בארץ בלקנית המתאוששת משנים של סכסוך מגיעה נטליה, רופאה צעירה, אל בית יתומים במסגרת משלחת־של־רצון־טוב, כשהיא מלווה בזוֹרָה, חברתה מילדות. […]
1
החוף
ארבעים הימים של הנשמה מתחילים בבוקר שלאחר המוות. בלילה הראשון, לפני שמתחילים ארבעים הימים שלה, הנשמה שוכבת בשקט שעוּנה אל כרים מיוזעים ומסתכלת איך אלה שחיים משלבים את ידיה ועוצמים את עיניה, חונקים את החדר בעשן ודממה כדי להרחיק את הנשמה מהדלתות ומהחלונות ומהסדקים ברצפה כדי שלא תיזַל מתוך הבית כמו נהר. אלה שחיים יודעים, שעם בוא השחר הנשמה תעזוב אותם ותעשה את דרכה למקומות מֵעֲבָרהּ — בתי הספר והמעונות של נעוריה, מחנות צבא ובתי דירות, בתים שנמחו מעל פני האדמה ונבנו מחדש, מקומות שמביאים עמם זכר אהבה ואשמה, קשיים ואושר שלוח רסן, אופטימיות ואקסטזה, זיכרונות של חסד שאין בהם פשר לאיש מלבדה — ולפעמים המסע הזה יישא אותה רחוק כל כך ולמשך זמן רב כל כך עד שתשכח לחזור. משום כך, אלה שחיים חדלים מכל ריטואל שלהם עצמם: כדי לקדם את פני הרוח שהשתחררה זה לא כבר, אלה שחיים אינם מנקים, הם אינם מתרחצים או מסדרים, הם אינם מזיזים את חפציה של הנשמה במשך ארבעים יום, מתוך תקווה שהרגש והגעגוע יחזירו אותה הביתה, יעודדו אותה לשוב עם מסר, עם סימן, או עם מחילה.
אם תשודל כיאות, תחזור הנשמה בחלוף הימים לפשפש במגירות, להציץ לארונות, לחפש את הנחמה המְשישָה של זהותה החיה על ידי בחינתם מחדש של מעמד הכלים ופעמון הדלת והטלפון, להיזכר בפונקציונליות, תוך נגיעה חוזרת ונשנית בדברים שמפיקים צליל ומודיעים על נוכחותה לדרי הבית.
סבתא שלי, מדברת בשקט לתוך הטלפון, הזכירה לי את זה אחרי שסיפרה לי על מותו של סבא שלי. מבחינתה, ארבעים הימים לא היו אלא עובדה והיגיון בריא, ידע שנותר בעקבות קבירתם של שני הורים ואחות מבוגרת, בני דודים וזרים למיניהם מעיר הולדתה, נוסחה שדיקלמה כדי להרגיע את סבא שלי כל אימת שאיבד פציינט שהיה קשור אליו במיוחד — אמונה תפלה, לדבריו, אך משהו שניאות לוותר עליו מתוך מחאות פוחתות והולכות ככל שהזִקנה הקשיחה את אמונותיה.
סבתא שלי היתה המומה, נרגזת, משום שארבעים הימים של סבא שלי נגזלו מאיתנו, הצטמקו עכשיו לשלושים ושבעה או שלושים ושמונה בשל נסיבות מותו. הוא מת לבדו, בשעת נסיעה הרחק מהבית; היא לא ידעה שכבר מת בשעה שגיהצה את בגדיו יום קודם לכן, או שטפה את הכלים אותו בוקר, ולא ידעה לתת דין וחשבון על ההשלכות הרוחניות של בורותה. הוא מת במרפאה בעיירה עלומה ששמה זְדְרֶבקוֹב מעברו השני של הגבול; איש ממי שסבתא שלי דיברה איתו לא ידע היכן נמצאת זדרבקוב, וכשהיא שאלה אותי, אמרתי לה את האמת: אין לי מושג מה הוא עשה שם.
“את משקרת,” היא אמרה.
“בּאקוֹ, אני לא.”
“הוא אמר לנו שהוא נוסע לפגוש אותך.”
“זה לא ייתכן,” אמרתי.
הוא שיקר לה, קלטתי, ושיקר לי. הוא ניצל את הנסיעה שלי עצמי לקצה השני של המדינה כדי לחמוק — לפני שבוע, היא אמרה, באוטובוס, מיד אחרי שאני עצמי יצאתי לדרך — והסתלק מסיבה שלא היתה ידועה לאף אחת משתינו. לצוות המרפאה בזדרבקוב נדרשו שלושה ימים תמימים כדי לאתר את סבתא שלי אחרי שהוא מת, לספר לה ולאמא שלי שהוא מת, לארגן את משלוח הגופה. היא הגיעה לחדר המתים בעיר אותו בוקר, אבל באותה שעה כבר נמצאתי במרחק שש מאות קילומטר מהבית, עמדתי בשירותים הציבוריים בתחנת הדלק האחרונה לפני הגבול, כשהטלפון הציבורי צמוד לאוזני, מכנסַי מופשלים כלפי מעלה, הסנדלים ביד, כפות רגלי היחפות מחליקות על האריחים הירוקים מתחת לכיור השבור.
מישהו חיבר צינור כפוף לברז, והוא השתלשל, עם הפִּייה כלפי מטה, מצינורות דוד החימום, ופלט קילוחי מים דקים על הרצפה. זה בטח נמשך כבר שעות: היו מים בכל מקום, הם הציפו את חריצי המרצפות ונקוו סביב שפתם של שירותי הכריעה, טיפטפו מעבר לסף הדלת ולתוך הגן המיובש שמאחורי הצריף. דבר מכל זה לא הרתיע את העובדת במקום, אישה בגיל העמידה שמטפחת כתומה קשורה סביב שערה, שמצאתי מתנמנמת על כיסא בפינה ושילחתי מהחדר עם חופן שטרות, חוששת מפני פירושן של אותן שבע קריאות ללא מענה באיתורית עוד לפני שהרמתי בכלל את השפופרת.
כעסתי עליה נורא שלא סיפרה לי שסבא שלי יצא מהבית. הוא אמר לה ולאמא שלי שהוא מודאג מהמשלחת־של־רצון־טוב שלי, מהחיסונים בבית היתומים בבּרֶיֶבינָה, ושהוא נוסע לעזור. אבל לא יכולתי לנזוף בסבתא שלי מבלי להסגיר את עצמי, משום שהיא היתה מספרת לי אילו ידעה על מחלתו, שסבא שלי ואני הסתרנו מפניה. אז נתתי לה לדבר, ולא סיפרתי שהייתי איתו באקדמיה הצבאית לרפואה שלושה חודשים קודם לכן כשהדבר נודע לו, או שהאונקולוג, קולגה ותיק של סבא שלי, הראה לו את הסריקות וסבא שלי הניח את כובעו על ברכו ואמר, “לעזאזל. אתה הולך לחפש יתוש ומוצא חמור.”
