החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ארץ האש

מאת:
מספרדית: שוש נבון | הוצאה: | 2011 | 245 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

ארץ האש הוא קודם כל רומן בממדים אפיים. הספר עוקב אחר מסעותיה של משלחת אנגלית לארץ האש – האזור הדרומי ביותר ביבשת אמריקה – על מנת לכבוש ו"לאלף" את ילידי המקום. במתח בין ציביליזצייה למסורת, בין קדמה לפרימיטיביות, שתי החברות – האנגלית והאבוריג'ינית – מתחרות זו בזו על המרחב ועל צדקת הדרך. מי הוא כאן המפותח? מי הוא המתורבת? התשובה תלויה בהחלטת הקורא.

ארץ האש מספר, בעצם, את סיפורו האמיתי של ג'מי באטון, נער ילידי תושב הפטגוניה, שמובא בשנת 1830 למלוכה האנגלית לצורך חינוכו היסודי מחדש, על פי כללי החברה הפרוטסטנטית. חזרתו של באטון אל הנחלה שלו, פותחת במאבק ערכי וחזיתי מול הכוחות הכובשים, ובפרט מול הפטרנליזם האנגלי שניסה לשנות את צורת חייהם ואת השקפת עולמם של הילידים. התוצאה היא ספר המחדש את רומן ההרפתקאות של פעם, בכך שמציב אותנו מול צורות כתיבה שונות בטקסט אחד, ובכך שהוא בנוי סביב קולות רבים, שאינם נושאים אמת אחת, אלא ששואלות שאלות מוסריות המטופלות בפיקחות, וששיאם במשפטי ראווה היסטוריים ובלתי נשכחים המתקיימים באיי מלווינס בחלוף העמודים המרגשים של הספר.

סיפורו האמיתי של ג'מי באטון, נער יאמני תושב וולאיה שבפטגוניה, קנייתו תמורת כמה כפתורים והבאתו בשנת 1830 לאנגליה על ידי קפטן פיצרוי, נכתב מחדש בידי ג'ון גֵבָרָה – תושב הפמפה הארגנטינית, בנם של חייל אנגלי וקריאולית קתולית – שחוזר ונזכר בקורותיו כנער סיפון באוניית ה"ביגל" המפורסמת, במכתב עבור קצין ימייה אנגלי.

המְספר חוזר כמה פעמים במהלך חייו לאזור הפראי של איי המלווינס, ארץ האש וכף הורן, עם גלי הים המפלצתיים והאקלים הקפוא שבהם, ופוגש שוב ושוב בבאטון. פגישתם האחרונה מתרחשת לאחר המשפט המוזר שהתרחש באיים, שבו הואשמו הילידים בטבח מיסיונרים נוצרים ושבו העיד באטון.

סילביה איפָּרָגירֶה יצרה את דמותו של גֵבָרָה והציבה אותו בתוך קלחת האירועים ההיסטוריים, שמצוירים ומשוחזרים בכתיבה הפואטית והמיוחדת של הגיבור. היא סופרת חשובה ביותר בנוף הספרותי הארגנטיני. כתיבתה המיוחדת בספר זה זיכתה אותה בפרסים ובביקורות נלהבות, ויצירותיה תורגמו לשפות רבות.

מקט: 4-249-2216
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר
ארץ האש הוא קודם כל רומן בממדים אפיים. הספר עוקב אחר מסעותיה של משלחת אנגלית לארץ האש – האזור הדרומי […]

גיליון ראשון

[לוֹבּוֹס, 1865]

היום, בתוך כל הלא כלום הזה, אירע מקרה בלתי רגיל. לעתים כה רחוקות יפר המישור את חדגוניותו האינסופית, וכאשר הנקודה המתנדנדת באופק גדלה והייתה לרוכב, וכשניתן להסיק שיעדו הוא הבתים העלובים האלה, קוצר הרוח כבר הורה לנו לחכות לו. אם אפשר לכנות קוצר רוח את המבט הדומם והעיקש הנעוץ באופק. נכון שהיה זה אירוע חריג, אבל את חשיבותו האמיתית, החשיבות ששעות אחדות אחרי כן הוא יקבל עבורי, לא יכולתי אפילו לדמיין כאשר ראיתי אותו מביתי, המרוחק פרסה אחת מהאחרים, מתקדם היישר אלינו. אני אומר אלינו כשאני מתכוון לקומץ השכנים הפזורים היוצרים את הכפר שאנחנו מכנים בשם לוֹבּוֹס. אחרי כמאה וחמישים מטרים ראיתיו משנה כיוון מערבה, יכולתי להבחין בצדודיתו ובצבע הערמוני של סוסו. הייתה זו שעת צהריים. כבר בחנות, כך אמרו לי, שאל עלי האיש. הגישו לו משהו לאכול ולשתות בזמן שהלכו לקרוא לי.

מכתב על שמי בדואר הדרום, שפעמים מעטות, שלא לומר אף פעם, סוטה מדרכו עד לכאן. נער השליחויות ששלחו אלי הוסיף, מבלי לרדת מהסוס, את מה שאמרו לו להגיד: שרק לידיי יימסר.

הסתכלתי על האיש לפני שנכנסתי. נראָה פטפטן. הוא הביא אתו ידיעות על המלחמה עם פרגוואי שנשמעו לי חציין אמיתיות וחציין מומצאות, סיפור שספגו הנוכחים בלי לומר מילה, אבל תוך כדי שהם ממלאים מדי פעם את כוסו בג'ין, כרמיזה להנאתם מהסיפור. אבל עד מהרה הבחינו בנוכחותי. האיש נעמד על רגליו וניגב את פיו בגב כף ידו:

"אתה המייג'ור האנגלי?"

