החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ארץ דמים

מאת:
מאנגלית: שרה ריפין | הוצאה: | 2013 | 368 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

סוזי מונָהאן היתה סלבריטאית צעירה ויפהפייה, שכבשה את לבבות צופי הטלוויזיה ואת עמודי השער של הצהובונים. רגע לפני שהקריירה שלה המריאה, סוזי מתה בהתרסקות מסוק. ג´ימי גילרוי, עיתונאי צעיר ורעב, מחליט לבדוק את נסיבות מותה. חקירתו מובילה אל ראש הממשלה לשעבר של אירלנד המסתיר סוד אפל, אל מיליונר המנסה להשיג סחורה ייחודית ורבת־ערך, אל שני אחים במשפחה המפלסת את דרכה לבית הלבן ואל מאבטח אישים שיצא מדעתו באפריקה. ג´ימי מוצא את עצמו נסחף לתוך רשת שקרים סבוכה של עולם התאגידים והפוליטיקה, עולם שבו כוח וכסף שזורים זה בזה, והאמת היא נתון יחסי. ארץ דמים הוא מותחן כובש וקצבי שנע בין ניו יורק, דבלין ובונאקה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. נדמה כי עלילתו נתלשה מהכותרות הראשיות של עיתוני המחר

מקט: 15100019
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה
סוזי מונָהאן היתה סלבריטאית צעירה ויפהפייה, שכבשה את לבבות צופי הטלוויזיה ואת עמודי השער של הצהובונים. רגע לפני שהקריירה שלה […]

לבו פועם באופן לא ממשי, הקצב, העוצמה — כמו פטיש אוויר שקודח בתוך סלע. הוא מרים יד אל החזה, מחכה, בודק. זה בטח קרוב לאיזו דרגת שיא של מה שיכול הלב שלו או של מישהו לשאת, כי בסופו של דבר הוא רק איבר, משאבה, גוש בשר כהה, אדום, רטוב — ותמידי, כמובן… אבל לא עמיד, לא בלתי ניתן להריסה.

אפשר ללחוץ עליו, אך רק עד גבול מסוים.

מה שמוזר, בכל זאת, הוא שבעצם הוא אינו עושה כרגע שום דבר —הוא לא על הליכון או על איזו בחורה, הוא לא בורח ממישהו ולא עסוק בקרב מגע. הוא בסך הכול יושב במושב הנוסע של רכב שטח לצד הבנזונה הרגוע ביותר שפגש אי־פעם בחייו. שניהם אנשי צבא לשעבר, הוא והבחור האחר הזה, ונראים ממש משוכפלים גנטית — תספורות הכאסח, השרירים המנופחים, השכפ”צים, המשקפיים בעלי עדשות המראה — אבל ריי קרונר מוכן להתערב אפילו על כסף, שבזמן שהוא הכי לחוץ שאפשר, טוֹם שימַנסקי הזה בקושי דרגה או שתיים מעל פגר קליני.

אוקיי, אצל ריי מסתובבים בעורקים שש מאות מיליגרמים פרוביג’יל, אבל לא זאת הסיבה. הפרוביג’יל, שהיה מקובל בצבא ומקובל אפילויותר עכשיו ביחידות האבטחה הפרטיות, מחזיק אותך ער ימים שלמים, אבל הוא לא ספיד, הוא אפילו לא קפה, הוא בסך הכול כמו מתג כיבוי על יד אפשרות השינה במוח שלך — אתה לוחץ עליו ולא צריך לדאוג יותר בנוגע לדבר אחד, לעייפות.

ריי משקיף על השטח החולף מולו.

דרך העפר שאורכה שלושה קילומטרים וחצי שעליה הם נוסעים מובילה מהמתחם עד מסלול הטיסה. רכב השטח שהוא ושימנסקי נמצאים בו הוא אחרון בטור של שלושה, ה”חבילה” ממש לפניהם, והדרך בטוחה, הם נוסעים בה כל הזמן, אין שום צורך במכונית משוריינת או משהו כזה.

אז גם זה לא העניין.

אולי החום? כי, בנאדם, כמה שחם כאן, ולא חום יבש כמו בעיראק אואפילו בפניקס, חום לח, מתיש, אי אפשר לנשום — ארבע בבוקר ואתה כמו לווייתן מזוין על החוף. זה בלתי נסבל. די דומה לכל שאר הדברים בארץ המחורבנת הזאת.

רק שהוא כמובן מסוגל לסבול את זה, כי הוא מאומן לכך, יש לו ניסיון — ואילו אקלים חם היה באמת בעיה מבחינתו, הוא לא היה כאן מלכתחילה, נכון?

אז מה הבעיה שלו?

למה הלב שלו דוהר ככה?

האם זה בגלל הבחירות שעשה? שעזב את מקום העבודה שלו באביב האחרון? שנטש את ג’ניס? שמכר את המכונית, את המחשב, אפילו אתתקליטי הוויניל הישנים של אבא? שגירד מספיק כסף כדי לשלם על קורס הכשרה של שישה שבועות? והכול כדי שיוכל לעשות את זה שוב, להחזיק אם־4 מסוג בּוּשמאסטר בידיים שלו? בזרועותיו? לערסל אותו? ללטף אותו? את הכְרוֹם הקשה, את הגימור השחור העמום, את ציפויי הפלדה והאלומיניום?

אין מצב.

הבחירות ההן היו בלתי נמנעות, צו הגורל. ששת החודשים שבילה בבית אחרי הסבב בעיראק היו אסון, וכשהתחיל להיווצר לו בראש המומנטום, אחרי שקרא בעיתון את הכתבה על “גדעון גלובל”, הוא פשוט ידע לאן זה מוביל וזרם עם זה, בלי להתנגד, נתן לזה לעטוף אותו. ג’ניס ממילא כבר הפכה למין חייזר עם כל החרא הניו־אייג’י ההזוי של העזרה העצמית שהתעסקה בו כשהוא לא היה, לא שהוא מאשים אותה או משהו, הוא פשוט לא היה מסוגל להקשיב לזה, לאופטימיות הקלילה כקורי עכביש, להבטחות המרחפות… לא אחרי מה שהוא ראה.

ורצה לראות שוב.

הוא עוצם את עיניו.

רוצה לראות שוב.

אבל מוזר, הוא עדיין לא רואה.

כי מה שאירוני הוא שהארץ הזאת קטסטרופלית פי עשרה יותר ממה שעיראק היתה אי־פעם או תהיה אי־פעם, עם מיליוני מתים, באמת, ועם סוג הברבריות שמתרחשת שם בכל יום, שאפילו אפס מופרע כמוהו היה מסוגל בקושי להעלות בדעתו.

נוסף על כל זה, כשכיר פרטי, משלמים לו פי עשרה בשביל להיותכאן.

הזוי.

הוא פוקח את העיניים שוב ומסתכל סביבו.

