החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

העלמה שטארק

מאת:
מגרמנית: איטה שדליצקי | הוצאה: | 2009 | 192 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

העלמה שטארק הוא סיפור על חופשת קיץ של נער מתבגר, המתארח אצל דודו. עיניו נושאות אותו אל מעלה רגליהן של הנשים המבקרות בספרייה המפורסמת של המנזר שבסנט גאלן. הספר מגולל את סיפורו של נזיר הנושא את השם כץ, שברח לסמינר לכמרים, לאחר התמוטטות מפעל המשי של משפחת כץ-צלווגר, ושל העלמה שטארק, המנהלת את משק הבית של הנזיר.
זהו סיפור על חייט יהודי שהיגר "מגליציה, מפולניה או מרוסיה, איש אינו יודע," והשתקע בשוויץ, שיתומיו נאספו אל בית יתומים נוצרי; על בנו יוזף, שנותר יהודי, אך בנו האחר ברח למנזר ובתו נישאה לנוצרי.

תומס הורלימן (1950), מחזאי וסופר שוויצרי זכה בפרסים ספרותיים רבים. יצירותיו תורגמו לשפות רבות. סיפורו בית הגן ראה או בהוצאת כרמל.

מקט: 4-249-1964
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


 דודי היה ספרן המנזר והגמון, לכובעיו היו שוליים עגולים ורחבים, וכאשר התכונן לגעת בדפים של ספר תנ"ך בן אלף שנה הוא לבש כפפות, שחורות כמו הקומבינזונים של אמא שלי. על סיפון תיבת הספרים שלנו, אמר הדוד, יש הכול, פשוטו כמשמעו, מאל"ף עד תי"ו, מאריסטוטלס באות א' עד תַתרָן באות ת'.

הוא תִרגל קטעים אחדים כמו ליצן בקרקס, וכך התנהל הקטע האהוב עליו במיוחד: בראשית הייתה המילה, אמר הוד מעלתו ספרן המנזר, ואחריה הספרייה, ורק במקום השלישי והאחרון עומדים אנו, בני-האדם והדברים. תוך כדי כך הצביע הדוד על התקרה, כנראה אל עבר אלוהים, ואז על עצמו, על הספרייה, וכאשר דוּבר בשלישי ובאחרון, העיף מבט סביב, ממבקרת אחת לשנייה.

איש לא טיפס באלגנטיות כמו דודי במעלות המזבח, כאשר יד שמאלו מחזיקה את בגדי המיסה, ותוך כדי כך צצות ורוקדות נעלי האבזם שלו מתחת לשוליים הבוהקים של שמלת המשי האדומה. ומי שחווה אי-פעם כיצד הוא, כמוביל המיסה, תוקע בצהלת תרועה נלהבת את מילת ההמרה אל עבר תמונת המזבח, הוריד את מבטו בבהלה, אפילו במעט גועל. בסוף המיסה מתעוררים מן הנמנום לשמע המילים הרועמות ite-missa-est!, נרטבים מהתזת המים הקדושים, וכאשר כבוד ספרן המנזר היה במצב-רוח מרומם, הוא עט מיד אחרי הברכה, דרך השורות אל עבר העוגב, הצינורות צפרו, הרצפה רעדה, ואיש לא היה מתפלא – לא העלמה שטארק, סוכנת הבית שלו, ולא הספרנים הזוטרים – אילו הרימה סערת העוגב האדירה את כיפות הקתדרלה והעיפה אותן, כמו בלונים, אל מעבר להרי האלפּים.

