החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סיפורים מאמצע העולם

מאת:
מספרדית: משה בן הראש | הוצאה: | 2005 | 134 עמ'
זמינות:

17.50

רכשו ספר זה:

ישישה בת מאתיים המאבדת את החשק לחיות; אשה שנטרפת על-ידי יצור מסתורי המשתכן ברחמה; אוצר סודי המוצפן בחדר סתרים; זירת רצח סהרורית של גבר שעבר ניתוח לשינוי מין והפך לאשה מושכת; זקנה הנשלחת על-ידי בני משפחתה הרעבים לקבץ נדבות; ילד הכותב חיבור בשעה שלנגד עיניו מתרחשת דרמה משפחתית.
אלה הם מקצת מנושאי "סיפורים מ'אמצע העולם' ", אנתולוגיה של ספרות אקוודוריאנית  –ספרות שהינה בחזקת נעלם גמור עבור הקורא הישראלי. "סיפורים מ'אמצע העולם' "  מהווים מבחר ראשון המתורגם לעברית ופותחים צוהר לספרות של אחת המדינות הידידותיות ביותר לישראל בדרום אמריקה, שעבור מטיילים צעירים רבים היא התחנה הראשונה במסעם ביבשת. זוהי ספרות עירונית ברובה, העוסקת בעוני, בבדידות, בשוליים החברתיים ובגיבורים מנודים ומתארת את העיר כמקום מקולל וכביוב אנושי ענק.
האקוודוריאנים נחשבים כאמני הסיפור הקצר. כתיבתם, המוגדרת כ"ריאליזם פנטסטי בשחור-לבן", נעה בין הפנטסיה לבין הבארוקיות, ואפשר בנקל לשמוע בה את הדי הספרות של דרום אמריקה, האהובה על הקורא הישראלי.

מקט: 4-249-1297
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אליסיה יאנס קוסִיוֹ (Alicia Yanez Cossio)

נולדה בקיטו בשנת 1929. סופרת, משוררת ומרצה. פרסמה את הרומן ‘אני מוכר עיניים שחורות’, קובצי סיפורים, וכן ספרי שירה ומחזות.

אחד פחות

‘המוות הוא כמו גמל שחור הכורע ברך אל מול כל הבתים.’

עבד אל קאדר

מריה דולורס הייתה כמעט בת מאתיים. היא חשה בטוב, הייתה מאושרת, נראתה טוב ולא רצתה למות. בכל בוקר הייתה פוקחת את עיניה ובולעת גלולות נגד זִקנה. על שולחנה היו כמה בקבוקי תרופות תודות לתרגיליהם של כמה רופאים גריאטריים, שהיו מהופנטים מהחן הטבעי שלה ומהסיפורים שלה על העבר, שהיו מספקים לה תרופות למרות האיסור לספקן לאנשים שהגיעו לגיל מסוים…

כל אחד מן הרופאים חשב בתוך תוכו שעוד זקנה אחת בעולם לא יכול להיות פשע וגם לא יכולה להזיק כל-כך, ובכל זאת הם המליצו לה להיזהר: לא לצאת לרחוב, להתרחק מאנשים, ולא למשוך תשומת לב.

מעט זקנים היו בני מזל ויכלו להשיג כל-כך הרבה תרופות כמו מריה דולורס.

התפוצצות האוכלוסין בערים הייתה מדהימה. איש לא רצה למות. מאות הגברים והנשים שהקפיאו את עצמם חשבו שעליהם לנצל עד תום את המחיר ששילמו כדי להאריך את חייהם. הם רצו לחיות עד שהמדע ימצא את סוד חיי הנצח, אף-על-פי שרבים חיו חיים מלאכותיים, חיי מעבדה, וחשו שהם חיים בעולם מוזר מאוד.

בכל אופן, קל היה יותר למות מאשר להיוולד. לידת תינוק הייתה מעשה אבסורדי. מדי פעם נשים שחיו בגפן היו חושבות שילד יכול לפתור את בעיית הבדידות שלהן. הן נאבקו בכל כוחן למען הזכות ללדת, וניסו להשיג זרע מלאכותי או טבעי, אולם הגברים והמעבדות לא היו מוכנים לספק להן זרע והן נדרשו למלא אחר תנאים רבים כדי לקבלו, תנאים שהיו בלתי אפשריים. נשים אלה נחשבו לחולות נפש. הן עשו הכול כדי להיכנס להריון, וכשהיו מצליחות היה עליהן להיאבק כמו זאבות כדי לא להפיל. הן היו צריכות להתחבא כי החברה האשימה אותן באנוכיות. מעולם לא נראתה אישה הרה ברחובות. הן היו מגעילות, וחייהן היו שווים פחות מחיי חרק. לבסוף, כשילדו ילד לאחר תלאות רבות, הבדידות הייתה נרגעת והפסיכוזות נעלמות, אך הבדידות החברתית הייתה גדולה והן היו חסרות אונים כל-כך עד שכמעט תמיד הן היו מתחרטות ומוותרות על הרעיון לפני ההריון בשל המחיר הפסיכולוגי והחומרי שהיה כרוך בגידול ילד.

היו כל-כך מעט ילדים בעולם שלא היה צורך בייצור עריסות, לא היה צורך בבתי-ספר או במקומות מיוחדים לילדים. הם נדדו ממקום למקום כמו כלבים ללא בעלים, מגנים זה על זה עד שיצליחו להיות גברים ונשים ויוכלו להגן על עצמם.