בבגדד נסע לעתים קרובות בשיירות כמו זאת, מ”האזור הירוק” לנמלהתעופה, אבל לאורך עשרה קילומטרים שהיו למעשה מטווח של צלפיםומטעני צד, כביש שטוח, חרוך שמש, עם אין־ספור שלדי כלי רכב מפוחמים וגוויות נרקבות הפזורות משני צדדיו.

כאן, במסלול הזה, יש, איך לומר… סתם אזור כפרי, שיחים נמוכים, גבעות בירוק שופע, פסגות הרים רחוקות וכפר אחד לצד הדרך — קצתהלאה מכאן — שהוא לא הרבה יותר ממקבץ בקתות עץ בעלות גגות אלומיניום ומבנה בטון חד־קומתי מאובק ודומה למקלט שעל חזיתו תלוי שלט דהוי של קוקה קולה.

כפר.

ששום דבר לא קורה בו בכלל.

שזה בדיוק ההפך ממה שהיה בבגדד, שם משהו קרה כל הזמן — בצד איזה מישהו מעמיד פנים שהוא מתקן את המכונית שלו שנתקעה, שם איזה רכב חוצה פתאום את אי התנועה, ואנשים עומדים סתם, הולכי רגל מקריים, גברים זקנים, ילדים לבושי סחבות, נשים מפחידות למראה בצ’אדורים השחורים שלהן, כולם נועצים בך מבטים חשדניים או אפילו מלאי שנאה…

זה תמיד החזיק אותך בהיכון, דרוך לגמרי, מוכן להגיב בכל שנייה.

מה שבעצם חסר לו כאן.

אבל אז, באופן מוזר, באותו רגע עצמו — בניגוד לדופק שלו —השיירה מתחילה להאט.

“לעזאזל,” רוטן שימנסקי.

הם מתקרבים לקצה הכפר ונראה שמשהו קורה שם.

שניהם רוכנים קדימה ומעט הצידה כדי לראות טוב יותר.

ואז הקֶשר מתפצפץ ומתעורר לחיים.

“‘שש עמוק’, תמתין, יש כאן איזה בולשיט.”

שימנסקי הוא “שש עמוק”. זה שם הקשר שלו. הבחור מקדימה, ברכב המוביל — פיטר לוץ, מפקד היחידה שלהם — הוא “טיוּבּ”.

ריי הוא “אֵפֶר”. כמו “להתרומם מ—”. וכמו פניקס.1 העיר שלו.

1 פניקס: עוף החול החוזר לחיים מאפרו. [כל ההערות הן הערות המתרגמת]

חולפות עוד כמה שניות, והשיירה — המקבילה עכשיו למקבץ של בקתות מימין ולמבנה הבטון שמשמאל — נעצרת לגמרי.

“אוף,” אומר שימנסקי באנחה עייפה ונשען על ההגה.

ריי מביט החוצה דרך החלון.

הכפר, הוא חושב — חצי בתמיהה, חצי בתיעוב — הכפר. מה זה בכלל כפר מחורבן? בכלל יש עדיין כאלה מחוץ לאגדות ילדים, ולאירופה, ולווייטנאם ולחורים מחורבנים ונידחים כמו המקום הזה?

הכפר.

בניגוד לכל הכללים, הוא פונה פתאום, פותח את דלת הרכב ויוצא החוצה.

“השתגעת, בנאדם,” אומר שימנסקי.

הדלת נשארת פתוחה.

“‘אפר’, מה אתה עושה?” מוסיף “טיובּ” בבהלה בקשר.

ריי מתעלם משניהם, לופת בנחישות את האם־4 שלו ומתרחק מהשיירה כדי לסקור ביסודיות את מה שקורה.

“תיכנס חזרה, בנאדם. אלוהים.”

במכונית השנייה, “החבילה” — איזה חרא בחליפה אפורה מניו יורק או מוושינגטון — פתח את החלון שלו, והוא משקיף על בקתות העץ בעצבנות גלויה.

לפניו, ריי רואה מה השתבש — ערמה של ירקות או משהו כזה התפזרה באמצע הדרך, ושתי נשים אוספות בבהילות את מה שזה לא יהיה בחזרה לתוך סל נצרים גדול.

מאחוריהן משחקים שלושה ילדים קטנים.

ריי מעיף מבט על בקתות העץ וחושב שהבחין במשהו… בתוך אחת מהן, תנועה… מישהו… נע. אחר כך הוא פונה לכיוון השני ומביט לעבר מבנה הבטון, שלמעשה הוא רואה רק קטע ממנו בגלל מיקומם של שני רכבי השטח. אבל שם, במרווח שביניהם, ממוסגר גבר גבוה הנשען על הקיר ונועץ בו מבט בחזרה.

פני הגבר ארוכים וצפודים, הבעתם עזה, עיניו אדומות.

הוא נראה עצבני, חסר מנוחה… ערמומי.

ריי שומע נפצוצי הודעת קשר נוספת מתוך המכונית, אבל לא מצליח לפענח מה נאמר.

הוא מביט סביבו שוב, במהירות — בבקתות, בין כלי הרכב, קדימה —ההבדל היחיד הפעם הוא ששתי הנשים חדלו לעשות את מה שעשו.

עכשיו, דוממות לגמרי, כורעות על הארץ, גם הן נועצות בו את עיניהן.

ואז ריי קולט מה קורה, מה זה — לא פחד, לא חרדה, לא חרטה, אלא ציפייה… הבנה מבחילה, פועמת, של מה שעלול לקרות כאן, של מה שהוא עלול לעשות, של מה שהוא עלול להיות מסוגל לעשות, ואף שלא ייתכן שהיה יכול לדעת מראש שהם יעצרו בכפר הזה, ודאי לא באופן מודע, דומה כאילו גופו ידע, כאילו כל קצה עצב בגופו ידע, זיהה את הסימנים, קלט אותם, כך שעכשיו, כשהוא מגביה קלות את הנשק שלו, הוא מרגיש את קצב פעימות הלב שלו מסתנכרן עם קצב המצב המתפתח הזה…

הוא מכוון את קנה הרובה לעבר הבקתות, אחר כך לעבר הנשים והילדים.

“קרונר, אלוהים, השתגעת?”

ריי מעיף מבט לאחור אל המכונית. “שש עמוק” ערני עכשיו יותר מכפי שראה אותו אי־פעם.

ברכב האמצעי, “החבילה” עדיין לוטש עיניים דרך החלון ופניו עוטים ארשת של חלחלה. כאילו הציפייה התפשטה, כאילו היא וירוס או כתם, איכשהו חי, אדום וצמא.

ריי מלעלע.

הוא צמא בעצמו, ההרגשה בעורקיו נחרצת עכשיו, כמו תשוקה מינית אפלה הנפרמת לאט בתחושת הפורקן המתקרב.

