רוחות קרירות של ספטמבר… הייתכן כי רק לפני שנה עמדתי בדיוק בתקופה זו מול כנסיית הקבר הקדוש בירושלים, שאותה שיפץ […]
פרק 1
(אדסה – ספטמבר 1105)
שמש אחר הצוהריים דגדגה אותה באפה. פטיה חשה בחומה על קצה חוטמה, ולמרות הכול המשיכה לנמנם. הנאות מעטות יש לה בחייה, חשבה, והינה אחת מהן שזימן לה הטבע, תנומת אחר הצוהריים. “אז למה לקום?”, חשבה לעצמה. “או, מורפיה שלי בטח ישנה את מנוחת אחר הצוהריים שלה. זה טוב לאישה במצב שלה לנוח כמה שאפשר”, המשיכו מחשבותיה לחלוף בראשה, למרות שעדיין הרגישה בקורי השינה האוחזים בה.
לפתע נשמטה אחיזתו של ראשה העגלגל והיא החליקה הצידה. היא ניעורה באחת והביטה אל המיטה שלמולה. מוחה ניסה לקלוט את התמונה ששודרה אליו: המיטה הייתה סתורה. בהלה קלה אחזה בה. “מורפיה”, לחשה בינה לבין עצמה. היא קמה בגמלוניות מהשרפרף שעליו ישבה והתנהלה בכבדות אל כיוון הדלת. עם כל צעד שלה חשה בארבעים ושתיים שנות חייה. מבנה גופה הגוץ והמלא הקשה עליה. היא פעלה באיטיות, מתוך מחשבה שמא מייד תגיע מורפיה, אולם משהגיעה אל הדלת ומורפיה לא התייצבה למולה גברה בה בהלתה. היא פתחה את דלת החדר והחלה מדדה-אצה במסדרונות הארמון כברווזה חיגרת, שמש אחר הצוהריים שטפה את המסדרונות וסינוורה אותה. היא הניחה יד אל מול עיניה מנסה להימלט מהאור. “מורפיה”, הרימה את קולה, אך שום קול לא נשמע מכיוונה של גברתה. “לאיפה לעזאזל היא נעלמה, איי…” סיננה מבין שיניה הרקובות, משתדלת שלא לכנות את גבירתה בשם גנאי כלשהו.
פטיה הייתה אומנתה של מורפיה. היא טיפלה בה מגיל צעיר, כמעט למן היום שבו מורפיה נתייתמה מאימה. ועתה, משעמדה מורפיה ללדת, היא חשה דאגה כפולה, לה ולתינוק שנשאה ברחמה.
באותה שעה בדיוק הגיעה מורפיה, גברת הטירה, אל הקפלה הקטנה שבטירת אדסה. שערה הזהוב היה אסוף מאחורי עורפה, ושמלת הקטיפה הרחבה שלבשה לגופה הסתירה את היריונה שעמד לפני סיום. היא כרעה בזהירות על מרצפות האבן, וחשה את קורן המעקצץ בברכיה. בטנה ההיריונית הקשתה עליה, אולם למרות הכול היא פנתה להשתטח על המרצפת אל מול פני המזבח. בידה אחזה במחרוזת התפילה שלה, ושפתיה נשאו חרש תפילה: “אנא ממך, מרי אם האלוהים, יפואר שמך מעם נשים, תעלה מלכותך אל השמיים. אנא ממך, חוסי עליי, אנא ממך, הצילי אותי ואת הרך שבבטני. בקשי בשבילי, אנא, שתיוולד לי בת… בבקשה ממך. בבקשה ממך, גם שמרי על בולדווין, אישי היקר הנמצא במרחק. שחררי אותו מהשבי ועשי שישוב אליי במהרה”. שפתיה המשיכו ללחוש בלאט את התפילה. מורפיה לא למדה קרוא וכתוב, אך למדה את עיקרי התפילה. לרגע חשבה לבקש שאם בכל זאת ייקח אלוהים חיים, הרי עדיף שיהיו אלו חייו של עוברהּ ולא חיי בעלה השבוי. אבל אז נזכרה בדבריו של האב סטפן, שלימד אותה את עיקרי התפילה, והם כי אין לאדם זכות לסחור בחיים תמורת חיים.
הכאב החד שפילח לפתע את בטנה גרם לצעקה חדה להימלט מפיה. היא ניסתה לקום ולהתרומם, והצליחה להישען באופן חלקי על זרועה. ואז חשה בפרץ של נוזל חם ודביק בין ירכיה. היא ניסתה לקום אך התקשתה לעשות כן. הנוזל היה דביק וחלקלק והקשה על קימתה, ורגליה החליקו על המרצפת.
