כתיבתו הססגונית של לאוניד פקרובסקי, דמויותיו התמימות והמתוחכמות בו־זמנית, הממשות והבדיון השלובים זה בזה, מעניקים לסיפוריו הקצרים ומלאי המעוף אופי […]
שמוליק
לעתים קרובות אני חושב על מעשי חסד. וכשהמחשבה הזאת עולה במוחי, הזיכרון שלי מתגייס לטובתי. הוא שולף מהמחסנים שלו משפטים שאמרו הגדולים ביותר – למשל, סוקרטס: אין דבר יפה, היכן שאין טוב ומועיל. או אמירתו של לוקיוס אנאוס סנקה: מי שעושה טוב לאחר, עושה טוב לעצמו; לא מבחינת ההשלכות, אלא בעצם המעשה, מכיוון שהידיעה על המעשה הטוב, מספיקה כדי לגרום שמחה גדולה.
הטענה של סנקה עמוקה מאוד. היא עוזרת להתגבר על המכשול היחיד שניצב בדרכו של המעשה הטוב: האפשרות לקבל רע בתמורה. וסנקה דווקא מדבר על כך שכשאתה עושה מעשה טוב לזולת, לא צריכה להיות לך שום מטרה מלבד המעשה הטוב עצמו. ככל שאתה מרבה לעשות מעשים טובים, כך אתה מקבל יותר, מכיוון שכאמור – הידיעה על המעשה הטוב, כבר יש בה כדי לגרום שמחה גדולה.
והנה, גם לי קרה לא מזמן מקרה, כאשר בתגובה למעשה טוב שעשיתי קיבלתי גערות ואף נחשדתי במעשה בלתי הולם. למרות זאת שמחתי מאוד ששחררתי בנאדם מבעיות וצרות גדולות מאוד – אף שהוא לא היה אדם ממש מוסרי.
זה מה שקרה: אני מגיע לעבודה, פותח את הדלתות בבניין שברחוב דובנוב 10, בו אני עובד כשומר. אחר כך שותה תה ומאזין לחדשות הבוקר. פתאום נכנסת ללובי אישה צעירה. היא נראית נסערת. וכך היא מספרת:
“אתמול בערב, אבא שלי היה כאן אצל רופא כירורג, פרופסור ק’. הוא היה המטופל האחרון באותו יום. אחרי הביקור אבא הלך הביתה. גם הפרופסור הלך, לאחר שנעל את המרפאה שנותרה ריקה. כשאבא שלי חזר הביתה הוא גילה שהארנק שלו איננו. תגיד, אף אחד לא החזיר אליך ארנק ללובי?”
“לא,” אני אומר, “אף אחד לא החזיר לפה ארנק. אבל עכשיו צריך להגיע המנקה. אז חכי קצת.”
“אני מאוד ממהרת לעבודה ולא יכולה לחכות. זה מספר הטלפון של אבא שלי. קוראים לו שמוליק. הוא יושב בבית ומחכה לדעת מה קורה.”
רשמתי את מספר הטלפון ואת שמו של אביה, שמוליק. האישה הצעירה הלכה לדרכה. כעת צריך לומר כמה מילים על המרפאה, הממוקמת בקומת הקרקע של הבניין. היא שייכת לקופת חולים מכבי. עובדים בה רופאים מומחים ברמה הגבוהה ביותר, אבל הם נמצאים בדרך כלל רק אחרי הצהריים. בחלק הראשון של היום, אותם מומחים עובדים בבתי חולים שונים. בבקרים מנקה את המרפאה עובד אריתראי בשם זָרָאי – והנה הוא בדיוק מגיע. אני מקבל את פניו: “שלום זָרָאי!”
“שלום!”
אני מסביר לו שאתמול בערב אחד המטופלים איבד פה ארנק, שאולי נפל בזמן הבדיקה במרפאה של פרופסור ק’. אם הוא ימצא את הארנק, שיביא אותו אליי. כעבור חצי שעה זָרָאי מביא לי את הארנק.
“צילמתי את הארנק,” הוא אומר, “ושלחתי את התמונה לבוס שלי. ספרתי את הכסף. יש כאן חמש מאות שבעים שקלים.”
