החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תותים ושוקולד

מאת:
מספרדית: איתי רון | הוצאה: | 2004 | 75 עמ'
זמינות:

12.00

רכשו ספר זה:

הוואנה, קובה. דעותיו המוצקות של סטודנט קומוניסט (דוד) לגבי הומואים ומתנגדי המהפכה מתערערות כאשר לחייו מתפרץ דייגו, צעיר המגלם את כל האנתיטזות האפשריות לו: הומוסקסואל נוצרי ומתנגד נחרץ למשטרו של קסטרו. אולם הפיתוי שדייגו מציב לדוד — ספרים אסורים לקריאה בקובה — חזק מדי. בין תחושת החובה להלשין על חברו לשלטונות לבין העניין (המהול בחשד רב) שהוא מעורר בו, מתפתח המפגש ביניהם לידידות אמיצה. הנובלה של סנל פאס, שעובדה גם לסרט ידוע, התפרסמה תחילה בצרפת לאחר שזכתה בפרס חואן רולפו. רק מאוחר יותר עלה בידו של פאס להוציאה לאור גם בקובה; הביקורת הפוליטית והחברתית בסיפור, כמו גם השתייכותו של הסופר למגזר בלתי אהוד על פידל קסטרו — מגזר ההומוסקסואלים — לא סייעו לו בכך. לספר נוספו הקדמה מאת איתי רון ואחרית-דבר מאת ירון אביטוב, המאירות מזוויות שונות את אופי החיים בקובה בצל הדיקטטורה.

מקט: 4-249-1495
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירת הספר באתר סימניה

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה מאת איתי רון: רק לאחר שהתוודעתי לסרט 'תותים ושוקולד', שהוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים בשנת 1993, התברר לי שמאחורי הסרט הרגיש הזה עומד ספר. למן הקריאה הראשונה נכבשתי בקסמו של הסיפור: סיפורו של דוִד, בחור ישר דרך ובעל כוונות טובות, אולם חדור תבניות מחשבה נוקשות ודעות קדומות, אשר באמצעות הידידות מתוודע אל ארצו, מגלה את עצמו, מתבגר ומתחיל להבין את העולם. זהו גם סיפורו של דייגו, אדם שניסה לפעול למען כינונה של חברה חדשה אך נדחק לשוליים רק בשל היותו הומוסקסואל, תוך שהוא סובל התעלמות והשפלה. אולם מעבר לכך זהו סיפור על ידידות מופלאה, על הבנה וכבוד כלפי השונה, והמגרֶה מכול הוא החן שבו הוא מסופר.

בעבודת התרגום התחלתי לפני זמן רב, וחודשים ארוכים הוא נותר במגירה ללא גואל. מעולם לא הייתי בהוואנה, אולם במהלך מלאכת התרגום חשתי כמו ניכסתי ולו חלק ממנה לעצמי. "הוואנה היא עיר מסנוורת", מספר לי פבלו, צעיר קובני הגולה בספרד. "בין החורבן וההזנחה אפשר למצוא פינות חמד מופלאות. למרות הבניינים הקולוניאליים המתפוררים, שמשווים לה מראה של עיר מופצצת, היא עדיין משמרת קסם ייחודי ודרמטי, תערובת מוזרה של יופי ושל שקיעה." בעזרתו של פבלו עלה בידי להבין ולו במעט מה פירוש הדבר לחיות במקום שלא ניתן לצאת ממנו אלא בדרך בלתי חוקית, ואז, כמובן, אין כל אפשרות לשוב אליו.

