אצל המשוגעים

למדמואזל בֶּרְזֶ'ה מלאו שבעים שנים. היא אינה מגלה יותר שום סימן להפרעות. הרופא מצווה לשחררה. ואולם החולה עושה צעד פזיז ואומרת: "אצא בעוד ימים מספר. כתבתי לאימא שלי שתבוא לקחת אותי. אני מחכה לה." בגיל שבעים לא ממתינים יותר לאימא. אם כן, מדמואזל בֶּרְזֶ'ה לא נרפאה. מחזירים להסתכלות סבתא זו המתנהגת כמו ילדה קטנה. ואולם, הגב' בֶּרְזֶ'ה, האֵם, מגיעה למוסד. — "זו לא טעות," מפטיר הרופא, "האם חיה וקיימת. אם כן, הבת החלימה." הוֹ פסיכיאטריה! [מתוך הספר]
מדמואזל בֶּרְזֶ'ה היא רק אחת מן הדמויות הרבות שפגש אלבר לונדר במסעו ההזוי והמוטרף במוסדות לחולי נפש ברחבי צרפת. הסיפור הקטן שלה — אחד מני עשרות — אופייני למה שהעיתונאי החוקר הזה, כתב השטח הבלתי נלאה, המשורר, יש לומר, גילה תוך שהוא מתחזה לחולה נפש בעצמו. הספר הזה הוא מסמך אנושי מן המדרגה הראשונה, מסופר על ידי מי שעיניו ראו ואוזניו שמעו את מה שהיה לאנשים האלה שהחברה דחתה והרחיקה מתוכה לומר לנו.
אצל המשוגעים הוא ספר החושף לאור השמש את מה שהמחבר מגדיר כתעלומה המואפלת בבניינים במעבֵה הלילה, ששמה שיגעון, ודורש לדין וחשבון יסודי ועמוק בשאלה: מה עשיתם למען המשוגעים? ומה עשינו אנו למענם, והאם הטיפול שאנו מעניקים היום במאה העשרים ואחת לאוכלוסייה זו יעיל ואנושי יותר? על כך ישיב כל אחד לפי הבנתו וראות עיניו. [מתוך אחרית הדבר "המשוגע הוא מלך בודד" מאת ענת רנן]

מקט: 4-644-1125

למדמואזל בֶּרְזֶ'ה מלאו שבעים שנים. היא אינה מגלה יותר שום סימן להפרעות. הרופא מצווה לשחררה. ואולם החולה עושה צעד פזיז […]

---

פרק ראשון: היכן שלא רצו בי

אינני משוגע, לפחות לא באופן גלוי, אבל רציתי לבחון את חייהם של המשוגעים והרשויות הצרפתיות לא היו מרוצות. הן אמרו לי: “חוק 38′, חיסיון רפואי; לא תבחן את חיי המשוגעים.” פניתי לשרים, השרים לא רצו לעזור לי. עם זאת, במוחו של אחד מהם צץ רעיון: “אעשה משהו בשבילך אם תעשה משהו בשבילי: מסור את מאמריך לצנזורה.”

לא אמרתי נואש.

הלכתי למפקח הכללי של משטרת הסֵן. הוא אדם מנומס עד מאוד:

— “הודות לי,” הוא אמר, “תבקר במטבחים ובמזָווים.”

חששתי שהוא יראה לי גם את רעפי הגג, אז הסתלקתי.

פניתי לרופאים של בתי המשוגעים.

הם הרעימו עליי בקולם:

— “אתה חושב,” אמר לי אחד מהם, “שהחולים שלנו הם בעלי חיים מסקרנים?”

הוא חשב שאני מאלף בעלי חיים. הספיק לי איתו.

אז חשבתי שיהיה נוח יותר להיות משוגע מאשר עיתונאי. “אלך מייד למרפאה המיוחדת שבבית המעצר,” אמרתי, “הם בטח יחזיקו בי!”

התייצבתי בקֶה דֶה ל’אורלוז’.

המקום לא היה מלבב. הוא נראה כמו מסדרון של ספינת מטען ישנה שיצאה מכלל שימוש. מחלת הים כבר הפציעה באופק. שרר שם ניקיון ונדף ריח של עומקי בטן אונייה ישנה. הניקיון הוא שהיה נורא. אחרת, ניתן לשער שטאטוא לא היה מזיק. תאים בעלי חלון עגול השקיפו על מסדרון זה. שלושת הראשונים כבר היו תפוסים, הרביעי נראה ריק, היה לי מזל!

