם ביותר ביום שלי.
אותה צעירה שזה עתה הבריחה את הידיד שלה מזכירה לי את צ’יטרה. אני תוהה באיזו תדירות היא חבטה בי כך במחשבותיה – אני, לעומת אותו ידיד, חמקתי ממנה בלי לומר מילה. סמכתי על כך שהגאווה שלה לעולם לא הייתה מתירה לה לרדוף אחריי, כמובן. במשך כל הזמן הזה, היא לא ניסתה ליצור איתי קשר אפילו פעם אחת. היינו נפגשים לרוב אחר הצהריים, לעתים קרובות בדיוק בשולחן הזה. היא עבדה בארגון לרווחת הנשים, והזעם שלה הלך והתגבר בזמן שסיפרה לי על יומה. פירשתי את דבריה על גברים כמכוונים אליי, ולא יכולתי אלא לשבת שם בדממה ולחוש אשמה עמומה. היא הייתה אומרת, ‘איך אתה יכול לשבור לה את היד פשוט כי הצָ’אי לא מצא חן בעיניך?’ או: ‘אתה רוצח את אשתך כי היא שכחה להשאיר לך מפתח אצל השכן?’ היה ברור לי שצ’אי לא אמור להוביל ליד שבורה; גם לא שכחה של מפתח, לרצח. העניין כאן אינו הצ’אי או המפתח: הקצוות האחרונים של קשר יכולים להיקרע ממבט יחיד או מרגע של שתיקה. אבל כיצד יכולתי להסביר לה את זה? לא היה מקום לדבר פרט לזעם שלה. כיצד יכלה אפוא לשרור בינינו רכות? לא הייתה שום ממשות בקשר שלנו, אני מניח, לבטח לא משהו גופני. מעולם לא אחזתי ביד שלה, אף על פי שיכולתי, מן הסתם. כשרק הכרנו, האמנתי שנוכל להיות קרובים יותר. אבל אז, יום אחד, התפוגג ונעלם כל מה שהיה בינינו. הפסקתי לפקוד את בית הקפה בשעה הקבועה שלנו, ובמקום זאת התחלתי לבוא אליו בערבים. כך זה נגמר – מעולם לא נפגשנו שוב.
זכור לי בבירור על מה דיברנו בפגישה האחרונה שלנו. היא סיפרה לי על אישה אחת שהחותנת שלה סילקה אותה מהבית באמצע הלילה. בזמן שאותה אישה רעדה מקור בחוץ, בעלה, הוריו ואחותו ישנו כולם בחמימות מתחת לשמיכות שלהם. היא ישבה שם והאזינה לנחירות של בעלה מן החלון. לעת שחר, העמידה פנים שהיא ממתינה לחלב, כדי להסתיר את בושתה מהחלבן. קולה של צ’יטרה נעשה צורמני יותר בתיאור מצוקתה של האישה. ‘אני אוודא שהבעל והחותנת יראו את בית הכלא מבפנים’, היא נשבעה. ‘אני חייבת לדבר על המקרה הזה עם עורך הדין שלנו לפני שהוא הולך הביתה’, אמרה וקמה ממקומה. היא טפחה קלות על כתפי, אמרה כמו תמיד, ‘להתראות, מותק’, ועזבה. כשאני מנסה להיזכר כעת אם ידעתי אז שזה נגמר, הכול נדמה לי מעורפל. אבל זכור לי שישבתי בדממה במשך זמן־מה לאחר שהלכה. לא הופעתי בשעה הקבועה ביום המחרת. גם לא בימים שלאחר מכן. צ’יטרה אולי שאלה את וינסנט עליי, אין לי מושג. היא ודאי הבינה שאני מתחמק ממנה, ומעולם לא ניסתה ליצור עמי קשר שוב.
כשאני יושב כאן בבית הקפה היום, המחשבות שלי סוערות מהרגיל. אם אני איני מצליח להסתיר את זה, סימן שגם וינסנט יכול להבחין בכך. הוא יודע שאני משתוקק לשוחח עמו, וניגש לשולחן שלי מרצונו החופשי. אני אומר לו: ‘עוד סודה בלימון, בבקשה’. הוא הולך משם במבט שכמו אומר, ‘באמת, זה הכול?’ למולי, הצעירה גומעת את הג’ין והטוניק בכמה לגימות ומכניסה את הספרים שלה לתיק.
הטלפון הנייד שלי מצלצל לפתע פתאום ומחריד אותי. בטח מהבית. עברו שלושים שעות מאז שיצאתי, ולפתע אני נתקף דאגה בגלל הבשורה שהשיחה הזאת אולי נושאת. אני מביט בטלפון – מִספר בלתי־מוכר. אני משיב, בחשש קל. מישהו שואל אם אני מעוניין בביטוח. ‘לא’, אני אומר, מעט בגסות, ומחזיר את הטלפון לכיס.
על המגש שווינסנט מביא מונחים כוס עם תערובת של מיץ לימון וסוכר, בקבוק סודה, קערה קטנה עם פרוסות לימון וכף ארוכה. בתחילה הוא מסדר בקפידה גדולה את תכולת המגש על השולחן. ממקום כלשהו בחגורה שלו הוא שולף פותחן ומסיר את הפקק של הבקבוק. בזמן שהוא מוזג, הקצף שוצף וגועש במעלה הכוס. וינסנט משתהה יותר מן הדרוש בין מזיגה למזיגה, כמו נותן לי זמן. ביכולתי להעמיד פנים ככל שארצה, אבל איך אצליח להסתיר מאדם יודע־כול כמוהו את העובדה שאני משתוקק לשטוח את צרותיי בפניו?
אין עדיין תגובות