הכנסתי מטבע נוסף לחריץ, והטלפון זימזם. דרורים צללו מאדני הלבֵנים של קירות השירותים, צנחו לתוך השלוליות שלרגלי, הרעידו מים על גבם. השמש הקופחת בחוץ דוממה את שעת אחר הצהריים המוקדמת, והאוויר החם והרטוב עמד איתי בחדר, מבהיק בַּפתח שהוביל החוצה אל הכביש, שהמכוניות בנקודת ביקורת הגבולות עמדו עליו בטור צפוף לאורך האספלט המזוגג. יכולתי לראות את המכונית שלנו, שצדה השמאלי מכופף בעקבות תגרה טרייה עם טרקטור, ואת זוֹרָה היושבת במושב הנהג, עם דלת פתוחה, רגלה האחת נגררת על הארץ, זורקת מבטים לעבר השירותים בתדירות גדלה והולכת ככל שהתקרבה לביתן המכס.
“הם התקשרו אתמול בלילה,” אמרה סבתא שלי עכשיו, קולה חזק יותר, “וחשבתי, הם טועים. לא רציתי להתקשר אלייך לפני שהיינו בטוחות, להדאיג אותך אם זה לא הוא. אבל הבוקר אמא שלך הלכה לחדר המתים.” היא השתתקה, ולאחר מכן: “אני לא מבינה, אני לא מבינה שום דבר מזה.”
“גם אני לא, בּאקוֹ,” אמרתי.
“הוא נסע להיפגש איתך.”
“לא ידעתי על זה.”
ואז נימת הקול שלה השתנתה. היא לא הבינה, סבתא שלי, למה אני לא בוכה, למה אני לא היסטרית. במשך עשר הדקות הראשונות של השיחה שלנו ודאי הניחה לעצמה להאמין, שהשלווה שלי נובעת מהעובדה שאני נמצאת בבית חולים זר, בתפקיד, מוקפת אולי בקולגות. היא היתה מתעמתת איתי הרבה קודם אילו ידעה שאני מתחבאת בשירותים במעבר הגבול כדי שזורה לא תוכל לשמוע.
היא אמרה, “אין לך מה להגיד?”
“אני פשוט לא יודעת, באקו. איזו סיבה היתה לו לשקר ולהגיד שהוא בא לראות אותי?”
“לא שאלת אם זאת היתה תאונה,” היא אמרה. “למה לא שאלת את זה? למה לא שאלת איך הוא מת?”
“אפילו לא ידעתי שהוא יצא מהבית,” אמרתי. “לא ידעתי ששום דבר מזה קורה.”
“את לא בוכה,” היא אמרה.
“גם את לא.”
“אמא שלך שבורה,” היא אמרה לי. “הוא בטח ידע. הם אמרו שהוא היה חולה מאוד — אז הוא בטח ידע, הוא בטח סיפר למישהו. זה היה לך?”
“אילו הוא היה יודע, הוא לא היה הולך לשום מקום,” אמרתי, בנימה שקיוויתי שנשמעת משכנעת. “הוא לא היה עושה שטות כזאת.” על מדף מתכת מעל הראי היתה ערמה מסודרת של מגבות לבנות, וניגבתי את הפנים והצוואר באחת מהן, ובעוד אחת, ועור הפנים והצוואר שלי השאיר כתמים אפורים על מגבת אחרי מגבת, עד שהשתמשתי בחמש מהן. לא היה שם סל כביסה עבורן, אז השארתי אותן בכיור. “איפה נמצא המקום הזה שבו מצאו אותו?” אמרתי. “כמה רחוק הוא הגיע?”
“אני לא יודעת,” היא אמרה. “הם לא אמרו לנו. בצד השני איפשהו.”
“אולי זאת היתה מרפאת מומחים,” אמרתי.
“הוא נסע לפגוש אותך.”
“הוא השאיר מכתב?”
הוא לא השאיר. קלטתי שאמא וסבתא שלי בטח ראו בנסיעה שלו חלק מסירובו לפרוש, כמו הקשר שלו עם פציינט חדש המרותק לביתו מחוץ לעיר — פציינט שהמצאנו ככיסוי לביקוריו אצל חברו האונקולוג מארוחת הצהריים השבועית של הרופאים, אדם שנתן זריקות של איזה פורמולות שאמורות להקל את הכאב. פורמולות צבעוניות, אמר סבא שלי כשחזר הביתה, כאילו ידע כל העת שהפורמולות אינן אלא מים עם צבע מאכל, כאילו אין לזה חשיבות כבר. בהתחלה חזותו הבריאה נשמרה פחות או יותר, מה שהקל את הסתרת המחלה; אבל אחרי שראיתי אותו יוצא מאחת הפגישות האלה פעם אחת ויחידה, איימתי לספר לאמא שלי, והוא אמר: “שלא תעזי.” ובזה זה נגמר.
סבתא שלי שאלה אותי עכשיו: “את כבר בבּרֶיֶבינָה?”
“אנחנו בגבול,” אמרתי. “בדיוק חצינו במעבורת.”
בחוץ טור המכוניות התחיל לזוז שוב. ראיתי את זורה מכבה את הסיגריה על הארץ, מכניסה את הרגל פנימה וטורקת את הדלת. ערב־ רב של אנשים שנאסף בשולי העפר לחלץ עצמות ולעשן, לבדוק את הצמיגים ולמלא בקבוקי מים בברזייה, להביט בקוצר רוח על התור, או להיפטר מדברי מאפה וכריכים שהתכוונו להבריח, או להשתין על קיר השירותים, נדחק לחזור לכלי הרכב.
סבתא שלי שתקה כמה רגעים. שמעתי נקישות בקו, ואז היא אמרה: “אמא שלך רוצה לערוך את ההלוויה בימים הקרובים. זורה לא יכולה להמשיך לבד לבּרֶיֶבינָה?”
אילו סיפרתי לזורה, היא היתה מכריחה אותי לחזור מיד הביתה. היא היתה נותנת לי את המכונית, לוקחת את מכלי הקירור עם החיסונים ותופסת טרמפים אל מעבר לגבול כדי להביא את המשלוח־של־רצון־טוב מהאוניברסיטה לבית היתומים בבּרֶיֶבינָה במעלה החוף. אבל אמרתי: “אנחנו כבר כמעט שם, באקו, והרבה ילדים מחכים לזריקות האלה.”
היא לא שאלה אותי שוב. סבתא שלי רק מסרה לי את מועד ההלוויה, את הזמן, את המקום, למרות שכבר ידעתי איפה היא תתקיים, למעלה על סְטְרְמינָה, הגבעה שמשקיפה על העיר, היכן שאמא וֶרָה, הסבתא של סבא שלי, קבורה. אחרי שניתקה, פתחתי את הברז עם המרפק ומילאתי את בקבוקי המים שהבאתי כאמתלה לצאת מהמכונית. על החצץ בחוץ שטפתי את הרגליים לפני ששבתי ונעלתי נעליים; זורה השאירה את המנוע דולק וזינקה החוצה, עכשיו כשהגיע תורה, ואני התיישבתי במושב הנהג, משכתי אותו לפנים כדי לפצות על הגובה שלי, וּוידאתי שהרישיונות ומסמכי יבוא התרופות שלנו ערוכים בסדר הנכון על לוח המחוונים. שתי מכוניות לפנינו פקיד מכס, חולצה ירוקה נצמדת לחזהו, פתח עכשיו את תא המטען של מכוניתו של זוג מבוגר, רכן לתוכו בזהירות, פתח מזוודות ביד מכוסה בכפפה.