אני לוקח מזָרָאי את הארנק. ארנק עור ישן ובלוי, בצבע שחור. אני פותח אותו: אכן, חמש מאות שבעים שקלים, ומשהו כמו שבעה כרטיסים שונים, ביניהם שני כרטיסי אשראי, רישיון נהיגה וכרטיס של קופת חולים מכבי.
“אתה יודע מה,” אני אומר לזָרָאי, “בוא ניגש ללובי המרכזי של מתחם בית אמות משפט ונספר הכול לדויד, האחראי על השומרים.”
זָרָאי ירד לקומת הקרקע, נעל את המרפאה, והלכנו שנינו ללובי המרכזי. דויד שיבח את זָרָאי על כך שמצא את הארנק, ואמר שמגיע לו בונוס קטן – משהו כמו שלושים או חמישים שקלים. זָרָאי המוחמא חייך והודה לדויד על המילים הטובות. אלו העובדות בסיפור האבדה והמציאה של ארנק העור הישן והשחור, השייך לשמוליק, שהיה עדיין אלמוני בשבילי. ההמשך יצביע על כך שכל המעשים של זָרָאי ושלי בוצעו ברמת דיוק גבוהה מאוד. אחר כך קצב האירועים נעשה מואץ. זָרָאי הלך. חזרתי למקום שלי בלובי והתקשרתי לשמוליק. ענה לי קול נמרץ למדי, אם כי לא צעיר.
“שמוליק?”
“כן, שומע!”
“מצאנו את הארנק שלך!”
“אגיע בעוד עשרים דקות,” מודיע שמוליק בקול ענייני.
“אם תגיע מרחוב דובנוב, אני אפתח לך את השער ותוכל לחנות בחניון.”
“אין צורך! אגיע עם אשתי, והיא תחכה לי במכונית.”
מוזר: הטון של שמוליק היה קשוח וענייני, בלי שום שמחה על מציאת הארנק ונטול כל גוון של הכרת תודה.
כעבור חצי שעה מופיע בלובי גבר נמוך קומה וקירח כבן שישים וחמש, לבוש במעיל חורף ומכנסי ג’ינס ונועל נעלי ספורט של אדידס. הוא ניגש לדלפק. לא אומר שלום.
“אני שמוליק!”
אני מושיט לו את ארנק העור השחור והמרופט. הוא פותח אותו מייד וסופר את הכסף, בלי לבדוק את כרטיסי האשראי.
“חסרים פה שש מאות שקלים,” הוא מכריז, “שלושה שטרות של מאתיים.”
“למה דווקא שש מאות, ולא ארבע מאות או שמונה מאות?” אני שואל.
“לא,” הוא אומר, “בדיוק שש מאות: שלושה שטרות של מאתיים.”
“ולאן הם נעלמו, לדעתך, אם הארנק שכב כל הלילה במרפאה של פרופסור ק’, ובבוקר המנקה מצא אותו ומייד נתן לי אותו? מי יכול היה להוציא שש מאות שקלים?”
“זה מה שאנחנו צריכים לברר!”
הוא תחב את הארנק לכיסו והלך ללובי המרכזי, למנהל המשמרת דויד, כדי לברר מי גנב לו שש מאות שקלים.
ישבתי בלובי חפוי ראש. חשבתי לעצמי שכשבנאדם מאבד חפץ כלשהו – בעיקר ארנק עם כסף וכרטיסי אשראי – הוא רואה בכך צרה גדולה. בשבילי, ארנק זה בכלל מקור לדאגות בלתי פוסקות. יש לו מקום מוגדר: או בכיס או בתיק. וכשלפעמים, בהיסח הדעת, אני מניח אותו במקום אחר, ואחר כך מנסה לשלוף אותו ונתקל ברִיק מעורר בעתה – לבי צונח. חרדה אוחזת בי: איפה? איפה שכחתי את הארנק? כעבור זמן מה אני מוצא אותו, מחזיר אותו למקומו, ולבי מתמלא שמחה על כך שלא איבדתי אותו ולא גנבו לי אותו, אלא בסך הכול פישלתי קצת. אז למה רק מחשבות על איבוד הארנק גורמות לי בהלה כזאת? מכיוון שהדמיון מצייר לי את הדרגה הגבוהה ביותר של הסכנה: הארנק נופל לידיים עוינות של פושע מיומן. בעל הידיים האלה – אני ממשיך לצייר בדמיוני את עלילת האימה המדומה – רץ מייד לחנות כלשהי, או לסופרמרקט, ומספיק לקנות דברים שונים בסכום של אלפיים שקלים, או אפילו ששת אלפים. ברור למה הוא ממהר: הוא צריך להספיק לשדוד את בעל הארנק עוד לפני שיודיע לחברת האשראי על אבדן הכרטיס.