לפני שהספקתי לענות, האיש הזקן, שישב כהרגלו בפינה בירכתי החנות, אמר:

"לא, המייג'ור היה האבא, הגרינגוֹ. זה רק החבר גֵבָרָה."

שם המשפחה האנגלי של אבי, מַלוֹרי, הפך בסופו של דבר, בהגייה הארגנטינית השגורה, תחילה למז'ורי, ואחר כך, באופן מוזר, למייג'ור, כדרגה הצבאית; אבל לא אמרתי דבר.

האנשים כאן חסכנים במילים והסקרנות זרה להם, ובכל זאת, עבור שכניי הבורים, המכתב – כל מעשיו של האיש, החגיגיים משהו, החיפוש בשׂק האוכף והוצאת הניירות המצהיבים האלה הממועכים והחתומים; הסתכלותו בי כאילו מוטל עליו לאשר קשר כלשהו בין פניי לבין מה שהוא נותן לי, או כאילו בשל עצם חוסר ההבעה שלי הוא חושד שאינני הנמען – מסירת המכתב, היה בה משהו מסתורי. הנוכחים הביטו במסמך החתום בשעווה בחשדנות של אנאלפביתים, כפי שמביטים בחפץ שבכוחו לעורר פרץ של אירועים בלתי צפויים.

עכשיו אני יכול לומר בבטחה שהמכתב, האיש שהופיע ונעלם במישור ומה שסיפרתי זה עתה מתחילים להישכח אצלם בלא שיחושו בכך. כאן, בלובוס, חדגוניותם של הימים היא כנהר רב עוצמה ואִטי השוחק את העובדות עד להפיכתן לאבן מלוטשת, אחר כך לגרגיר חול, ולבסוף ללא־כלום. לגביי, עם זאת, התקיים חשדם של שכניי, והמכתב אכן הביא לשינוי לא צפוי. כראָיה לשינוי הזה אני מציין עובדה זרה לחלוטין לסדר הטבעי של ימיי והמתרחשת עכשיו לעיניי, על השולחן הזה: מעשה הכתיבה או ההחלטה לכתוב.

 

כשהלך השליח ונבלע שוב במישור, חזרתי הביתה בדהרה, קרעתי את החותמות וקראתי את המילים שנכתבו מעבר לאוקיאנוס. קראתי ושבתי לקרוא את המכתב, פעם אחר פעם. אחר הצהריים לקחתי את המקטרת ואת הטבק ועזבתי את הבית. צעדתי אל תוך המישור שהמושל בו הוא קִמרון השמים, המוחץ אותך. מעל, השמים הצבועים כחול זך; מתחת, המישור כעיגול שטוח. אַז'קס, כלבי, הוא עדי היחיד. הרוח מטאטאה את האדמה היבשה. להקת קורמורנים חוצה את האוויר מעל. חזרתי והסתגרתי בבית. קראתי שוב את מה שאני מתרגם כעת:

 

… בהיותך עד חשוב וישיר של המעשים, היינו רוצים שתכתוב תיעוד שלם על אודות הנסיעה ההיא, ועל מה שעלה מאוחר יותר בגורלו של האינדיאני האומלל שהנהיג את הטֶבח אשר בגינו נשפט באיים.

 

המכתב עורר בי תחושת אי נוחות גוברת והולכת. מהו סיפורו של "האינדיאני האומלל" הנדרש, זה של האיש ההוא הקרוי בפי האנגלים גֵ'מי בּאטוֹן אבל שאת שמו האמיתי, השם היאמָני שלו, כמעט איש לא ידע? של האינדיאני החבוש כובע צילינדר ועצמות לחייו מבהיקות תחת הכובע, האיש הלבוש מִכנף? מין רַכָּב גוצי וגרוטסקי, איזה באטון כנוע וחייכן העומד על אבני הריצוף המזוהמות של לונדון ומטיל מטבעות באוויר? או של הפרא מכֵּף הורן, העומד עירום תחת הגשם הדק הקפוא וגופו מצחין משומן כלב ים, קווּצות שׂערו הקשה סתורות ופניו מרוחות בשחור? או לבסוף, של האיש הזקן והשלֵו שראיתיו שוב שנים אחר כך על ספסל הנאשמים, במשפט שנערך באיים, שעיניו נטולות הפחד בארובותיהן השקועות מביטות בפעם האחרונה בלבָנים, באנשים שבאו מהמזרח. אכן, מוזר היה גורלו של ג'מי באטון מאז לקח אותו הקפטן כבן ערובה תמורת כפתורי צדף אחדים, אבל דבר לא "עלה מאוחר יותר בגורלו" של "האינדיאני האומלל".

אבל מעל או לפני הכול, העלה בפניי המכתב שאלות אחרות. כיצד הגיעו אלי? ואם נקבל את העובדה שהם ידעו איך למצוא אותי, מדוע התעכב המכתב כמעט שישה חודשים, כשהזמן הרגיל הוא לכל היותר חודשיים? הוא לא נפתח; אני הראשון שראה את תוכנו. כשהאפשרות הזאת נפסלה, העליתי בדמיוני את המסלול: ליוורפול או פליימות', כף וֶרדֶה, אולי האיים האַזוריים, ברזיל, נמל מונטווידאו, בואנוס איירס. באיזו נקודה במסלול הצפוי השתרבבה יד המקרה. המקרה והחדגוניות הם שני הבלתי משתנים של האוקיאנוס. שק הדואר נשאר אולי מתחת לסחורות שיועדו למסירה דחופה יותר; או שפרקו אותו בתוך האנדרלמוסיה של איזה נמל קודם לנמל היעד; או סביר יותר שמה שבסופו של דבר קרה הוא משהו אחר: המכתב הגיע ללא תקלות לבואנוס איירס, המען היחיד לבד משמי המצוין בנייר, ושם נשכח במשך חודשים. זה אף יותר מאפשרי – אופייני מאוד למחוזות האלה שבהם שוויון הנפש פולש, כמוהו כנהרות והעצים, לסדר הטבעי של הדברים – שאחרי מסע ימי כזה יישאר המכתב במשך חודשים במרחק כמה פרסות מיעדו הסופי.