כשזורה חזרה, לא סיפרתי לה דבר על סבא שלי. גם ככה עברה על שתינו שנה עגומה. אני עשיתי את הטעות והצטרפתי לשביתת האחיות בינואר; על מאמצי אלה זכיתי בהשעיה לזמן בלתי מוגבל ממרפאת ווֹיווֹדיָה, וישבתי בבית חודשים ארוכים — ברכה, במובן מסוים, משום שכך יכולתי להיות עם סבא שלי כשהגיעה הדיאגנוזה שלו. הוא שמח בהתחלה, אבל לא החמיץ שום הזדמנות לקרוא לי חמורה תמימה בשל העובדה שהושעיתי. ואז, עם התקדמות המחלה שלו, הוא התחיל לבלות פחות ופחות זמן בבית, והציע שאעשה כמותו; הוא לא רצה שאסתובב שם בפנים זועפות, אבהיל אותו כהוגן כשהוא מתעורר בלי משקפיים ומוצא אותי רוכנת מעל המיטה שלו באמצע הלילה. ההתנהגות שלי, הוא אמר, רומזת לסבתא שלי על המחלה שלו, ומעוררת בה חשדנות כלפי השתיקות וחילופי הדברים בינינו, וכלפי העובדה שסבא שלי ואני עסוקים יותר מתמיד עכשיו, משהוא פרש ואני הושעיתי. הוא רצה גם שאחשוב על ההתמחות שלי, מה אעשה עם עצמי ברגע שההשעיה תגיע לסיומה — הוא לא היה מופתע מכך שסְרְדיאן, פרופסור להנדסה ביוכימית שאיתו, בלשונו של סבא שלי, “הסתבכתי”, לא זרק איזו מילה טובה למעני בוועדת ההשעיה. בעצתו של סבא שלי חזרתי להתנדב במסגרת תוכנית המרפאות המאוחדות של האוניברסיטה, משהו שלא עשיתי מאז תום המלחמה.
זורה ניצלה את המשלחת ההתנדבותית הזאת כתירוץ להתרחק מאיזה פיצוץ באקדמיה הצבאית לרפואה. ארבע שנים אחרי שקיבלה את התואר שלה ברפואה, היא עדיין עובדת ביחידת הטראומה, מתוך תקווה שחשיפה למגוון של הליכים כירורגיים תעזור לה לבחור בהתמחות. לרוע המזל, חלק הארי של התקופה הזאת עבר עליה תחת מנהל טראומה שנודע ברחבי העיר בכינוי “יד־ברזל” — שם שהוענק לו בימים ששימש מנהל מחלקת המיילדות, כשלא היה מסיר את צמידי הכסף הרבים שענד על מפרק ידו בזמן בדיקות אגן. זורה היתה אשת עקרונות, אתאיסטית גלויה. כשהיתה בת שלוש־עשרה אמר לה כומר אחד שלְחיות אין נשמות, והיא אמרה, “אם ככה, אתה יכול ללכת להזדיין,” ופרשה מהכנסייה; ארבע שנים של התנגחויות עם יד־ברזל הגיעו לשיאן בְּתקרית שזוֹרה, בהוראת התובע הכללי, היתה מנועה מלדון בה. שתיקתה של זורה בנושא כללה אפילו אותי, אבל פיסות המידע ששמעתי במסדרונות בית החולים התמקדו בפועל רכבת, תאונה, וכריתת אצבע שבמהלכה אמר יד־ברזל, שאולי היה שיכור ואולי לא, משהו כמו: “אל תדאג, אדוני — הרבה יותר קל להסתכל איך קוטעים לך את האצבע השנייה כשנושכים את הראשונה.”
מטבע הדברים היתה תביעה משפטית בצנרת, וזורה זומנה להעיד נגד יד־ברזל. למרות המוניטין שיצא לו, הוא עדיין היה מקושר היטב בקהילה הרפואית, וזורה נקרעה עכשיו בין הרצון לנקום במישהו שתיעבה כבר שנים, לבין הפחד לסכן קריירה ומוניטין שרק התחילה לבנות לעצמה; זו הפעם הראשונה שאף אחד — לא אני, לא אבא שלה, לא החבר האחרון שלה — לא היה מסוגל להנחות אותה בכיוון הנכון. אחרי שיצאנו לדרך, בילינו שבוע במטה המרפאות המאוחדות לצורך תדרוך והכשרה, וכל הזמן הזה היא הגיבה על סקרנותי ועל התקשרויותיו הבלתי פוסקות של התובע הכללי גם יחד באותה שתיקה נחושה. ואז אתמול, כנגד כל הסיכויים, הודתה שהיא רוצה להתייעץ עם סבא שלי ברגע שנחזור העירה. היא לא ראתה אותו בבית החולים במהלך החודש האחרון, לא ראתה את פניו שהאפירו, את עורו שהחל להידלדל על עצמותיו.
ראינו את פקיד המכס מחרים שתי צנצנות של חלוקי אבן מהחוף מהזוג המבוגר, ומסמן למכונית הבאה לעבור; כשהגיע אלינו, הוא בילה עשרים דקות בבחינת הדרכונים ותעודות הזהות שלנו, מכתבי ההסמכה שלנו מהאוניברסיטה. הוא פתח את מקררי התרופות וערך אותם על האספלט, וזורה היתמרה מעליו, בזרועות שלובות, ואמרה, “אני מניחה שאתה מבין שהעובדה שהן נמצאות במקרר אומרת שהן רגישות לטמפרטורה — או שלא למדתם על קירור אצלכם בכפר?” בידיעה שהכול תקין, בידיעה שבפועל הוא לא יכול לגעת בנו. אבל קריאת התיגר הזאת הניעה אותו לסרוק את המכונית בחיפוש אחר כלי נשק, נוסעים סמויים, צדפות וחיות מחמד אסורות במשך חצי שעה נוספת.
לפני שתים־עשרה שנים, לפני המלחמה, בני בּרֶיֶבינָה היו בני עמנו. הגבול היה בדיחה, פורמליות מזדמנת, והיית חוצה אותו בנסיעה או בטיסה או בהליכה כאוות נפשך, ביער, במים, במישור הפתוח. היית מציע לפקידי המכס סנדוויצ’ים או צנצנות של פלפלים כבושים כשעברת. אף אחד לא שאל אותך איך קוראים לך — אבל, בדיעבד, זה הטריד את כולם כל הזמן, איך השם שלך מתחיל ונגמר. המשימה שלנו בבּרֶיֶבינָה נועדה לשקם משהו. האוניברסיטה שלנו ביקשה לשתף פעולה עם הממשלה המקומית בניסיון להעמיד כמה בתי יתומים על הרגליים, ולהתחיל למשוך אנשים צעירים מעברו השני של הגבול בחזרה העירה. זאת היתה המטרה הדיפלומטית של מסענו בטווח הארוך — אבל במונחים של האדם הפשוט, זורה ואני נמצאנו שם כדי להביא סניטציה לילדים שהתייתמו בידי החיילים שלנו עצמנו, לבדוק אם יש להם דלקת ריאות ושחפת וכינים, לחסן אותם נגד חצבת, חזרת, אדמת ושאר מיני מחלות שנחשפו אליהן במהלך המלחמה ובשנות העוני והמחסור שבאו בעקבותיה. איש הקשר שלנו בבּרֶיֶבינָה, נזיר פרנציסקני ששמו פרָא אנטוּן, נלהב ומסביר פנים, שלח לנו הודעות באיתורית כדי לוודא שנסיעתנו אינה נתקלת בקשיים, ולהבטיח לנו שהוריו, למרבה הנוחות, מצפים לארחנו בביתם. קולו היה תמיד עליז, במיוחד יחסית לאדם ששלוש השנים האחרונות עברו עליו במאבק לממן את ייסודו והקמתו של בית היתומים הרשמי הראשון לאורך החוף, ובינתיים איכסן שישים ילדים יתומים במנזר שנועד להכיל עשרים נזירים.