לפעמים, בקופה, מבקשים מספר תעודת זהות, ולפעמים לא. אם ישאלו – הנה הוא: מופיע על רישיון הנהיגה. כך פועל המנגנון הזה, של שאיבת כסף מיידית מחשבונו של מי שאיבד את הארנק, ויחד אִתו גם את כרטיס האשראי. וזה עוד לא הכול: גם עם רישיון הנהיגה ניתן לבצע סוגי פשע שונים. לכן מי שאיבד את הארנק כל כך אסיר תודה לאלה שמצאו אותו וטרחו להחזיר.
המקרה הזה, של מציאת חפצים שאבדו, הוא לא הראשון אצלי: פעם, בחניון של סופרמרקט גדול, מצאתי טלפון נייד יקר מאוד. התקשרתי ממנו לאחד המספרים, אל אישה כלשהי. אמרתי שמצאתי את הטלפון הנייד ששייך, ככל הנראה, למכר או לקרוב משפחה שלה. כעבור כמה דקות – צלצול טלפון. נשמע קול עליז. מסרתי את הכתובת שלי. הגיע בחור צעיר – חייכן, שמח. חיבק אותי. קרא לי כל הזמן “אחי”, ונתן לי במתנה חולצה לבנה, ארוזה בשקית ניילון. היא עדיין מונחת אצלי בארון, באותה שקית.
כמובן, כשאדם עושה מעשה טוב – כפי שאמר סנקה – לא צריכה להיות לו שום מטרה, מלבד אחת: לעשות טוב. אבל אני מודה שבזמן ששמוליק עשה את דרכו מביתו לדובנוב 10, כדי לקחת בחזרה את הארנק שלו, דווקא כן חשבתי שאם מרוב שמחה הוא יציע לי סכום כסף כלשהו, אפילו סכום קטן, אני כמובן אסרב; אבל אם הוא יציע לקנות לי כאות תודה בקבוק יין, אשמח לשתות אותו יחד עם השומרים האחרים במשמרת, לחיי שמוליק והארנק שלו.
בינתיים, בלובי המרכזי של בית אמות משפט, שמוליק צעק על מנהל המשמרת דויד, עם מבט תזזיתי בעיניו הקטנות, תוך שהוא מנופף בידיו ולא נותן לדויד להכניס מילה.
“איפה עוד שש מאות שקל? שלושה שטרות של מאתיים. אני לא מתכוון לשתוק על זה. אפשר בקלות לברר מי לקח אותם. זה יכול להיות או המנקה או השומר שקיבל ממנו את הארנק!”
“או פרופסור ק’…” ניסה דויד להתבדח.
שמוליק זרק מבט זועף ויצא מבעד לדלת המסתובבת, לרחוב שאול המלך.
כעבור שלוש שעות הוא חזר. המרפאה של מכבי כבר הייתה פתוחה. שמוליק שוחח עם המזכירה במשך כחצי שעה. אחר כך עלה מקומת הקרקע וניגש לדלפק.
“כתבתי בינתיים שלושה מכתבים,” הוא אומר לי. “לדירקטוריון של חברת בית אמות משפט, לקופת חולים מכבי ולמשטרה. עבדתי בתפקיד ניהולי, אני מכיר מצוין את החוקים ויודע איך לקבל את הכסף שלי, בעיקר כסף שנגנב ממני.”