כדי לפטור מאחריות את בני ארצי עלי לומר שאמנם אנשי הנמל מכירים אותי היטב, אבל רק לפני שנים אחדות חזרתי להשתקע בארץ. לכל זאת אני מוסיף שכשבגבול הצפוני מתחוללת מלחמה שהממשלה מצדדת בה בהתלהבות, מי יתעסק במכתב לאלמוני, לאדם שאפילו לא נמצא בחזית? אני בוחר בהסבר הזה: המכתב מעוכב בנמל בואנוס איירס, מישהו, במקרה, מזהה את שמי ומניח אותו בדואר הדרום.

 

עם רדת הלילה, כשהקירות החלו להכביד עלי, יצאתי אל המרפסת והנחתי לעצמי לעטות אט אט את החושך. המחשבה דילגה מההווה אל העבר, שלוחת רסן ועיוורת, כי הידיעה על מותו של הקפטן שאותה, בנוסף, הביא לי הנייר, הפתיעה אותי כנקיפת זעם בגב; מוות שחתום מטה, בין החותמות של משרד הימייה הבריטי, בידך, מיסטר מֶקדוּאֶל או מֶקדאוּנֶס. איני מצליח לפענח את שמך בקפל הנייר, וזה, אני מניח, כבר אומר משהו. החותמת הראוותנית וטלטולי הדרך הרבים שעברו על המכתב מונעים ממני לראות את חתימתך בבירור. באופן בלתי מספק אף יותר, כשם שאינני מצליח להציל מן הפקעת את אותיות שמך, כך איני מצליח להעניק לשם הזה פנים. פנים בלתי מוכרים במרחק אלפי מילים באחד מאינסוף המשרדים הסתמיים של משרד הימייה. את המקום הזה, לפחות, אני מצליח לזכור בפרוטרוט. הכרתי את מסדרונות השיש ואת התקרות המעוטרות שתחתן היה הקפטן מדבר בזהירות עם הבעלים של האימפריה, והכרתי גם את המדורים נמוכי הדרג שבהם פקידים צייתנים מחכים להוראות. אני מניח שאתה נמנה עם אלה.

אבל אם פניך והשולחן שהמכתב נכתב עליו נמוגים באוויר, הנייר לעומת זאת ממשי, אני יכול לגעת בו. המילים מדויקות ומופנות אלי, הן באו לחפש אותי בקצהו השני של העולם וגוררות אותי אל העבר בכוח של רוח סערה. את הכובד, האוכל לכתוב את הכאב? נושאות בסופו של דבר המילים האחרונות; מתחת לחותמות ולחותָם, המילים היבשות האלה על הקפטן, שאני מתרגמן: "מודיעים לך בצער שאיבד עצמו לדעת, בחיתוך הצוואר בתער שלו, לפני שלושה ימים, בדיוק ב־30 באפריל 1865." המשפטים האחרונים האלה, המדויקים כל כך באופן מוזר במכתב רשמי, אולי במכוון, מעבר לתכליתם ריגשו אותי, כי הקפטן שייך לגזע הזה של אנשים שאי אפשר לדמיין כמתים, ופחות מזה שְחוּטים בידי עצמם, הוא שייך לגזע של אבי.

 

את מה שאירע לפני כמה חודשים אני חווה עכשיו. הכול מתרחש לנגד עיניי, בהווה המוחלט של המכתב: הקפטן, שאני זוכר אותו בבהירות שלא תימחה, בביתו שבקרבת לונדון, מתחיל, מול המראָה שבחדר ההלבשה הצמוד לחדר השינה, במהלך הבוטח של אחיזת התער; בים ראיתיו פעמים רבות נוהג בשלווה הזאת ברגעים נואשים. באדישות שבסופו של דבר הייתה היהירות של הגאווה חסרת הגבולות. מכאן, אני צופה חסר אונים בתנועה של הרמת התער, אני רואה אותו מעביר את זרועו בכיוון הלחי הנגדית ומשעין את חודו תחת האוזן השמאלית בדייקנות כפייתית, ידו השנייה תומכת במרפק כדי שהזרוע לא תסרב; אני רואה את אִבחת התער, את הפרץ הנבעת של הדם על המראה, את נפילת הגוף הכבדה, ועל הרצפה את הגופה הלבושה קרוב לוודאי במדי הימאי שלו. או שמא אין זה אלא שאני מעדיף לחשוב שהוא בבגדי הימאי שלו.

הקפטן לא היה איש יבשה. אני חייב להקדים ולומר לך משהו, מיסטר מקדואל או מקדאונס, שחל גם עלי. הים הוא מעין התמכרות והאנשים שאוהבים להפליג חולקים סוג של שיגעון, שאלה הנמצאים תמיד על היבשה לא מסוגלים להבין. הימים והלילות בים אינם נמדדים בימים ובלילות אלא באפיסת הכוחות הבאה אחרי מאבק בסערה, בשקיעתה המדכדכת של גווייה באוקיאנוס, בצפדינה ובחום, בזוהר הבקרים, בתנועת הכוכבים בינות לתרנים האומרים ניצחון.