הוא מניח את אצבעו על ההדק.

כמה מטרים לפניו נפתחת קלות דלת הרכב המוביל, רק כסדק.

“ריי.”

בצעקה.

ריי מפעיל רמת לחץ קטנטונת על ההדק.

“‘טיובּ’,” הוא מחזיר צעקה. “לא.”

דלת המכונית נטרקת בחזרה.

ריי מתמקד מחדש, מודע לכול.

אבל עכשיו הוא לא מבחין עוד בשום תנועה מתוך הבקתות. והאיש ליד קיר הבטון דומם עכשיו, קפוא — כמו פרט מתוך ציור קיר עירוני הומה.

הנשים שלפניו קפואות גם הן ועדיין בוהות בו — אף כי הילדים ברקעכאילו לא מבחינים, לא מודעים…

מפזזים, רוקדים.

לשונות אש.

בלהט המעיק, ריי חש צמרמורת.

אין לו מושג מה הוא עושה או מדוע, אבל דבר אחד הוא כן יודע — אין שום דבר עלי אדמות, שום דבר ביבשת אפריקה העצומה, שום דברבמרחב הפנימי העצום אף יותר של קונגו עצמה, שיכול לעצור אותו כעת מלעשות את זה.

1

טלפון מצלצל.

ג’ימי מניח את הקפה שלו ומושיט יד מעל לשולחן כדי לענות.

הוא מעיף מבט בצג, מזהה במעומעם את המספר, לא יכול ממש למקם אותו.

“כן?”

“יפה, יפה. מר גילרוי הצעיר. פיל סוויני.”

הדופק של ג’ימי מואץ. כמובן. אי אפשר לטעות בקול. הוא מזדקף. “פיל? אלוהים, עבר המון זמן. מה שלומך?”

“לא רע. עסוק. ואתה?”

“די טוב, כן.”

ואחרי זה, ג’ימי חושב, אולי יהיה קצת יותר טוב.

“אז מה, עסק מחורבן, כל הקיצוצים האלה. לא קל, אני משער.”

“נכון.” ג’ימי מהנהן. “אבל זה כבר לא בכותרות.”

“לא, לא, ברור שלא. אבל תשמע. תקשיב.” דקדוקי הנימוס סולקו, כנראה, מהדרך. מאוד פיל. “האם מה שאני שומע נכון?”

“אה… אני לא יודע, פיל. מה אתה שומע?”

“שאתה מכין איזו כתבה או משהו… על סוזי מונהאן?”

ג’ימי מביט בקטע הטקסט שעל מסך המקינטוש שלו. “אהה,” הוא אומר אחרי אתנחתה. “אבל זו לא כתבה. זה ספר.” עכשיו הוא זהיר. “ביוגרפיה.”

“אלוהים ישמור, ג’ימי.”

“מה?”

“אני לא עורך, אבל… סוזי מונהאן? תעשה לי טובה. תגיד לי שלא הפרק האחרון הוא זה שכולם מזילים עליו ריר.”

זה מדהים את ג’ימי — ריור על סלבריטאים, עד כמה שזכור לו, תמיד היה תחום התמחות של פיל סוויני. אם כי הוא צודק במובן אחד. הקטעים שג’ימי העלה עכשיו על המחשב הם מן הפרק האחרון, הארוך ביותר והמפורט ביותר בספר וזה שאיתו הוא מתמודד ראשון.

“אהה,” הוא אומר. “אבל הם מעוניינים לא רק בזה. יש הרבה מאוד חומר נוסף. החברים, הסמים, התקפי הזעם.”

“ואף אחד מחוץ לתפוצה הדמוגרפית של ה’דיילי סטאר’ לא היה שׂם על זה קצוץ אלמלא האופן שבו היא מתה.”

ג’ימי מושך בכתפיו. “לא בהכרח. זה סיפור מרתק, המוות שלה, העיתוי שלו, מה שהוא מסמל.” הוא מתמהמה. “ה… משמעות שלו.” הוא זז בכיסא, מרים עט, משחק בו. היו ימים שטלפון מפיל סוויני היה משהו טוב. סיפור מרכזי, רמז, מידע.

הפעם הוא לא בטוח כל כך.

בשלהי שנות התשעים היו אביו של ג’ימי ופיל סוויני שותפים עסקיים. הם היו חברים טובים. אחר כך מת אביו, וסוויני התחיל לגלות עניין בקריירה של ג’ימי. פקח עליו עין, יצר בשבילו קשרים.

הדליף לו סיפורים.

“בחייך, ג’ימי.”

אבל הימים ההם חלפו, כנראה.

“מצטער, פיל. אני לא מבין. במה מדובר?”

בקצה האחר של הקו נשמעת אנחה ממושכת.

ג’ימי מעיף מבט אל הדלת. הוא שומע קולות. הסטודנטים שמעבר למסדרון. שוב הם מתווכחים? רבים? הוא לא בטוח, אבל זה עשוי להביא תועלת כתירוץ לנתק את הטלפון במקרה הצורך, אם השיחה הזאת תיעשה הזויה יותר.

“תשמע,” הוא אומר וכבר לא מנסה להסתיר את תסכולו. “אני כותב ביוגרפיה על סוזי מונהאן, בסדר? אתה יכול ללגלג, אבל אני מתייחס לזה ברצינות.” הוא מהסס ואחר כך מוסיף, “כי אתה יודע מה, פיל? זאתעבודה, משהו שבזמן האחרון לא היה לי בשפע.”

הוא מהדק את לפיתתו בטלפון.

“כן, ג’ימי, אני יודע, אני יודע, אבל…”

“אני לא חושב שאתה באמת…”

“אני יודע, הבנתי, אתה זקוק למשימה וזה בסדר, רק ש…”

“שֶמה? שאני אמור עכשיו למסור את כל ההצעות שלי לאישורך, זה העניין?”

“לא, ג’ימי, בבקשה, זה רק ש… שכל ההתמקדות הזאת בתאונה…”

“שָם נמצא הסיפור, פיל, בנקודת המפגש בין כל המרכיבים השונים. ונכון, כדי להצדיק את המקדמה הבטחתי לא לחסוך במאמצים, כמובן, אבל…” הוא מתעכב. “רציתי לשאול, מה בכלל אכפת לך מזה?”

סוויני לא עונה.

“לא, תגיד לי,” ממשיך ג’ימי. “מה לזה ולך? ברצינות, אני לא מבין.”

סוויני נושם עמוק. “בסדר, תשמע,” הוא אומר, “תאט לחצי שנייה, כן? המקדמה הזאת שהזכרת. בכמה מדובר? אני בטוח שנוכל להגיע לאיזה…”

ג’ימי מנתק, נעמד — הוא נסוג לאחור, לוטש בטלפון מבט מבועת כאילו התעורר לחיים בידו, מתפתל וחלקלק.