גם מריה דולורס חשה זרה ובודדה. לפעמים היא לא יכלה להוציא מראשה אירועים מן הילדות. אז הייתה בולעת גלולות כחולות כדי לגרום לאבדן זיכרון חלקי. היא הייתה שוכחת מה היא רצתה לשכוח, אך ברגע שהשפעת הגלולה הייתה נעלמת הכול היה חוזר. אבל זו לא הייתה סיבה מספקת כדי לרצות למות. היא חיה לבדה בדירה קטנה, עם כל הנוחות של התקופה. לא היו לה חברים כי אנשים בגילה לא היו בנמצא. קרוביה שנאו אותה בשל זקנתה, והזקנים שהקפיאו את עצמם לא יכלו להיות חבריה כי הם היו צופים מבוהלים של חיים זרים להם, והם לא יכלו להיות חלק מחיים אלה.

לאור העזובה והבדידות היא הפכה להיות חברה טובה של הילדים המעטים שנדדו בעיר. היא התחברה לארבעה או חמישה ילדים שנפגשו ליד הבניין שלה. פעמים רבות הם היו ישנים אצלה כי שטיחיה היו נוחים יותר מהדשא או הבטון שעליהם נהגו לישון. היא הייתה מספרת להם סיפורים מדהימים מימים עבַרו, שהיו גורמים להם להיאנח, והם היו אומרים לה דברים מוזרים ואכזריים. אבל כך היה העולם, ולמרות קשיים אלה הם העבירו שעות על גבי שעות בשיחות ובליווי הדדי.

הזקנה הייתה נותנת להם אוכל וממתקים כדי שיחזרו. תמיד היו חוזרים, ובכל זאת כשעזבו היא חשה תמיד עצבות. אך עצבות זו לא הייתה סיבה מספקת כדי לרצות למות. עם כמות הגלולות שהיו לה לא היה איכפת לה איך מסתכלים עליה האנשים או מה הם חושבים עליה. כאילו היא, בשל גילה, תפסה מקום גדול יותר מאשר האנשים האחרים בתוך העולם הדחוס והמבולבל.

באותו ערב היא והילדים שוחחו על דברים רבים והעסיקו את עצמם בהכנת מאכל מוזר ביותר: מרק. כשהם עזבו, היא עקבה אחריהם במבטה מהחלון בבניינה הגבוה, פונים אל העולמות הבודדים שלהם. היא ראתה, מודאגת במקצת, כיצד אחד הילדים לא עלה על הגשר העילי כדי לחצות את הרחוב אלא החליט לעבור מתחתיו כדי להוכיח לחבריו ולכל העולם עד כמה הוא גיבור, או כדי להוכיח ש… מריה דולורס ראתה את הילדים האחרים הולכים מעל לראשו של הילד למטה ואז עברה מכונית סופרסונית נהוגה בידי אישה במהירות גבוהה והיא ראתה איך היא סוטה בכמה מטרים כדי לדרוס את הילד. היא צעקה בכל כוחה. בולעֵי הרעשים בלעו את קולה… הילד נותר על הכביש כמו סטייק נא… שאר הילדים ברחו בריצה מתוך יצר קיום בסיסי… גלגלי המכונית רשמו על האספלט סימני דם. האנשים שהיו במקום באותו זמן הרימו את הגבות ואמרו: ‘אחד פחות’.

לאחר זמן קצר הופיעה במקום מכונית ניקוי, ועם כף מכנית אספה את שרידי הילד. השרידים נזרקו לפח. אחר-כך מים שטפו את הכביש והמכונית נעלמה…

הזקנה הבחינה שהיא בוכה, דבר שהיה מוזר מאוד כי באותו בוקר היא לקחה שתי גלולות נגד מרה שחורה. היא לא יכלה להבין מדוע מותו של הילד משפיע עליה כל-כך. זמן רב עבר מאז בכתה בפעם האחרונה. היא אפילו שכחה את טעמן של הדמעות. בקצה לשונה היא אספה אחת ושתתה אותה כאילו הייתה כדור זכוכית, כדור אשר עבר דרך הגרון והגיע אל הלב.

הדמעה החלה להשפיע על גופה. היא הלכה לשידה שליד המיטה, לקחה את בקבוק הגלולות לשימור הנעורים שכל-כך התקשתה להשיג וזרקה אותו דרך החלון. היא לא שמעה רעש כי המקום היה רחוק אך היא ראתה שהבקבוק התנפץ בדיוק במקום שבו נדרס הילד…

היא סגרה את החלון ואמרה שלום לנוף המוכר, הדליקה את ההסקה כדי להרגיש יותר נוח והתיישבה על הכורסה האהובה שלה. היא ייבשה את הדמעות שהצטברו בה במשך שנים וזלגו על לחייה הזקנות. היא כיסתה את עצמה בשמיכת הצמר שידעה את סוד הארטריטיס של ברכיה. היא הושיטה את ידה אל הספרייה שלה ומצאה את המוסיקה המתאימה ביותר לרגע הזה, מוסיקה שאִתה עצמה את עיניה ונכנסה אל תוך זיכרונה: ‘Medieval and Renaissance Music for the Irish andMedieval Harps, Viele, Records Tambourin…’. רופא אחד אמר לה לשמוע את המוסיקה הזו כשהיא חשה מדוכאת וחרֵדה, ובאותו זמן לנשום עמוק. כשעשתה זאת הייתה הופכת חרדתה לעצבות רכה, נסבלת וחברית, דומה למחזה של שקיעה.

הבניין התמלא רעשים וזיכרונות. היא עצמה את עיניה, שמה את ידיה על ברכיה וחיכתה… אחרי מאתיים שנה היא הבינה שהיא חיה יותר מדי ולא רצתה לחיות עוד…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיפורים מאמצע העולם”