אוי ואבוי! הכרתי את הדוקטור: קְלֶרְנְבּו! פעם, שנינו החלפנו בינינו מחשבות כמעט נחרצות על רציפי סלוניקי בתקופות ההרואיות.

— “שלום! מה אתה צריך? אתה חולה?”

זה היה קודר.

— “פחות,” אמרתי.

— “התפאורה אינה מוצאת חן בעיניך? יש לנו כאן אנשים טובים מאוד: פרופסורים, אמנים, בעלי גינונים. לרבים מלקוחותינו יש דירות יפות בעיר! אחד מהם אפילו קיבל את עיטור לגיון הכבוד בתא הזה. יום לפני כן הוא עשה סַלטות ברחוב, בין השעות חמש לשבע. זה לא אומר לך משהו?”

— “מי יש לך להציע לי כשותפים לחדר היום?”

— “לא היו כאן בכלל המי ומי; שתיינים הוזים, אומלל טיפוסי שרצה לראות את נציג הוותיקן כדי למסור לו מסר דחוף מישו; וגם אבי משפחה אמיתי (שמונה ילדים) שנעלב, בצדק, משום שלא קיבל את ‘מענק קוניאק’; הוא הלך לחנויות של האמור לעיל, כדי לדרוש לכל הפחות מעיל קטן לבֵן זקוניו הקטנטן — ‘היות שקַר כל כך’ — הוסיף.”

— “הוא משוגע?”

— “למה לא?”

הרופא הוביל אותי לתא מרופד.

— “מתאים לך?”

— “אין ריח טוב.”

— “אבל זה עונה על הצרכים!”

— “אחשוב.”

— “היֵה שלום! זרק לעברי קְלֶרְנְבּו, והחזיר לי את כובעי, לך תכלא את עצמך במקום אחר.”

— “איפה?”

יהא שמם מוסדות לחולי נפש אזוריים, מוסדות פרטיים המשמשים כציבוריים או מוסדות אוטונומיים. בצרפת קיימים שמונים בניינים רשמיים עבור המשוגעים שלה. נוסף על כך, נפל בחלקנו הכבוד להחזיק בבעלותנו מוסד ממשלתי הנקרא סנט־מוריס, אך ניתנת עדיפות לשם שָרֶנְטון. לשפע הזה מצטרפים שלושה עשר בתי מחסה שאינם מביישים איש. זאת ועוד, כל הקשת של ‘מרכזי בריאות’ חשה לעזרתנו. ישנם מרכזי בריאות מעורבים, כלומר אלה בביתן הימני שחל עליהם החוק מ־38′, אלה שבביתן השמאלי שעליהם לא חל כלום. אתם שואלים אם מדובר בחוק משנת 1600, משנת 1700 או 1838? אין לזה חשיבות. בכל הנוגע לחוקים, אין מדקדקים אצלנו על קוּצה של מאה. ישנם מרכזי בריאות נפש פתוחים, וילות להידרותרפיה. ישנם בתי מרפא ש’אינם מקבלים חולי נפש’. העלונים הם שאומרים זאת. הדבר אינו לגמרי מסולף. למעשה, כאשר אדם חולה במחלה המסתורית, אם אין לאדם זה פרוטה, הוא משוגע. יש בבעלותו רכוש הגון? הוא חולה. אבל אם יש לו אמצעים לממן לעצמו סנטוריום, הוא חרדתי ותו לא.

אלך לסנט־אן,[5] חשבתי. שמעתי על איזו מחלקת יום שתתאים לי.

אני מגיע לסנט־אן.

ביתן לרפואת נפש מונעת, דוקטור טוּלוּז. אני פה.

זוהי מכל מקום המצאה יפה, מחלקת היום הזאת. פעם ל’פסיכים’ המסכנים לא הייתה ברירה: או לגרור את ה’פסיכיות’ שלהם ללא תקווה בראש חוצות או להיכלא בבית משוגעים. בימינו זהו חלום! מרגע שמרגישים את פגיעות השֵד שנכנס בך, באים הֵנה: הסקה מרכזית. אחיות טריות ועגלגלות. לא משעמם לרגע.