כשהטלפון מצלצל שוב, הוא לא זז. הוא מניח לו לצלצל, מחכה מעט ואחר כך בודק אם יש הודעה.

יש.

“ג’ימי, בשם אלוהים, בסך הכול אמרתי. תשמע, נוכל לדבר על זה שוב, אבל רק תיזהר כשאתה מדבר על זה עם אנשים. לא מדובר כאן בסוזי מונהאן. ותתקשר אלי, כן?” הוא עוצר לרגע. “שמור על עצמך.”

ג’ימי נושף אוויר, מתרוקן.

הוא סוגר את הטלפון ומניח אותו על השולחן. הוא חוזר לשבת.

תיזהר כשאתה מדבר על זה עם אנשים.

וזה מפיו של מר פיל סוויני? גורו של יחסי ציבור, יועץ תקשורת, אסטרטג, קומבינטור, גובה חובות, השד יודע מה עוד? מישהו שמבחינתו שיחה עם אנשים נחשבה — וכנראה עדיין נחשבת — ללא פחות משיטת התפעול הבסיסית של היקום? להיזהר כשהוא מדבר על זה עם אנשים? אלוהים אדירים. מה עם מריה מונהאן, אחותה הבכורה של סוזי, אישה שהוא מציק לה בשבועיים האחרונים? הערב הוא נפגש איתה.

האם זה נחשב?

ג’ימי קם וחוצה את החדר. הוא נעצר ליד החלון ומשקיף החוצה.

העסק כולו הזוי מדי. שלא לומר מביך. כי הוא באמת זקוק לעבודה. זאת ההזדמנות הסבירה הראשונה שלו זה קרוב לשנתיים.

המפרץ מעונן, קודר. הגאות עולה.

ג’ימי משחרר אנחה של עייפות.

לפני שנתיים הוא עוד עבד בעיתון וממש הצליח, בייחוד עם סיפור ההוצאות הממשלתיות ההוא. הוא יצר קשרים וטיפח מקורות — לא מעט, בזה יש להודות, בעזרתו של פיל סוויני. ואז הכריזו על הפיטורים. שמונים וחמש משרות מקיר לקיר, הבא אחרון יוצא ראשון. מתוך שלושים אנשים בערך שנפגעו מצוות העורכים, ג’ימי היה אי־שם באמצע והיה חסר כל סיכוי. במשך הזמן הוא מצא עבודה חלקית בסיקור משפט מולקאהי למגזין “סיטי”, אבל אחרי שישה חודשים כאלה לא רק שבית הדין נסגר, גם מגזין “סיטי” עצמו נסגר והעבודה פחות או יותר התייבשה. במשך השנה וחצי הבאות הוא כתב כמה כתבות ורשימות לעיתונים מקומיים ולפרסומים מסחריים, וגם קצת חומר לאינטרנט, אבל לא משהו שהכניס הרבה או שהיה קבוע די הצורך להיחשב לעבודה של ממש.

ואז, לפני כחודש, זה עלה.

את הקשר יצר מכר ותיק שלו ב”סיטי”, שניהל את הסניף האירי של מו”ל לונדוני וחיפש מישהו, רצוי עיתונאי, שיספיק להרכיב ספר על סוזי מונהאן לקראת עונת הקניות של חג המולד. לג’ימי לא היה צורך לשקול את זה זמן רב. המקדמה היתה צנועה, אבל עדיין היתה הרבה יותר מכל מה שהרוויח בזמן האחרון.

הוא פונה מהחלון.

אבל מה הקשקוש הזה של פיל סוויני עכשיו? האם בכלל הבין אותו נכון? האם סוויני ביקש ממנו לא לכתוב את הספר? לרדת מזה? קשה להאמין, אבל ככה זה נשמע.

ג’ימי מעביר מבט על שולחנו.

המקדמה. בכמה מדובר? אני בטוח שנוכל להגיע לאיזה…

אלוהים.

…לאיזה מה? לאיזה הסדר?

ברמה מסוימת, ג’ימי לא אמור אפילו להסס. ולא שהוא לא חייב לפיל סוויני, וחייב לו בגדול. הוא חייב לו. ברור שהוא חייב לו. אבל לרדת מסיפור? זה כבר משהו אחר. לקבל תשלום כדי לרדת מסיפור? זאת כבר פשוט שערורייה.

ולמה?

הוא לא מבין. האם פיל מייצג מישהו? צד בעל עניין? לקוח? מה קורה?

ג’ימי ניגש אל השולחן.

כל החומרים הפרושים שם — תמלילי ראיונות, חוברות ישנות של “הלו” ו”וי־איי־פי”, תדפיסים מתוך גוגל, אין־ספור תצלומים — קשורים ישירות לסוזי.

הוא בוחר אחד מהתצלומים ומביט בו.

סוזי במועדון לילה, כוס שמפניה מורמת, כתפייה שמוטה.

היא נראית עייפה — למעשה, הרוסה — כאילו התאמצה יותר מדי וזה לא עובד יותר.

אבל אלוהים, אילו פנים… אילו עיניים.

לא משנה כמה המוני היה הרקע, כמה דביק או זול היה המופע, בעיניה של סוזי תמיד היה כוח יוצא דופן לגרום לכל הסובב אותה להיראות חשוב ומשמעותי ומסתורי.

בעודו מחזיר את התצלום למקומו, ג’ימי תוהה מה יהיה טיבה של האחות. הוא דיבר איתה בטלפון כמה פעמים, והם החליפו איזה עשרה אימיילים — כשמטרתו תמיד היתה לגרום לה להסכים.

לדבר איתו.

השיטה הבסיסית לתפעול היקום.

ג’ימי מתיישב מול המחשב. הוא מביט במילים שעל המסך. מתופף באצבעותיו על השולחן. תוהה איך הגיע מתחקיר שערוריית הוצאות ממשלתיות במסגרת חדר חדשות הומה לכתיבה על שחקנית מתה בדירת שני חדרים שהוא בקושי מצליח לעמוד בתשלומים החודשיים עליה.

אבל אז עולה בדעתו משהו מדאיג יותר.

איך פיל ידע בכלל על מה הוא עובד? ממי שמע על זה? באילו נסיבות עשוי פיל סוויני לשוחח עם מישהו — או מישהו עשוי לשוחח עם פיל סוויני — כך שהנושא יעלה בכלל?

ג’ימי ממש לא אוהב את זה.

זה גם לא מסוג הדברים שהוא מגיב עליהם היטב, כשמפעילים עליו לחץ, דוחפים אותו לכיוון מסוים, אומרים לו מה לעשות או מה לא לעשות. ונכון, ביוגרפיה לא מוסמכת מתחום השואו ביזנס איננה בדיוק ווטרגייט או חשיפה של טֶבח מי ליי, ובכל זאת זכותו להיות חופשי לכתוב מה שהוא רוצה לכתוב.

