החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

על הדס קפלן

הדס קפלן היא תרפסיטית באמנות, יוצרת וכותבת. מושבניקית במקור, ניו-יורקרית בלבה, חיה לצד שדות תירס בפרברי אוהיו ... עוד >>

הכל בסדר הילי

מאת:
הוצאה: | 2020 |
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

על פני השטח, הכל בסדר אצל הילי: יש לה עבודה טובה שהיא אוהבת, בן זוג מגונן ויציב, דירה, חיים. היא לא בקשר עם ההורים שלה כבר שנים, אבל משפחה זה הרי מסובך אצל כולם, זה לא אומר שמשהו לא בסדר. מתחת לפני השטח רוחש העבר של הילי – הורות מנוכרת, ילדות בלתי נראית, חיים שבהם הכל בסדר, אבל רק כלפי חוץ. להילי נדמה שהיא השאירה את כל זה מאחוריה, ובכל זאת ההווה מתעקש להראות לה שאם היא רוצה לשנות את הדרך שבה ייראה העתיד – היא תהיה חייבת לזוז. שאם היא רוצה שאחרים יראו אותה, היא חייבת קודם כל לראות את עצמה. היא נוגעת בגלגל שיניים אחד, ואחריו נעים גם אחרים, ולאט לאט הילי מגלה כמה כוח יש בתנועה אחת וכמה, לפעמים, זה כל מה שנדרש כדי שהכל באמת יהיה בסדר.

"הכל בסדר, הילי" עוסק בקשר שבין הדרך שבה ההורים שלנו מתייחסים אלינו לדרך שבה אנחנו מתייחסים לעצמנו. הוא שוזר את הילדות כחלק מהחיים הבוגרים, ולא בנפרד מהם, כפרק חיים שכל מה שיבוא אחריו ישמש המשך אורגני שלו. ביד קלה וברגישות מתארת הדס קפלן את הנרטיב הפנימי שאנחנו בונים לעצמנו, ואת הדרך שבה הוא מעצב את העבר, את ההווה, ולפעמים גם את העתיד שלנו.

 

"הכל בסדר, הילי" הוא רומן הביכורים של הדס קפלן.

מקט: 001-3000-183
על פני השטח, הכל בסדר אצל הילי: יש לה עבודה טובה שהיא אוהבת, בן זוג מגונן ויציב, דירה, חיים. היא […]

1

מרץ

רגע לפני שהדלתות האוטומטיות נפתחות אני מורידה את הגומייה השחורה מפרק כף ידי ואוספת את השיער לגולגול, מרגישה את המתח מתחיל להתקדם בגוף. אני נכנסת לתוך עולם הפלורוסנטים של נמל התעופה בן־גוריון, והנשימה שלי נעתקת. הילי, תנשמי. אני מודעת לחוסר הרציונליות של המחשבה, אבל מרגישה שאני עומדת למבחן, ומישהו עומד להחליט אם לשלוח אותי לחופשי או להחזיר אותי לכלא של ישי. רק המחשבה על כך מפחידה אותי, ועוברת בי צמרמורת. התור לבידוק מזדחל לאט ובסופו מחכה לי נציגה שמסתכלת עליי, בוחנת את הדרכון שלי ושוב מביטה בי.

'ארזת לבד? קיבלת משהו להעביר?'

אני חושבת על המזוודה שכוללת את כל מה שיש לי פה בעולם, יחד עם תיק הגב המרוט שעל גבי שמכיל את כל השאר. היא מסמנת לי לעבור ואני כבר עומדת בעמדת הצ'ק אין, שם מקבלת את פני נציגה חייכנית מדי. היא שוקלת את המזוודה, לוקחת ממני את הדרכון ואת הכרטיס, ואז מרימה את שפופרת הטלפון בקריאה 'אני צריכה עזרה פה בבקשה.'

