החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לפני ארבעים שנה

מאת:
מצרפתית: מתי בן יעקב | הוצאה: | 2018 | 72 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

15.00

רכשו ספר זה:

זהו תכשיט סודי מהספרות האירופאית של המאה התשע-עשרה. סיפור אהבה הכתוב באלגנטיות יחידה במינה.

בסוף המאה התשע-עשרה, על חוף בים הצפוני, תיוולד תשוקה ייחודית בין אמיל ומריה. מריה היא האחראית למסופר, ארבעים שנה לאחר שהתרחשו האירועים. אין אלה אירועים אפיים, אלא סיפור שרירותי, אך עצום, כמו כל סיפורי האהבה. מה מתניע את רגש האהבה? מה מצית את הרגש החולף והנצחי? אולי לא יותר מתזוזה, מניחוח ונוף.

זהו סיפור אהבה שמזכיר את מכחוליהם של פלובר וסטנדאל, ושמקדים את סרטיו של אינגמר ברגמן ואת ספריה של מגריט דיראס. מעטות הפעמים שנאמר כל כך הרבה וכל כך טוב על אהבה בלתי אפשרית בין נשואים. ספר מרגש ובלתי נשכח. נובלה מאת הציירת, אשת האמנות והביוגרפית של אנדרה ז’יד, שהצליחה להנציח במילים את האירוע המכונן ביותר בחייה.

מריה ואן ריסלברגה (בריסל 1866 – קבריס, אלפים, 1959) היא אחת הסופרות "הסודיות" המרתקת ביותר במחצית הראשונה של המאה העשרים, שכתבה יצירות ספורות. בת למשפחה משכילהה ונשואה לצייר תיאו ואן ריסלברג. מ-1918 תיעדה את חיי היום-יום של אנדרה ז'יד, ועד מותו ב-1951 רשמה משפטים, אירועים, ותיאורי הסביבה שחי בה. הכרוניקה הזו נהפכה למסמך הכרחי להבנת תקופה שלמה של הספרות הצרפתית והאירופאית. אך יצירתה של ריסלברגה אינה מורכבת רק מהמחברות האלו, אלא גם מכמה טקסטים הזוכים לעדנה בעשור האחרון: ולטעמנו, "לפני ארבעים שנה" הוא היפה ביותר.

מקט: 4-1298-2005
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
זהו תכשיט סודי מהספרות האירופאית של המאה התשע-עשרה. סיפור אהבה הכתוב באלגנטיות יחידה במינה. בסוף המאה התשע-עשרה, על חוף בים […]

אֵליזָה הגיעה בוקר אחד בראשית הסתיו. הייתי בן חמש. השענתי את מרפקי על אדן החלון של המטבח, וראיתי אותה מופיעה בגינה. היא עלתה בשביל הקטן שלאורך גדת הנחל. אבי נהרג במלחמה. סבי וסבתי אספו אותנו, את אמי, את אחי ואותי לביתם. הבית היה מוקף שדות. בכפר הקטן שכנו ביתו וחצרו של אדון לַנגלוּאָה, הבנאי, והחווה של אדון דְלוֹ.

‘הביטו,’ אמרה אמא שעמדה מאחורי, ‘ציפינו לבואה רק אחר הצהריים. היא באה דרך הכביש. אילו הלכה לאורך גדות האגם היתה לה דרך קצרה יותר.’

היא לבשה חולצה שחורה ונשאה מטען דל. היא התקרבה, חלפה מתחת לענפים הנמוכים של עץ הערמון של המרפסת. אמא פתחה את דלת הכניסה.

אמא אמרה לה:

‘שלום, עלמתי הצעירה.’

ואחר כך תיקנה את עצמה ואמרה:

‘שלום, אליזה.’

ומיד דרשה בשלום הוריה:

‘מה שלומם? ומה שלום אחייך, ז’וּליאַן וז’וֹאָנֶס?’

היא ענתה בחיוך שאביה עייף וכבר לא מסוגל לעבוד ברכבת. הוא מטפל בגינה ותו לא. אשר לאמהּ, היא עדיין מופקדת על מעבר הרכבת הקטנה שבין לִיוֹן לז’אסן.

 

הכרתי קצת את ז’וֹאָנֶס. הוא היה מבוגר ממני. בן עשר לפחות. הוא שמר עם כלבתו פוֹיֶילט על הכבשים המעטים שרעו לצד מסילת הברזל. מפעם לפעם, כדי להסיח את דעתו מבדידותו, חצרץ בחצוצרתו מנגינה מלחמתית כביכול.

בשנת 1920, באזורים הכפריים בצרפת, כל ילד עדיין היה לוחמני במקצת.

 

כך הרהרתי לרגע באחיה של אליזה, שעדיין עמדה עם אמי בכניסה. הייתי חשדן, מסויג ואדיש לכאורה, ובחנתי בתשומת לב את הצעירה הזאת, העומדת להיכנס במהרה לחיי היום־יום שלי.

בת כמה היא יכולה להיות? לא ידעתי לענות על השאלה הזו. נדמה לי שאמא אמרה ‘בת שמונה־עשרה’.

נעצתי בה את מבטי. אפה הקטן היה חמוד, שפתיה יפות וצבע עיניה המופלאות, שמבטן היה מוזר, נע בין כחול לירוק. שׂערה השחור היה משוך לאחור בקפידה ממצחה הגבוה ונאסף לפקעת בעורפה.