זורה ואני חברנו יחד לנסיעת החסד הזאת לפני שחיינו יפרידו בינינו לראשונה זה עשרים ומשהו השנים שאנו מכירות. תיכננו ללבוש את חלוקי הרופא הלבנים שלנו גם כשלא נהיה בתפקיד כדי להקרין אמינוּת ובה בעת לטרוד את המנוחה. נראינו מעוררות התפעלות עם ארבעת מקררי האספקה שלנו המלאים בקבוקוני MMR-II ו־IPV, עם קופסאות של ממתקים שהבאנו כדי להדוף את הבכי והצעקות שהיינו בטוחות שיפרצו ברגע שנתחיל לחסן. היתה לנו מפה ישנה, שהמשכנו להחזיק במכונית שנים ארוכות לאחר שהיתה כבר בלתי מדויקת לגמרי. השתמשנו במפה בכל טיול שיצאנו אליו אי פעם, והדבר ניכר בשרבוטים הרבים של עט הסימון על גביה: האזורים המחוקים שהיינו אמורות להימנע מהם בדרכנו לכנס רפואי כזה או אחר, דמות המקל האוחזת מגלשי סקי מצוירים ביד גסה על גבי אתר הררי שאהבנו פעם, ועכשיו כבר לא היה חלק מהמדינה שלנו.
לא הצלחתי למצוא את זדרבקוב, המקום שסבא שלי מת בו, על המפה. גם את בּרֶיֶבינה לא הצלחתי למצוא, אבל ידעתי מראש שהמקום אינו מופיע במפה, אז הוספנו אותו בעצמנו. זה היה כפר קטן לחוף הים, ארבעים קילומטר מזרחית לגבול החדש. נסענו בין כפרים אדומי גגות שנאחזו בשפת הים, על פני כנסיות וכרי מרעה לסוסים, על פני מישורים זוהרים מרוב פעמוניות סגולות, על פני מפלים שטופי שמש שפרצו מפני הסלע האנכיים מעל הכביש. מפעם לפעם נכנסנו לשטח מיוער, יערות אורנים גבוהים מנוקדים בזיתים ובברושים, הים מהבהב כמו סכין במקומות שהיער נסוג בהם במורד המדרון. חלקים מהכביש היו סלולים היטב, אבל היו מקומות שבהם הוא התבקע לחריצים ולקטעי עפר שלא תוקנו כבר שנים.
המכונית היטלטלה מעלה־מטה על החריצים שבשוליים, ושמעתי את בקבוקוני הזכוכית במְכל הקירור רועדים. במרחק שלושים קילומטר מבּרֶיֶבינָה התחלנו לראות שלטים רבים יותר של פנסיונים ומסעדות, אתרי תיירות שאט אט החלו לשוב ולהסתמך על האיים שמול החוף לצורכי עסקים. התחלנו לראות דוכני פירות ומעדנים, שלטים המכריזים על עוגיות פִּלפל וראקיָה מעלי־גפן תוצרת בית, דבש מקומי, שימורי תאנים ודובדבנים חמוצים. קיבלתי באיתורית שלוש קריאות ללא מענה מסבתא שלי, אבל הנייד היה אצל זורה, ולא היתה לי שום אפשרות להתקשר בחזרה לסבתא שלי כשזורה בתוך המכונית. עצרנו בתחנת הרִענון הבאה שהיה בה טלפון ציבורי, דוכן גריל בצד הדרך עם סוכך כחול ובית שימוש בשדה הסמוך.
משאית חנתה מעברו השני של הדוכן, ושורה ארוכה של חיילים הצטופפה ליד דלפק הגריל. האנשים היו לבושים במדי הסוואה. הם ניפנפו על עצמם בכובעים ונופפו כשיצאתי מהמכונית וניגשתי לתא הטלפון. כמה ילדים צוענים מקומיים, שחילקו עלונים למועדון לילה חדש בבְּראץ, צחקו עלי דרך הזגוגית. אחר כך הם רצו ונעמדו ליד המכונית לשנורר סיגריות מזוֹרה.
מהתא יכולתי לראות את המשאית הצבאית, עם הברזנט המקופל המאובק, ואת הגריל של “בּוֹרוֹ בשרים”, שגבר גדול, קרוב לוודאי בורו עצמו, הפך עליו המבורגרים וכתפי עגל ונקניקיות בצדו השטוח של סכין ענקי. מאחורי הדוכן, קצת בפנים השדה, היתה פרה חומה מצחיקה למראה קשורה לעמוד באדמה — פתאום היתה לי תחושה שבורו משתמש בסכין ההוא דרך שגרה בשביל הפרה, והשחיטה, והפיכת ההמבורגרים, וחיתוך הלחם, וזה עורר בי מעט רחמים על החייל שעמד ליד דוכן התיבול וגרף קוביות בצל על כל הסנדוויץ’ שלו.
לא שמתי לב שיש לי כאב ראש בזמן שנהגתי, אבל עכשיו הוא הכה בי כשסבתא שלי ענתה אחרי הצלצול השישי, ואחרי קולה בקע הצליל החד של מכשיר השמיעה שלה שפילח את קו הטלפון וננעץ בבסיס הגולגולת שלי. צפצופים שקטים נשמעו בזמן שהחלישה אותו. יכולתי לשמוע את קולה של אמא שלי ברקע, שקט אבל נחוש, מדבר עם איזה מנחם שבא לבקר.
סבתא שלי היתה היסטרית. “הדברים שלו אינם.”
אמרתי לה להירגע, ביקשתי ממנה להסביר.
“הדברים שלו!” היא אמרה. “הדברים של סבא שלך, הם — אמא שלך הלכה לחדר המתים, ומצאה שם את החליפה והמעיל והנעליים שלו, אבל הדברים שלו, נטליה — הם אינם, הם לא נמצאים שם איתו.”
“איזה דברים?”
“בחייך, אלוהים — ‘איזה דברים’!” שמעתי אותה סופקת כפיים. “את שומעת אותי? אני אומרת לך שהדברים שלו אינם — הכולרות שם במרפאה, הם גנבו אותם, הם גנבו את הכובע והמטרייה שלו, את הארנק שלו. תחשבי — היית מאמינה? לגנוב דברים מאדם מת.”
יכולתי להאמין, שמעתי דברים על כך בבית החולים שלנו. זה קורה, בדרך כלל עם מתים שאיש לא בא לדרוש אותם, ולא פעם כמעט בלי תוכחות. אבל אמרתי, “לפעמים יש בלבול. זאת בטח לא היתה מרפאה גדולה כל כך, באקוֹ. יכול להיות שיש עיכוב. אולי הם שכחו לשלוח אותם.”
“השעון שלו, נטליה.”
“די, באקוֹ.” חשבתי על כיס המעיל שלו, ועל ספר הג’ונגל, ורציתי לשאול אם גם הוא חסר; אבל ככל שידעתי, סבתא שלי עדיין לא בכתה, ופחדתי נורא להגיד משהו שיגרום לה לבכות. מן הסתם חשבתי אותו רגע על האיש בן־האלמוות; אבל המחשבה היתה רחוקה כל כך, שאשוב ואמצא אותה רק מאוחר יותר.