פטיה המשיכה לדדות במהירות במסדרונות הארמון וקול נשימותיה נישא למרחקים. היא חקרה במוחה אחר האפשרויות – היכן יכולה הייתה גברתה להיות? ואז, עלתה התמונה מול עיניה. “הקפלה”, אמרה לעצמה בנשימה חנוקה. היא דידתה בכל כוחה הדל אל עבר בית התפילה. האפלוליות של שעת אחר הצוהריים כבר פשטה במקום התפילה הקדוש. ריחות החלב והקטורת הכו באפה שעה שנכנסה חרש אל בית התפילה. “מורפיה”, לחשה בלאט. היא המשיכה לצעוד לכיוון המזבח, מגששת את דרכה באפלוליות שאחזה בכנסייה הקטנה, כשלפתע חשה בנוזל חלקלק מתחת לרגליה, שגרם לאבני המרצפת להפוך לחלקות יותר. היא איבדה את שיווי משקלה וניסתה לאחוז במושבי התפילה, אך לשווא. היא מצאה עצמה מחליקה על ישבנה ומתבוססת בנוזל שדבק עתה גם לחצאיתה. היא ניסתה לקום, אך הנוזל שוב גרם לה להחליק. לפתע, באפלולית, שמעה קול נאקה לצידה. היא מיקדה את מבטה והבחינה בבת טיפוחיה שכובה על רצפת האבן, נשענת על אחת מזרועותיה. קול נאקה נוסף נשמע מפיה של הנערה. “מורפיה”, קראה אליה פטיה. “מה קרה לך, יקירה?” שאלה בנשימה קטועה. “פטיה…”, השיבה הנערה בקול כאוב, “או פטיה שלי… לדעתי הגיעה השעה… אני יולדת.” בהלה אחזה באומנת. היא הרימה את קולה: “או אלוהים… אלוהים שלי… עזור נא לי.” ולאחר שנייה התעשתה והחלה זועקת: “הצילו… או, הצילו… יש כאן מישהו?” מעבר לפרוכת הופיעה דמות. אחר כמה רגעים הבחינה כי מדובר באב סבסטיאן, האחראי על הקפלה. “מה קרה?” שאל הכומר שקרב אליהן. “עזור לי…” הושיטה לו פטיה את ידה.
האב קרב אל פטיה וניסה להקימה. גם הוא החל מאבד מאחיזתו לרגע, בשל הרצפה החלקלקה ובשל משקל גופה הכבד של פטיה, אולם לבסוף הצליח להקים אותה – לא בטרם התלכלכו שולי גלימתו בנוזל שעל הרצפה. הוא ופטיה הצליחו להקים את מורפיה, שהתקשתה בהליכתה. “עוד קצת, עוד קצת יקירה… תכף…” הרגיעה האומנת את מורפיה. “אני באתי לכאן להתפלל…”, החלה מורפיה לספר, והביטה אחורה אל המקום שבו שכבה. הם החלו לצעוד לאט לכיוון חדרה. אגלי זיעה החלו מבצבצים על מצחה של מורפיה, ושמש אחר הצוהריים כבר החלה שוקעת, כאשר פסעו השלושה במסדרון שהתכסה בצבעי פסטל נאים. “השתטחתי על הרצפה… התפללתי”, המשיכה מורפיה את סיפורה. “ואז פניתי לקום וזה קרה… הרגשתי שמשהו ניתק בתוכי. התכסיתי בנוזל הזה ולא הצלחתי לקום”, סיימה מורפיה את סיפורה.
“הנוזל הזה הוא סימן טוב, פירושו שיורש העצר של ממלכת אדסה עומד להיוולד היום”, לחשה פטיה שעה שנכנסו אל החדר. היא השכיבה את מורפיה על המיטה בעדינות. “תכף אקרא למשרתת ואבקש ממנה לקרוא למיילדת”, הרגיעה את מורפיה. “בינתיים אלווה את האב סבסטיאן החוצה.”
“כן”, השיב האב שניעור ממבוכתו.
שעה שיצאו אל המסדרון אחזה פטיה בידו של הכומר. הלה הביט בה בפליאה. “אבי”, פנתה אליו בקול רועד. “אבי…”, חזרה שוב.
“אני שומע, בתי”, השיב הכומר.
“אנא ממך, התפלל בדבקות. אנא ממך, בקש על גברתי”, ביקשה בקול רועד.
“ודאי… ודאי”, השיב הכומר בחיוך.
“לא… אתה לא מבין, אבי. אה…” היא השיבה בלחש. “אנא ממך, בקש מאלוהים שהרך שייוולד היום יהיה בת”, הוסיפה.
“בת?”, שאל הכומר בפליאה.
“כן, בת. שאם לא כן יהיו חייה של גברתי וחייו של התינוק שברחמה בסכנת מוות”, לחשה באופן פסקני בפניו. הכומר הנהנן בראשו בארשת חתומה, הצטלב, וחרש פנה אל כיוון הקפלה.
עם לכתו של הכומר הזעיקה פטיה את המשרתת וציוותה עליה לקרוא למיילדת. היא עצמה נכנסה שוב לחדר ושהתה לצד גברתה, שהחלה נאנקת מכאב. “לאט לך, לאט לך, ילדתי”, הרגיעה את מורפיה וליטפה את שערה הזהוב של בת טיפוחיה. המיילדת, שהגיעה במהירות, הקימה את מורפיה ממשכבה. היא אחזה בה ולחצה על כתפיה. מורפיה החלה נאנקת מכאב. “את…”, פנתה המיילדת אל פטיה, שהביטה בה במבט כעוס, “הסתכלי מה קורה שם למטה ותגידי לי”, ציוותה. לרגע חשבה פטיה לענות לה ולהעמידה על טעותה, אך מייד התעשתה והבינה כי כעת לא היה זה הזמן הנכון לעשות כן. היא הביטה בין חלציה של מורפיה והבחינה בגוש שחור מבצבץ. אט-אט החל הגוש לגדול, וכבר היה ברור לפטיה שהיא חוזה בציצית ראשו של הרך הנולד. “הראש יוצא…” דיווחה למיילדת. “יופי… קדימה, ילדה טובה. תני כאן דחיפה הגונה”, האיצה המיילדת במורפיה. מורפיה לחצה ופטיה הבחינה באוזני היילוד. “עוד קצת, מורפיה… עוד קצת, יקירה”, עודדה פטיה את בת טיפוחיה. “קדימה, דחפי ותני לו לצאת”, שמעה את קולה החד והקשוח של המיילדת. מורפיה זעקה תוך שהיא לוחצת לחיצה גדולה. הגוש החליק החוצה, קשור בחוט הטבור, ישר לזרועותיה של המיילדת שרגע קודם לכן דחפה במהירות את מורפיה הצידה. דממה השתררה בחדר שעה שהמיילדת מיהרה לחתוך את חוט הטבור ולנקות את הרך הנולד. “נו…” שאלה מורפיה בחוסר סבלנות מופגן. “נו, למען השם, אישה… מה נולד?”, שאלה פטיה בקול רם. “אה…”, השיבה המיילדת, “זאת בת”. חיוך גדול הצטייר על פניהן של שתי הנשים האחרות. המיילדת עטפה את התינוקת בסמרטוט נקי, והושיטה אותו למורפיה. פניה של התינוקת בת הדקות הספורות היו נאות מאוד. “אקרא לה מליסנדה”, אמרה מורפיה בקול חלוש, “על שם אימו של בולדווין, מליסנדה ממונלרי”, הוסיפה.
