החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פרויד בעיני אריסטו, ההתכוונותיות והשלכותיה בפסיכולוגיה התפתחותית

מאת:
הוצאה: | 2008 | 365 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

50.00

רכשו ספר זה:

כווריאציה על שמות הספרים המציפים לאחרונה את שוק רבי המכר, מצרפת אותנו כותרת זו לשורתם, כמי שעוסקים בעימות, חיבור או בחירה בין צורות טיפול שונות: מהפסיכואנליזה הקלאסית (פרויד) דרך הפסיכיאטרייה והפרמקולוגיה (פרוזאק), לפילוסופיה (טיפול פילוסופי) ועד שיטות חדשניות (אלטרנטיביות).

כמו בספרים אלה, אריסטו אינו אריסטו, אלא סמל לפילוסופיה בכללותה, ופרויד אינו רק פרויד, אלא מקיף את שלוחותיו ופיתוחיו השונים.

"פרויד בעיני אריסטו" מציג את התורות ההתפתחותיות של פרויד וממשיכיו באינטרפרטציה של מושג ההתכוונותיות הפילוסופי.

הוא יכול לשמש כספר לימוד (משלים את חלק ב', בייחוד הפרקים הראשונים, בספרנו הקודם, "וידויים מקומיים") מצד אחד, ומצד שני להתאים לכל המתעניין בפסיכולוגיה, בפילוסופיה או בשילוב מקורי ביניהם. כמוקדש לפסיכולוגיה התפתחותית הוא עשוי לסייע רבות להורים בהבנת הילד ושלבי התפתחותו. במיוחד יוכלו מתבגרים והוריהם למצוא ולהבין את עצמם בפרקים הנוגעים בגיל ההתבגרות.

דרורה בן-צבי התמחתה בפסיכולוגיה ופילוסופיה, והתמסרה למחקר הקשר בין שני תחומים אלה. במשך שנים עבדה כפסיכולוגית וכיועצת חינוכית, מבלי לוותר על הצד התאורטי ולפתחו. הרבתה להרצות בפני מורים, הורים ותלמידים, וסיימה את הקריירה המקצועית שלה כמרצה לפסיכולוגיה מטעם אוניברסיטת חיפה במכללת תל-חי ובמכללת עמק יזרעאל. ספר זה הוא תמצית מחקר של שנים, בניסיון לגשר בין הפן המעשי לפן התיאורטי של הפסיכולוגיה, תוך הישענות וחזרה מתמדת לציר המרכזי של החשיבה האנושית: הפילוסופיה, מהעת העתיקה ועד ימינו אלה.

מקט: fruedbeineyaristo
זמין בגרסה מודפסת בלבד.

מבוא: ההתכוונותיות והשלכותיה הפסיכולוגיות

המדעים, למרבה הצער, אינם חולקים עם הפילוסופיה את האמונה שעליהם להתייחס אליה כדי להבין את פשר מושגיהם, מבניהם וחוקיהם שלהם עצמם.

אמונה זו בחוגים הפילוסופיים ימיה כימי חיפושיו של אפלטון אחר הדיאלק-טיקה שתעמיק מעבר למתמטיקה והעקרונות האקסיומטיים הראשונים שלה אל שורשי ההוויה וההכרה.

כל מדע זקוק להבהרה ולביסוס פילוסופיים של מושגיו, על אחת כמה וכמה מדעי האדם. הם אינם יכולים להתעלם מחקירתו הפילוסופית של הנושא המשותף להם ולפילוסופיה בעודם בונים את שיטותיהם היותר מדעיות, לדעתם, משום שהן יותר מדויקות ומכמתות.

הפסיכולוגיה המדעית אינה יכולה להתקדם מעבר לקביעת העובדות או למיונן ולחלוקתן ה”פנוטיפית” (אם להשתמש בטרמינולוגיה של קורט לוין) לקטגוריות. אבל אי אפשר להסביר (גלילאית, “גנוטיפית”) את האדם הייחודי, החי, כשמשייכים אותו לקטגוריה, אדקווטית ככל שתהיה, או אפילו כשמאפיינים אותו על-ידי כל הקטגוריות המצטלבות האפשריות או על-ידי מקומו על סולמות שונים וציוניו בטסטים.

ואשר לחוקיה – הפסיכולוגיה הקאנונית אינה יכולה להסתפק בהכללותיה האינדוקטיביות הנגזרות מניסויים, מפוקחים ככל שיהיו, בתופעות מבודדות. היא אינה יכולה להציע היפותזות גנוטיפיות הנבנות על בסיס תיאורטי כללי.

אנו זקוקים לתורה דינמית, שתיבַדק ותאומת אמנם ניסויית וסטטיסטית, אך תהיה תורה אפריורית, חופשית מעובדות מונחות מראש ויורדת לחקר שורשיהן, כמו הדיאלקטיקה האפלטונית.

