החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

ערב אחד במועדון

מאת:
הוצאה: | 2020 | 99 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

סימון נרדיס היה פסנתרן ג’אז מבטיח. ואז הוא ברח. ערק. הפנה עורף לג’אז ולכל הקשור בו. ללילה, למועדון, לאלכוהול, לנשים.

שנים רבות מאוחר יותר, אחרי שהעביר את חייו כמומחה למערכות חימום תעשייתי, נקלע סימון שוב, ערב אחד, למועדון.

ערב אחד במועדון הוא סיפור על אהבה מאוחרת. רומן מלא תשוקה לג’אז, בעקבות הג’אז, בקצב הג’אז.

כריסטיאן גאיי (2013-1943) היה סופר צרפתי, פסיכואנליטיקאי ונגן סקסופון.

מקט: 4-249-50749
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1.

הפסנתר לא היה תחביב בשביל סימון נרדיס. הוא היה הרבה יותר מזה. הפסנתר היה בשבילו מה שהציור היה בשביל אנגר. הוא הפסיק לנגן כמו שאנגר יכול היה להפסיק לצייר. במקרה של אנגר זה יכול היה להיות מצער. זה היה מצער במקרה של סימון נרדיס.

אחרי שערק, הוא חזר למקצועו הקודם. התירוץ היה שהוא צריך לאכול. לגור איפשהו, להתנקות. במובן של לנקות את מצפונו. העיקר להתנהג יפה. ג'אז לא בדיוק מעודד אנשים להתנהג יפה. סימון נרדיס היה פסנתרן ג'אז. אנו מוצאים אותו כאן, היום, לפני סוף־שבוע ארוך, כשהוא כבר נשכח, נעלם, נמחק מן העולם.

המפעל שבא לעבוד בו נמצא על שפת הים. מעולם לא הובילה אותו עבודתו לאתרי החופשות שלנו. לראשונה מצא את עצמו מוצנח למקום שהוא גם אזור תעשייה וגם אזור נופש. נוכחות הים אינה בלתי חשובה. היה לה תפקיד בסיפור הזה.

העבודה של סימון נרדיס. אני אקרא לו סימון. זה פשוט יותר. הוא היה חבר שלי. העבודה שלו הייתה לחמם, לא את האווירה במועדון או את לב מאזיניו, אלא לחמם האנגרים, מחסנים, בתי־מלאכה או מעבדות. לשמר בטמפרטורה מתאימה את מצבם התקין, את קיומם ואת חייהם של פועלים, של חומרים יקרים, ואפילו של חיות.

סימון למד את המקצוע כשעוד היה רק פסנתרן צעיר חובב שהופיע בחגיגות כפריות עלובות. הוא עזב אותו כשנהיה פסנתרן מקצועי. הוא חזר אליו כשהפסיק לנגן מטעמי בריאות. נקרא לזה טעמי בריאות. ברור שזה היה יותר מסובך.

לתחזק מערכת חימום תעשייתית, ובמיוחד לווסת אותה, גם זה די מסובך. הפרטים הטכניים לא מעניינים אף אחד. ובכל זאת צריך להזכיר אותם. בגללם איחר סימון את הרכבת בפעם הראשונה.

התעוררו בעיות. צריך היה לפתור אותן, בַּמקום, מהר מאוד. היינו יום לפני סוף־שבוע ארוך. אי־אפשר היה לחכות ארבעה ימים. חומרים עדינים ביותר, רגישים לשינויי טמפרטורה, היו עלולים להתקלקל. כל זה היה שווה הון.

מהנדס הבית לא הצליח להתגבר על זה. הוא לא איתר את הגורם לתקלה. הוא קרא לסימון לעזרה. סימון כמובן אהב את זה, להיות לעזר, לחוש להציל את לקוחותיו, זה הפך את העבודה הזאת לנסבלת. מן הסתם, ובכל זאת. היינו ביום חמישי בערב. סימון היה אמור לנסוע לכמה ימים עם סוזן, אשתו, לאימא של סוזן, החותנת שלו, הסיפורים הרגילים.