* * *
אכן אני היא מליסנדה מלכת ירושלים, אשת פולק החמישי מלך ירושלים, וזהו סיפור הולדתי. את שמי, כבתו הבכורה של אבי, קיבלתי מסבתי מצד אבי, מליסנדה ממונלרי. למרות רצונה של אימי שאיוולד בת, לא פעם תהיתי בימי חיי מה היה מתרחש לו נולדתי כבן. האם באמת היה עוצר הממלכה, טנקרד, שלקח לעצמו את תפקידו של אבי משזה נשבה בידי הסלג’וקים, מסיים את חיי ואת חיי אימי כפי שסברו פטיה ואימי? או שמא הייתי הופכת להיות מלך שאיש לא היה חולק על מלכותו ועל יכולתו לשלוט?
סיפורי מתחיל, אם כן, באבי, בולדווין השני, אשר חָבַר לשני בני דודיו, גוטפריד ובולדווין, ויצא עימם למסע הצלב הראשון לארץ ישראל, להנהיג עימם את המלחמה על ארץ הקודש. משהסתיים מסע הצלב הראשון הפך בן דודו של אבי, שנשא גם הוא את השם בלדווין, לרוזן אדסה, ואילו אבי חבר לבוהמון מטרנטו, שהיה נסיך ששלט באנטיוכיה. לאבי ניתן תפקיד של שגריר המקשר בין שתי הממלכות, אנטיוכיה ואדסה. פטירתו המפתיעה של בן דודו של אבי, גוטפריד מלך ירושלים, הביאה למינויו של אחיו, בולדווין, שנקרא בולדווין הראשון, לרשת את כס המלוכה בירושלים, והותירה את כס נסיכות אדסה פנוי. וכך הפך זה לנחלתו של אבי. ואכן, עם עלייתו של אבי לשלטון באדסה הגיעו רוזנים, נסיכים ומלכים מכל קצוות הארץ לברכו כנסיך החדש ובעל ההשפעה. ביניהם היה גם סבי, אביה של אימי, נסיך ארמני בשם גבריאל, ששלט במלטניה ואשר הגיע לאדסה מלווה בבתו היפה, מורפיה.
יכולה אני לדמיין בעיני רוחי את עגלתם המתנהלת בדרכים לכיוונה של אדסה, נושאת את אימי מורפיה, את סבי גבריאל ואת האומנת של אימי, פטיה, שעה שהיא נהוגה בידי הרַכָּב שלהם.
בהגיעם לאדסה הגיעו לפונדק דרכים. גבריאל ירד מהעגלה ופנה אל פטיה, פוקד עליה לקחת את מורפיה לבית המרחץ כדי להסיר מעליה את אבק הדרך. “דאגי לכך שבתי תאפיל על כל אישה בחדר”, הוסיף. מורפיה הנידה בראשה לעברו, לאישור ולאות כבוד. כשהמשיכו בדרכן לבית המרחץ, לאחר שהותירו את גבריאל בפונדק, מילמלה פטיה בינה לבין עצמה כי מלאכתה עתידה להיות קלה במיוחד מאחר שמורפיה הייתה יפה מאוד. וכך, לאחר נסיעה קצרה בעגלה, הגיעו השתיים. צעדיהן הדהדו במרצפות האבן. משנכנסו לחדר שיוחד להן, פשטה מורפיה את בגדיה. פטיה הושיבה את הנערה באגן של מים מחוממים והחלה שופכת מים על ראשה ועל גווה, ובעדינות החלה מעסה אותה. לפתע פנתה הנערה אל פטיה אומנתה. “את סבורה כי הנסיך ירצה בי כאישה?” היא שאלה. פטיה השתוממה לשם שאלתה של הנערה הצעירה. ככל הידוע לה, גבריאל מעולם לא העלה את העניין בפני בתו. אבל לאחר רגע קל התעשתה פטיה והבינה כי מורפיה, בחושיה הנבונים, ניחשה מדוע צירף אותה אביה למסעו. הנסיך החדש והצעיר היה רווק, וברור היה כי יתור אחר אישה מבין נשות האזור, כזו שתחזק את קשריו עם ממלכות האזור. “הסתכלי”, פנתה פטיה לבת חסותה והסבה בעדינות את פניה אל עבר המים שנחו בכד הנחושת הרחב אשר החזיקה בידה, ושכעת השתקפו בהם פניה הבהירות של מורפיה, מעוטרות בשיער הזהב. “או, איזה גבר עתיד לסרב ליופי שכזה?” מורפיה חייכה חיוך מבויש אל עבר אומנתה. “אנסה בכל כוחי לכבוש את הנסיך”, השיבה. “לדעתי לא יהיה לך קשה במיוחד”, השיבה האומנת. מורפיה הסתכלה בה בהשתוממות. “אני חושבת שחיוך אחד קטן שלך… אה… עתיד לעשות את כל העבודה בשבילך”, ענתה פטיה בחיוך.