"נולדתי בעיר קטנה במזרח האי", מספר פבלו. "בגיל ארבע-עשרה זכיתי במלגה להשלמת הלימודים בהוואנה – מרחק של שמונה שעות נסיעה באוטובוס או שעת טיסה. המלגה כללה לימודים תיכוניים ואקדמיים עד סיום התואר הראשון באוניברסיטה. כיאה למדינה סוציאליסטית, כל המסלול החינוכי סופק חינם על ידי המדינה, לרבות מעונות סטודנטים וארוחות." את הוריו היה פוגש בחופשת חג המולד ובחופשת חג הפסחא, שבהן נהג לשוב לעיירת הולדתו. "בסוף הלימודים לא חזרתי הביתה", הוא מספר, "שכרתי חדר בהוואנה והתחלתי לעבוד." אף על פי שהוא סיים תואר ראשון בלימודי תאטרון, הוא מעולם לא עסק במקצוע. "במשטר קומוניסטי אין לך אפשרות לבחור", הוא אומר. "קיבלתי עבודה בתור פקיד זוטר במחלקת התרבות. גם לא רציתי להתווכח, זה היה ג'וב טוב."

"איך זה לחיות בקובה?", הוא חוזר על שאלתי כמו מנסה לבדוק אם הבין את כוונתי לאשורה. "חם", הוא מחייך, "חם מאוד. כמו בכל האזור הקריבי, יש בקובה רק שתי עונות: חמה וחמה מאוד. הקיץ מתחיל בחודש מרץ, והוא לח ומעיק ובעיקר ארוך עד טירוף. הוא מסתיים בסוף נובמבר ואז אפשר איכשהו להתחיל לנשום. זה כמו לחיות בתוך מרק. התפקוד הלקוי של המערכות הציבוריות מעורר תחושה של מדינה בתהליך קריסה: שירותי הטלפון לקויים ונמצאים בפיקוח תמידי, וכדי להתקשר לעיר אחרת יש צורך בתיווך מרכזנית; המעליות במלונות וברבי-קומות נתקעות לעתים קרובות בגלל תקלות באספקת החשמל; המחסור הקבוע בחלפים ובדלק משתק הרבה פעמים קווים חיוניים בתחבורה הציבורית. חוץ מזה, הרבה מוצרי צריכה שהם מובנים מאליהם לתושבי אירופה, בכלל לא בנמצא, או שצריך ימים ארוכים של כיתות רגליים בין החנויות כדי למצוא אותם."

– אילו מוצרים?

"אתה פשוט לא תאמין. מוצרי יסוד כמו חוט תפירה, שמפו, צבע לשֵׂער ובעיקר תרופות – גם אנטיביוטיקה וגם תרופות פשוטות לכאב ראש או להורדת חום – הם מוצרים שאין כמעט אפשרות להשיג בקובה, אלא אם כן משלמים במטבע חוץ. בקובה יש שני מטבעות חוקיים: הפזה הקובנית, שכוח הקנייה שלה אפסי, והדולר האמריקאי, שיש רק לבני מזל. על ספרים שלא עברו עריכה ולא הותאמו לתורה הקומוניסטית אין מה לדבר."

– כן, זה מופיע בטקסט. הפגישה הראשונה בין דוד לדייגו מסתיימת בכך שדוד מסכים לבוא לביתו של דייגו לראות את הספרים.

"נכון, ובאותו מעמד הקורא לומד על עבֵרה נוספת שדייגו מבצע. לא רק שהוא מציע לו לבוא לראות ספרים במהדורות זרות שמוציאים את דיבתה של קובה, אלא הוא גם מזמין אליו הביתה אדם זר. הזמנת זרים הביתה בלי אישור מתאים יכולה להסתיים בהלשנה של השכנים ואפילו במעצר."

– איך הוא השיג את הספרים?

"פשוט מאוד, בקומבינה. תשיג לי כרטיסים לבלט ואשיג לך ספרים."

– אני מניח שלא לכך התכוון צ'ה גווארה כשהטיף לחברה ללא כסף.

פבלו מחייך. "לא בדיוק", הוא מודה, "אבל פשוט אין ברֵרה."