אגיע מחר ברכבת של 10:40, אמר למהנדס, בוא לאסוף אותי, ואל תדאג, יהיה בסדר. אתה באמת חושב? שאל המהנדס. המשרה שלו הייתה בסכנה. ברור, אמר סימון, זה בטח כלום, צריך רק למצוא. טוב, נתראה מחר, תשתדל לנוח, אמר המהנדס, יודע בלבו שהבחור הנחמד הזה עומד לבלות שם את הלילה.

למחרת אחר־הצהריים, לקראת השעה ארבע, כלומר בערך שעה לפני שסימון אמור היה לעלות על הרכבת, הבעיה לא נפתרה עדיין. הגורם אותר, אבל המערכת סירבה לפעול. עניין של תרמוסטט שלא הגיב, או הגיב בקושי, או כשבא לו, והעביר הוראות שגויות. צריך היה למצוא את הסיבה.

אני עומד לאחֵר את הרכבת, חשב סימון, ובעודו חושב, הביט בבן־שיחו, שבעצמו הביט בסימון וחשב בלבו: הוא ישאיר אותי לבד, הוא צריך להגיע לרכבת. מתי הרכבת הבאה? שאל סימון. לא יודע, אמר המהנדס, נראה לי בערב, די מאוחר. טוב, אמר סימון, אסע ברכבת של הערב, חייבים לפתור את זה.

המהנדס התרגש: נפלא, הוא אמר, וכדי להודות לסימון טפח לו על השכם. השמחה מקרבת בין אנשים. הוא התנצל. איזו הקלה. מרוב הכרת תודה כבר לא ידע מה לומר. סימון חסך לו את החיפוש: אני צריך להודיע לאשתי, אמר, אפשר להשתמש בטלפון?

שני הגברים התהלכו הלוך ושוב בין החדרים המאיימים להתקרר לבין משרדו של המהנדס. שולחן העבודה היה מכוסה תוכניות. המהנדס הרים קצה משתפל של שרטוט חשמלי ענק וכחול. הנה הטלפון, אמר, ונסוג בדיסקרטיות.

הוא ניצל את הזמן כדי לסדר את השיער. כבר שעתיים שהוא מתאפק. הוא לא רצה להיעדר אפילו לרגע. להיראות לא מתעניין בבעיה, ולו לשנייה. זה טיפשי. אפשר בהחלט להמשיך לתהות מול מַשתנה או מול מראה, זה אפילו מיטיב עם המחשבה, כך אומרים, אבל נעזוב.

סוזן הייתה עדיין בעבודה בשעה הזאת. סוזן הייתה מנהלת. אקרא לה סוזן. זה פשוט יותר. היא הייתה חברה שלי. אשתו של חברי סימון נהפכה גם היא לחברה. זה לא תמיד כך אבל כך היה. קורה שאשתו של חבר שלך רואה בך אויב. לא כך היה. האויב היה הג'אז. הוא כמעט הרג את בעלה.

סוזן ניהלה את הניירת ואת החשבונות באולם מכירה של יצרנית רכב. הטלפון צלצל במשרדה. היא לא הייתה שם. היא הייתה אצל הבוס. היא הייתה זקוקה לחתימה. היא יצאה והשאירה את הדלת פתוחה. אחד מעמיתיה שמע את הצלצול ממקומו. הוא ניגש לענות.

מאדאם נרדיס יצאה, אמר. על השאלה אם להרבה זמן השיב אני לא יודע, ואז פתאום נזכר שסוזן, כשעברה לידו, אמרה לו אני אצל הבוס, אבל הוא עצמו היה מותש מרוב עבודה, הוא אפילו לא הרים את הראש, רק הניע אותו כאומר, בסדר, בסדר.

היא אצל המנהל, אמר. תגיד לה שתחזור אליי, אמר סימון, אני אתן לך את המספר, חכה רגע. הוא הסתובב כדי לברר. המהנדס עדיין לא חזר מהשירותים. סימון קרא לו. בקול רם יותר משהתכוון. מן הסתם מרוב לחץ. המהנדס הופיע בריצה, נראה מרוצה, הוא חשב שסימון מצא את הפתרון. סימון שאל: מה המספר כאן?

סוזן יצאה מהמשרד של הבוס, ואז הסתובבה חזרה. היא החזיקה, צמוד אליה, את תיקיית החתימות. אגב, אדוני, היא אמרה, אל תסמוך עליי הערב, אני אוספת את בעלי מהרכבת.