המכתב פועל עלי כמין סם, כשיקוי ההוא מאיי פיג'י המעלה באופן מדהים אל מול העיניים דמויות בקיבעון מעורר הזיות שלא ניתן להתעורר או לצאת או לברוח מהן. נכנסתי הביתה באישון לילה, הדלקתי את המנורה ואת הנרות, מזגתי לעצמי כוס יין, סידרתי על השולחן את עט הציפורן ואת הדיו וכתבתי את מה שאני מעתיק:

 

אדונים נכבדים: מכתבכם הגיע לידיי חמישה חודשים אחרי התאריך שנרשם בלונדון. אינני יודע מה יהיה גורלו של מכתבי שלי ובאיזו צורה אני יכול לעזור לכם בעובדות שאני מתבקש לספר לכם, והרחוקות כל כך בזמן שאינני יודע אם אוכל לדייק במסירתן…

 

שורות אלה, על דף נפרד, הן הניסיון הפורמלי היחיד לענות על מכתבך, מיסטר מקדואל או מקדאונס.

 

הדבר הראשון שעולה הוא האש הפולחת את הלילה החשוך ביותר בכוכב הלכת, אש הנטרפת בידי משבי הרוח שלוחי הרסן שהותירו את המביט מהסירה אילם מציפייה ומפחד.

 

בין קווי האורך 64 ו־70 מעלות, מערבית לקו האורך של גריניץ' ובין קווי הרוחב הדרומיים 52 ו־56 מעלות, משתרע המקטע האחרון של אמריקה הדרומית: ארץ האש, ה־Terra Incognita Australis,[1] פתוחה, מפולחת לאיים ותעלות באופן שאם אדם יעמוד בחוף הצפוני של מצר מגלן כשמבטו דרומה, יראה לפניו בקו ישר ובמרחק מיילים מעטים את הנקודה הקיצונית של הגוש הזה, האיים הדרומיים ביותר של היבשת, כף הורן, המקום שבו מתאחדים בשצף קצף האוקיאנוסים; מאחור, היה האיש נושא על גבו את שלוש האמריקות, הדרומית, המרכזית והצפונית, על מהפכיהן, על קו המשווה שלהן, על כל הנהרות, היערות וההרים שלהן, עד אלסקה. אבל כשהוא נטוע כאן, בחצי הכדור הזה, בקצה המצר, אם הוא יפנה את פניו אל השמים, יוכל לראות מעל ראשו את היופי האגדי של הצלב הדרומי, אבן חן שלא תסולא בפז של ימאי הצפון, ואחר כך, אם האיש יפרוש את זרועותיו כמחקה את קבוצת הכוכבים שהתבונן בה, אם יפתח אותן לכל רוחבן, ידו השמאלית תצביע על שפך המצר שבגללו סבלו כל כך הספרדים המבוהלים והאבודים, את החופים שפּיגָפֶטָה[2] כינה ארץ האִשים, על שום שרשרת המדורות האדמדמה שבאמצעותן תושבי הארץ היו מודיעים על מעברם של יצורים ענקיים, קמורים, עם קורות ותרנים שנעו במים אבל לא היו לווייתנים. וידו הימנית המושטת תצביע על הרי המערב, שרשרת ההרים היורדת מהצפון, שוקעת ועולה באי הגדול, חוצה אותו באלכסון, כחלק האחרון של זנב דרקון שחור וחרוך, שהחוד הסלעי שלו מגיח בפעם האחרונה באי דֶה לוֹס אֶסטַדוֹס, וכשהוא עולה שוב צפונה, ועמוד השדרה העצום שלו סומר באקלימים שונים, הוא מתעקם בגובה השכמות ומסתער על הים הקריבי בשפך הירוק של האוֹרינוֹקוֹ. אבל כאן, האיש הנטוע על המצר, מעל לזנב הדרקון, מעבר למישורים והפסגות של המצר, מעבר להרי הרפאים הכחולים, היכן שהאנשים שבאו מהמזרח חלמו על העמק המכושף של החיים הנצחיים, העיר המוזהבת של הקיסרים, יביט בעקשנות דרומה, בקו ישר, אל כף הורן.

מאתיים מייל למטה יותר, דוק הערפל מתפוגג והגשם יורד על אחרוני האיים, הרוח האינסופית מעלה גלים ענקיים וקפואים, הקצף מתעופף לכל הכיוונים. כף הורן, מקום של אוניות טרופות, היכן שהימאים המדוכדכים מהקסם הנוגה של הנקודה הזאת שבה האוקיאנוסים נפגשים כנאבקים זה בזה, ומהפחד שאינו מרפה מאיבוד הדרך במבוך האיים והתעלות העוטים ערפל נצחי, היו מדמים לשמוע את יבבות הטבועים, את לחש ניצולי האוניות הטרופות שמתו לפני מאות בשנים ודומה שקראו לעזרה מהחופים הקודרים. ומראה האימים, בוקר אחד, של מפרש נוקשה, עטוף בקרח, שאנחנו הימאים התחלנו לדפוק עליו כאילו עסקנו בפירוק אות מבשר רע. יותר מזה, מה שעולה בזיכרון איננו מה שידעתי וראיתי מאוחר יותר במקומות ההם, את מפרציהם הקטנים והשלווים שעליהם נוטים עצים אדומים ושהמדורות משתקפות בהם ככוכבים, אלא הרושם הראשון והמטעה של ימאי טירון. עולה, קודם כול, התמונה הדוממת הזאת: קבוצת גברים קופאים מקור על הסיפון, וביניהם הקפטן, קשוב לכל שמץ אות מהחוף ומהאִשים שלו, כשבלב לבו הוא יודע – כפי שאני יודע זאת היום – שהכמיהה הבלתי מוסברת הזאת, תערובת של פחד ונחישות, נולדת מההכרה, מהגאווה או מהאשמה, על שהוא נע לאורך הגבולות הנסתרים של העולם.

הייתי בן שמונה עשרה והייתי שם גם אני. באותו המקום שבו הפליג ג'ון ביירון, סבו של המשורר הידוע, שהקים את ההתיישבות האנגלית הראשונה באיים שאנגלי אחר כינה אותם פוקלנד, בלי להתחשב בהסכם הקודם. האיים שֶאַנסוֹן, לפני למעלה ממאה שנים ראה כמפתח לימים הדרומיים, האיים שהקפטן חקר על פי הוראות סודיות מפורשות של משרד הימייה. אבל, במיוחד עבורי, האיים שבהם אראה, שלושים שנה אחרי כן, במחתרת ובפעם האחרונה, את ג'מי באטון, ושבהם נפרדתי לתמיד מפניו היאמניים החתומים.