כך זה אמור לעבוד, לא ככה?

הוא בוהה עוד זמן־מה בקטע הטקסט שעל המסך.

אבל אבד לו החשק.

הוא בודק את הקפה שלו, שהתקרר.

הוא חוזר להביט במסך.

חרא.

הוא מושיט יד למקלדת, שומר את המסמך ומכבה את המחשב.

***

“אני רואה המון טלוויזיה.”

נפלט לו.

לא כך היה עונה על אותה שאלה אילו הציג אותה עיתונאי, אבל, בשם אלוהים, הוא לא היה יכול לסחוט משהו קצת יותר מעניין בשביל דייב קוֹנוֵויי? אולי נסיעות? או מתן ייעוץ? קרן קלינטון? קבוצת בילדרברג?

לארי בּוֹלגֶ’ר עומד ליד החלון והטלפון מעורסל על כתפו, משקיף החוצה על גגותיה של דוניברוק.

בדרך כלל, כשעיתונאי שואל אותו איך הוא מעביר את הזמן בימים אלה, הוא אומר שהוא מכהן בוועדות שונות, מה שנכון, ואחר כך מוסיף שהוא מתחיל לכתוב את זיכרונותיו, מה שלא נכון. אבל לפחות הוא יוצר רושם שהוא עסוק. וזה חשוב.

באמת?

אולי לא.

בכל מקרה, תפקיד דירקטור בתאגיד אינו גוזל זמן רב מדי, ואי־כתיבת זיכרונותיך אינה גוזלת זמן כלל… לכן, מה לעשות, יש לו המון זמן פנוי. אבל האם זה העסק של מישהו איך הוא בוחר להעביר אותו? לא, ואם פירוש הדבר שהוא רואה שישה פרקים של “זירת הפשע” ברצף או עונה שלמה של “סקראבְּס” או את “שבוע הרמן גרינג” בערוץ ההיסטוריה בשלמותו, אז ככה זה.

כי אין שום חוברת הדרכה לזה, שום תוכנית החלמה של שבעה שלבים, לא ד”ר פיל ולא רב־מכר של דיפאק־מה־שמו. אם אתה ראש מדינה לשעבר ושום תפקיד לא מחכה לך בשוק העבודה, אז זהו זה פחות או יותר, אתה לבדך.

“מה,” שואל קונוויי, “כמו ‘פריים־טיים’, ‘חדשות היום’?”

“כן, דברים כאלה. ענייני דיומא.”

“מקפיד להתעדכן?”

“אהה.”

בולג’ר מגלגל את עיניו למרום. לא בשביל זה טילפן לדייב קונוויי, לא בשביל שיחה בטלה.

“אז תשמע,” הוא אומר, “השבוע מתישהו אתה פנוי?”

“אה, אני…”

“לא אעכב אותך הרבה.”

“בסדר, לארי. כמובן.”

הם קובעים להיפגש מחר בבוקר. כאן, במלון.

אחרי שהוא מנתק, בולג’ר מחליף את הטלפון בשלט. הוא עומד באמצע החדר ומכוון אותו אל מסך הפלזמה 42 אינץ’ שעל הקיר.

כשקרא את הדבר ההוא בעיתון בשבוע שעבר, לא היה לו ברור איך להתייחס אליו — אף שהוא בהחלט טילטל אותו. הוא גם לא יודע מה תתרום שיחה עם דייב קונוויי, כנראה כלום, אבל יש לו צורך לדבר עם מישהו. יש לו צורך בהרגעה. חוץ מזה, לא היה לו מגע עם איש מהוותיקים מאז עזב את תפקידו לפני יותר משנה, והוא הרגיש מנותק.

הוא מתעסק בשלט.

מדהים, הוא חושב, כמה מהר אתה מתנתק מהמעגל.

הוא אפילו בלע את גאוותו וניסה לטלפן פעמיים לג’יימס ווהן, אבל הבנזונה הזקן סירב להחזיר לו צלצול. הם לא דיברו כשישה חודשים, מאז התבוסה בהתמודדות על התפקיד בקרן המטבע הבינלאומית שבולג’ר היה מועמד אליו ובאמת רצה בו. ווהן תמך במועמדותו בוושינגטון, לפחות כך זה נראה בשעתו, ואחר כך, בלי שום הסבר, חסם אותו.

זה היה נורא. בולג’ר כבר תיכנן הכול, את כל המסלול שלו בעשר השנים הבאות — תקופת כהונה נאה בקרן המטבע הבינלאומית, שבה יאסוף קשרים ומחמאות, ואחר כך יעבור לאיזה תפקיד באו”ם, בסחר ופיתוח או באחת הסוכנויות, ואולי, אם העיתוי יצלח, אפילו כמזכיר הכללי. למה לא? אבל אם לא, כי אז בתחום הסחר, זכויות אדם, סיוע, כל דבר שהוא. זה היה החלום שלו, הפנטזיה של ארבע לפנות בוקר, וכשווהן החליט מסיבה כלשהי לפסול אותו, בולג’ר היה הרוס. כי לא היה מדובר רק במשרה, בשלב הראשון של המסלול, אלא במסלול כולו. העניין הוא שאתה לא שורד אם פוסחים עליך כך, זה פומבי מדי, משפיל מדי, ולכן אתה יכול פשוט לדחוף את קורות החיים שלך למגירה ולהוציא את מחבטי הגולף שלך ממחבואם.

זאת אומרת, אם אתה משחק גולף.

ה”טישק” לשעבר, ראש ממשלת אירלנד, סבור בכל מקרה שווהן חייב לו לפחות שיחת טלפון.

אבל נראה שלא.

בולג’ר חושב לעתים קרובות על ארוחת הצהריים ההיא במלון “וילסון”, מתי זה היה, לפני ארבע, חמש שנים?

איך משתנים הזמנים.

הוא נכנס ל”מוקלטות” בתיבה הדיגיטלית, העמוסה עדיין בסרטים ובתוכניות תיעודיות שעוד לא הספיק לראות. הוא מזפזפ מטה דרך כל מה שיש בה, אבל שום דבר לא צד את עיניו. הוא עובר לערוץ “חדשות סקיי” וצופה בו זמן־מה.

יש להם שם יום חופש, כנראה.

החדשות מקוטעות, לא ממוקדות, אין שום דבר עם פלפל אמיתי. חסר להם איזה אסון טבע בריא או שערוריית מין בפרופיל גבוה או חטיפת ילד.

שייזל להם הריר.

נבלות.

הוא מכבה את הטלוויזיה ומשליך את השלט על הספה.

הוא מביט בחדר סביבו. בולג’ר אוהב לגור במלון, זה נוח ופרטי. לא צריך להתעסק עם שכנים מעצבנים. למרי ולו יש כאן דירה מאז מכרו את הבית בדינסגריינג’, ועכשיו כשהבנות בקולג’ הסידור הזה ממש מתאים להם.