מאז התמוטטות הגוש הסובייטי בשנת 1991, שלאחריה נקטעו הסבסוד והסיוע שהוענקו לקובה, הידרדר מצבם הכלכלי של תושביה והתרחבו הפערים בחברה השוויונית לשעבר. בעלי מקצועות חופשיים כמו רופאים, למשל, נאלצים להשלים את המשכורת הזעומה שהם מקבלים מהמדינה ב"אינוונטאדו" (חלטורות); רבים משמשים נהגים לעת מצוא תמורת תשלום ומבצעים בכך עבֵרה על החוק; מי שמצליח להשיג סיגרים או רום מוכר אותם בשוק השחור בתקווה להשיג עוד כמה דולרים; נשים והומוסקסואלים עוסקים בזנות תמורת מכנסי ג'ינס, סיגריות או עשרה דולרים, ושאיפתם של רבים מהם מתמצה בחלום שאיזשהו תייר יתאהב בהם וייקח אותם מן ה"חור" הזה אל ארצו.

"אף אחד לא מצליח לחיות שם מהמשכורת", מדגיש פבלו. "כולם מנסים להשיג דולרים, בהברחה או בכל דרך אחרת."

כדי להזרים למדינה מטבע חוץ הוקמו מרכזי קניות המוכרים שעונים, טלוויזיות, מוצרי חשמל, צעצועים ותכשיטים תמורת מטבע חוץ בלבד. לא רבים הם המקומיים שידם משגת לקנות בהם – רק בעלי קרובים בארצות-הברית המקבלים מהם דולרים או נשים צעירות המצליחות להשיג כסף מתיירים הפוקדים מקומות אלו. הרווח הנקי ממלונות ומחנויות-הדולר מוזרם היישר לבנק המרכזי ומסייע לממן את הממשלה.

"למעשה לא ברחתי", אומר פבלו כאשר אנו עוברים לדבר על החלטתו לברוח ולבקש מקלט מדיני בספרד. "למילה בריחה יש קונוטציות הֵרואיות של הימלטות, וזה לא היה המקרה שלי. לא נאלצתי להשתלשל בחבל ממסוק, לא העברתי כספים באמצע הלילה וגם לא נאלצתי להפליג על דובְרה מעץ. בשלב מסוים פשוט הרגשתי שנמאס לי, שאם אני לא עושה את זה, אז לחיים אין יותר משמעות."

– מה עשית?

"פשוט החלטתי לא לחזור. כשעבדתי במשרד התרבות קודמתי מתפקיד זוטר לעמדת מפקח. במסגרת התפקיד הזה נמצאתי בקשר עם מחלקות התרבות בשגרירויות קובה בעולם. הייתי נוסע די הרבה לחוץ לארץ, בעיקר לארצות דוברות ספרדית, אבל גם לאחרות, ולפעמים הייתי שוהה בהן כמה חודשים. בשנת 1992 שהיתי כחצי שנה בספרד והיו לי כמה חברים טובים במדריד שהבטיחו לי עזרה אם אזדקק לה. בתום השהות בספרד עבדתי חמישה חודשים במכסיקו סיטי. שנה לאחר מכן הייתי אמור לצאת שוב לספרד במסגרת העבודה, ואז החלטתי לא לחזור."

– שיתפת מישהו בהחלטה שלך?

"כן. את אמא שלי וחברה קרובה שלי. שתיהן תמכו בי מהרגע הראשון. כמה שבועות לפני הנסיעה פיניתי את הדירה שלי, העברתי חלק מהחפצים שהיו לי לבית הוריי ומהיתר פשוט נפטרתי."

– לא חששת?

"היה רגע אחד שכן. כשכבר הייתי באולם הנוסעים היוצאים בשדה התעופה, קראו לי פתאום לנקודת המשטרה. הם שאלו שאלות שגרתיות על מטרת נסיעתי. למזלי לא ביקשו לערוך חיפוש בחפצים שלי, כי בתוך המזוודה הייתה לי קופסה קטנה עם תמונות של בני משפחתי, ומי כבר יוצא לנסיעת עבודה קצרה עם תמונות משפחתיות? רק בהמראה ממש, ידעתי שהחיים שלי לא יחזרו להיות כמו שהם היו."