דבר אחד גורר אותי לדבר שני. אינני מורגל בכתיבה. המחשבה נעה מהר יותר מהעט וסדר הפסקאות איננו, אני חושב, הסדר המדויק. המילים הן כמו חיות פרא הפורצות בדהרה עיוורת, מתחברות ביניהן ופוסעות אחת בעקבות השנייה.

אינני סבור שמה שאני כותב לך הוא סוג הדיווח שאתה מבקש ממני, מיסטר מקדואל או מקדאונס. פתאום אני בטוח בכך. אחטא לאמת אם אומר לך שזה אכפת לי.

 

השעה היא שתיים אחר חצות. גרָסִיאנָה ישנה על המיטה המתקפלת. אני שם נר חדש כדי שאוכל להמשיך. הרוח פסקה והלילה הרגוע והחובק כול משתלט על הכול. הפַּמפָּה, שאני מביט בה מחלוני לאור הירח, היא מרחב אינסופי המעורר קודם כול לא־כלום ומאוחר יותר אימה נינוחה. להוציא את הפראים וגאוצ'וס אחדים, איש אינו מעז לצאת בדממה הזאת. מפעם לפעם, שיירות של כרכרות ענקיות, נטויות כלפי האדמה, חוצות את האופק כאוניות אובדות. אני מדבר על המישור מפני שהוא ממשיך להיות עבורי משהו שהוחזר לי. נולדתי וגדלתי בו, עזבתי כשהתחלתי לחיות, ועכשיו עם שובי יש בי צורך לקרוא בשמו. בני ארצי לעולם אינם מתייחסים אל המקום הזה, הם פשוט חיים בו.

 

המכתב אומר: הצי המלכותי, שבו שירתָ בכבוד את אנגליה, יהיה אסיר תודה לך על שירות אחרון זה שהוא מבקש ממך עכשיו…

איך לעזאזל מצא אותי הצי המלכותי? זו אחת מהשאלות שיישארו ללא מענה. הגעתי לאיים עברה, אני יודע זאת בבירור, ללא ידיעת הרשויות. לך ידוע שאני בן לאם קריאולית ולאב אנגלי, והיו אלה מראִי והשפה האנגלית, כמו בפעמים רבות אחרות בחיי, שאפשרו לי להיות נוכח במשפטו של באטון כעוד מלח אמריקני.

הביקור באיים, כפי שגם אתה יודע זאת, מיסטר מקדואל או מקדאונס, אסור על תושבי הקונפדרציה הארגנטינית.

למרות זאת, נראה שבריטניה הגדולה יודעת הכול. אולי המידע על מקום מגוריי הגיע אליך לפני שנים רבות. ייתכן שאחד מחבריי להפלגות, שתושאל על ידיכם, סיפר בלונדון על כוונתי לשוב ולהתיישב במקום הולדתי, בארץ הזאת, שאינני מהסס לכנותה מולדתי. ייתכן שאתה חושד שלא נעלמו ממני כוונותיו של אותו מסע שהמכתב מבקש ממני לספר עליו, שידעתי על ההוראות הסודיות שניתנו לקפטן בעניין הערך האסטרטגי של הפטגוניה הארגנטינית ושל האיים…

אתם טועים, מיסטר מקדואל או מקדאונס. מה שאני יודע עכשיו, נודע לי מאוחר הרבה יותר.

 

הכתוב עשוי לעורר את הרושם שחייתי בבידוד. אין זה כך. אף שאני חי לבד – נוכחותם של פועלים פשוטים אחדים ושל גרסיאנה, הקריאולית הצעירה שמשרתת אותי וגרה בבית אינה נחשבת בקשר למה שאני אומר – מאז שנת 1858, השנה שחזרתי בה ללובוס כדי לשקם את הבית הזה, אני נמצא מדי פעם בקשר עם העולם דרך נמל בואנוס איירס. נסיעתי האחרונה לאיים ונוכחותי במשפט קשורות באופן ישיר לביקוריי בנמל ולהיכרותי אוניות וקברניטים, ביניהם קפטן סמיילי. לא אכפת לי להודות – בפני מי, אני שואל את עצמי – שמגעי עם ימאי אוניות לציד כלבי ים ולווייתנים שיורדים תדיר דרומה הם קבועים. מהם נודע לי, בלי שאתפלא, על המיסיונרים האנגלים שנטבחו בידי היאמנים, ועל החקירה שהמושל מוּר הורה עליה באיים ושאליה היה על חברי המיסיון להתייצב.

אין דבר יותר מוזר מהמשפט ההוא באיים השוממים, שבגיל עשרים הכרתי אותם עם הקפטן והדוקטורסיטו, ושכבר אז רבים כינו אותם מָלוּיִינָס, השם הנגזר מסנט מָלוֹ, המקום שממנו באו הימאים הצרפתים הטובים. במרחק שלוש מאות וחמישים מייל מארץ האש, המשיכה הרוח לטאטא את החופים הנטושים באותה חמת זעם אדישה מלפני כמעט שלושים שנה. חוויתי מחדש את אותה המועקה. היא נבעה מהבדידות, מהעצים האחוזים בקושי באדמה, כפופים בכיוון הרוח, דבר המשרה תחושה כמעט פיזית של עינוי. כדי שאוכל לחשוב, התחלתי ללכת לאורך החוף הסלעי. הרוח הביאה משב אדים חזק של מושבת אריות ים שאכלסה את חצי האי הקטן בפתח לשון הים. משם הגיעו אלי היבבות הצרודות הנישאות אל על של הזכרים עבי הבשר. ובמכה אחת, שבה אל עצמותיי תחושת הקור הנוקב של קו הרוחב הזה. הייתי אסיר תודה על מחסה הבתים שכבר יצרו מין עיירה קטנה והיו חידוש עבורי.