משסיימה את הרחצה, מרחה פטיה את גופה של בת חסותה בבשמים ובמור שהחזיקה בקופסת עץ מיוחדת. היא הוציאה מהצרור שאחזה לצידה שמלת משי עדינה בצבע תכול, שהייתה רקומה באמרותיה בחוטי זהב, והלבישה בה את מורפיה. השמלה הדגישה את פניה הבהירות ואת עיניה הכחולות של הנערה. את שערה הזהוב של בת טיפוחיה קלעה פטיה בצמות עדינות שהיוו מעין כתר לראשה. משיצאו שתי הנשים מבית המרחץ ופנו אל עבר העגלה, ננעצו עיניהם של שוכני הרחוב באישה היפה, ופטיה נשאה חרש תפילה בליבה שתגן על מורפיה מעינא בישא. “מזל שהלבשתי אותה בכחול”, הפטירה אל עבר הרכב שהמתין להן על פי הוראותיה, תוך שהיא מצטלבת, ומיהרה לתפוס את מקומה לידו. הרכב שלהן הנהן לעברה וטפח קלות במושכות שבידו על גבם של הסוסים הרתומים לעגלה.
הן הגיעו לפונדק, שם המתין לבואן גבריאל. “מורפיה יקרה שלי”, פנה האב לבתו. “כמה יפה את”, לחש באוזנה שעה שנישק אותה על לחיה. יחד המשיכו הם בדרכם אל הטירה. מעודדת מדברי אביה ומדברי האומנת, פסעה מורפיה לצידו של אביה ונכנסה עימו אל הטירה. טירת האבן של אדסה, שמרחוק נראתה קרה ומנוכרת, קיבלה את פניה של מורפיה ברהיטי העץ והאודם שלה. הצבעים החמים שעיטרו את פנים הטירה הישרו תחושה של נעימות אשר ליוותה את הנערה. מורפיה חשה כאילו הגיעה אל המקום שיועד לה. כל העיניים בחדר נישאו אליה. גאה ונסיכותית השיבה היא להם בחיוך זעיר.
ואז נפתחה הדלת ופנימה אל ההיכל נכנס בולדווין. ארשת פניה של מורפיה השתנתה ברגע. עיניה ננעצו בקלסתר פניו של הגבר הנאה וגבה הקומה שצעד פנימה אל ההיכל. קלסתר פניו עטור הזקן החום, עורו השחום וכתפיו הרחבות משכו אותה. מבטם של כל הנוכחים הופנה אליו. הוא מצידו נראה אדיש לחלוטין לנוכחותה, ולא זיכה אותה אף לא במבט אחד. אומנם יועציו הזכירו לו באותו היום כי נסיך ארמניה עתיד להגיע אל הטירה מלווה בבתו, וכי טוב יהיה אם ינסה לחשוב עליה כעל מועמדת עתידית לחתונה – מחד, משום שגבריאל דאג לפרסם כי הנדוניה של מורפיה היא בגובה של 50,000 מטבעות זהב, ומאידך, שהרי תמיד טוב לדאוג לחיזוק הקשרים והבריתות עם הנסיכויות השונות – אך בולדווין מעולם לא נטה להתרשם מכל אישה שהיא, ולכן לא שת ליבו אליהם. הוא צעד פנימה אל ההיכל, ורק משפנה אליו שגריר ארמניה כדי להציג את הנסיך, נפל מבטו על מורפיה. בפנים חתומות הוא הנהן לעברה ואמר בקולו העמוק: “ברוך בואך, גברתי הצעירה”. סומק אחז בלחייה של מורפיה, שניסתה ככל יכולתה להסתיר את התרגשותה. היא השפילה את מבטה וקדה למולו.
בהמשך הערב ישב גבריאל לצידו של בולדווין, ואילו מורפיה ישבה לצידו של אביה. השיחה בין בולדווין לגבריאל התגלגלה מאליה, ובולדווין נוכח לדעת כי הוא מחבב מאוד את הנסיך הארמני בעל הפנים העטורות בזקן לבן והעוטה גלימה בצבע שנהב, שלאמרותיה נתפרה פרווה. הוא התרשם כי מדובר באיש ישיר וחם.
בתום קבלת הפנים הפציר בולדווין בגבריאל שלא לחזור אל הפונדק בשעת לילה מאוחרת. “הדרכים אינן בטוחות בימים אלו, ועדיף לכם להשתכן בצל מעוני הדל. אדבר עם משרתיי והם כבר ידאגו לשכן אותך ואת בתך באחד מחדרי הטירה”, פנה אל גבריאל בקולו העמוק והחם. ואכן כך היה. גבריאל פרש לאחד מהחדרים ומורפיה ופטיה חלקו את חדרן. מורפיה ישנה על המיטה, ופטיה למראשותיה, על הרצפה. למרות שרוב הערב שמרה מורפיה על מוצאות פיה ולא דיברה כמעט, משהגיעו אל החדר החלה לפטפט בלא הרף. היא תיארה בפני פטיה את הנסיך, התפעלה מיופיו ומיופי הטירה. פטיה ניסתה מפעם לפעם לקטוע את שטף דיבורה, אבל ללא הצלחה. בינתיים סייעה בידה להתכונן לשנת הלילה ועזרה לה לפשוט את בגדיה ולסרק את שערה.
