החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פילוסופיה, ספרות ומה שביניהן

מאת:
הוצאה: | 2018 | 350 עמ'
קטגוריות: פילוסופיה, עיון
זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

יצירות ספרות, אף שאינן מחקרים פילוסופיים, הן עוסקות בבעיות שהעסיקו גם פילוסופים. בעולם הבדיוני-הקונקרטי שנרקם ביצירות ספרות, מובלעות לא פעם עמדות פילוסופיות כלליות. בספרו של עדי פרוש משולב ניתוח של כמה יצירות מופת של סופרים כמו דוסטויבסקי, קפקא, בורחס, וניתוח העמדות הפילוסופיות המובלעות בהן. ביניהן השאלות: חיים ללא מוות – האם הם רצויים? האם הערך שאנו מייחסים לחירות מתיישב עם הערך שאנו מייחסים לאושר? כיצד יש להתייחס לדחף לנקמה, ומה ההבדל בינו לבין השאיפה לצדק? כיצד יש להתייחס להונאה עצמית – האם תמיד צריך להסתייג ממנה?
מטרת הספר היא לחשוף את העמדות הפילוסופיות המובלעות ביצירות ספרות שעוסקות בשאלות מסוג זה, לבחון אותן ולברר אם הן בנות תוקף. שאלות פילוסופיות אחרות שנׅדונות בספר, סובבות סביב החשיבות שמיוחסת ליצירות ספרות: האם הן מהוות מקור לידע על האדם ועולמו, כפי שסבורים רבים? האם התגובות הרגשיות של הקוראים לגורלן של דמויות בדיוניות שמתוארות ביצירות ספרות הן תגובות רציונליות? שאלות אלה ואחרות נדונות בספר באופן מעמיק, בניסוח מדויק ובלשון בהירה, והוא עשוי לעניין כל קורא ספרות המתלבט לעיתים גם בשאלות פילוסופיות.
מחקריו של פרופ' עדי פרוש עוסקים בתחומים רבים: היסטוריה של הפילוסופיה, אפיסטמולוגיה, אתיקה, תורת המשפט, משפט פלילי, נקמה וצדק בטרגדיות יווניות, פילוסופיה של הספרות. מספריו הקודמים: מגמות בתולדות הספקנות (מאגנס, שנת י"ל); הכרעות משפטיות ושיקולים מוסריים (אדם, 1986), ציות, אחריות והחוק הפלילי (מאגנס, שנת י"ל).

מקט: 4-249-50589
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה

שמונת הפרקים בספר זה מבוססים ביסודם על שמונה מאמרים שפרסמתי במהלך השנים האחרונות בכתב העת הישראלי לפילוסופיה עיון. לא ניסיתי בספר לפתח ולבסס שלב אחר שלב תאוריה כללית על ספרות ופילוסופיה. כל אחד מהמאמרים שקובצו בספר עומד בפני עצמו, והדיון בו אינו תלוי בדיון במאמרים האחרים. אבל כל המאמרים עוסקים בשאלות פילוסופיות שמעוררות יצירות ספרות, ובכל אחד מהם הניתוח של יצירות ספרות משולב בניתוח של סוגיות פילוסופיות. נראה לי כי שילוב זה יכול לעיתים לסייע גם לפילוסופים וגם לחוקרי הספרות, ואני מקווה שהדיון בספר זה יוכל לאשש טענה זו. יהיה מי שיטען שניתוח פילוסופי של יצירות ספרות מעוות את אופייה של הספרות ומתעלם מהחוויה האסתטית שהיא מעוררת. אבל אפשר לדון ביצירות ספרות מפרספקטיבה פילוסופית, כשם שאפשר לדון בהן מפרספקטיבה בלשנית, היסטורית, סוציולוגית ועוד, ואפשר לדון בהן מכל אחת מפרספקטיבות אלה, גם מפרספקטיבה פילוסופית, מבלי לראות בדיון זה תחליף לחוויה האסתטית המיוחדת שיצירות ספרות מעוררות.