בעצם, מדוע מחלקה זו נזקקה, למען קיומה, לחכות לבואו של דוקטור טוּלוּז? עד כה הייתה זכות לסבול מהכבד, מהטחול או מאיברים אחרים, נוספים או חיוניים. אסור היה להרגיש כאב במוח. או, היה צורך לפנות קודם כול לקצין משטרה. כדי להיות משוגע היה צורך בקבלות! כיום מספיק לדחוף דלת. ואומרים לך בנועם:

— “מה יש לך, חמודי? רוצה שאטפל בך?”

מדהים! בעיני השלטונות זוהי ודאי שערורייה!

אני מתיישב. קמתי לפני עלות השחר, אך הייתי החמישי בלבד. תמיד מוצאים מישהו משוגע יותר ממך! הראשון היה אדון שהתבונן בריכוז בסוליית נעלו השמאלית. רבע שעה מאוחר יותר, הוא עדיין הביט בה. היא הייתה, עם זאת, סוליה רגילה לגמרי. זוג ישב על הכיסאות השני והשלישי. אחד מן השניים הגיע הנה כדי להביא את האחר; מי מהם? הרביעית הייתה גברת שבכתה בלי להקים רעש ובלי ממחטה. דמעותיה ניגרו לאורך לחייה וזלגו עזובות על שמלתה השחורה. זוג חדש נכנס. הוא התיישב מאחוריי. הבחורה הסירה את כובעה והניחה אותו על ברכיה, ולאחר מכן חבשה אותו ומאוחר יותר החזירה אותו אל ברכיה וכולי. בעלה חטף את הכובע, ובמחווה של אדם מיושב בדעתו, כלא אותו תחת זרועו.

הלקוחות נהרו. מאה אלף חולים שלקו ב’מחלה’ זו הסתובבו בפריז. צריך לא אחת אלא עשרים מחלקות יום.

האישה הצעירה חזרה ונטלה את כובעה. היא שבה לסחרחרה שלה וחבשה אותו לסירוגין על ראשה, על ברכיה. למרבה המזל, הכובע נפל. הגבר מיהר להניח עליו כף רגל ולא זע יותר.

שם, בקצה, הנה המאסטרו, דוקטור טוּלוּז. טרם בא היום שבו נראה את דוקטור טוּלוּז ללא כיפה שחורה מקיפה את גולגולתו. הדוקטור השני נקרא פייר דומיניק. הוא מי שכתב את נוטר־דאם החוכמה. אה! אני מכיר היטב את שניהם! הלוואי שהם לא יזהו אותי!

גברת נכנסת. היא נרגשת. היא אוחזת בידה ילד קטן ובוכה. היא תרה במבטה אחר מי שבידיו תוכל להפקיד את הילד.

— “אתה יכול לשמור עליו לרגע?”

למה אני? הגברת נעלמת.

אני לא יודע לשמור על ילדים; אלמד.

— “אתה חולה, ילד שלי?”

— “לא אני, אלא סבתא שלי!”

— “מה יש לה?”

— “היא משוגעת.”

— “איפה היא?”

— “בקומה הראשונה.”

הגברת יורדת. בִּכיה גובר.

— “הלוואי שלא ישימו ‘לי’ אותה ממול! אמרה לי, כאילו אני מכיר את הסיפורים המשפחתיים שלה.

‘ממול’, זה סנט־אן.

— “בעלי אמר לי: ‘תעשי מה שאת רוצה, זאת אימא שלך. אבל אם היא מדליקה אצלי אש ושורפת את הילדים שלי?’ זה נורא, אדוני! גם אתה פה בגלל קרובת משפחה?”

— “לא, גברתי, אני פה בגללי.”

עיניה, עכורות מחמת הדמעות, חדלו מתנועתן. היא משכה ממני את הילד. פתאום הרגשתי את עצמי מסוכן לחברה.

שמחת שווא!

תורי הגיע.

הרופאים הראשיים מיששו אותי קלות.

הם בדקו את אישוניי עד קצות עומקיהם. בפטיש קטן, נאה כמו תכשיט, הם הִכו על הברך. בסוף הם אמרו לי:

— “אתה…? חולה…? אתה משוגע?”

— “לגמרי!”

— “אנחנו מתכוונים: אתה משוגע אם אתה חושב את עצמך למשוגע. או אולי אתה עושה מאיתנו צחוק‎?”

זה התפספס לי. אני צריך למצוא משהו אחר. הכי טוב יהיה, אני חושב, לעשות את עצמי קצת פחות משוגע וקצת יותר עיתונאי.