לפתע הבחינה פטיה כי למרות שטף דיבורה, נשטפו פניה של הנערה בדמעות. “מה קרה לך, מלאך קטן שלי? למה את בוכה, יקרה שלי?” שאלה האומנת. “אוי, פטיה שלי… חוששני שאכזבתי את אבי מרה. הנסיך… הוא אפילו לא זיכה אותי במבט כלשהו”, השיבה מורפיה. “יקירתי, או… את לא אשמה בכלל. לפני שנכנסת לחדר הייתה לי שיחה קלה עם החדרנית שדאגה להכין את החדר שלנו. היא סיפרה לי שהנסיך היקר שלנו כמעט אינו מתעניין בנשים. הציעו לו שידוכים רבים אך הוא מסרב להינשא, למרות מה שמייעצים לו יועציו”, אמרה פטיה.
הלילה שירד הקשה על מורפיה להירדם. היא המשיכה להתהפך מצד אל צד. דבריה של האומנת שלה, ופניו הנאות של הנסיך, רדפו אותה. עם הינץ השחר התעוררה וחרש יצאה מהחדר, מותירה את פטיה לשנתה. כמעט בדחף בלתי נשלט החליטה ללכת לפגוש בנסיך ולברר איתו אחת ולתמיד את העניין. נמרצת שמעה את רגליה היחפות מטופפות על רצפת הטירה הקרה, תוך שהיא מתעלמת מהקור שצולף בגווה. וכך, בעוד היא ממהרת במסדרונות הטירה שאורו של השחר החל מציף אותן, ראתה דמות הצועדת מולה. בתוך רגעים מועטים הבינה כי זהו בולדווין ולא אחר, ולרגע חשבה להסתתר או לשוב על עקבותיה, אך היה זה מאוחר מדי. הלה הבחין בה ופנה אליה כשדאגה בקולו: “גברתי, האם את חשה בטוב?” שאל. מורפיה חשה נבוכה. לפתע הבחינה כי היא בכותונת הלילה שלה וכי שערה, שנאסף על ידי פטיה בצמה בטרם לכתה לישון, היה סתור עתה. “כן”, ענתה חרש. “האם אוכל לעזור לך בדבר מה?” התעניין בולדווין. לרגע עמדה להשיב לו בשלילה, כל מחשבתה נתונה לאפשרות להימלט מהמקום, אבל אז זכרה את אשר כיוונה לעשות והתעשתה. “מדוע?” שאלה בקול חלוש, ואז הוסיפה בקול רם מעט יותר: “מדוע מעולם לא נישאת עד כה? נסיך כה נאה כמוך ראוי לו שיינשא, הלא כן?” המשיכה לחקור. בולדווין, נבוך משאלתה הישירה של הנערה אשר מולו, הביט בקלסתר פניה הנאות. הוא ציין לעצמו שכעת, משראה אותה בבגדי השינה שלה, עם שערה הסתור, היא אפילו נושאת חן בעיניו יותר מאשר בליל אמש. שערה הזהוב עיטר את פניה הלבנות והנאות, ועיניה בעלות הצבע הכחול העמוק שנתלו בו בשאלה, הדהימו אותו. עוד ציין לעצמו שהתמימות שלה, המשולבת בפיקחותה, הם אלו ששבו את ליבו ולמעשה היוו את קסמה האמיתי של הנערה. “זאת שאלה, או הצעה?” שאל את מורפיה. היא הייתה נבוכה לרגע משאלתו, אבל המשיכה והשיבה בקול רועד: “ואם אכן זאת הצעה, מה עתידה להיות תשובתך?” נפעם הוא הביט בפני הנערה, ובעיניה שהביטו בו ללא מורא. הוא חש כי ליבו החל הולם בחזהו. נערה כה צעירה, כה עדינה, ולמרות הכול שאלה אותו שאלה כה נועזת. וכך, עוד בטרם נתן על כך את מלוא דעתו, שמע את פיו עונה לפי צפונות ליבו: “הייתי משיב בחיוב”. מורפיה, מוארת באור החמה שהחלה זורחת, חייכה אליו את חיוכה. “אם כך, עליך לדבר עם אבי”, השיבה לו הנערה, וסבה על עקביה. בולדווין הביט אחריה כשחיוך פרוש על פניו.
כמה שעות לאחר מכן כבר נפגש בולדווין עם גבריאל, אביה של מורפיה, וההכנות לנישואי הנסיך ורעייתו הצעירה יצאו לדרך. למסיבת החתונה באדסה הוזמנו כל הנסיכים והרוזנים מהסביבה הקרובה. עם סיומה נותרו מורפיה, ופטיה הנאמנה שלצידה, באדסה, וגבריאל שב למלטינה.
* * *
מורפיה שכבה על מיטתה, לידה נחה עריסתה של מליסנדה, התינוקת. דלת החדר נפתחה ופטיה נכנסה פנימה. “זהו, דאגתי שכל הארמון ישמע על הולדת התינוקת ושהידיעה תתפשט ותגיע לטנקרד. נראה לי שהעוצר הערמומי של נסיכות אדסה יהיה מרוצה מאוד מהידיעה הזאת”, אמרה בלחש לנערה. מורפיה הנהנה לעברה. מחשבותיה נשאו אותה אל אביה גבריאל, ואל בעלה בולדווין. שני האנשים היקרים לה ואשר נעדרו מצידה בשעה זו.
“אבי היקר”, חשבה בליבה. “האם אתה רואה אותה ואותי, האם אתה רואה מגן העדן שלך את מליסנדה שלי? ומה עלול לעלות בגורל שתינו עתה משבולדווין שלי נפל בשבי הסלג’וקים?”