” השעון שלו.”
“יש לך את המספר של המרפאה?” אמרתי. “התקשרת אליהם?”
“אני מתקשרת ומתקשרת,” היא אמרה. “אין תשובה. אין שם אף אחד. הם לקחו את הדברים שלו. אלוהים, נטליה, המשקפיים שלו אינם.”
המשקפיים שלו, חשבתי — איך היה מנקה אותם, מכניס כמעט את כל העדשה לפה כדי לנשוף עליה ואחר כך מנגב אותה באותה פיסת משי קטנה שהחזיק בכיס — ונוקשות קרה התגנבה אל צלעותי ונשארה שם.
“איזה מין מקום זה, שהוא מת בו?” אמרה סבתא שלי עכשיו. קולה, צרוד מצעקות, התחיל להישבר.
“אני לא יודעת, באקו,” אמרתי. “הלוואי שהייתי יודעת שהוא נסע.”
“הכול היה נראה אחרת — אבל אתם מוכרחים לשקר, שניכם, תמיד מתלחשים על משהו. הוא משקר, את משקרת.” שמעתי את אמא שלי מנסה לקחת ממנה את הטלפון, וסבתא שלי אמרה, “לא.” הסתכלתי על זורה יוצאת מהמכונית. היא הזדקפה לאט ונעלה את דלת המכונית, משאירה את מְכלי הקירור על הרצפה בצד של הנוסע. הילדים הצוענים היו שעונים על הפגוש האחורי, מעבירים סיגריה ביניהם הלוך ושוב. “את בטוחה שהוא לא השאיר פתק?” סבתא שלי שאלה אותי איזה מין פתק, ואמרתי, “איזשהו פתק. הודעה מכל סוג שהוא.”
“אני אומרת לך, אני לא יודעת,” היא אמרה.
“מה הוא אמר כשהוא יצא?”
“שהוא נוסע אלייך.”
עכשיו היה תורי לגלות חשדנות, לחשֵב מי יָדע מה, וכמה מזה לא ידע אף אחד. הוא הסתמך על הדפוס ששקענו בו כמשפחה לאורך השנים, הנטייה לשקר זה לזה בנוגע למצבנו הגופני ולמקום הימצאנו כדי לחוס על הרגשות והפחדים; כמו הפעם ההיא שאמא שלי שברה את הרגל כשנפלה מגג החניה בבית האגם בוֶורימוֹבוֹ, וסיפרנו לסבא וסבתא שלי שאנחנו דוחים את הנסיעה הביתה משום שהבית הוצף; או הפעם ההיא שסבתא שלי עברה ניתוח לב פתוח במרפאה בסְטְרֶקוֹבאץ בזמן שאמא שלי ואני, בבורותנו המאושרת, נפשנו בוונציה, וסבא שלי, משקר בקו טלפון שהיה משובש מכדי שיהיה כל קו אחר מלבד שלנו, התעקש שלקח את סבתא שלי לטיול מעיינות לא מתוכנן בלוצרן.
“תני לי את מספר הטלפון של המרפאה הזאת בזדרבקוב,” אמרתי.
“למה?” אמרה סבתא שלי, עדיין חשדנית.
“פשוט תני לי אותו.” היתה לי קבלה מקומטת בכיס המעיל, ופרשתי אותה על הזגוגית. העיפרון היחיד שהיה לי היה ממש בְּדל; ההשפעה של סבא שלי, ההרגל להשתמש באותו עיפרון עד שלא היה יכול להחזיק בו עוד בין אצבעותיו. רשמתי את המספר.
זורה נופפה אלי והצביעה לעבר בורו והבשרים שלו, והחבורה הגדולה ליד הדלפק, והנדתי את ראשי לעברה והסתכלתי בייאוש בזמן שחצתה את חריצי הבוץ בשולי הכביש ונעמדה בתור מאחורי חייל כחול עיניים שלא היה יכול להיות בן יותר מתשע־עשרה. ראיתי אותו סוקר אותה מלמעלה למטה, לא בחשאי, וזורה אמרה משהו שלא יכולתי לשמוע. אבל את שאגות הצחוק שפרצו מפי החיילים סביב הילד כחול העיניים שמעתי אפילו בתא הטלפון, והאוזניים של הילד האדימו. זורה שיגרה אלי מבט מרוצה, ואחר כך המשיכה לעמוד שם בזרועות שלובות על חזהּ, בוחנת את התפריט הרשום בגיר על לוח מעל ציור של פרה עם כובע סגול, שהזכירה מאוד את הפרה הקשורה מאחור.
“איפה אתן נמצאות עכשיו?” אמרה סבתא שלי.
“בערב כבר נהיה בבּרֶיֶבינָה,” אמרתי. “ניתן את הזריקות ונחזור מיד הביתה. אני מבטיחה לנסות להיות בבית עד מחרתיים.” היא לא אמרה שום דבר. “אני אתקשר למרפאה בבּרֶיֶבינָה,” אמרתי, “ואם זה בדרך הביתה, אני אעבור שם ואקח את הדברים שלו, באקו.”
“אני עדיין לא יודעת,” היא אמרה לבסוף, “איך אף אחת מאיתנו לא ידעה.” היא חיכתה שאודה שידעתי. “את משקרת לי,” היא אמרה.
“אני לא יודעת שום דבר, באקו.”
היא רצתה שאגיד שראיתי את הסימפטומים אבל התעלמתי מהם, או שדיברתי איתו על זה, כל דבר שירגיע אותה בחששה, שלמרות שהיה שם איתנו, היה לגמרי לבדו עם ידיעת מותו שלו.
“אז תישבעי לי,” היא אמרה. “תישבעי לי בחיים שלי שלא ידעת.”
עכשיו הגיע תורי לשתוק. היא חיכתה לשבועה שלי, אבל כשזו לא באה, היא אמרה: “בטח חם שם. אתן שותות הרבה מים?”
“אנחנו בסדר.”
שתיקה. “אם את אוכלת בשר, תבדקי טוב שהוא לא ורוד בפנים.”
אמרתי לה שאני אוהבת אותה, והיא ניתקה בלי לומר מילה. החזקתי את השפופרת המנותקת צמודה אל הראש עוד כמה דקות, ואחר כך התקשרתי למרפאה בזדרבקוב. תמיד אפשר לזהות את המקומות הנידחים כי לוקח המון זמן עד שנוצר הקשר, וכשהוא נוצר, הצליל רחוק ומעומעם.
נתתי לקו לצלצל עד שהשתתק, פעמיים, ולאחר מכן ניסיתי פעם נוספת לפני שניתקתי ונעמדתי בתור עם זורה, שכבר היתה שקועה בוויכוח עם בורו בניסיון להזמין את מה שבמזללות אצלנו בעיר נקרא “המבורגר מחוזק”, עם תוספת בצל. בורו אמר לה שזאת בּרֶיֶבינָה, ושהיא יכולה להזמין דאבל בורגר אם היא רוצה, אבל הוא בחיים לא שמע על המבורגר מחוזק, ומה זה בכלל, לכל הרוחות? הדוכן היה עמוס בצידניות של בשר נא ובסירי מרק מברזל יצוק, מלאים עד גדותיהם במשהו חום ושמנוני. מאחורי הדלפק בורו ירה תשובות בעצבנות ורצה סכום מדויק, קרוב לוודאי כדי להחזיר לנו על ההמבורגר המחוזק ההוא. זורה החזיקה את הסנדוויץ’ שלה ביד אחת ואת שלי בשנייה בזמן שחיפשתי את הארנק בכיסי המעיל שלה.