מסיבה כלשהי, מאז שהקימברלי, הלווייתנית שהפלגתי עליה, כיוונה את חרטומה דרומה וראיתי שוב את החופים הגבוהים של מצוּקי הפטגוניה, החלה הנסיעה לקבל אופי של חלום, כשל דבר לא מציאותי. התחושה כלל לא התמתנה אלא התגברה כשדרכנו על האדמה, ותסתיים באופן חד יומיים אחרי כן כשאפגש ביחידות, פנים אל פנים, עם באטון.

חזרתי ללא חופזה אל הבתים ואני זוכר שאפפה אותי הרגשה של חוסר אמונה בפגישה הקרבה עם חברי משכבר. פגישתנו בערפל, ארבע שנים קודם לכן, לא הייתה, בסופו של דבר, האחרונה. כמו בעבר, היינו שוב שני זרים בעולם שלא רחש לנו אמון. מה יהיה על באטון? מה יעשה כשיראה אותי? זה הדבר היחיד שהעסיק את מוחי מאז הפלגתי מבואנוס איירס. בנמל סטנלי לא דיברו אלא על באטון, הנאשם, ועל אלפרד קוֹלְס, הניצול היחיד מהטבח.

אני מודה בפניך שיצאתי אל האיים במטרה יחידה, בכוונה נסתרת לעזור לו, להעיד לטובתו, אם יהיה צורך בכך. לא ידעתי באיזה אופן או כיצד אתרץ את נוכחותי, אבל זאת הייתה כוונתי האמיתית, אם כי איש לא ידע אותה; עכשיו אני כותב אותה, אני מאשרר אותה בכתב, מיסטר מקדואל או מקדאונס.

הלילה ההוא בנמל סטנלי, ערב המשפט, היה לילה ארוך שחלקתי אותו, בחלקו, עם מכרי הוותיק הקפטן סמיילי, קברניט הננסי, המפרשית שהביאה מארץ האש את השבוי. הרוח ייללה ללא הרף בארובת האבן שבסמוך לה התמקמתי והעיקה על מצב רוחי. חשבתי על מה שסיפר סמיילי. שם יעמוד "האינדיאני האומלל" שבא מכף הורן מרצונו שלו להצהיר, אדם בן ארבעים ושש, באנגלית הבסיסית והחלולה שלו, כשהוא מתייצב מול פקידי המִנהל. הסיבה: אירועי הדמים, "הטבח" ששבטו ערך לכאורה בהנהגתו.

קל לנחש, עלי לתקן: לי היה קל לנחש בלילה ההוא נטול השינה, שהיאמנים קצה נפשם באנגלים ובמיסיונים שלהם. הלבנים, האנשים שבאו ממזרח, פשטו על אדמותיהם, אנסו את נשותיהם ואת ילדותיהם, הרגו את בעלי החיים שלהם; אילצו אותם להתלבש ולעבוד, הפרידו ילדים מהוריהם. וגם היה לי קל להבין שהאנגלים לא יכלו להפנים סתם כך את הכישלון. האנשים התלהבו, שנים קודם לכן, מהמשימה השמורה לאנגליה: לנצר ולחנך. המאמץ שהושקע במקום העוין והרחוק ההוא, הרצון הטוב של החברה האנגלית, הכתבות בעיתונים ואפילו ההתעניינות של הזוג המלכותי, הסתכמו בזה: מעשה הרג ברברי.

התקוות שתלו בפרא מיומן במנהגיה ולשונותיה של הציוויליזציה הסתיימו ברצח. כי היאמנים הרגו את כולם. הם מחצו להם את הגולגולת באבנים כנגד אבנים ומאוחר יותר עלו על האונייה וגנבו הכול. אפילו מסמרים לא השאירו באלן גרדינר שהתנדנדה ללא כיוון, דמומה וקודרת, בלשון ים קטנה בקרבת מצר מורי. אכן, הרגו את כולם, היחיד שניצל הוא קוֹלס, טבח הספינה. וגם הוא, כעד יחיד למעשים, יהיה שם. היצור העלוב ההוא, שכמוהו מסתובבים מאות בלונדון, בשר תותחים שהערים מקיאות בנמלים, כך אמרו, יעמוד עם גרסתו כנגד באטון. הוא קצת מופרע, קוֹלס, כך סיפרו לי; שלושת חודשי השבי בין היאמנים הותירו אותו במצב של סף טירוף. כולם, מול נוכחותו של המושל מוּר, של הכומר ושל נכבדי האי. כולם, תחת שלט ענק שהופיע מעצמו והסתובב בראשי לפני שנרדמתי: האימפריה הבריטית נגד ג'מי באטון.

ושם, מיסטר מקדואל או מקדאונס, לפני כשלושים שנה, ליד באטון, הייתי שם שוב. מתגנב סמוי בין תושבים ומלחים. כמו את כולם אבל יותר מכל אחד ומסיבות שונות, נוכחותו של באטון ריגשה אותי. נראה שחלף זמן רב עד שהצלחתי להתעשת ולהרהר במה שנראה לעיניי. הרגשתי, למה לא לומר זאת, רגש שמחה עז כשראיתיו מתיישב ללא מורא על כיסא הנאשמים, בלי לחשוד אפילו ששם בסוף, בין האנשים, נמצא ידידו משכבר הימים, חברו. הזמן שעבר והנעורים האבודים קרעו אותי. בינתיים אומַר רק שהיאמני הזה, שכיסו אותו כראוי בבגדים אנגליים אבל היה עדיין יחף, האיש הזה הבטוח בעצמו והמזדקן שהיה נושא את האש בסירה שלו וחי במבוך של איים בסוף העולם, האיש הזה הביט בי פעם על סיפון אונייה בפליאה ובזהירות שבהן הבטתי אני בו. הפלגנו שנינו בראשית נעורינו באוקיאנוס אינסופי וגילינו יחד עולם שאפילו לא דמיינו שהוא קיים. כל זה, לפני שלושים שנה.