הוא מביט בשעון ואחר כך בכיוון ארונית המשקאות.

מרי יצאה.

ערב ברידג’. הוא היה יכול ללכת איתה, אבל הוא לא סובל את הפטפטת המזורגגת. כל האנשים האלה בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים לחייהם יושבים ומשחקים ברידג’. בעיניו זה דומה מדי למעין קהילת גמלאים. התירוץ שלו הוא שהוא שקוע בכתיבת זיכרונותיו ואין לו כמעט זמן לפעילות חברתית, משהו ששיכנע בו אפילו את מרי — ולמראה שולחן הכתיבה שלו בחדר העבודה, שכל הניירת פזורה עליו, והמחשב הנייד הפתוח דרך קבע, היו סולחים לך אילו האמנת שזה נכון. מה שהיה אמור להיות. כי עבודה על זיכרונותיו היתה מיטיבה עמו. היתה מעסיקה את מוחו, מרחיקה אותו מצרות.

אבל אין לו שמץ מושג איך לכתוב ספר — איך עליו לבנות אותו או היכן להתחיל בכלל. הוא ממש מתחרט עכשיו שחתם על החוזה.

הוא מביט שוב בארונית המשקאות.

מאז השבוע שעבר — יום שני, שלישי, איזה יום בכלל זה היה — בולג’ר מודע בחריפות לרהיט הזה שבפינת החדר. לפני כן הוא היה סתם חפץ, אם כי יפה למראה, בסגנון אר־דקו, מצופה עץ אגוז ובעל דלתות הזזה מזכוכית. הוא אף פעם לא הטריד אותו בשום צורה. הוא חיבב אותו. בעת הצורך הוא אפילו הגיש לאנשים משקאות מתוכו. אלא שאז הוא ראה את הדיווח ההוא בעיתון ומשהו קרה. כמעט כאילו החפץ הארור הזה קם לתחייה, כאילו הבקבוקים שבתוכו, והנוזלים השונים, הצלולים והענבריים שבתוכם, ניצתו והתחילו לפעום.

ג’ין, וודקה, ויסקי, ברנדי.

מי אש… מי חיים…

לוהבים.

מובן שאין לו שום כוונה לעשות משהו בנדון. הוא לא יפעל. לא אחרי כל כך הרבה שנים. אבל זה לא קל.

הוא בוהה בדלת המובילה אל חדר העבודה שלו ומהסס.

אחר כך הוא ניגש שוב אל הספה, מתיישב ומרים את השלט.

***

דייב קונוויי סובל מכאב ראש.

כבר יומיים שראשו כואב ופשוט מוציא אותו מדעתו.

הוא בולע סולפדיין ונורופן והיה אצל הרופא. אבל נראה שהכול אצלו תקין.

זה רק מתח — הוא סחוט וזקוק למנוחה.

וכדי שיגידו לו את זה עליו לשלם שישים וחמישה אירו?

זה מגוחך.

הוא פונה אל שביל החצץ של ביתו וחונה במקומו הרגיל, ליד האורוות. המקום שלצדו ריק.

מה שאומר שרות עוד לא בבית.

כשהוא יוצא מהמכונית, קונוויי חש מַדקרת כאב מאחורי עיניו — התלכדות פתאומית, כך הוא מניח, של חצי תריסר פעימות חרדה קטנות: האסון המתמשך של “טארה מֵדואז”, העובדה שחובותיו עולים כעת על נכסיו, והאפשרות שאחד הבנקים שהוא ממושכן בו עלול למנות כונס נכסים במטרה להשתלט על החברה שלו.

קונוויי מתקרב אל הבית.

ישנה גם האוֹפֶּר הצרפתייה המקסימה שהוא צריך עכשיו להביט בה ולדבר איתה בלי לבכות, בלי להרגיש שחוק וכבוי ודומה לאיזה שליח מוות זקן…

כמה זה?

ישנם ילדיו, בני שבע, חמש ושנתיים, שחזיונות מטרידים, אפשריים, של עתידם הלא ידוע רודפים אותו בכל שעה משעות הערות שלו, שלא לדבר על שעות השינה.

הוא מכניס את המפתח לדלת הכניסה.

וישנה גם… האימה. התחושה הכללית שלה. עמומה, חתרנית, חסרת שם.

הוא פותח את הדלת.

היא תמיד שם, תמיד קיימת.

כשהוא נכנס למסדרון, מולי מגיחה במהירות עצומה מחדר המשחקים.

הוא מתאפס מחדש.

היא לופתת את בובת השריף ווּדי.

“הוא שלי…”

“הוא היה שלי קודם…”

הוא מלווה בעיניו את מולי הנעלמת בכיוון המטבח.

דני, שתומרן שוב בידי אחותו הקטנה, נראה דרך הדלת הפתוחה של חדר המשחקים, טומן את פניו הנסערים בפוף. מאחוריו עומד התינוק — הם עדיין חושבים על ג’ק כעל התינוק — ומסתכל, שלֵו כתמיד, לומד.

קורין מופיעה בדלת במרדף אחר השתלטנית. שלא כדרכה, היא נראית מבולבלת.

“דייב, מצטערת, אני…”

הוא פוסע קדימה ומרים יד לעצור אותה.

“זה בסדר, אל תדאגי, היא בסדר.”

“אני חושבת שהירח כנראה מלא או משהו כזה. הם מתנהגים נורא היום.”

“לא ידעת? בבית הזה הירח תמיד מלא.”

בדיחה מטומטמת, אבל קורין מחייכת.

קרביו של דייב מתהפכים קלות.

הם עומדים סמוכים זה לזה, כמעט ממוסגרים על ידי הפתח, וזה קצת מהמם — הניחוח של קורין, עורה המושלם, עיניה הבוחנות אשר…

מספיק, חושב קונוויי ונכנס לחדר המשחקים.

הוא קורץ אל ג’ק ומשתופף לפני הפוף. דני מסתובב לאחור, דמעות נקוות בעיניו, ואומר, “איפה אמא?”

“היא עוד מעט תבוא הביתה,” אומר קונוויי.

“הוא היה שלי קודם.”

“אני יודע, אני יודע. בעוד רגע נחזיר אותו. בוא הנה.”

הוא גוחן, שולף את דני מהפוף, משליך אותו על כתפו ומתרומם.

התמרון הזה היה פעם כה קל, כה טבעי, אבל עכשיו, כשדני גדול יותר וכבד יותר, דרוש הרבה יותר מאמץ. הוא מחבק בזרועותיו את גופו הקטן־עדיין של בנו ואחר כך נושם אותו פנימה, כמו ערפד, מחכה לגאות הרגשית המוכרת.

“ממש עכשיו החלפתי לג’ק,” אומרת קורין. “היה די נוזלי. איך אתם קוראים לזה… מושפרץ?”