אי לכך, עם שנרתעתי מפסיכולוגיית המחקר והסטטיסטיקה, הוקסמתי מאז ומתמיד על-ידי התיאוריות הפסיכולוגיות, והתמקדתי בתיאוריות ההתפת-חותיות. מצאתי שיש הרבה מן האמת בתורות או בחלקי התורות, אלא שמסגרת המושגים שלהן מכשילה לעתים אותה אמת כמו גם את היחס הדיאלוגי ל”אתה” (אליבא דבובר) העולה אתה בקנה אחד. גיליתי שהמִשנות היותר קולעות מבטאות במושגים אחרים אמיתות פילוסופיות הקשורות במושג ההתכוונותיות, וקיוויתי שניתן לבסס תורות אלה ולגבשן מחדש על יסוד אותן אמיתות.

איש לא תרם להבנה הפסיכולוגית של האדם כמו פרויד. עם זאת, אי אפשר לקבל את תורתו המוניסטית, החד-צדדית, שבציידה את האדם מטבע רק בליבידו, אינה מצליחה להסביר את חיי ההכרה על בסיס עקרון העונג ההדוניסטי בלבד. שהרי עקרון הממשות הזוקף לזכותו את התפתחות ההכרה נגזר מעקרון העונג בצורתו כהימנעות מכאב, ואינו יכול למלא את תפקידו מבלי להניח מראש את האני, ואתו כוחות הכרתיים לצד המיניים. את אלה יש להניח גם כאשר מדובר ב”יצרי אני” האחראים להסתגלות (ההכרתית) לעולם ולניהול משק האנרגיה, שבאמצעותו יכולים הקונפליקטים למצוא את פתרונם או להתפתח לסימפטומים.

הליבידו הנרקיסיסטי, מאידך, אף שעדיין הוא אינסטינקטואלי ויצרי, שובר את אורינטציית הדחף המקורית, ומה שחשוב יותר, מגניב את האני דרך הדלת האחורית, ומניח מראש ישות שלפי התיאוריה מתפתחת למעשה מתוך הלז באמצעות עקרון העונג והיפוכו.

כמו את ההכרה, כן מניח פרויד (ואינו מסביר כיאות) את המוסר. המוסריות אינה יכולה לנבוע אונטוגנטית ופילוגנטית מתוך מאוויי אדיפוס כאשר אין הם נתפסים מלכתחילה כבלתי נורמטיביים.

התפתחויות פוסט-פרוידיאניות בפסיכואנליזה מתקנות חלק מכשליו של פרויד. תורתו ההתפתחותית של אריקסון, שעדיין דבקה בטרמינולוגיה הפרוידיאנית של ה”אזורים הארוטוגניים”, מתגברת על הרדוקציה הליבידונלית כשהיא מאפיינת כל שלב אזורי על-ידי גישה מיוחדת (הטמונה כבר בגרסה הפרוידיאנית שלו) לעולם החיצון, גישה שהאגו כולו מעורב בה ושמתוכה נעצבת עמדת אישיות דיכוטומית. עם כל חשיבותם של מושגי עמדה אלה (ביטחון וחרדה בסיסיים, אוטונומיה, יצירתיות וכולי), הצגתם חסרה עדיין הודאה בתפקיד ההכרה בהתהוותם, ומשאירה אותם תלויים בסיפוק צרכים (אנאקליטיים).

קרל פרנקנשטיין העוקב אחרי “שורשי האני” ודינמיקת ה”חיצון” האופיינית לחיים בתנאי עוני, מודע לאלמנטים ההכרתיים, כולל ההתכוונותיים, ולחלקם בהתפתחות. הוא מאמין שתפיסת האובייקט מתפתחת מ”האם כחלק” דרך ה”האם החסרה” ל”אם הקרובה”, המהווה יש בלתי תלוי המסוגל להופיע מחדש כל אימת שנזקקים לו, לשכֵחַ כל כאב ולהרגיע כל צורך. עם זאת, המושגים האריקסוניים של ביטחון וחרדה עדיין נשארים אצל פרנקנשטיין ליבידונליים ביסודם, כשהם מובָנים כאמון בהבטחת (או חשש משלילת) צרכים בסיסיים, וכאחראים להתפתחות הקוגניטיבית תחת תלותם (ההדדית) בה.

היסודות החשובים האמפליציטיים בתורות אלה זקוקים להצגה אקספליציטית שתתבסס על העובדה הפנומנולוגית של ההתכוונותיות. תוך ביקורתן האימנ-נטית ניתן להירמז להתכוונותיות הטמונה בהן בכוח, ולפרשן נוכח סקיצת התפ-תחות שתבַנה סביבה.

אפשר לראות את האינטנציונליות כשורש ההתפתחות שאריק פרום משכיל לתארה ותורות יחסי האובייקט נותנות לה את הביטוי ההולם ביותר.