“שמעת על מקום שקוראים לו זדרבקוב?” שאלתי את בורו, נשענת על הדלפק עם השטרות הוורודים והכחולים בידי. “אתה יודע איפה זה?”
הוא לא ידע.
בשבע וחצי, כשהשמש הנמיכה אל תוך מעטה רחוק של עננים כחולים, הגענו לטווח ראייה מבּרֶיֶבינָה ופנינו מהכביש לדרך כפרית שהובילה אל הים. העיירה היתה קטנה משציפיתי, עם טיילת דקלים שנמתחה בצפיפות בין החוף לחנויות ומסעדות שנשפכו לנתיב הנסיעה שלנו, כיסאות בתי קפה ודוכני גלויות באמצע הכביש, ילדים על אופניים חובטים באחורי המכונית בכף יד פתוחה. היה מוקדם מכדי שעונת התיירות תהיה בעיצומה, אבל מבעד לחלונות הפתוחים יכולתי לשמוע פולנית ואיטלקית בשעה שהתגלגלנו לאיטנו על פני חנות המכולת וסניף הדואר, כיכר המנזר שנקים בו את המרפאה ללא תשלום עבור בית היתומים.
פְרָא אנטון אמר לנו איפה נמצא את בית הוריו. הוא ניצב חבוי בתוך חורשה של הרדופים בפאתי העיירה. זה היה בית חוף צנוע עם תריסים כחולים בחלונות וגג של רעפים דהויים, שניצב על ראש מתלול טבעי במדרון ההר, אולי חמישים מטר מהים. מלפנים היה עץ זית גדול עם מה שנראה כמו נדנדת צמיג. היה לול שככל הנראה התמוטט לפחות פעם אחת במהלך השנים האחרונות, והוקם באקראי מחדש ונתמך בחומת אבנים נמוכה שנמשכה לאורך צדו הדרומי של המגרש. שתי תרנגולות התרוצצו סביב הדלת, ותרנגול ישב בתוך אחת האדניות בקומה התחתונה. היתה איזו נחישות בהיאחזותו של הצבע הכחול בתריסים ובדלת ובארגז השבור המלא לוונדר שהיה שעון אל צד הבית. אבא של פְרָא אנטון, בַּרבָּא איוואן, היה דייג מקומי. ברגע שהגענו לראש המדרגות שהוליכו כלפי מעלה מהכביש, כבר מיהר לעברנו דרך הגן. היו לו כתפיות חומות וסנדלים, וּוֶסט אדום זוהר שבטח עלה לאשתו הון. לצדו היה כלב לבן עם ראש שחור מרובע — הוא היה פוינטר, אבל הארשת הנלהבת, גדולת־העיניים שלו, שיוותה לו מראה שימושי כשל פנדה בערך.
ברבא איוואן אמר עכשיו, “שלום לכן, דוקטוריות! ברוכות הבאות, ברוכות הבאות!” בשעה שהתקדם לעברנו, וניסה לקחת את כל החפצים שלנו בבת אחת. אחרי קצת שכנוע הוא ניאות להסתפק במזוודה של זורה, וגילגל אותה במעלה השביל המרוצף באבן בין השיחים והוורדים. אשתו של ברבא איוואן, נאדָה, חיכתה בפתח ועישנה. היו לה שׂער שיבה דליל וּורידֵי־נהר ירקרקים שנמתחו במורד צווארה וזרועותיה החשופות. היא נשקה לנו על פנינו בענייניות, והתנצלה על מצב הגן לפני שכיבתה את הסיגריה וכינסה אותנו פנימה.
בפנים הבית היה שקט וחמים, מואר למרות הערב. המסדרון שהשארנו בו את נעלינו נפתח לסלון קטן עם כיסאות כחולי־כריות, וספה וכורסה שבלי ספק רופדו מזמן. מישהו בבית היה צייר: ליד החלון ניצב כן־ציור עם בד לא גמור של מה שנראה כמו כלב־ציד, ועיתונים עם נתזי צבע היו דחוסים סביבו על הרצפה. על הקירות היו תלויים ציורי מים ממוסגרים במרווחים מוקפדים, ונדרש לי רגע לקלוט שבכולם נראה אותו כלב־ציד, אותו כלב שחור־ראש ומטופש להפליא מבחוץ. החלונות היו פתוחים כולם, ועם החוֹם שחדר מבחוץ בקעה שירת הערב החשמלית של הציקדות. נאדה, מוסיפה להתנצל על הבלגן, הוליכה אותנו למטבח, ואילו ברבא איוואן ניצל את ההזדמנות כדי לתפוס את כל מטעננו — המזוודה של זורה, התיק שלי, תרמילי הגב שלנו — ולזנק במעלה המדרגות בקצה המסדרון. נאדה הדפה אותנו למטבח והראתה לנו איפה נמצאות הצלחות והכוסות, אמרה לנו היכן נמצא ארגז הלחם, פתחה את המקרר והצביעה על החלב והמיץ והאגסים וקותלי החזיר, ואמרה לנו שאנחנו יכולות לקחת כל מה שאנחנו רוצות מתי שאנחנו רוצות, אפילו מהקולה.
תוכי אדום וצהוב ישב בכלוב פח בין חלון המטבח לעוד ציור מים עקום של הכלב שחור־הראש. התוכי הסתכל בחשדנות על זורה מרגע שנכנסנו למטבח, ועכשיו ניצל את הרגע כדי לצרוח: “אל־אלוהים! ראה זה פלא!” — התפרצות שראינו בה תחילה תגובה תאוותנית להפליא לזרועות ולעצמות הבריח החשופות של זורה. אבל נאדה שפעה התנצלויות וכיסתה את הכלוב של התוכי בסמרטוט כלים.
“הוא אוהב לדקלם שירה,” אמרה נאדה, ואז קלטנו שתינו שהתוכי ניסה להתחיל את הפתיחה של אפוס עתיק. “ניסיתי ללמד אותו להגיד דברים כמו ‘בוקר טוב’ ו’אני אוהב לחם עם חמאה’.”
היא הראתה לנו את הדרך לקומה העליונה. זורה ואני נחלוק חדר עם שתי מיטות מתקפלות, שהיו מוצעות עם שמיכות פייזלי כחולות. היו בו שידת עץ ממורקת עם כמה מגירות שבורות, וחדר אמבטיה עם אמבט מיושן ואסלה עם מכל הדחה עם שרשרת, והוזהרנו שלפעמים המים יורדים ולפעמים לא, תלוי בשעה ביום. רישומים נוספים של הכלב מתחת לעץ תאנה, אחד נוסף שלו ישן על הספה למטה. החלון שלנו השקיף על חלקו האחורי של המגרש, על עצי התפוז והלימון הרוטטים מעבר לו, ומעליהם מישור משתפע לרגלי ההר, ששורות של גפנים נמוכות, סתורות־רוח, נמתחו לאורכו. גברים חפרו בין הגפנים; יכולנו לשמוע את גריסתם הרחוקה של אתי החפירה שלהם, את קולותיהם בשעה שצעקו זה לזה.
“הכרם שלנו,” אמרה נאדה. “אל תשימו לב אליהם,” היא אמרה על החופרים והגיפה את אחד התריסים.