2: בשנת 1805, כאשר הגיעה המהפכה הצרפתית לשוויץ הישנה, בוטל המנזר הנסיכי. הנזירים התפזרו, אבל העם האדוק המשיך לזרום אל הקתדרלה, והספרייה, שהייתה מפורסמת בכל העולם מאז ימי-הביניים המוקדמים, נשמרה על כל תכולתה. היא השתרעה על פני הקומה השנייה והקומה השלישית באגף הדרומי של המנזר-לשעבר, צופתה בעץ אגוז ודובדבן, וכאשר שטף אותה האור החודר מבעד לחלונות הגבוהים, נראתה הספרייה כמו חללית בארוקית המרחפת דרך אולם האבן הקר והלח. מכיוון שקוֹדמו בתפקיד סבל מפודגרה קשה, ריפד דודי את חדריו הפרטיים בשטיחים עבים והפך את חדר העבודה שלו, שנהג לנוח בו על הספה אחרי האוכל, למערה מקטיפה אדומה ספוגת ריח עשן סיגריות, מי-גילוח וספרים עתיקים. פיל מגולף בעל ניבי שנהב נשא על גולגולתו השטוחה כתר של בקבוקי ויסקי וקוניאק. בפינה זמזם סמובָר. לפני כל איקונין וכל תמונה של מריה הבהבו יומם וליל להבות קטנות ורבות של נרות גדושים בגושי שעווה. בחדר האוכל, שם נהג לסעוד בראש שולחן ארוך, שלטה חומרת המנזר. התקרה הגבוהה, המקומרת, הייתה מצופה בגבס חשוף, הדלתות בהקו בגוון שחור ובתמונות הוצגו, בממדים גדולים מהחיים, אבות מנזר וספרנים-לשעבר, בעלי ראשים רוחניים חיוורים כשעווה ונטולי שפתיים. אולם שולחנו של הדוד היה מכוסה באריג דמשׂקאי, צלחת החרסינה התאימה לסכו"ם הכסף, ואת יין הטרולינגר שלו מזגו מקנקן בדולח.

לכך דאגה העלמה שטארק.

3: העלמה שטארק, סוכנת הבית, אכלה את הארוחות במטבח ונכנסה לחדר האוכל והעבודה אך ורק כאשר האדון צלצל בפעמון. הדלת בין השניים נשארה, אמנם, פתוחה, כך שהדוד שמע בוודאי איך שטארק לוגמת את המרק ושטארק בוודאי שמעה את הצתת הסיגריות, אך מעולם לא התיישב הזוג הזה ליד אותו שולחן ומעולם לא הזדמן לו ליפול ביחד לאותה מיטה, ואפילו בקבר, שהשניים שוכבים בו די הרבה זמן, לא השכיבו אותם ביחד.

שמה היה מגדלנה והיא גדלה באזור אַפֶּנצֶל, למעלה בהרים. אמהּ נפטרה, כנראה, מוקדם, אחרי הלידה השמינית, או התשיעית, אך לא נראה שזה ציער את אביה, איכר מחוספס שוכן הרים. אילם היה לפני המוות הזה, ואילם היה אחריו, מלא חשדות כלפי העולם ועוד יותר כלפי צאצאיו שלו עצמו. הוא שנא את מגדלנה הקטנה, הוא שנא את המורה שלה, ומלבד ספרי הקודש שמדי יום ניסה לפענח בהם פסוק אחד שהצביע עליו בציפורן אצבעו העקומה, הוא שנא כל דבר כתוב: חוקים, עיתונים, לוחות זמנים, ספרי טלפון, חוברות חליבה, הביטאון הרשמי, את פנקס הצבא שלו, ואפילו את ההוראות לגידול החזירים, העבודה שממנה התפרנס. בקיץ שהו באלפּים המרוחקים, הרחק מן הכנסייה ומבניין בית-הספר. וברגע שקברו את אשתו באדמה, הוא עלה עם עדר ילדיו למשך כל השנה למרומי עמק מוצל, עמק חשוף לרוחות מיַללות, שכבר בחודש אוקטובר שקע אל תוך החורף.