 

יותר משבוע עבר מאז הגיע המכתב, ואני מגלה שמעשה הכתיבה סידר את חיי בצורה מיוחדת. בנוכחות השקטה של גרסיאנה יש בימים האלה משהו מן השאלה. היא מביטה בי ממושכות בלי להבין על מה אני שוקד כפוף אל השולחן, ולמה אני לא מבקש אותה. אולי אתה כבר יודע, מיסטר מקדואל או מקדאונס, שבגיל חמישים ושלוש הצורך באישה יכול להידחות בנקל.

אני שם לב שלכתוב ביום ולכתוב בלילה, לאור הנר, הם פעולות שונות. ביום תוקף אותי הרצון לדבר על הבית, על הדברים היום יומיים, ואפילו התגברתי, כמו עכשיו, על ההתנגדות לספר על הדברים חסרי החשיבות האלה, למשל שברגעים אלה הקיר שבקצה מואר בשמש השוקעת, עובדה מזערית אבל נדירה שאיני יכול שלא להתפעל ממנה. לקראת הערב משתלטת עלי המרה השחורה של המישור שלא ניתן לגבור עליה, ובלילה אני נרגש ונסער, כאילו שאינני כותב אלא נאבק במשהו. זוהי השעה שבה מתייצבות מולי דמויות שלא ניתן לנקוב בשמן, דברים שראיתי או חייתי, ושעולים וצצים כמו תובעים שהסיפור לא יתעלם מהם: בתי זונות עגומים במדגסקר, עצים בני מאות שנים ששורשיהם העיקשים פולחים את קירותיהם של מקדשים נטושים, איים שגן העדן ודאי דומה להם, נמלי בבל ספוגים עד מחנק בהוויה האנושית.

אבל אם זה לא נוגע לסיפור, יש משהו שאני חייב לציין.

בימים האלה של דממה ופרישות ספונטנית חשבתי. נאלצתי לחשוב. זה היה בלתי נמנע.

 

במשך שנים רבות חייתי באירועים, בתוך ההיסטוריה. עכשיו אני מחוץ לתמונה ומסוגל לפענח את התרחשויות העבר כפי שמפענחים כתב יד. אינני מגן על שום עמדה; בני ארצי מפנים לי עורף, פשוטו כמשמעו, בעודם שרויים במלחמה שאינה נוגעת לי ושאני מגנה אותה. איש אינו מסתכל על הדרום. במובן הזה אני מרגיש בודד וזר. לשמחתי, אינני איש ציבור. אינני צריך להצדיק את מעשיי בכתב. אני אדון לחיי והם ענייני שלי בלבד והדבר נכון כל כך שנראה שאיש איננו חש בקיומי. אילו הם אפוא המעשים שנטלתי בהם חלק ושבתוקף חלוף השנים ראוי לספר עליהם? המסע של הקפטן שיועד לחקור ולשחרר את חופי פטגוניה בשנת 1829. כידוע לך, זו לא הייתה מטרתו היחידה. לעניות דעתי, אפשר להתייחס אל המפעל הזה בשתי צורות: האחת, כקִדמה המביאה את התרבות, שהיא נחלתם של אלה העושים את ההיסטוריה. במקרה הזה, המטרה מקדשת את האמצעים, כי הרי מדובר בהבאת אור ההשכלה לארצות וליצורים השרויים באפלה. המטרה היא נאצלת; פועל יוצא, האמצעים יכולים לא להיות כאלה.

ראייה אחרת מנוגדת לאהבת האדם לכאורה של האנשים שבאו מהמזרח – כך כינו אותם תושבי ארץ האש, כך כינה אותם באטון – על פי ראיית הדברים הזאת, הנימוק המתַרבת לכאורה הזה הופך לסוג אחר של ברבריות, מעודנת יותר מזו הלוחמת, ערמומית יותר. הסִסמה היחידה ההולמת התנהגות כזאת יכולה להיות זאת: "כל מה שיתאים למטרות, כן; מה שלא יתאים למטרות יש לשנותו, לצמצמו או לבטלו." המטרות, קרי המטרות שלנו. זוהי אחת הסיבות להרהוריי.

אחרת, שונה לחלוטין, היא שבעידודו של המכתב, נראה שהזיכרון אוסף או מניח אחד על השני אירועים הרחוקים זה מזה או השונים בטבעם, כדי להביאם אל ההווה. על מה שמבקשים ממני לספר משפיע לא רק מה שחוויתי וראיתי, אלא מה שקראתי או סיפרו לי. צצים לילות אינסופיים בלב ים, מלאי סיפורים ישנים על אוניות טרופות, שבד בבד עם שמירה על מסורת, זרעו אימה ופחד בנפש המלח הטירון, אולי כהכנה לבאות. סיפורים דמיוניים על ספרדים או הולנדים השזורים כבר באגדה, או סיפורים שהתרחשו לא מכבר, מהימנים בדיוק פרטיהם, או אירועים ממשיים כמו המפגש עם הספר של מֶלוויל באותו חורף קשה שעיכב אותנו בנמל ניו יורק, בחורף 1853. בשיטוטיי בעיר הגעתי לחנות ספרים, ובחנות, לסֵפר שמלווה אותי מאז. ישבתי באיזו מסעדה בסביבות הנמל, שכמה מחבריי ואני הבאנו אליה את חפצינו עד שתשכך סופת השלגים, ובאור המאפיר של שלוש אחר הצהריים, שהיה חלש כל כך עד שנאלצתי לבקש מנורה, פתחתי את הספר וסגרתי אותו רק כעבור ארבעה ימים, כשהעברתי את הדף האחרון. ליווה אותי מראה התמונה שהמחבר שם בבית המרזח בניו בדפורד: מאחורי הדלפק, שהואפל בידי הזמן והעשן, הפחידה התמונה את כל מי שהביט בה. לווייתן, בזעם משתלח של כוחו, תוקף בינות גושי הקרח ובתוך גלים ענקיים אונייה, רגע לפני שהיא נהרסת ונסחפת אל מצולות האוקיאנוס. וזה היה בכף הורן; הסצנה מתרחשת במקום שהייתי בו אינספור פעמים, כשסיירתי באיים בערפל הקפוא, במקום שבו יום אחד לקח הקפטן את באטון כבן ערובה, שילם עליו בכפתור והעלה אותו על הסיפון.[3]

