החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אמת אהבה אמונה

מאת:
הוצאה: | 2018 | 193 עמ'
זמינות:

18.50

רכשו ספר זה:

כיצד יש לחיות? מה יַקנה לנו סיפוק ופשר? אין אדם שלא מתמודד עם תהיות אלה במהלך חייו. אמת אהבה אמונה משלב הבנה פסיכולוגית עם ראייה היסטורית ומציע תשובה מפתיעה לשאלה המהותית מכולן – מהי משמעות החיים?

על־פי הספר מושתתים החיים האנושיים על שלושה ערכים יסודיים – אמת, אהבה ואמונה. הספר מתמקד בהיסטוריה של מאה השנים האחרונות וחושף כיצד תמורות במעמדם של ערכים אלה חוללו שרשרת של מהפכות שקטות בעולם המערבי, ובכלל זה בישראל. משולבים בו ניתוחים של סרטים פופולריים ותיאורים קליניים של טיפולים פסיכולוגיים, המראים כיצד תפיסת הערכים מעצבת את המרחב הציבורי והפוליטי, כמו גם את חיי הפרט וכמיהותיו. מוצגות שלוש גישות טיפוליות – הפסיכואנליזה הקלאסית, אסכולת יחסי־האובייקט וזרם חדש, המכונה כאן "פסיכואנליזה רגיש־הרוחנית" – כל אחת מהן התפתחה כדי לסייע בהגשמת חיים של סיפוק ומשמעות לאור ערך אחר.

בכתיבה קולחת, המקיפה את מיטב ההגות של העת המודרנית, מציע הספר לקוראיו הזדמנות להבין את שאיפותיהם העמוקות ואת הבחירות המרכזיות בחייהם בהקשר פילוסופי והיסטורי נרחב.

ד"ר גדעון לב הוא פילוסוף, פסיכולוג קליני וחוקר תודעה. זהו ספרו השני.

מקט: 4-249-50510
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


איך לחיות – נשאלתי במכתב על ידי מישהו

שהתכוונתי לשאול אותו

את אותה שאלה.

[…] אין לך שאלות דוחקות

מן השאלות הנאיביות.

ויסלבה שימבורסקה, שלהי המאה

(תרגום: דוד וינפלד)

פתח דבר

משמעות החיים, השקפות העולם ונפש האדם

אלבר קאמי קבע: ‘מכל השאלות משמעות החיים היא השאלה הדוחקת ביותר’. ויקטור פרנקל אמר שמחוויותיו הקשות כאסיר באושוויץ למד שהשאיפה למצוא משמעות לחיים היא הכוח המניע הראשוני של האדם, אפילו יותר מהשאיפה לעונג או לכוח. וקורט ווֹנגוט כתב בדרכו הישירה: ‘על הנמר לצוד, על הציפור לעוף, על האדם לשבת ולתמוה – מדוע? מדוע? מדוע?’.[1]

אך לא כל בני האדם תמהים. לחלקם תודעת הילד, שעדיין לא שאל את השאלה הדוחקת מכולן, שכן החיים טרם הביטו בו בעיניהם האפלות והמסתוריות, אחרים כבר אינם שואלים את השאלה, כי עייפו ואינם מאמינים שיש לחיים משמעות כלשהי.[2] בין אלה לאלה נמצאים המחפשים, להם נועד ספר זה.

יש כמה תשובות מקובלות לשאלת משמעות החיים – ‘שמחה’, ‘הצלחה’, ‘יצירה’, ‘אהבה’ וגם ‘הבנת טבע המציאות’, ‘חריגה מגבולות טבענו’ (מיסטיקה), ‘שִכחת העצמי’, ‘עזרה לזולת’, ‘קידום האנושות’.[3] אבל אף כי השאלה ממשיכה לבעור בלבבות רבים, כבר אלפי שנים, טרם נמצא לה מענה אחד, מספק-כול. היו שהסבירו כי המאמצים למצוא תשובה נכשלו משום שמדובר רק בשאלה לכאורה, שכן ‘משמעות’ היא דבר שניתן לייחס למילים או למשפטים, אבל לא לדברים כמו ‘עצים’, ‘חתולים’ או ‘חיים’. לטענתם, המחשבה שאפשר למצוא ‘משמעות’ לחיים אינה אלא בלבול מושגי ופתרון הבעיה מצוי בזניחתה.

ובכל זאת, החיפוש נמשך. שאלת המשמעות, מסתבר, היא עקשנית במיוחד – ‘השאלה שלא מוכנה להיעלם’.[4] בספר זה אתייחס לשאלה הדוחקת, אף אם הנאיבית, מזווית חדשה – לא בצורה מופשטת אלא מתוך חיי האדם. משמעות החיים משתקפת באופן שבו אנשים בוחרים להגדיר לעצמם מהם ‘חיים ראויים לחיותם’, שכן השאלה אינה נחלתם של פילוסופים בלבד אלא שאלה שכל אדם נשאל – וחייו הם-הם המענה.