היא חזרה למשרדה. העמית קרא לה. קם, ניגש אליה. הוא החזיק בידו נייר. בעלך ביקש שתתקשרי אליו למספר הזה, אמר. אוף, חשבה סוזן. היא סגרה את הדלת והתקשרה לסימון.

אל תגיד לי שאתה מוכרח להישאר, אמרה, בבקשה אל תגיד את זה. לצערי כן, אמר סימון, זה בדיוק מה שאני אומר, אבל לא להרבה זמן, אעלה על הרכבת בערב, אל תבואי לאסוף אותי, בטח אגיע מאוחר מאוד.

באיזו שעה? שאלה סוזן. לא יודע, אמר סימון, אף אחד פה לא מסוגל להגיד לי. סימון הביט במהנדס. הלה הניח שהכוונה אליו. סימון הצמיד את ידו לשפופרת. המהנדס הבין. הוא השיב בתנועת יד.

תכף יגידו לי, אמר סימון. אם יש לך שנייה אל תנתקי, או שאתקשר אלייך חזרה, איך שאת רוצה. טוב נו, מה חוץ מזה, איך את, הכול בסדר? מוצפת בעבודה, אמרה סוזן. מסכנה, אמר סימון. באמת מסכנה, אמרה סוזן. רק רגע, אמר סימון, הנה אומרים לי.

22:58, הודיע המהנדס.

אקח מונית, אמר סימון, אל תחכי לי, לכי לישון. בסדר, אמרה סוזן, ותנסה לא לפספס אותה הפעם, אל תשכח שאנחנו נוסעים.

תחושה מטרידה אפפה אותה אבל סוזן סילקה אותה מעליה, ושבה וצללה בָּעבודה. בסוף אני יכולה להישאר קצת הערב, אמרה לבוס שלה. הוא בדיוק נכנס להתייעץ איתה על איזה תיק, בלי לדפוק בדלת. בדברים רבים היא הבינה יותר ממנו. האמת שבלעדיה הוא היה אבוד.

גם סימון היה אבוד בלעדיה. לפחות בעבר הוא היה אבוד בלעדיה. אבוד במובן אבדון. בלעדיה הוא היה מת.

לפני הרבה זמן, כששהה בחו״ל, התקשר אליה סימון באמצע הלילה מחדר מלון. הקול שלו נשמע כמו המוות. סוזן חשה בסכנה. היא נסעה להביא אותו. החזירה, נעלה, טיפלה.

שעת הרכבת ידועה. עניין החזרה מוסדר. שני הגברים שבו לעבודה. הפרטים הטכניים לא מעניינים אף אחד. רק נגיד שמהר מאוד הם הבינו למה המערכת לא עובדת. ואז הבינו איך לגרום לה לעבוד. כל זה נמשך שעתיים.

אתה בטח מת מרעב, אמר המהנדס. הוא עצמו מת מרעב. סימון הסתכל עליו בלי להגיב, מותש, קרוב לִפרישה. הם יצאו מהמפעל בין האחרונים.

סוזן יצאה האחרונה מאולם המכירה. היא ננעלה שם. זה קרה לה לעתים קרובות. כשאני עובדת, אני לא שמה לב לשעון, נהגה לומר. וסימון הרי לא חוזר. אז לא הייתה לה סיבה לדאוג לזמן.

השומר היה צריך לשוב ולפתוח את דלת האולם כדי לשחרר אותה. ערב טוב, מאדאם נרדיס, אמר, ונגע עם האצבע במצחיית הכובע, בטח ראה אותה בטלוויזיה, את התנועה הזאת, תנועה של שוטר אמריקאי, וסוף־שבוע נעים.
בצרפתית מופיע הביטוי violon d'Ingres ("כינורו של אנגר"), שמשמעותו תחביב או עיסוק נוסף של אדם המומחה לאמנות אחת באמנות אחרת. מקורובצייר ז'אן־אוגוסט־דומיניק אנגר (1867-1780), שהיה גם כנר חובב, ואף ניגן כינור שני בתזמורת הלאומית של טולוז. [חזרה]

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.