זהו, הלב שלי מחוץ לגוף, מפרפר על הרצפה, נתפסתי, מחזירים אותי לישי. כל עוד זה נמשך זו הייתה הרפתקה נחמדה, היה נחמד לחשוב שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה בחיים שלי.

האחראית במדים מגיעה ונעמדת לצד הדלפק, מסתכלת על הדרכון, מביטה בי, מעבירה את המבט למסך המחשב של הנציגה, פולטת 'הנה, את רק צריכה לסמן פה ופה וזהו,' ומסתלקת.

'מתנצלת על העיכוב, אני פשוט חדשה כאן,' היא ממלמלת בחיוך.

אני נושמת לרווחה ומתחילה להרגיש הקלה, וגם שומעת את הנזיפות של הקול הפנימי, מה נסגר איתך, הילי.

אני נפרדת במבטי מהמזוודה שעושה את דרכה על המסוע וממשיכה רק עם תיק הגב להמשך המסלול. איזו מחשבה מוזרה, שכל מה שיש לי נמצא במזוודה אחת, וגם היא לא איתי עכשיו. אני עוברת את כל הבידוק והתורים ומגיעה לדיוטי פרי.

אני תוהה אם אני יכולה לנשום כבר לרווחה, ומחליטה שעדיין לא, אולי כשאהיה על המטוס. או כשהוא ימריא. או כשהוא ינחת. מדי פעם מגניבה מבט אחורה לראות אם ישי מאחוריי, ולפעמים, לרגעים, כמעט בטוחה שרואה אותו בין האנשים. זה לא הגיוני, הילי, אומר הקול בראשי, כמעט נוזף. ובכל זאת אני מסתכלת.

אני מציצה בשעון היד, השעה קצת אחרי שבע בערב ויש עוד ארבע שעות עד הטיסה אבל אני כבר הולכת לכיוון שער העלייה למטוס. חוסר המנוחה מעיק עלי ואני רוצה להרגיש שאני מתקרבת ליעד שלי, גם אם זה רק בכאילו. מסביבי שדה התעופה גועש ורועש: אנשים הולכים במהירות, צוחקים, עסוקים, אוכלים, קונים. אני תוהה לאן הם טסים. אני חולפת על פני זוג שמתנשק בלהט ומסיטה את המבט במבוכה, הייתי רוצה שינשקו אותי ככה. כל כך הרבה זמן לא נישקו אותי, לא ככה לפחות. אני נזכרת באיתמר שנישק אותי באמצע הלילה בעמדת השמירה, בבסיס של פיקוד מרכז, לפני כל כך הרבה שנים. הוא ליטף לי את היד וכל כך התרגשתי. גם הנשיקה הזו לא הייתה כמו הנשיקה של הזוג הזה, היא הייתה הרבה יותר עדינה ואי אפשר להגיד שהיא הייתה מלאת תשוקה. אני מופתעת מהזיכרון הזה, כמעט שכחתי ממנו. אני לא מצליחה להעלות בזיכרון רגעים רומנטיים כאלו עם ישי. הוא היה חבל ההצלה מהעולם הקשוח שלי, ולא ציפיתי לשום דבר נוסף מחבל הצלה.

אני מגיעה לשער. עוד ממרחק אני שמה לב שהוא ריק, אפילו הדיילות עדיין לא שם. אני מתיישבת על כיסא המתכת המרופד ולוקחת נשימה עמוקה. אני פתאום קולטת שאני עומדת לטוס מישראל, עם כרטיס לכיוון אחד. אני מרגישה כל כך קטנה וכל כך לבד, והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה שהייתי רוצה את אמא שלי איתי. למרות כל מה שעשתה, למרות כל הכאב, תמיד הייתה בי הכמיהה לרכות, לאמא שתחבק, שתלטף, שתאהב אותי, שתבחר בי. שנים רבות חשבתי שאולי היא לא מסוגלת לרכות הזו, אבל כשראיתי אותה מחזיקה את התינוק של השכנה, ראיתי את הפנים שלה מאירות, ושמעתי טון לא מוכר יוצא מהפה שלה. זה היה הרגע המדויק שבו חלחלה ההבנה שהבעיה היא אני: אי אפשר לאהוב אותי, הדבר שאליו אני כמהה הוא פנטזיה, האמא שאני רוצה לא קיימת במציאות.