לפי פרום, האדם מתייחד (נעשה יחיד, אינדיבידואום) מתוך קשריו הסימביוטיים הראשוניים עם טבע ואם, וגדל לעצמאות ולחופש המשאיר אותו עם הצורך באחדות. כאשר צורך זה אינו בא על סיפוקו כיאות בצורת האהבה בין שווים, הוא מניע מנגנוני מנוס כמו התמכרויות, סמכותניות (אוטוריטריזם), טוט-ליטריזם, תרבות המונים ועוד.

תורות יחסי האובייקט ותורת ההיקשרות של בולבי (הממקם את עצמו במסגרתן) מתקרבות כמעט עד לקו ההתפתחות המשתמע, לפי תפיסתנו, ממושג ההתכוונותיות, רק אין הן משתמשות בו בעליל.

לעומתן נעשה שימוש (מצומצם אמנם) בפסיכולוגיה הכללית (ההומניסטית) במושג ההתכוונותיות, אך הוא עושה אותה סינונימית למשמעות.

גם בפסיכולוגיה וגם בפילוסופיה אין השלכות ממושג ההתכוונותיות הקלאסי בחינת המבנה הבסיסי של התודעה המתייחסת תמיד לאובייקט שעומד מנגד (Gegen-stand), מול התודעה. אפילו בחיבורים פנומנולוגיים על נושאים פסיכולוגיים ספציפיים כמו של פפנדר על הרצייה ועל המוטיבציה, של שֵלֶר על הסימפתיה ועל ההתנהגות, של סרטר על הדמיון ועל האמוציות, משמשת ההתכוונותיות כמושג שגור או רק כחלק מהמסגרת המושגית לניתוח הפנומנולוגי של תחומי התודעה הנידונים. אך מובן (שהרי התחום הוא פילוסופי), שאין ממנה אימפליקציות לפסיכולוגיה כמדע.

הניסיון הקרוב ביותר לשלנו הן בקֵרוב תורה פילוסופית לפסיכולוגית והן בתורה הפסיכולוגית הנידונה (פרויד); הן בנושא ההתפתחותי ובעיקר בתוואי ההתפתחותי המשורטט, נעשה בהשוואה של תורת ההתפתחות הפרוידיאנית לדיאלקטיקה של הגל בשני חיבורים:

Christensen, Darrel, “Hegel’s Phenomenological Analysis and Freud’s Psychoanalysis”, International Philosophical Quarterly, 1968 VII, 356-378.

Butler, Clark, “Hegel and Freud: A Comparison”, Philosophy and Phenomenological Research, 1976, 36(4), 506-522.

בשתי עבודות חשובות אלה נתפסים השלבים הפרוידיאניים (אוטוארוטיזם, נרקיסיזם, אהבה מושאית) על יסוד המעֲבר מאחדות לקיטוב שהפילוסופיה תור-מת להבנתו. אך עם כל הכבוד להגל ולהגליאנים, נראה לי כי ממושג ההת-כוונותיות ניתן לגזור אותו תהליך בצורה כללית, פשוטה ובהירה יותר. אי לכך יישאר עדיין מן החידוש בעמדה הרואה בהתכוונותיות תופעת מפתח להבנת הגינזה והדינמיקה הקיומית, כדלהלן:

מירב האלמנטים בתורות ההתפתחותיות (פסיכואנליטיות ביסודן) המוזכרות לעיל, כמו גם בזו של פיאז’ה יקבילו, יתוקנו, יובהרו, יובאו למכנה משותף, ויבוססו פילוסופית על יסוד המבנה ההתכוונותי של התודעה. כל המשנות הנידונות ובראשן, ה”התפתחות האפיסטמולוגית” של פיאז’ה וההתפתחות הפסיכוסקסואלית של פרויד יחפפו לכשישקפו מעֲבר מאחדות ראשונית עם האם לאובייקט הטרנסצנדנטי של חיינו ההכרתיים. בדרכה מהעולם האחדותי הממורכז של התינוק תיתן התפתחות זו בשלב השני מקום לצמיחתו (על יסודות קוגניטביים) של האני כדי שיעמוד (בשלב הבא) מול עולמו האובייקטיבי.

לפי קו זה של ההתכוונותיות המתפתחת אנחנו מפרשים את התורות ההתפת-חותיות של האסכולות הפסיכולוגיות הגדולות ומציעים להן סקיצה התפת-חותית אחידה. בכך ממשיך הספר הנוכחי את החלק השני בספרנו וידויים מקומיים ומהווה אתו חטיבה אחת.

לכל המעוניין בהבנה נוספת של מושג ההתכוונותיות סביבו בנויה הסקיצה ההתפתחותית שלנו, מוצע הנספח בסוף הספר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פרויד בעיני אריסטו, ההתכוונותיות והשלכותיה בפסיכולוגיה התפתחותית”