“כן,” הוא אומר. “מושפרץ. קקי מושפרץ. יפה מאוד.”

או שלא.

או הזוי. או מה שלא יהיה.

לפני שקונוויי מספיק לומר משהו נוסף, הטלפון שלו מצלצל. הוא מוריד את דני לרצפה ומוציא את הטלפון מכיס מעילו. הוא מהנהן אל קורין. היא גוחנת להסיח את דעתו של דני.

“בוא,” היא אומרת. “זמן לארוחת ערב.”

קונוויי מתרחק ומרים את הטלפון אל אוזנו.

“כן?”

“דייב? פיל סוויני.”

“פיל. מה שלומך?”

“טוב. תשמע, יש לך רגע?”

“כן.” קונוויי פונה לעבר הדלת. “מה קורה?”

“רק משהו שהגיע לידיעתי. חשבתי שכדאי שתדע עליו.”

“בסדר.”

קונוויי מאזין ובינתיים חוצה את הכניסה ועובר אל חדר האירוח הקדמי.

פיל סוויני משמש לעתים יועץ יחסי ציבור. הוא עוסק בתקשורת אסטרטגית, בניהול תדמיתי, באנליזת מדיה. הוא מזהה ומאתר, בנוסח יירוט אלקטרוני, סוגיות שעלולות להיות להן השלכות על חברות של לקוחותיו.

או על חייהם.

כמו זאת הנוכחית.

“ומה שמוזר הוא,” הוא אומר, “שאני למעשה מכיר את הבחור. אבא שלו ואני עבדנו יחד, עוד בימים הראשונים של ‘מרינו’.”

“ככה.” קונוויי מבולבל, לא בטוח שהוא מבין את זה. “אמרת, סוזי מונהאן?”

“אהה.”

“אלוהים.”

סוזי מונהאן.

דרַאמקוּלי קָאסל.

עכשיו קונוויי פולט אנחה עמוקה ומתלוננת, כמו שתמיד קורה כשהנושא הזה עולה, כל אחת מן האנחות כמו פירעון, תשלום הדרגתי על חשבון הקרן, שהיא עצמה סכום כולל של אנחה גדולה כל כך, עד שהשחרור כולו בבת אחת יהיה בו, כך הוא מדמה, כדי להרוג אותו.

“אז מה הבחור הזה,” הוא אומר, “עיתונאי?”

“כן. צעיר, נבון מאוד. אבל הוא זקוק לעבודה. זה חלק מהבעיה. הוא פוטר כשכל המיתון הדפוק הזה התחיל. הוא כנראה רואה בזה הזדמנות.”

“הבנתי.”

“אבל תשמע, אל תדאג. אני אשכנע אותו לרדת מזה.”

“בסדר,” אומר קונוויי ומהנהן. “או שאולי, אני לא יודע…” הוא מחכה. “אולי נוכל למצוא לו משהו אחר לעשות.” טכניקת דייב קונוויי בדוקה. הסחה. הוא בעסק יותר מחמש־עשרה שנים ונראה שזה תמיד מצליח. אם יש בעיה עם עובדים, ויכוח או אי־הסכמה כלשהם, מסיחים את תשומת הלב שלהם. שיחשבו על משהו אחר.

הוא ניגש אל חלון הגזוזטרה.

“כן,” סוויני אומר, “הצעתי לכסות לו את המקדמה, אבל…”

“לא. אלוהים.” בידו הפנויה מעסה קונוויי את רקתו השמאלית. “זה לא יעבוד.” הוא משקיף החוצה על פני המדשאה הקדמית. “לא אם הוא צעיר. לא אם הוא חושב שהוא בוב ווּדוורד המזוין.”

“נכון, אתה כנראה צודק. אבל הוא בכל זאת חייב לי. אז נפתור את זה, כך או אחרת. רק רציתי שתדע.”

“תודה.”

“אני אעדכן אותך.”

“אהה.”

אחרי שהוא מנתק, קונוויי עומד ובוהה שעה קלה בעד החלון.

סוזי מונהאן.

טוב. בסדר.

אבל אין לו איזה חרא אחר, דחוף יותר, לדאוג לו?

יש לו.

כמו למשל “קונוויי אחזקות” שהולכת לעזאזל.

בלי שום ספק.

אם כך, למה מתכווצת לו הבטן? למה ההלמות בתוך גולגולתו עזה עכשיו הרבה יותר משהיתה לפני חמש דקות?

***

ג’ימי גילרוי יושב בקצה השקט של הבר. לפניו ערוכים על משטח העץ הכהה כוס גינס שלא נגע בה, כמה מטבעות, המפתחות שלו, הטלפון שלו ועיתון הבוקר.

כמו טבע דומם, מוכר ומרגיע.

סלק את הטלפון, החלף אותו בחפיסת סיגריות מייג’ור ובקופסת גפרורים, וזאת יכלה להיות כל תקופה בחמישים השנים האחרונות. למעשה, ג’ימי היה יכול בקלות להיות אבא שלו היושב כאן — או אפילו אבא שלו.

הוא לוגם מהבירה שלו.

אם כי אז היית זקוק בפירוש לסיגריות ולגפרורים. והוא היה צריך ללבוש חליפה.

והסיגריות לא היו מייג’ור, הן היו בנסון אנד הדג’ס. מהסוג הישן, במקרה של סבו, עד כמה שזכור לו — ולא גפרורים, אלא מצית זהב מתוצרת רונסון.

שתוק.

והעיתון. העיתון היה מקומט אחרי שקראו אותו מצד אל צד.

עמודי הספורט, הספדים, מכתבים לעורך, הצעות עבודה.

ג’ימי נשען לאחור על כיסא הבר, ראשו נטוי לצד אחד והוא מסתכל שוב בתמונה. אבל הפעם טענת ההמשכיות כאילו קלושה יותר, קצת פחות אותנטית. ולא רק בגלל היעדר הסיגריות, הטלפון הנייד או הדיסק־און־קי המחובר לצרור המפתחות שלו.

זה העיתון שלא נקרא.

הוא קנה אותו בדרך לכאן, בקיוסק הפינתי, אבל האמת היא שכבר קרא את רובו באינטרנט מוקדם יותר היום.

ג’ימי לוגם לגימה נוספת מהבירה שלו.

הוא חושש לשלומו של העיתון המודפס.

למרבה הצער, ניסיונו האישי הישיר בתחום נגדע באבּו בשל מגפה של ירידת הכנסות מפרסום, שפגעה בענף כולו. אבל עוד בקומץ השנים שקדמו לכך התחילו העניינים להידלדל למדי. לחלק מן הכתבים הבכירים והכתבים המומחים היו עדיין מקורות טובים והם יצאו לשטח על בסיס קבוע ואספו חדשות אמיתיות. אבל כמי שהתקבל רק לאחרונה, ג’ימי בילה את רוב ימיו מול מסך שמיחזר טקסטים משודרים וחומר של יחסי ציבור, שהרבה ממנו כבר היה יד שנייה ומעט מאוד ממנו היה בדוק עובדתית. אלמלא פיל סוויני, אולי ג’ימי מעולם לא היה זוכה לעבוד על משהו מלהיב יותר.