פטיה הבחינה בעיצבונה של מורפיה וניסתה לנחם אותה. “את תראי, יקירתי, כל הרע הזה יחלוף לו וגם כל התקופה הרעה, ואת עוד תלדי לבולדווין היקר שלך בנים לרוב שירשו אותו. ובינתיים… בינתיים יש לך את המלאכית הקטנה הזו כאן לידך”, אמרה לה. “ואבא שלך… אבא שלך היקר, או, הוא בוודאי שמח לו בגן עדן על הולדת הנכדה שלו”, הוסיפה שעה שניסתה למחות בשקט את הדמעה שנקוותה בקצה עינה.
פטיה בדבריה הצליחה להזכיר למורפיה את אשר אירע לגבריאל זמן מה לאחר שהסתיימו חגיגות חתונתה של בתו. אז, עם שובו למלטינה, נוכח גבריאל כי הטורקים החלו צרים על המדינה הקטנה שבה שלט. כמה טירות שהיו תחת הנהגתו הושמו במצור, כולל טירתו שלו. הוא פנה לעזרתם של הצלבנים חבריו, וגם לסיועו של חתנו. אך העזרה בוששה להגיע. לבסוף, בבוקר סתווי אחד פרצו חיילי המשמר הטורקי את החומה הבצורה של טירתו ושבו אותו. מפקד המשמר שלקחוֹ בשבי לא הסתיר את כוונתו מגבריאל. “שלח מהר ידיעות אל הטירות ברחבי המדינה ובקש מהם להיכנע לצבא הטורקי, ולא – חייך יהיו בסכנה”, הורה לגבריאל, שהיה כלוא במרתפי הטירה. גבריאל אכן שלח את הידיעות, אולם נתיניו התעקשו שלא לקבל עליהם את עול הטורקים. הטורקים הבינו לבסוף כי לא יוכלו להתמודד מול כיסי המרד שהחלו פושטים בטירות השונות. יום אחד הופיע מפקד המשמר בכלאו של גבריאל. “בוא”, פקד עליו. שניים מהשומרים אחזו בו ומשכוהו מזרועותיו, והוא נגרר על ידם אל מחוץ לחומות הטירה. “הביטו וראו”, קרא מפקד המשמר. “כך ייעשה לאיש אשר ימרה את פינו”. הוא נטל את חרבו, וערף באחת את ראשו של גבריאל, פרץ הדם החם הוטח בחומת הטירה ומשם ניתז אל השלג הצחור. דממה השתררה לרגע, ואז החל ההמון מייבב. מפקד המשמר נטל את ראשו הכרות של גבריאל מציצית שערו והניפו מול ההמון המייבב, וצעק: “שקט!” הקהל השתתק באחת, נתון תחת אימתו. לכשהתפשטו הידיעות על מותו של גבריאל, נפלה מלטינה בידי הטורקים. הידיעות על שאירע לאביה ולמולדתה הגיעו אל מורפיה, אשר התקשתה להתנחם. הנחמה עצמה נמצאה לה זמן מה לאחר מכן, משגילתה כי היא הרה ללדת.
עיניה של מורפיה נמלאו דמעות, ופטיה מיהרה להזהירה: “לא, אסור לך, נסיכה שלי. הבכי יחמיץ את החלב בשדיים שלך והוא יהפוך למלוח עבור הנסיכה הקטנה שלנו. השתדלי לא לחשוב מחשבות עצובות”. מורפיה הנהנה לעברה, אך בינה לבין עצמה חשבה כי היא תתקשה לעשות כן, במיוחד לאור העובדה שבולדווין עצמו, אשר יצא להילחם בראש צבאו במוסלמים הסלג’וקים שפלשו לאדסה, נפל בשבי. וכעת, טנקרד תפס את מקומו כעוצר בנסיכות אדסה. במהלך כל תקופת היריונה היה ברור למורפיה שאם תלד בן, יהיו היא ופרי בטנה חשופים לסכנה מצידו של טנקרד, שנראה היה שאינו ממהר לפַנות את כיסאו. “יקירה שלי, אני יודעת שאת מתגעגעת ודואגת לבולדווין, אבל הוא חזק וישרוד וישוב אלייך”, ניחמה אותה פטיה. “כן… אבל טנקרד”, ענתה לה מורפיה. פטיה ירקה הצידה בבוז, “אל תזכירי את שמו של בן הזנונים הזה… הוא עוד יקבל את העונש שלו, את תראי. הבנתי שהאישה שלו עקרה ולא מצליחה להביא לו בנים. את תמשיכי להתרכז בהחלמה ובגידול של מליסנדה שלנו”, השיבה לה פטיה.