 

עברו ימים בלא שכתבתי דבר. ואני ממשיך בכך רק מפני שהסרתי סופית שאלה, שברגע שהתחלתי בסיפור, או איך שיקראו לזה, זינקה עלי ככלב על טרפו. מהי הלשון שהמילים האלה צריכות להיכתב בה? זו מכאן, ואני יכול לומר, שלי, או זו של המכתב, כלומר, זו שלכם. כפי שגלוי לעין, בחרתי בשלי כדי לעשות את המעשה הלא שפוי, שאי השפיות עצמה דוחפת אותי לבצעו. או אולי כי כל סיפור צריך שיהיה לו הכותב שלו ואני כבר אינני רוצה לכתוב את מה שאתה מבקש ממני אלא את מה שאני רוצה לספר, כאילו שבאופן מסתורי פתח מכתבך איזה סכר שמאחוריו כל מה שחייתי היה בציפייה להזדמנות כמו זאת. אף כי מעולם לא חשבתי את עצמי לאיש ים טיפוסי, ידוע שהימאים אוהבים לספר סיפורים.

מכל מקום, ההחלטה והאינסטינקט להשתמש בשפת אימי ולא בזאת של אבי מבטלות מראש כל תקשורת אפשרית. ומכיוון שכך, אינני כותב עבורך מיסטר מקדואל או מקדאונס, בעל הפנים האלמוניים, וגם לא עבור משרד הימייה. מצד שני, במקום מגוריי, הקו השטוח של האופק קושר נגד כל ניסיון פעולה, הוא הופך אותו לחסר תועלת; אם כן, גם אינני כותב עבור תושבי המישור הזה, בני ארצי, שאינם מכירים את הקצה הדרומי של ארצנו שבו התרחשו האירועים.

לנחמתי, הגעתי להבנה שמעשה הכתיבה מצדיק את עצמו ואינו דורש כל הסבר. על אף שעברתי שני שלישים מחיי בים אני אדם משכיל; אבל בין לונדון לבין הברבריות, לטוב או לרע, בחרתי בברבריות. ציוויליזציה ופראוּת הולכות לפעמים יחד. כך גם לגבי הכתיבה והברבריות, כפי שמוכיח דֶמפִּיר המפורסם, שודד ים וסופר.[4] אני מזדרז להבהיר לך שיומרותיי אינן כה גבוהות. מהן? בינתיים אינני יודע. עם זאת, עלי להכיר במשהו: את הספרים שקראתי אני חב לאנגליה.

 

במילים מעטות: בשנת 1830, לפני שלושים וחמש שנים, הייתי חלק מהמשלחת האנגלית שהביאה את באטון ושלושה אינדיאנים נוספים, ביניהם ילדה, מכף הורן ללונדון; שנתיים אחר כך הפלגתי עם המשלחת שהחזירה אותם לארצם. המשכתי להפליג שנים אחדות בצי המלכותי, ואחר כך באוניות של מדינות אחרות. לפני שמונה שנים, כשעייפתי מהים, שבתי למולדתי. יום אחד נודע לי על טֶבח המיסיונרים האנגלים שיוחס לשבט של באטון, ושהונהג לכאורה על ידיו, על ידי ג'מי באטון ובנו בילי. לפני חמש שנים, בתחילת 1860, הייתי עד למשפטו באיים, מקום שהגעתי אליו בחשאי ושבו ראיתי אותו ודיברתי אתו בפעם האחרונה. לפני שנה נודע לי שהוא מת במגפת אבעבועות. אינני יודע מה מניע את משרד הימייה לבקש ממני את הסיפור הזה. חייבת להיות סיבה. ברור לי שבריטניה הגדולה לא עושה דבר ללא מטרה. מה שזה לא יהיה, כבר לא נוגע לי ולא אכפת לי. זה הסיפור שלי והוא שייך לי. מעכשיו אני מסלק מעלי את המכתב ואת כוונותיו האפלות.

אחרי שהדבר נאמר, ולפני שאמשיך, אולי מן הראוי לומר מי אני.
[1] לטינית: הארץ הדרומית הלא נודעת. [חזרה]
[2] נוסע ונציאני מלומד, שהצטרף למסעו של מגלן לעולם החדש ושניהל בקפדנות את יומן המסע שלו. [חזרה]
[3] פירוש השם האנגלי שניתן ליאמני בן הערובה, Button, הוא "כפתור". [חזרה]
[4] ויליאם דֶמפִּיר – ספן והרפתקן אנגלי, חוקר של הימים הדרומיים. בשנות ה־80 של המאה ה־17 היה חבר בכמה קבוצות בוּקַנירים. ספריו שימשו את דניאל דפו בחברו את רובינזון קרוזו, ואת ג'ונתן סוויפט בחברו את מסעות גוליבר. [חזרה]

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ארץ האש”