ארץ קטנה

השנה היא 1992. גבריאל בן העשר מתגורר עם הוריו ואחותו בשכונה של זרים ודיפלומטים בעיר הבירה של בורונדי.

אביו הוא יזם צרפתי שהגיע לאפריקה כסטודנט, ואילו אימו היא בת רואנדה יפה ואלגנטית. בזמן שגבריאל משחק עם חבריו במכונית נטושה שהפכו לממלכה פרטית, תושבי העיר מתכוננים בהתרגשות לבחירות הדמוקרטיות הראשונות.

גבריאל מתקשה להבין מדוע דווקא עכשיו אימו מחליטה לעזוב את הבית. כשהנשיא הנבחר נרצח, המדינה מידרדרת לכאוס המהדהד את המתרחש ברואנדה. גבריאל אמנם מנסה לדבוק בכל מאודו בשגרה ולחלום על היום שבו הוריו ישובו לחיות יחד, אך לבסוף מגיע הרגע שבו הוא מבין שגם עליו נגזר לבחור צד.

עכשיו גבריאל בן 33. הוא חי באירופה, אבל לא מוצא טעם בחייו עד שהוא מקבל בשורה המשכנעת אותו לנסוע לבורונדי.

ארץ קטנה הוא רומן התבגרות רב־עוצמה הפורט על כל מנעד הרגשות. כאחד הבודדים שנכתבו על רקע ההיסטוריה המודרנית של מרכז אפריקה, הקריאה בו מהווה הזדמנות מאלפת להתוודע לאחד הסכסוכים המרים בעת החדשה.

הספר יצא לאור בשנת 2016 לקול תרועות המבקרים, גרף פרסים ספרותיים חשובים והיה לרב־מכר גדול המתורגם בימים אלו לעשרות שפות.

גאֵָל פיָי, יליד בורונדי, התבסס על אלמנטים ביוגרפיים מחייו. הוא מתגורר כיום בצרפת ובמקביל לעיסוקו בכתיבה מנהל קריירה משגשגת כראפר.

מקט: 4-20-53375

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

השנה היא 1992. גבריאל בן העשר מתגורר עם הוריו ואחותו בשכונה של זרים ודיפלומטים בעיר הבירה של בורונדי. אביו הוא […]

---

פרולוג

אני לא באמת יודע איך הסיפור הזה התחיל.

אבא דווקא הסביר לנו פעם, כשנסענו בטנדר.

‘תראו, בבּוּרוּנדי זה כמו ברוּאנדה. יש שלוש קבוצות שונות, זה נקרא קבוצות אתניות. ההוּטוּ הם הקבוצה הכי גדולה, הם נמוכים עם אף רחב.’

‘כמו דוֹנַסיֶין?’ שאלתי.

‘לא, הוא זאירי, זה משהו אחר. כמו למשל פּרוֹתֶה, הטבח שלנו. ישנם גם הטְוָוא, הפּיגְמים הננסים. אותם נעזוב, יש רק מעט כאלה, הם בעצם לא נחשבים. וישנם הטוּטסי, כמו אימא שלכם. יש הרבה פחות טוטסי מהוטו. הם גבוהים ורזים עם אפים עדינים, ואתה אף פעם לא יודע מה עובר להם בראש. אתה, גבּריאל,’ אמר והצביע עליי, ‘אתה טוטסי אמיתי, אף פעם לא יודעים מה אתה חושב.’

עכשיו גם אני כבר לא לגמרי ידעתי מה אני חושב. בכל אופן, מה בכלל אפשר לחשוב על כל זה? אז שאלתי:

‘המלחמה בין הטוטסי להוטו, זה מפני שהם לא מאותה ארץ?’

‘לא, לא זה העניין, הם חיים באותן ארצות.’

‘אז… הם לא מדברים אותה שפה?’

‘דווקא כן, הם מדברים אותה שפה.’

‘אז הם לא מאמינים באותו אל?’

‘הם כן מאמינים באותו אל.’

‘אז… אז למה הם נלחמים?’

‘כי אין להם אותו אף.’

בזאת הסתיים הדיון. זה בכל זאת היה מוזר, העניין הזה. אני חושב שגם אבא לא לגמרי הבין. מהיום ההוא והלאה התחלתי להסתכל על האף ועל הגובה של האנשים ברחוב. כשאחותי הקטנה ואני הלכנו למרכז העיר לעשות קניות, ניסינו בהיחבא לנחש מי הוטו ומי טוטסי. לחשנו: ‘זה עם המכנסיים הלבנים הוא הוטו, הוא נמוך עם אף רחב.’

‘כן, וזה שם עם הכובע הוא ענק, רזה ועם אף עדין, אז הוא בטח טוטסי.’

‘וזה שם, עם החולצה המפוספסת, הוא הוטו.’

‘מה פתאום, הוא גבוה ורזה.’

‘כן, אבל יש לו אף רחב!’

אז התחלנו לפקפק בסיפור הזה של הקבוצות האתניות. ממילא אבא לא רצה שנדבר על זה. הוא חשב שילדים לא אמורים להתעסק בפוליטיקה. אבל לא יכולנו שלא. האווירה המוזרה הזאת התעבתה מיום ליום. אפילו בבית הספר החברים התחילו לריב כל הזמן ולקרוא אחד לשני הוטו או טוטסי. בהקרנה של ‘סיראנו דה בֶּרזֶ’ראק’ תלמיד אחד צעק: ‘תראו את האף שלו, הוא טוטסי!’ משהו עמוק השתנה באוויר. איזה אף שלא היה לך, יכולת להריח את זה.