* * *
(אדסה – 1107)
מורפיה מצאה עצמה רצה במסדרון הטירה. כשכבר הייתה באמצעו של המסדרון חשה תחושת מחנק בגרונה ונעצרה. היא נעמדה ורכנה קדימה. פניה היו שטופות דמעות. אל מול פניה עלה המפגש שלה עם טנקרד. “מורפיה היפה”, קיבל הפוחז האדמוני את פניה. “כמה התגעגעתי אל פנייך היפות, יקירתי”. היא חייכה אליו את חיוכה הצנוע. הוא הזמין אותה לשבת לצידו והציע לכבד אותה ביין, אך היא סירבה. אומנם עטתה לכבודו את בגדיה היפים וקיוותה לשאת חן בעיניו, אבל לא כיוונה לפתותו. “נאמר לי כי נולדה לך בת בכורה, וכי היא יפה לא פחות ממך”, הוסיף בחנופה. מורפיה הנהנה לעברו. “אכן כן”, השיבה לו, וחשה כיצד ליבה דופק בחזהּ בעוז עם הזכירו את ילדתה. “אם כן, במה אוכל לעזור לך, מורפיה יקרה?” שאל במתק שפתיים שגרם למורפיה להתכווץ בכיסאה מאימה משום מה. היא פנתה אליו ואמרה: “שמעתי כי הסלג’וקים מבקשים לפדות את שבוייהם. אם כך, הרי שעתיד אתה לדרוש את פדיונו של אישי”. “אוהו…, מורפיה יפתי, אני אנסה לשחרר את אישך היקר, אך אינני לבד בזה. בעוד שעה קלה עתיד בוהמון, דודי, להתייצב כאן, ויחד נדון באפשרויות שעומדות לפנינו”, השיב לה. “אם מדובר בבוהמון, אני חשה רגועה. שהרי בולדווין סייע לשלם כופר עבור שחרורו מהכלא הטורקי. כולי תקווה ששניכם תכירו טובה לבולדווין על מעשיו ושאכן תפעלו בהתאם”, הוסיפה.
היא התנצלה בפניו וטענה כי בתה זקוקה לה. טרם צאתה מהחדר קדה קלות ופנתה לצאת, כשהיא משחררת אנחת רווחה חרישית. אולם כאשר עמדה ממש ביציאה מן החדר, שמעה את קולו קורא אחריה: “מורפיה”. היא סבה אחורה אליו. “כן?” השיבה. הוא קרב לעברה, ואחז בזרועה בכוח. היא ניסתה לשחרר את זרועה מלפיתתו המצמיתה, אך כוחה לא עמד לה מול כוחו. “ומה אם…” הוא קירב את פניו אליה והיא חשה בהבל פיו, מלא באדי שיכר, צולף בפניה. ליבה החל פועם בחזה בחשש, והיא חשה את הדם זורם בעוז בעורקיה. הוא הביט לתוך מחשופה במבט חשקני. היא חשה כיצד ידו השנייה מחליקה אל תוך מחשופה וחופנת את שדה ומעסה אותו בכוח. מגעו הותיר אותה המומה. תחושת קבס אחזה בבני מעיה. “מה אם לא אצליח לשכנע את בוהמון או את הסולג’וקים? מה אם בולדווין יישאר בכלאו. האם תמשיכי להמתין לו?” סינן בלחישה לעברה, בעוד ידו ממשיכה במעשה. היא חשה כיצד ידו הבשרנית אוחזת בשדהּ ומועכת אותו. שדה כאב. היא לא הניקה את מליסנדה לאורך זמן, בעצתה של פטיה, אך שדיה עדיין חשו ברגישות שלאחר הלידה. היא חשה כאב חד ברחמה והרימה את מבטה אל פניו של האיש אשר אחז בה. עיניה פגשו בשערות שפמו ובאגלי הזיעה הקטנים שבצבצו מעליהן. ושוב חשה בהבל פיו המצחין. היא דחפה והדפה אותו מעליה. נסערת מפנייתו הבוטה ענתה לו בקול רועד, מנסה להתגבר על דמעות ההשפלה שחשה, ואשר איימו לחנוק את גרונה: “אמתין לו כל חיי אם אצטרך”. על פניו הצטייר חיוך מרושע. רועדת מכעס ומאימה היא סבה על עקבותיה, ומיהרה לצאת מההיכל בצעדי ריצה מהירים.
מורפיה המשיכה בריצתה במסדרון הארוך שהוביל אותה אל מחוץ לטירה, אל החצר. אוויר בין הערביים הקר הכה בה, והיא חשה סחרחורת שעה שבני מעיה לחצו עליה להיפטר ממשאם. היא מיהרה אל עץ עבות שעמד לא רחוק משם, בחצר, כופפה את ראשה והקיאה. עתה, משנפטרה מתחושת הקבס, חשה את טעמן המלוח של דמעותיה. וכך, בעודה נשענת על העץ העבות ומתייפחת חרש, לחשה היא לעצמה: “הוא…” מיררה בבכי, “הוא לא…” המשיכה, “הוא לא מעוניין לשחרר אותךָ. הוא רוצה את הכול, את כל מה שיש לך, אהובי. אפילו אותי”. משהתחוורה לה האמת המרה התיישבה על הקרקע, מנסה להתאושש מתחושת המועקה והגועל שאפפה אותה. קור הערב שחדר לעצמותיה חידד בראשה את התמונה ביתר בהירות. לרגע אף שקלה להיענות לחיזוריו של טנקרד ולנסות להשפיע עליו לשחרר את בולדווין. אך מורפיה התעשתה מהר מאוד, הזכירה לעצמה שהיא אינה אישה פתיינית. יתרה מכך, תמימותה ואהבתה הרבה לאישהּ השבוי מנעו ממנה להיענות להצעתו של טנקרד. אם כן, נותרה בידה רק אפשרות אחת, ולכן היא מיהרה חיש לשים את צעדיה לכיוון חדריה.