הברמן עובר ובדרכו משפשף במטלית את משטח העץ של הבר.

ג’ימי שוב מושיט את ידו לכוס.

בחודשים האחרונים ההם הפנה אותו סוויני לעבר כמה סיפורים שהוא הצליח לנעוץ בהם שיניים, ואף שרוב זמנו עדיין עבר כשהוא קשור בשרשרת לשולחן, הוא השקיע את השעות הנוספות על חשבונו והצליח לבצע כמה קליעות ישירות. הוא בנה מומנטום לא מבוטל — ואפילו היה מועמד לקידום — כשהגרזן ירד.

ולכן אחרי שישה חודשים ב”סיטי” ועוד שמונה־עשר של “עיתונות זבל” מזדמנת ואפילו מגונה, ג’ימי קפץ על ההזדמנות הזאת לכתוב ספר על סוזי מונהאן.

אולי זה נשמע כמו רציונליזציה, אבל הוא שמח לשינוי. נכון, לא עוד משרה בטוחה, אבל גם לא עוד המון מועדי סיום יומיים, לא עוד גנֵבה חסרת בושה של תקצירי חדשות ממקורות אחרים ולא עוד הסתמכות קדחתנית ומבישה של הרגע האחרון על גוגל ועל ויקיפדיה.

וגם אם הסיפור של סוזי אולי כבר איננו בדיוק חדשות, הוא עדיין מהדהד.

ג’ימי מרוקן שליש שלם מן המשקה שלו בבת אחת. הוא מחזיר את הכוס אל הבר ובוהה בה.

סוזי מונהאן היתה סלבריטאית צהובונים, כוכבנית אופרות סבון זולה מלפני כמה שנים, שנדמה כי הארץ כולה היתה מכורה לה במשך תקופה מסוימת. כיסו וניתחו כל היבט של חייה בפרטי פרטים מייגעים, התלבושות, השיזוף, אירועי הפתיחה, ההופעות בתוכניות האירוח, אפילו קורות הדמות שגילמה באופרת הסבון הפופולרית.

אלא שאז קיבל הסיפור שלה ממד חדש לגמרי, כשהיא וחמישה בני אדם נוספים נספו בהתרסקות מסוק אי־שם לאורך חוף דוֹנֵגָאל הצפוני. האבל הלאומי שהשתרר בעקבות האירוע היה מדהים, והסקרנות בנוגע אליה בתקשורת נמשכה חודשים.

לכן גם אם הספר הוא אולי ניסיון מצד המו”ל של ג’ימי לעשות רווחים מגל מוקדם של נוסטלגיה, ג’ימי עצמו רואה בכך יותר מזה — כי מבחינתו, הנוסטלגיה שאולי קיימת אינה נוגעת לבחורה המתה בלבד, אלא גם ל”בום” שמת, לזמנים הטובים שנגוזו, שבהם היא היתה נערת השער העוצמתית, המבושמת, המגורבת, העסיסית…

בכל מקרה, מה שחשוב הוא שזאת זווית ראייה. שיש לו רעיונות. שהוא מתרגש. שהוא מקבל שכר.

ובעוד עשר דקות הוא פוגש את אחותה של הבחורה המתה.

מקור ראשון.

אלא שאז זה מצליף בו שוב, מגיע בגל נוסף: פיל סוויני רוצה לשלם לו כדי שיֵרד מהסיפור?

זה מטורף.

תגיד לי שלא הפרק האחרון הוא זה שכולם מזילים עליו ריר.

בשם אלוהים.

הפרק האחרון של הספר, המכסה את עשרים וארבע השעות שקדמו להתרסקות, היה עתיד מלכתחילה להיות המעניין ביותר — סוזי עדיין במשבר בנוגע לכל הפולמוס סביב “סלבס נידונים למוות”, סוזי מופיעה בלי הזמנה בדראמקולי קאסל, סוזי שולחת את סדרת האס־אם־אסים ההזויה ההיא, החלטתה של סוזי להצטרף ברגע האחרון לטיסה במסוק.

ג’ימי מתפתל על כיסא הבר.

ריקוד המוות הקטן של סוזי, מדויק, מרתק עד כפייה, ממכר להחריד…

הוא בוהה בשורת בקבוקים מאחורי הבר.

עכשיו ברור כל כך שפיל סוויני מחפה על מישהו, ידיד או לקוח, איזה מזדיין מקריח וכרסתני, שאולי פעם ניהל רומן עם סוזי ולא רוצה שיחפרו ויעלו כעת מחדש את כל העניין, לא רוצה ששמו יקושר עם שמה, לא רוצה שהמוניטין שלו או נישואיו יועמדו בסכנה.

ג’ימי מרים את הכוס.

אבל האם ייתכן שזה בנאלי עד כדי כך וכה צפוי? גבר עשיר וחסר חן, בחורה מקסימה במסלול קריירה מהיר? ועכשיו הניסיון המאוס, המביש הזה, כעבור כמה שנים, להעמיד פנים שזה לא קרה מעולם?

הוא מרוקן את רוב מה שנשאר בכוס.

הוא חושב על כל החומר המחקרי הפרוש על שולחנו. הוא עבר עליו מאה פעמים, אבל אולי צריך לעבור עליו שוב, במבט רענן, מבט קר יותר — למקרה שהחמיץ משהו: אולי פרט בתצלום, מבט משמעותי, איזו אחיזת ידיים גנובה.

הוכחות.

לא שזה ישנה משהו, כי גם אם משהו כן יתגלה, מה הוא אמור לעשות? לא לכתוב את הספר ובלבד שימנע בושות מאיזה ידיד פרקליט או בנקאי של פיל סוויני?

ג’ימי מרוקן את הכוס ומחזיר אותה אל הבר.

זו רק השערה, כמובן. אבל פירוש הדבר שיצטרך להחזיר צלצול לסוויני. לברר במה מדובר.

מתוך כבוד, אם לא מכל סיבה אחרת.

וככל שיקדים לעשות זאת, כן ייטב.

הוא מביט בשעונו.

אבל לא לפני הפגישה הזאת עם מריה מונהאן.

ג’ימי יורד מכיסא הבר ואוסף את חפציו מהבר — מפתחות, טלפון ומטבעות. הם מוכנסים לכיסים שונים. את העיתון הוא לוקח בידו. הוא מביט בו לרגע ואחר כך משאיר אותו על הכיסא.

הוא מהנהן אל הברמן בדרכו החוצה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ארץ דמים”