האם הייתה העלמה אדוקה? כנראה שכן, אך זאת הייתה בוודאי אדיקות ייחודית, אַפּנצֶלית ונשית מאוד. לא היה לה שום עניין במושיע המדמם, זה היה עסק לגברים, תגרה אווילית בין חיילים רומאים לבין פרושים יהודים. אך מדי בוקר ביקרה את המדונה השחורה השוכנת במעין מערה בחלק האחורי של הקתדרלה. כאן הרגישה בבית, כאן נרגעה, הקמטים נעלמו ממצחה הנמוך, ופתאום, כך הבחנתי לא אחת, חייכו שתיהן אותו החיוך, המדונה הגלופה מעץ ומגדלנה שטארק החסונה, שנסחפה מהרי אפּנצל לעיר, אל משק הבית המכובד של ספרן המנזר.

הוא עצמו התהלך בבית הספרים שלו בשמלות פעמון, היא העדיפה ללבוש מכנסיים. הוא היה לקקן ואנין טעם, אך בה בעת משוכנע, שהוא, איש הרוח, נשגב מכל עולם החפצים והבשרים, והיא הופיעה ככלילת היושר, כנשמה תמימה. כילידת אפּנצל הייתה גבוהה למדי, מכל מקום גבוהה יותר מן האדון, והוא, בשפתיו הבשרניות, הבטן העגולה והלץ שישב בעורפו למרות הצווארון הרומאי ההדוק, נבדל בבירור מכחישותם של קודמיו. כאשר התנודד, מאוחר בלילה, דרך השער עם שני סניורים מעוותי צלקות של דו-קרב, כלל לא היה לה קשה, לשטארק, לגרש את צמד השיכורים ולהוביל את האדון, שהיה לפתע רגוע לגמרי, דרך מבוך האצטבאות של אולם הקטלוגים ולדחוף אותו אל מיטתו המוגנת סביב בווילונות ובחופּה ממעל. אותי זה שעשע עד כדי צחוק, אולם שטארק, שבלילה לבשה אימונית כחולה, תפסה אותי במפרק היד והחזירה אותי אל חדרי באותה נחישות שטיפלה זה עתה באדון. היא כנראה לא חיבבה במיוחד את העניין שגיליתי בחייו הליליים של הדוד. אם הוא יתחיל להקיא, ציוותה עלי בזעף, אתה תסתום את האוזניים, לילה טוב.

ספרן המנזר כתב חוברת אחרי חוברת ואילו היא, שגדלה בבית עוין אותיות ונטול תמונות, לכל היותר ציירה מדי פעם את שמה: העל' שטארק, בכתב ילדותי שזור סביב השורה כמו זר. היא דיברה ניב אפּנצלי מפמפם ונוקשה, והוא דיבר בקלילות את כל לשונות העולם, לטינית, צרפתית, איטלקית, ספרדית, אנגלית, ועל-פי השמועה גם רוסית, שים לב, Nepos, אחיין, קרא בקול רועם, עכשיו אני צוחק כמו איוון אברמוביץ', הו הו הו, הֶה הה הה!

ספרן המנזר הזמין עבורה תיקים מעור תנין, כובעים ממיטב האופנה, מטריות, מי בושם ופעם אחת אפילו מכונת גילוח לגברות, והיא, שטמנה את מתנותיו מאחורי שורות הספרים במדפים התחתונים, צלתה עבורו ברווזים, רקחה רוטב מיין אדום ללשון השור, ובתקופת הצום, כשרצה להוריד עשרים קילו ממשמניו, הגישה לו דגי שֶמך מן הנחל מתובלים בעשבי יער. בחורף תחבה בקבוקים חמים מתחת לשמיכותיו, ובקיץ, כשנאנח מסִבלות החום, הלבישה לו גלימה קלה ומרשרשת בעלת בִּטנה אדומה, כנראה תפורה על-פי מידה שהוכנה במיוחד עבור האדון בבוטיק-עִלית ברומא.

משי טהור, אמרה העלמה שטארק, אין דבר מעודן מזה.

דווקא יש, אמרתי אני, וחשבתי על כפפות הספרים של הדוד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “העלמה שטארק”