בהגיעה אל חדרה ביקשה מפטיה שתמצא לה משרת שיוכל לדווח לה את אשר עתיד להתרחש בפגישתם של בוהמון וטנקרד. פטיה ניסתה להניאה מהמעשה, ולהרגיעה. “או, הרי ברור שטנקרד יעשה הכול כדי לשחרר את בולדווין, לא כך?” תהתה פטיה. “לפי רוח הדברים אינני בטוחה שאכן כך עתיד לקרות, ולכן אני מעוניינת לברר מה עלול להתרחש בפגישתם של שני אלו. ייתכן שאצטרך לפעול באופן שונה”, השיבה מורפיה. כאשר שב המשרת לדווח לפטיה ולמורפיה את אשר אירע בפגישה, למדו השתיים כי טנקרד ובוהמון סיכמו ביניהם לקבל כסף תמורת השבויים, במקום לפדות את בולדווין משוביו. “אמרתי לך”, לחשה מורפיה בקול חנוק מדמעות לפטיה, רגע לאחר לכתו של המשרת. “השניים הללו העדיפו את בצע הכסף על פני בולדווין. מבחינתם עדיף להם שיירקב בכלאו במוצול במקום שישוחרר”.
מאותו הרגע היה ברור למורפיה כי עליה לנסות ולהשיג די כסף על מנת לשחרר את בעלה משוביו. “ככל שאצליח לגייס כסף רב יותר, כך אצליח לשחררו מהר יותר”. מאחר שהייתה נתונה למעקב של טנקרד וחשה שבויה, חלפה לה תקופה בת כמה שנים עד שהצליחה לשלוח שליח אל טיבלשר ואל ז’וסלין, חברו של בולדווין. לשמחתה, הצליחה לעשות זאת מבלי שטנקרד יבחין במעשיה. אנשיו של ז’וסלין שבו אליה בהמשך ובפיהם בשורה טובה. הסלג’וקים הסכימו לשחרר את בולדווין תמורת כופר של 60,000 דינר. היא טרחה לאסוף את הכסף שעמד לרשותה, והדבר ארך זמן מה נוסף. לבסוף, נקבע מועד לשחרור השבויים. “לדעתי עדיף שתפגשו מחוץ לטירה”, הציעה לה פטיה. “כן, את צודקת”, השיבה. “נראה לי שטנקרד מרגיש נוח מדי בתפקיד הנסיך. עדיף לו לבולדווין שלא יתקרב לכאן ללא סיוע כלשהו”, הוסיפה מורפיה. היא סיכמה עם פטיה כי מליסנדה, בתה, תוצא מחוץ לטירה. ולאחר מכן היא תצטרף אל אחד מאנשי שלומה אל עבר שטח ההפקר. כשדמעות חנקו את גרונה נפרדה מורפיה מבתה הצעירה בת הארבע, וביקשה ממנה להתאזר בסבלנות ולהמתין לבואה. תגובתה של מליסנדה, שליטפה את פניה של אימה באהדה, הפתיעה את מורפיה אשר ציפתה שילדתה לא תסכים להתנתק ממנה.
חילופי השבויים התרחשו שעה שאדים של שחר ערפילי כיסו את השדה. משקרבה משלחת המשחררים אל שוביו המוסלמים, הבחין בולדווין במרחק בשתי דמויות. ערפילי הבוקר הקשו עליו להבחין בהן בצורה ברורה, אך כאשר עלה אט-אט השחר, והמרחק אל השתיים התקצר, הבין כי לצידו של אחד האבירים עומדת לא אחרת מאשר אשתו האהובה, מורפיה. המום הוא נפל לזרועותיה ונשק על שפתיה. “בואו”, האיץ בהם האביר. הם עלו על סוסיהם ויחד דהרו לכיוון המחנה שהוקם לא הרחק משם, בשטח אדסה. משהגיעו אל המחנה מיהרו בולדווין ומורפיה אל אוהלם. משנחו ממעשה האהבה סיפרה מורפיה על שאירע לה ולאדסה בתקופת השבי. בולדווין מיהר לעטות עליו את בגדיו ולהיוועץ בחברו ז’וסלין, שנח באוהל השכן. יחד פעלו הם לארגן צבא שהיה מורכב ממספר לא מועט של אנשים, אשר קצו בשלטונו של טנקרד. לאחר התארגנות בת כמה ימים פנו הם אל עבר אדסה. משהבחין טנקרד בצבאו של בולדווין הבין כי הקיץ הקץ על שלטונו באדסה. הוא נכנע וויתר על כיסאו, ובולדווין שב לשלוט באדסה.
עם עזיבתו של טנקרד, וחזרתו של בולדווין לטירה, הצטרפו אליהם פטיה ומליסנדה. וכך, רק לאחר ארבע שנים בשבי, פגש בולדווין לראשונה בבתו. “היא דומה לך”, אמר בולדווין למורפיה. “רק חיצונית”, היא הוסיפה. “באופי היא דומה מאוד לך: דעתנית, מלכותית, חריפה”, תיארה היא את בתה באוזניו. “אנחנו מדברים על ילדה בת ארבע”, תמה בולדווין. “אכן, רק בת ארבע”, קבעה מורפיה שעה שהביטה במליסנדה הישובה על ברכיו של אביה.
רגעים לאחר מכן, בעודן מביטות במליסנדה המשתעשעת בזרועותיו של אביה, פנתה פטיה אל מורפיה ואמרה לה: “אני שמחה שאת רגועה עכשיו. הכול הסתדר ובעלך שב הביתה. “כן”, השיבה מורפיה באופן מהוסס. פטיה הביטה בה במבט חקרני. “אך אם יש משהו שלמדתי מהתקופה הקשה הזאת הוא שאני זקוקה לבולדווין לצידי, אף יותר מאשר לחיי”, הוסיפה מורפיה. “לעולם לא אסכים להיפרד ממנו, ואשתדל להישאר לצידו בכל מחיר”, השיבה למבטה השואל של האומנת. השתיים לא הבינו, שעה שנאמרו מילים אלו, מהי מידת ההקרבה שתידרש ממורפיה בהמשך כדי להשאיר את בעלה לצידה.
אין עדיין תגובות