כפתורי חולצתה היו רכוסים עד האחרון שבהם. לפי דברים של מה בכך וחיוכים אחדים שמתי לב שהיא לא אדישה כלפי, ובין שרצתה להעמיד פנים ובין שביקשה לרכוש את ידידותי, היא נטלה את ידי בידה.

ואז שמעתי את סבתי יורדת במדרגות. מיד הרפתה אליזה מידי. התבקשתי לצאת לגינה. עוד הספקתי לשמוע את סבתי אומרת:

‘את לא תהיי לבד. כבר יש לנו משרתת אחת. קוראים לה מרגריט. המסכנה באה מלימוֹזָן. היא לא מוצאת שם עבודה. הארוס שלה נהרג במלחמה.’

באותו מעמד לא ידעתי כלל אילו הוראות או עצות התכוונה סבתי להשיא לאליזה. היא נהגה לומר פעם אחר פעם, ‘הקם בשש והולך לישון בעשר, מאריך את חייו לעשר כפול עשר.’ באותו זמן עדיין לא הייתי בטוח שהחישוב הסופי מביא לגיל מאה. אבל הערכתי שפרק זמן כזה מותיר אך מעט פנאי למנוחה, לשינה ולמשחקים. הבנתי שהמטלות שיוטלו על אליזה לא יהיו שונות משל מרגריט וסבתי, שעדיין שקדה על טיפוח הבית. אשת סדר.

בשעות הבוקר המאוחרות התחשרו עננים בשמים וגשם דק החל לרדת על הגינה. הסתובבתי בבית באפס מעשה וגם מלא סקרנות. אליזה איבקה את הרהיטים בחדר האוכל. רציתי לדעת מי היא ומי היא מתכוונת להיות. עדיין עמדתי על המשמר כצופה מאופק. נדמָה שהיא לא שמה לב לנוכחותי העיקשת, אף שצעדתי הלוך ושוב.

עקב הצינה והלחות הורתה סבתא להדליק אש באח בחדר האוכל ששימש גם כחדר מגורים.

‘אתה רוצה ללוות אותי?’ שאלה אליזה. ‘בוא נלך ביחד לקחת בולי עץ מהמחסן.’

היא נראתה לי עליזה ונחושה ומיד נטלה את ידי במעין להיטות שובבה שהתמיהה אותי במקצת, אך גם החמיאה לי. חזרנו בריצה הביתה בגשם השוטף, וידינו היו עמוסות.

נדליק שלהבת יפה, אמרה לי בהתלהבות.

 

נדמה היה שאני שומע את המילה ‘שלהבת’ בפעם הראשונה. ייתכן שאמא או סבתא כבר השתמשו בה, אבל היא לא היתה לוהטת כל כך כמו מבעד לשפתותיה של אליזה.

כרענו זה לצד זו לפני האח. הבטתי באליזה העסוקה בליבוי האש ומלמדת אותי כיצד מניחים את בולי העץ על הזרדים. ידיה נראו לי זריזות ועדינות וקרבתו של גופה לגופי ריגשה אותי. לא קרוב מאוד, לא רחוק מאוד. בולי העץ החלו לרחוש, ולהבות האש המיתמרות רקדו, כחולות, ירוקות, ואדומות לוהטות. קמנו על רגלינו והבטנו זה בזו בחיוך.

סבתא בדיוק נכנסה, בקפדנותה הרגילה ובדאגתה האין־סופית.

‘מה את עושה שם, ילדתי, מביטה בלהבות? אל תבזבזי את זמנך.’

בשעות אחר הצהריים המוקדמות לא ראיתי את אליזה. היא הגישה את ארוחת הצהריים לשולחן חגורה סינר לבן סביב חולצתה השחורה, והיתה יפה מאוד בעיני, אף שניכר היה שאינה מרגישה בנוח. המחשבה הזו, שזה עתה חלפה בראשי, הגבירה את האהדה שהחלה לפעם בי כלפיה. הבנתי כמה חדשות היו לה המטלות שהטילו עליה, וכמה עלול להיות לה קשה המצב שנקלעה אליו.

בארוחת המנחה פלשתי למטבח. מרגריט ישבה ליד החלון, וכמנהגה, הטליאה בגדים. גם היא לבשה חולצה שחורה. קצת חששתי ממנה כי היה לה מזג קודר. שאלתי אותה היכן אליזה. היא ענתה לי שאליזה עסוקה בסידור חפציה בארון בחדרן.

נודע לי שהוטל על אליזה להביא בערב מים מהבאר שבתחנה, המים היחידים שהיו ראויים לשתייה בכפר הקטן. חשבתי שאולי אוכל להתלוות אליה.

חזרתי לחדר האוכל מאוכזב במקצת שלא מצאתי את אליזה, וראיתי את סבתי סורגת ליד האח ואת אמי כותבת מכתב בדיו סגולה על דף נייר מעוטר במסגרת שחורה. יגונה לא ידע קץ.

כמעט מדי יום כתבה את כאבה, את מצוקתה, לגיסותיה או לבנות דודותיה.

בפעמים שהיתה יוצאת ונוסעת לליון כדי לקבל את קצבתה הדלה כאלמנת מלחמה, חבשה לראשה כובע שרעלה מקרפּ השתלשלה ממנו עד כתפיה. היא היתה מלאה וסבלה מדלקת מפרקים של הירך, והליכתה לא היתה חופשית אלא כבדה קמעה. לא ייאמן שהיתה רק בת ארבעים.

האֵבֶל הזה הסב לי כאב. הייתי מלא טינה, אך כנוע.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לפני ארבעים שנה”