הבטתי אל תוך עיניו של שמוליק. התמזגו בהן שתי תכונות האופי העיקריות שלו: ברק קר של היעדר בושה, וערמומיות חלקלקה ותזזיתית. הצלחתי מייד לקלוט אותו. מדובר במתלונן סדרתי. על כל דבר הוא רץ למשטרה או לבית המשפט. ובמקרים רבים, שאדם נורמלי היה עובר עליהם לסדר היום, הוא מצליח לקבל פיצוי כספי. למשל, אם מלצר ישפוך בטעות קפה על בגדיו של הלקוח. והנה, מקרה אמתי ששמעתי עליו: לקפה אלתרנתיב, שממוקם בסמוך ללובי שלי, נכנסה אישה במיטב שנותיה. היא נתפסה בזיז כלשהו, שלא ברור איך צץ שם. מכנסי הג’ינס שלה נקרעו מעט. בדיוק כמו שמוליק, היא צעקה שהיא לא תשתוק על הביזיון הזה ותכתוב מכתב תלונה. בעל בית הקפה, רונן החכם, לא התווכח, אלא אמר בשקט שמכיוון שנגרם לה נזק כאן בקפה, היא תקבל ארוחה על חשבון הבית. הוא הביא לה תפריט. האישה אכלה כיד המלך והזמינה מנות בשווי של חמש מאות שקלים, כולל כוס יין.
ובכן, שמוליק כתב שלושה מכתבים. התחלתי לנתח את הסיטואציה הזאת, שבשבילי היא אבסורדית ובשביל חברת בית אמות משפט והמשטרה היא די ריאלית. זה לא עניין של שש מאות שקלים, שאפילו בשבילי – שמרוויח משכורת מינימום – זה לא סכום עתק. אלא זה הפחד שאאבד את מקום העבודה. להישאר בלי הלובי, שהוא אחד הטובים ביותר במזרח התיכון.
והנה תוצאות הניתוח הזה: הגיעה אישה צעירה, בתו של שמוליק, וסיפרה על אבדן הארנק. כבר מלכתחילה יש פה מזל גדול. ידעתי מראש על מה שקרה, ועוד לפני שזָרָאי פתח את המרפאה הודעתי לו על כך. מבחינה פסיכולוגית, זה היה בשבילו איתות, שלא יעלה בדעתו לקחת שום דבר מהארנק. הגורם הפסיכולוגי השני הוא מצבו של העובד האריתראי בישראל. זָרָאי, שחצה את הגבול באופן לא חוקי כשהוא משאיר באריתריאה אישה ושלושה ילדים, ממש לא היה מעוניין להסתבך עם המשטרה. לכן הוא צילם את הארנק ושלח את הצילום לבוס שלו. ולבסוף, אני. איך שלא תסתכלו על זה, אני נקי. כל מעשיי שקופים, והתרחשו מול עיני אחרים. זָרָאי יאשר שאני לקחתי ממנו ארנק עם חמש מאות שבעים שקלים. אותו דבר יגיד גם דויד, מנהל המשמרת. על אחת כמה וכמה שמוליק, שקיבל ממני את הארנק. לא, אין לי מה לחשוש שיאשימו אותי בגנבה של שש מאות שקלים, ושאאבד את משרת הזהב הזאת, בלובי הטוב ביותר שיש, בבניין שברחוב דובנוב 10.
ודבר אחרון. בעולם מתרחשים מיליוני אירועים שמטרתם לא לגמרי ברורה לנו. אבל ישנם מקרים – כמו מה שתיארתי כאן – שבהם המטרה של אלוהים ברורה לחלוטין. כל החוליות בשרשרת הזאת: הביקור של שמוליק אצל פרופסור ק’, בשעה מאוחרת, בקליניקה של מכבי בדובנוב 10; ההגעה המוקדמת של בתו ללובי; העובד האריתראי זָרָאי, שחצה באופן לא חוקי את הגבול עם מצרים ומצא עבודה בקליניקה של מכבי; אני, שהייתי בדיוק במשמרת בלובי ומסרתי לשמוליק את הארנק; ואפילו פרופסור ק’, שהיה לפרופסור רק בשביל לקשט בתואר שלו מבחינה אסתטית את הסיפור – כל החוליות בשרשרת הזאת התחברו למטרה אחת: שאכתוב סיפור על מעשי חסד. מכיוון שהחסד הוא אלוהים עצמו.
אין עדיין תגובות