אני מוציאה מהכיס את הטלפון ומחפשת אותה. עברו חמש־עשרה שנה מאז שדיברנו. במשך שנים היא עוד הייתה כתובה לי בטלפון 'אמא', אבל המילה הזו עצבנה אותי ולא לקח לי הרבה זמן לשנות את זה ל'חגית אגמון'. אמא זה תואר שצריך להרוויח. הרגשתי שכשאני כותבת את שמה המלא אני מצליחה להעניש אותה קצת על הנטישה שלה. אבל ברגע זה, במושב המתכת, בשער מספר ארבעים ושש, כל מה שאני רוצה זו אמא שתחבק אותי, שתגיד לי שהכל בסדר, שתגיד שהיא אוהבת אותי, שהיא שומרת עליי, שאני לא לבד.

אני בוהה בשם שלה ומדמיינת אותי לוחצת עליו, את צליל החיוג נשמע, ואותה עונה. אני תוהה אם אצטרך להציג את עצמי, או שאולי היא פשוט תדע. אני תוהה מה היא תגיד. מה אפשר להגיד אחרי כל כך הרבה שנים של כלום. אולי היא תגיד שהיא מצטערת על כל השנים שהחמיצה, אולי היא תהיה חשדנית ותנסה להבין מה אני רוצה או צריכה ממנה. אני לא רוצה לחוות עוד דחייה, אני לא חושבת שאני יכולה לעמוד בזה. אני מנגבת את הדמעות ומחזירה את הטלפון לכיס, ואת הפנטזיה אני דוחקת לפינות חשוכות.

אני מכניסה את האוזניות לאוזניים וצוללת לצלילי הגיטרה החשמלית של לינקין פארק. אני לא יודעת למה דווקא עכשיו הזמן זז לאט כל כך, אני תוהה אם זה משהו נגדי. מדי פעם אני מסתכלת אחורה לוודא שעדיין לא נתפסתי, ושאני בסדר. אין לישי שום דרך לדעת שאני כאן, אני מרגיעה את עצמי, ובכל מקרה הוא לא יכול להיכנס לכאן בלי כרטיס טיסה. אין לו מושג מה קורה, הוא בטח באיזו ישיבה מאוחרת או שהוא בנסיעה בדרך הביתה, מבחינתו אני עדיין הבובה על החוט שלו. המוזיקה מתערבלת לי במחשבות, מנחמת ועוטפת אותי. אני מאזינה לה בעיניים עצומות, פוקחת אותן רק מדי פעם לראות אם משהו השתנה סביבי.

אני בדרך לניו־יורק, ההבנה מכה בי ומפתיעה. החיים הכפולים שניהלתי במשך חודשיים הצליחו לבלבל אפילו אותי, וגם אני לא לגמרי מחוברת למציאות הזו שבה אני עוזבת את ישי, טסה לניו־יורק, מתחילה חיים חדשים.

אני מתמסרת למוזיקה והאוויר נכנס לריאות בקלות. כשאני פוקחת את העיניים אני שמה לב שהאזור התמלא באנשים, תכף מתחילה העלייה למטוס, זה קורה. מכאן הזמן מחליט להיות מהיר יותר והכל קורה בקצב: מגיע התור שלי, הדיילת סורקת את הברקוד שעל הכרטיס שלי, אני נכנסת לשרוול וצועדת במהירות למטוס. אני חצי מאמינה וחצי לא מאמינה, זה סוריאליסטי, אולי אני בכלל חולמת. אני מתיישבת במושב ליד החלון ומניחה את תיק הגב על הברכיים. כשדלת המטוס נסגרת אני מצליחה לראשונה לנשום לרווחה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.