אין ספק שיש הבדלים גדולים בין פילוסופיה לספרות, אך יש גם חפיפה מסוימת בין הנושאים שבהם עוסקים סופרים ובין הנושאים שפילוסופים עוסקים בהם. יש נושאים שמעסיקים את הפילוסופים ולא את הסופרים, ויש נושאים שמעסיקים את הסופרים ולא את הפילוסופים, אבל נושאים חשובים כגון חיים ומות, אמת ושקר, טוב ורע, אהבה ושנאה, צדק ונקמה ועוד, מעסיקים את אלה וגם את אלה. העיסוק של פילוסופים בנושאים אלה שונה באופיו מהעיסוק של הסופרים באותם נושאים. בדרך כלל הפילוסופים בוחנים נושאים אלה באופן ישיר, שיטתי, טוענים עליהם טענות כלליות, ומנסים להבהיר מדוע הם סבורים שטענותיהם נכונות. אם טענותיהם אינן נכונות, או אם הם לא הציגו ראיות משכנעות המאששות את טענותיהם, נראה בכך בסיס לביקורת שאפשר למתוח עליהם. לעומת זאת, בדרך כלל הסופרים עוסקים באותם נושאים כיד הדמיון הטובה עליהם במהלך תיאור בדיוני, קונקרטי, של אירועים מסוימים שמתרחשים בחייהם של אנשים מסוימים. בתיאור הבדיוני, הקונקרטי, מובלעות במקרים רבים עמדות פילוסופיות כלליות, ואחת ממטרותיו של הדיון בספר זה היא לחשוף ולבחון את העמדות הפילוסופיות שמובלעות בכמה יצירות ספרות שנחשבות בצדק ליצירות מופת. יש סופרים שאינם מודעים לעמדות הפילוסופיות שמובלעות ביצירותיהם, אך בדרך כלל גם סופר שהעמדות הפילוסופיות שלו אינן נסתרות מעיניו אינו מנתח אותן ביצירות הספרות שלו, ואינו מציג בדרך ישירה, שיטתית, ראיות המאששות אותן. בדרך כלל לא תימתח עליו ביקורת אם לא יעשה כן, ולעיתים תימתח עליו ביקורת דווקא אם יעשה כן. ואכן כאשר שופטים ומעריכים יצירת ספרות לא שופטים ומעריכים אותה כדרך ששופטים ומעריכים מחקר פילוסופי או כל מחקר אחר. אנחנו רואים בסופרים מסוימים סופרים גדולים ללא קשר לשאלה אם הם מציגים ביצירותיהם בצורה שיטתית ראיות המאששות את העמדות הכלליות שלהם.

המעמד המיוחד שיש לסופרים בחברה שלנו, בעיקר מעמדם של סופרים הנחשבים לסופרים גדולים, מתבטא בהתעניינות שמגלה בדרך כלל הציבור ביצירותיהם, בהשקפותיהם ואף בחייהם. “הספרות היפה”, להבדיל מזו המחקרית, פונה אל ציבור רחב ביותר, ובדרך כלל היא עוסקת בנושאים הקרובים לליבו של ציבור זה באופן שאינו מחייב ידע מקצועי קודם או מאמץ אינטלקטואל מיוחד של הקוראים. בגלל תכונה זו ותכונות אחרות של הספרות כוח המשיכה שלה בקרב הציבור רב, והיא מהווה מקור הנאה לאנשים רבים שספרי מדע ומחקר אינם מעניינים אותם. עם זאת עובדה היא שקוראים רבים, אם לא מרבית הקוראים, מניחים שהספרות מהווה לא רק מקור הנאה אלא גם מקור ידע. ואכן כוח המשיכה שיש לספרות בקרב קוראים רבים נעוץ לא רק בהנאה שהיא גורמת להם אלא גם בין השאר בהנחה שהיא יכולה להרחיב את הידע שלהם. אין זה מקרה אפוא שבחברה שלנו ובחברות רבות אחרות סופרים ידועים מתבקשים מפעם לפעם באמצעי תקשורת שונים להביע את דעתם בסוגיות חברתיות, מוסריות ואף פוליטיות. קוראים רבים, ובכללם הוגים חשובים, אף סבורים כי הספרות במיטבה חושפת בפנינו אמיתות עמוקות שהיא ורק היא יכולה לחשוף. אבל אפשר לשאול אם הספרות יכולה בכלל לשמש מקור לידע, ואפשר להמשיך ולשאול אם התרומה של הספרות לפילוסופיה תלויה בהנחה שהספרות היא מקור לידע.