עד שהכנסנו את מכלי הקירור ואת הקופסאות מהמכונית וערמנו אותם בפינת החדר שלנו, ארוחת הערב היתה מוכנה. נאדה טיגנה סרדינים ושני דיונונים וצלתה כמה דגים שהיו בערך בגודלה של כף יד אנושית, ולא נותר לנו אלא להיעתר להכנסת האורחים שלה ולהתקבץ סביב השולחן המרובע במטבח בשעה שברבא איוואן מזג לנו שני ספלי יין אדום תוצרת בית, והתוכי, עדיין תחת הסמרטוט המכסה עליו, פיטפט לעצמו וצווח מדי פעם, “הכי רעם תשמע? הכי זו האדמה אשר תרעד?” ומדי פעם בפעם, בתשובה לשאלתו הוא, “לא! כי לא רעם הוא! אף לא האדמה אשר תרעד!”
נאדה הגישה לנו לחם שחור, פלפלים ירוקים חתוכים, תפוחי אדמה מבושלים עם מנגולד ושום. היא עשתה מאמץ עצום, אירגנה הכול בזהירות על כלי חרסינה כחולים שאמנם היו שבורים פה ושם, אך נוגבו באהבה אחרי שנים שבילו מן הסתם במרתף, חבויים מעיני בוזזים. אוויר הערב הקריר עלה מהים דרך המרפסת הנמוכה יותר; היתה ערמה גבוהה של סרדינים מצופים גבישי מלח, שני לברקים צרובים על פחמים, מבריקים משמן זית — “מהזיתים שלנו,” אמר ברבא איוואן והטה את הבקבוק כדי שנוכל להריח את שפתו. יכולתי לדמיין אותו יושב מוקדם יותר אותו יום בסירה קטנה היכן שהוא במי המפרץ העולים ויורדים חרישית, את הרשת הדקה מושכת בידיו, את המאמץ שוודאי נדרש לו כדי לשלוף את הדגים מהרשת בידיו החומות עם מפרקי האצבעות הגדולים.
ברבא איוואן ונאדה לא שאלו אותנו על נסיעתנו, על עבודתנו או על משפחותינו. במקום זאת, כדי להימנע מכל פוטנציאל השקה פוליטי או דתי, השיחה נסבה על יבולים. האביב היה נורא: גשמי זעף, נחלים עולים על גדותיהם, שיטפונות שסחפו את הקרקע לכל אורך החוף והרסו חסות ובצלים. העגבניות מאחרות להבשיל, ותרד אי אפשר למצוא בשום מקום — אני זוכרת את סבא שלי חוזר מהשוק עם עלי שן־ארי שאיכר מכר לו בתור תרד, את סבתא שלי משמנת בחמאה את הבצק הדק כנייר בשביל להכין זַיַאניצה, ואז שולפת את צרור העלים המחוספסים שהביא הביתה מסל הקניות וצועקת, “מה זה צריך להיות?” זאת היתה הפעם הראשונה שחשבתי על סבא שלי זה כמה שעות, ופתאומיות המחשבה כפתה עלי שתיקה. ישבתי והקשבתי, שומעת למחצה את ברבא איוואן מתעקש שהקיץ, בניגוד לציפיותיו, היה מדהים: תפוזים ולימונים בשפע, תותי שדה בכל מקום, התאנים שמנות ובשלות. זורה אמרה, גם אצלנו, למרות שלא ראיתי אותה אוכלת תאנה מימיה.
גירדנו כל אחת את רוב הבשר מהדג שלה, הרקנו שלא בחוכמה את ספלי היין, ניסינו לעזור לתוכי עם בתי השיר ששינן, כנראה, טוב מכפי שיכולנו לשנן מימינו, כשהילדה הופיעה. היא היתה כל כך קטנה, שחשדתי שאף אחד מאיתנו לא היה מבחין בה אלמלא נכנסה משתעלת — שיעול סמיך, רם, ליחתי, שנקרע מתוכה על המרפסת, ופתאום היא היתה שם, זעירה ונפוחת־בטן, עומדת בפתח בנעליים בלתי תואמות, ראשה גוש מקורזל של תלתלים שחמחמים.
הילדה לא היתה יכולה להיות בת יותר מחמש או שש, והיא נאחזה בידית הדלת, יד אחת תחובה בכיס השמלה הקיצית הצהובה שלבשה. היא היתה קצת מאובקת, עיניה עייפות במקצת, וכניסתה גרמה להפוגה בשיחה, כך שכשהשתעלה פעם נוספת, כולנו כבר הסתכלנו עליה. היא הכניסה אצבע לאוזן.
“שלום,” אמרתי, “ומי אַת?”
“אלוהים יודע,” אמרה נאדה וקמה לפנות את הצלחות. “היא משלהם — האנשים שם למעלה בכרם.” עד אותו רגע לא קלטתי שגם הם מתאכסנים כאן. לילדה הקטנה נאדה אמרה, “איפה אמא שלך?” בעודה רוכנת לפנים ומדברת בקול רם מאוד. כשהילדה לא אמרה כלום, נאדה אמרה לה, “בואי קחי עוגייה.”
ברבא איוואן נשען לאחור על כיסאו והושיט יד אל הארון מאחוריו. הוא הגיח עם קופסת פח של עוגיות פלפל, הרים את המכסה והושיט אותה אל הילדה. היא לא זזה. נאדה חזרה מהכיור וניסתה להציע לה כוס לימונדה, אבל הילדה לא היתה מוכנה להיכנס: נרתיק סגול היה קשור סביב צווארה בסרט מרופט, והיא נידנדה אותו בידה החופשית מכתף לכתף, פוגעת מדי פעם בסנטרה, ושאבה בחזרה את קילוחי הנזלת הירוקים שנזלו באיטיות מאפה. בחוץ יכולנו לשמוע אנשים חוזרים מהכרם, קולות צרודים מאבק ונקישת מעדרים ואתים שהורדו ארצה, כפות רגליים בפאטיו למטה. הם התארגנו לאכול ארוחת ערב בחוץ, על השולחן מתחת לעץ הזית הגדול, ונאדה אמרה, “כדאי שנגמור כאן,” והתחילה לאסוף את הכלים. זורה ניסתה לקום לעזור, אבל נאדה הדפה אותה בחזרה למקומה. ההמולה בחוץ עוררה את סקרנותו של בִּיס הכלב, שהסתער החוצה בדילוגו המגוחך, המטלטל אוזניים, ריחרח את הילדה בפתח בעניין קל, ואז הסיח משהו בגן את דעתו.
ברבא איוואן עדיין החזיק את קופסת העוגיות מושטת, כשאישה צעירה ורזה חלפה במהירות ליד הדלת וגרפה את הילדה לזרועותיה. נאדה ניגשה לדלת והסתכלה החוצה. כשהסתובבה אמרה, “הם לא צריכים להיות פה.”
“ממתקים זה לא בריא לילדים,” אמר ברבא איוואן לזורה, דרך סוד. “מנהג גרוע לפני ארוחת הערב, הורס להם את השיניים וכן הלאה. אבל מה אנחנו אמורים לעשות? אנחנו לא יכולים לאכול את כולם בעצמנו.”
“היה מגוחך להרשות להם להישאר,” אמרה נאדה, עורמת את הצלחות המלוכלכות על שפת השולחן.