מיד לאחר ביקורת הדרכונים בנמל התעופה בַּרַחאס הסמוך למדריד ניגש פבלו לתחנת המשטרה וביקש מקלט מדיני. הוא התבקש למלא כמה טפסים, ושוחרר. "מובן שלא היה טעם שאופיע לעבודה בשגרירות בבוקר למחרת. היו לי במדריד חברים טובים, והם אפשרו לי להתגורר בדירה שלהם עד שאסתדר בעיר ואמצא עבודה."

הספר הזאב, היער והאדם החדש מֻכּר לפבלו היטב. "הכותרת לקוחה מתוך כתביו של האידאולוג הקומוניסטי ארנסטו (צ'ה) גווארה", הוא אומר, "הוא שימש אותנו רבות ביחסי הציבור בשגרירויות."

בשנת 1990 זכה הסיפור בפרס חואן רוּלפוֹ, המוענק על ידי המחלקה הבינלאומית של רדיו צרפת והמרכז המכסיקני לתרבות בפריז. הידיעה על הענקת הפרס הייתה מתקבלת בשוויון נפש, לולא היה מדובר בסופר קובני שזכה בו על סיפור העוסק בחוסר הסובלנות כלפי הומוסקסואליות. המברקים שהוחלפו בין מהלליו של הספר לבין אלו שלא חשו כלפיו אלא מבוכה הכו גלים: הציפיות לקראת צאתו לאור היו עצומות, הקריאות הפומביות בו הפכו לזרם סואן והמהדורה הראשונה של הספר אזלה כבר ביום צאתה לאור.

"בגלל שהכותרת הייתה ארוכה למדי", מספר פבלו, "הספר זכה לכינוי 'הסיפור של סֵנֵל'. עוצמת הקונפליקט הדרמטי בו כל כך גדולה, שאחרי הקריאה מתעורר רצון להמחיז אותו. לפחות חמש גרסאות לתאטרון נכתבו לפיו: כמה המחיזו אותו כמונולוג שבו מהרהר דוד על אודות יחסיו עם דייגו, ממש כמו בסיפור המקורי; אחרים נטעו את שתי הדמויות על הבמה, ויש כנראה גם גרסה שלישית (אם לא כוללים את זו שהוזמנה אצל סֵנֵל פָּאס עצמו)."

בסיפור שלוש דמויות מרכזיות: דוד, צעיר קומוניסטי בעל כוונות טובות ודעות קדומות; דייגו, הומוסקסואל שוחר תרבות ובעל אמות מוסר גבוהות, אשר חוסר הסובלנות כלפי נטיותיו המיניות מביא אותו בסופו של דבר לעזוב את ארצו; ואיסמעאל, פקיד ביטחון המדינה שאליו פונה דוד בבקשת עזרה כאשר הוא מגיע למסקנה כי דייגו, בשל נהגיו, מהווה סכנה לחברה. ברקע שתי דמויות נוספות: הרמן, הומוסקסואל בעל כישרון אמנותי המתפשר על עקרונותיו כדי שיוכל להציג את עבודותיו ולנסוע ממקום למקום בחופשיות, וברונו (שהפך בסרט למיגל) – חניך גמלוני דוגמטי וחברו המְלָשֵׁן של דוד.

"הסרט לדעתי קצת מפספס את הרגישות שבספר."

– למה?

"הניסיון לצקת ארוטיקה חד-מינית לתוך הקדרה הלאומנית של המהפכה יוצר סגנון הפגנתי ותחושה של עומק מדומה. ההומוסקסואליות מוצגת כלא יותר מאמתלה לתהליך ההתבגרות של דוד. חוץ מזה, בסיום הסרט לא ברור למה דייגו מגורש מקובה – העובדה שהוא הומו מאפילה על היותו מתנגד פוליטי, למרות שזאת הסיבה האמיתית לסילוקו."

ברצלונה, נובמבר 2001

איתי רון

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תותים ושוקולד”