בפרק הראשון של הספר אני מבדיל בין סוגים שונים של ידע, בוחן את הטיעונים שעליהם מבוססת הדעה שהספרות היא מקור לידע, ומנסה להבהיר מדוע נראה לי שטיעונים אלה אינם משכנעים. אפשר לחשוב שאם הספרות אינה מקור לידע היא יכולה להיות מקור להנאה בלבד. אבל אפשר לדחות את הטענה שהספרות היא מקור לידע מבלי לקבל את הטענה שהיא מקור להנאה בלבד. כפי שאני מנסה להראות בפרק הראשון של הספר, הספרות יכולה לעיתים לסייע לנו בחיפוש אחר ידע גם אם היא עצמה אינה מקור לידע. נראה לי שגם התרומה של הספרות לפילוסופיה אינה תלויה בהנחה שהספרות היא מקור לידע, ובמהלך הדיון בספר אני מנתח יצירות ספרות שמפרות, לדעתי, את המחשבה על שאלות פילוסופיות שונות, ומסייעות בחיפוש אחר התשובות לשאלות אלה, למרות שאינן מקנות לנו ידע הכולל את התשובות הנכונות לשאלות אלה. פילוסופים לא מעטים שעוסקים בפיתוח תאוריות כלליות על חיי האדם נופלים לעיתים בפח של הכללות חסרות בסיס ודיכוטומיות חדות שאין להן אחיזה במציאות, ועל כמה דוגמאות של כשלים אלה אני עומד במהלך הדיון בספר. נראה לי כי תיאור בדיוני מורכב ועתיר־דמיון של אנשים במצבים קונקרטיים, יכול לעיתים לעורר שאלות שלא חשבנו עליהן, לפתוח בפנינו כיווני מחשבה חדשים, ואף לרסן במידת מה את הנטייה ליפול בפח של הכללות ודיכוטומיות חדות.

בפרק השני של הספר אני דן ביחס אל החיים ללא מוות בכמה יצירות ספרות, בעיקר בסיפור “בן האלמוות” של בורחס, ובמחזה של ק. צ’אפק, הסוד של מקרופולוס. אני מנתח את התיאור הבדיוני של החיים ללא מוות של דמויות שונות ביצירות אלה, ובוחן ומעריך את העמדות הפילוסופיות שמובלעות בהן. אני מבדיל בין מחנה המרוצים מכך שאיננו חיים לנצח ובין המחנה של אלה שעובדה זו מצערת אותם, ודוחה כמה טיעונים מרכזיים של פילוסופים ממחנה המרוצים. עם זאת על רקע תיאור החיים ללא מוות ביצירות ספרות אני מנסה להראות כי אפשר להסתייג מעמדת מחנה המרוצים מבלי לתמוך בעמדה של מחנה המצטערים.

בפרק השלישי של הספר אני דן בכמה תאוריות פילוסופיות שעוסקות ביחס בין חירות לאושר, ואת הדיון בתאוריות אלה אני משלב בניתוח הדברים שאומר על נושא זה האינקוויזיטור הגדול באחים קרמזוב של דוסטויבסקי. לפי עלילת הסיפור המדהים שמספר איוואן קרמזוב, כאשר ישו שב ומתגלה לבני אדם, האינקוויזיטור הגדול מורה לכולאו ולהעלותו על המוקד. לדעת האינקוויזיטור הגדול צריך לשלול מבני אדם את חירותם משום שהחירות מהווה מכשול החוסם את הדרך לאושר, ישו מהווה סכנה לאנושות כי הוא רוצה שאנשים ינהרו אחריו מתוך חירות, ולכן מי שחפץ שבני אדם יהיו מאושרים – וכך מתאר האינקוויזיטור את עצמו – צריך לעשות הכל כדי למנוע סכנה זו. בפרק השלישי אני בוחן את ההנחות המובלעות בדברי האינקוויזיטור הגדול על היחס בין חירות לאושר, משווה את עמדתו בסוגיה זו לעמדה דומה שמסתמנת ביצירות ספרות אחרות ומנתח שאלות פילוסופיות שונות שעמדה זו מעוררת.

בפרק הרביעי אני דן בסוגיית היחס בין הדחף לנקמה לבין השאיפה לצדק, ואני דן בסוגיה זו לאור הנובלה הידועה של קלייסט מיכאל קולהאס. אני דוחה פירושים שונים שהוצעו לדברים שמסופרים בנובלה זו על הדחף לנקמה והשאיפה לצדק בחייו של מיכאל קולהאס, ובאותה עת אני דוחה גם כמה תאוריות שנרקמו בשיח הפלוסופי המודרני על סוגיה זו.

בפרק החמישי של הספר אני מנתח את התיאור המצמרר של ההוצאה להורג של הנדון למוות בסיפור במושבת העונשין של קפקא. תיאור קשה לפענוח זה מעורר שאלות רבות, ולפי הפירוש שאני מציע לו מובלעת בו הסתייגות מכל הניסיונות להעניק בדרכים שונות פשר מנחם לסבל האנושי. אני בוחן את ההשקפה הכללית, הפסימית ביותר, שמובלעת בסיפור של קפקא, ומעמת אותה עם השקפות אחרות על הסבל האנושי, בעיקר עם ההשקפות של שופנהאואר וניטשה.