ברבא איוואן הושיט את קופסת העוגיות אלי. “היו ימים שיכולתי לאכול עוגת אגוזים שלמה, לבד, סתם בישיבה אחר הצהריים. אבל הרופא שלי אומר, זהירות! אני מזדקן, הוא אומר, אני צריך להיזהר.”
“אמרתי שזה יקרה — נכון?” אמרה נאדה, גורפת שאריות מרוחות של תפוחי אדמה ומנגולד אל צלחת, ומנמיכה את הצלחת אל הרצפה. “יומיים־שלושה — זה כבר שבוע. נכנסים ויוצאים בכל שעות הלילה, משתעלים לי על המצעים.”
“יש כל מיני כללים עכשיו,” אמר ברבא איוואן. “אל תאכל חמאה, אל תשתה בירה. ככה פירות ליום.” הוא הרחיק את הידיים זו מזו, לציין חבית קטנה. “תאכל ירקות.”
“כל אחד חולה יותר מהשני.” את זה אמרה נאדה בקול רם, רוכנת לעבר הדלת. “הילדים האלה צריכים להיות בבית ספר, או בבית חולים, או עם אנשים שיכולים להרשות לעצמם לשלוח אותם לבית ספר או לבית חולים.”
“אני אומר לו, תקשיב. אני אוכל ירקות. אל תספר לי על ירקות: אתה קונה אותם בשוק, אני מגדל אותם בבית.” ברבא איוואן פרש את ידיו וספר עגבניות, פלפלים, חסה, בצל ירוק, כרשה. “אני בן אדם שמכיר ירקות — אבל אכלתי גם לחם כל יום בחיי. גם אבא שלי, והוא שתה יין אדום עם כל ארוחה. את יודעת מה הרופא שלי אומר?” הנדתי את הראש והעליתי חיוך.
נאדה אמרה: “אמרתי לך, ואמרתי לאנטון, אני לא רוצה אותם פה — ועכשיו הרופאות באו, והם עדיין פה, השד יודע מה הם עושים שם למעלה, הופכים את כל הכרם. זה לא מכובד.”
“הוא אומר שזה יעזור לי לחיות יותר זמן. אלוהים אדירים — למה שארצה לחיות יותר?”
“תגידי לי שזה לא מסוכן,” אומרת נאדה ונוגעת בכתפה של זורה. “תגידי לי, דוקטור. עשרה אנשים בשני חדרים — חמישה במיטה, וכולם חולים כמו כלבים, עד האחרון שבהם.”
“למה שארצה לחיות יותר זמן אם אני צריך לאכול — אורז וְ — איך קוראים לזה? שזיפים מיובשים.”
“לא שאני רומזת שכולם אצלכם ישנים ככה. ישנים חמישה במיטה — אני לא אומרת את זה בכלל, דוקטור.”
“לעזאזל עם השזיפים המיובשים שלך.”
“שמעתן פעם דבר כזה?” שאלה נאדה את שתינו וניגבה את ידיה בסינר. “שמעתן?”
“לא,” אומרת זורה בנימוס.
“זה לא בסדר,” היא אומרת שוב. “ועם הנרתיקים האלה שמסריחים עד לב השמים. מי שמע דבר כזה — אצלנו הקתולים אין דברים כאלה; אצל המוסלמים אין דברים כאלה.”
“ואצל האנשים האלה יש, וזה לא ענייננו,” אמר ברבא איוואן, רציני פתאום, מסתובב על כיסאו להביט בה. “הם מתאכסנים פה — זה לא ענייני.”
“זה הבית שלי,” אמרה נאדה. “הכרם שלי.”
“מה שבאמת קשה זה הילדים,” אמר לי ברבא איוואן, רציני עכשיו. “הם חולים מאוד. וזה מחמיר.” הוא סגר את קופסת העוגיות ושם אותה בחזרה על המדף. “אמרו לי שהם לא ראו רופא — אני לא יודע, כמובן.” הוא עשה פרצוף, הקיש באגרוף על צווארו. “השקיקים בטח לא עוזרים, והם דוחים.”
“דוחים,” אמרה נאדה.
הם היו עלולים להמשיך כך אלמלא נכנס אחד החופרים, נער צרוב שמש כבן שלוש־עשרה, לבקש חלב. הוא התבייש לבקש, ונוכחותו הוציאה את כל האוויר ממִרמורה של נאדה, והיא לא חזרה לנושא גם אחרי שעזב.
אחרי ארוחת הערב ברבא איוואן הוציא את האקורדיון שלו לנגן לנו כמה שירי מִפקָד ישנים שלמד מסבא שלו. קטענו את ניסיונותיו ושאלנו אותו מתי נבדק אצל רופא בפעם האחרונה והצענו לבדוק אותו, להקשיב לדופק ולמדוד לו חום ולחץ דם לפני השינה.
מאוחר יותר, למעלה, היו עניינים בוערים יותר: הניאגרה לא עבדה, והמים בכיור היו קרים. דוד החימום לא פעל. זורה, שלא מוכנה לוותר על מקלחת, ניסתה בכל זאת. עמדתי ליד החלון בזמן שזורה צווחה תחת המים הזורמים, ולא יכולתי לראות את הכרם, אבל יכולתי לשמוע את נקישת האתים מתחילה שוב, את צלילם הגבוה של קולות שנשמעו כמו ילדים. הציקדות סילסלו משיח ההרדוף מתחת לחלון, וסנוניות חגו בקשתות גבוהות מעט מחוץ לטווח אורות הבית. עש אפור מנומר התכווץ בפינה חיצונית של הכילה. זורה יצאה מחדר האמבטיה והודיעה, במידה של ניצחון, שהפּלאיֶיר החלוד באמבטיה נועד להרים את הפין שפותח את ברז המקלחת. היא אספה את שערה הרטוב בקוקו ובאה לעמוד ליד החלון. “הם חופרים כל הלילה?” היא אמרה.
לא היה לי מושג. “הם בטח פועלים,” אמרתי. “הבּרבּא בטח מחזיק אותם פה מעבר לעונה מתוך איזה חסד.”
התובע הכללי ניסה להשיג אותה פעמיים באיתורית כשהיתה במקלחת.
“את צריכה להתקשר אליהם,” אמרתי.
היא עישנה סיגריה של ערב, החזיקה את המאפרה בידה החופשית ובחשה באפר בקצהָ הזוהר של הסיגריה. “מבחינתי אין לי מה לומר עד שאדבר עם סבא שלך,” אמרה זורה. היא חייכה אלי, נשפה את העשן בזהירות מבעד לחלון, נופפה אותו מפנַי בידה.
היא כבר עמדה לשאול מה לא בסדר, אז אמרתי, “נשכנע אותם לבוא למרפאה מחר,” ונכנסתי למיטה. זורה גמרה את הסיגריה, אבל המשיכה להסתובב, להביט מבעד לחלון. אחר כך בדקה את דלת החדר.
“את חושבת שהם נועלים למטה?”
“בטח לא,” אמרתי. “הדלתות כאן בטח פתוחות לרווחה, והרוח מעיפה פנימה את כל האנסים מהמיליציה.”
היא כיבתה את האור באי־רצון, ובמשך זמן ארוך שרר שקט. היא היתה ערה והביטה בי, ואני חיכיתי שתשקע בשינה כדי שלא אצטרך לחשוב על משהו לומר.
למטה, קולו מעומם במגבת המכסה את כלובו, התוכי אמר: “לרחוץ את העצמות, להביא את הגופה, להשאיר את הלב מאחור.”
אין עדיין תגובות