התופעה של ההונאה העצמית מהווה נושא מרכזי במחזה של איבסן ברווז הפרא, ובפרק השישי של הספר אני עוסק ביחס לתופעה זו כפי שהוא משתקף בעמדות המנוגדות של שתי דמויות מרכזיות במחזה. בקונפליקט בין דמויות אלה באה לידי ביטוי מחלוקת פילוסופית כללית בשאלת היחס הראוי להונאה העצמית ולאשליות הכרוכות בה, וגם בדיון במחלוקת זו אני מבדיל בין מחנה המרוצים למחנה המצטערים – מחנה המרוצים מכך שהתופעה של ההונאה העצמית היא תופעה רווחת בחיי כל אדם ומחנה המצטערים שהיו מעדיפים שבני אדם יפסיקו תמיד להונות את עצמם. על רקע ניתוח היחס להונאה עצמית במחזה של איבסן אני בוחן ודוחה טיעונים מסוימים של מחנה המרוצים, ומנסה להראות כי אפשר להסתייג גם ממחנה המרוצים וגם ממחנה המצטערים.

ליצירות ספרות יש כוח רב המתבטא בין השאר בריגושים שהן מעוררות. כמה מריגושים אלה מעוררים תמיהה – כיצד אפשר להסביר את העובדה שיצירות המתארות אירועים בדיוניים בחייהן של דמויות בדיוניות יכולות לעורר בנו לעיתים כעס או רחמים, עצבות או שמחה? והאם צדק אפלטון בחשבו שתגובות כאלה לאירועים שלא התרחשו ולדמויות לא־קיימות הן תגובות אירציונליות? שאלות אלה העסיקו פילוסופים חשובים, ותיאוריות לא מעטות נרקמו סביבן. בפרק השביעי של הספר אני מנתח תשובות שונות שניתנו לשאלות אלה, ובוחן את השימוש שנעשה במושגים של רציונלי ואירציונלי בהקשר זה. אני דוחה את הטענה הכוללנית שהתגובות הרגשיות לדמויות הבדיוניות ביצירות ספרות הן תגובות אירציונליות, אך אני דוחה גם את הטענה הכוללנית שהן תגובות רציונליות. כמה מהתגובות הרגשיות שלנו ליצירות ספרות מעוררות גם תמיהה אחרת שבה אני עוסק בפרק השמיני של הספר. אין ספק שבין יצירות הספרות יש יצירות שגורמות לנו (לי ולקוראים רבים אחרים) הנאה מרובה, והן גורמות לנו הנאה מרובה גם כאשר האירועים שמתוארים בהן הם אירועים טרגיים שמעוררים בנו רגשות לא נעימים של צער ועצבות. אבל אפשר לתמוה כיצד התיאור המעציב של אירועים טרגיים יכול לגרום לנו הנאה. גם לשאלה זו, שאלת ההסבר להנאה מהטרגדיה, ניתנו תשובות שונות, וגם סביבה רקמו פילוסופים תאוריות שונות. בפרק השמיני אני דן בתשובות של אריסטו ודיוויד יום לשאלה זו. אנסה להבהיר מדוע אני דוחה אותן.

איני שותף לדעה שיש שאלות פילוסופיות שאפשר לדבר עליהן רק בניסוחים מעורפלים, סתומים, והשתדלתי בספר זה לדון בסוגיות פילוסופיות מורכבות במשפטים בהירים ככל אפשר. אני מניח שהשאלות הפילוסופיות שמעוררות יצירות ספרות הן שאלות שלא רק הפילוסופים מתלבטים בהן, אבל אני מודע לכך שניתוח פילוסופי קפדני, מדויק ושיטתי, יכול לעיתים להלאות את הקוראים גם כאשר הוא מנוסח בלשון בהירה, ואף על פי כן אני מקווה שקוראי ספרות שמתלבטים גם בשאלות פילוסופיות ימצאו עניין לפחות בחלק מפרקי הספר.

אני מודה לכל עובדי הוצאת הספרים “כרמל”, ובראשם לישראל כרמל, על עמלם בהתקנת הספר לדפוס. אני מודה גם לעובדי הוצאת אוניברסיטת בר־אילן שהיו שותפים להתקנת הספר לדפוס. תודה מיוחדת אני חייב לחוה שור, העורכת הוותיקה והמסורה של כתב העת הישראלי לפילוסופיה עיון, שערכה בקפידה את המאמרים שביסוד בספר.

אני מודה גם לכל החברים שהשיחות איתם היפרו את מחשבתי על הנושאים הנדונים בספר, ואחרונה חביבה, ויותר מחביבה, רעייתי איריס שליוותה אותי לאורך כל הדרך: אני חייב לה הרבה יותר מתודה. את הספר אני מקדיש לנכדותיי ולנכדיי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פילוסופיה, ספרות ומה שביניהן”