הערך של החיים כמעט לעולם אינו קשור להישגים בולטים. רק יוצאי דופן מעטים משפיעים בחייהם על האנושות או על ההיסטוריה. אם אנחנו רוצים להבין כיצד יכולים חיים להיות בעלי משמעות, מוטב להשתמש באנלוגיה של האמן, שיוצק משמעות לחומר הגולמי שלפניו. חיים ראויים הם כאלה שנותנים משמעות לחיים עצמם.[5]

כל אדם נותן תשובה ייחודית ופרטית משלו לשאלת המשמעות, אולם בכל עת ישנו אתוס כללי של חיים הנחשבים ראויים, אשר מעצב את בחירותיהם של בני התקופה, לרוב מבלי שיבחינו בכך. אתוס זה נגזר לאו דווקא מתוך מחשבה ישירה על ‘משמעות החיים’, אלא מתוך מערכת רעיונית שלא נהוג לקשר לסוגיית המשמעות – כוונתי למה שהוא אולי המבנה המחשבתי האנושי המורכב ביותר, אותו ניתן לכנות השקפת עולם.

השקפת עולם היא מערכת של ערכים ושל הנחות מוקדמות מובלעות בנוגע לטבע המציאות, שיוצרת את דרך הקיום של תרבות שלמה. היא התמונה המארגנת הבסיסית ביותר שיש לנו בנוגע לאופן ההֶיות של דברים, היא יוצרת את הקצב, את המוזיקה ואת המלודיה של חיינו. בכל מצב שבו אדם חושב על משהו, הוא פועל בתוך מסגרת של השקפת עולם. למעשה, עצם קיומה של השקפת עולם הוא שמאפשר לאדם לחשוב.[6] ובכל זאת, למרות חשיבותה האדירה לקיומנו, לרוב אין אנו מודעים כלל להשקפת העולם שבתוכה אנו חיים. הדבר האחרון שהדג מגלה, הוא המים.

בכל תרבות ובכל תקופה שלטת השקפת עולם ‘רשמית’, דומיננטית, שממנה נגזרות התשובות המקובלות לשאלות הגדולות של החיים וממנה נובעים המנהגים, המאפיינים והטקסים החברתיים. אי-אפשר לערוך השוואות בין השקפות עולם: אין השקפת עולם ‘טובה’ או ‘נכונה’ יותר או פחות, אלא יש להתייחס אליהן כמו ליצירות אמנות גדולות. מישל פוקו כתב שכל תקופה בהיסטוריה היא בעלת תנאי-אמת ייחודיים לה, שיוצרים את השיח שלה, ותנאים אלה משתנים לאורך זמן, בתזוזות (shifts) שהן רחבות-היקף ופתאומיות למדי. השינויים אינם קשורים לתגליות חדשות או להתפתחות של החשיבה, אלא לשינוי באופן התפיסה של הדברים עצמם.[7] במונחים של ספר זה ניתן לומר כי לאורך השנים, בעקבות תהליכים היסטוריים רחבים, חלים שינויים בהשקפת העולם הדומיננטית. בשינויים אלה מעורב מספר רב של גורמים שבני החברה אין להם שליטה עליהם.

לשינוי בהשקפת העולם הרווחת בתרבות יש השלכות מרחיקות לכת. בעקבותיו משתנות המשמעויות שנותנים אנשים לחייהם וכן הדרך שבה הם מבינים את החיים הראויים לחיותם. יובל נח הררי כתב: ‘אחד הדברים המזעזעים ביותר בחקר ההיסטוריה הוא להסתכל לאורך זמן על רשת המשמעות שבני אדם טווים, ולראות איך עם השנים היא נפרמת ונטווית מחדש, נפרמת ונטווית מחדש, כל פעם בצורה אחרת. מה שנראה לאנשים בתקופה אחת כדבר הכי חשוב בחיים, נעשה חסר כל משמעות עבור צאצאיהם’. פרימות וטוויות אלה מחוללות לדברי הפילוסוף פרידריך הֶגֶל רצף מתחלף של תרבויות, שכל אחת מהן מגובשת סביב עיקרון אחר, המתבטא ברוח הפנימית (Geist) של התקופה – כפי שקרה למשל במעבר מהעולם היווני לעולם הרומי, וממנו לעולם הנוצרי. לפי תפיסה זו, ההיסטוריה היא דיאלקטית, כאשר כל תקופה חדשה מבטלת את קודמתה ומפלסת את הדרך לבאה. בתוך כל תקופה כזו מעצבת השקפת העולם השלטת את כל האלמנטים של התרבות, מהמוסר והאמנות, דרך התצורה הפוליטית ועד לפילוסופיה, ובכך מפעילה השפעה מכרעת על חייהם של הפרטים בחברה.[8]

בימינו, ההבחנה החדה בין עידנים, שכל אחד מהם מתאפיין בהשקפת עולם בלעדית, שמבטלת את קודמתה, כבר אינה תקפה. השינויים כיום נוגעים יותר למערך הכוחות שבין מספר מצומצם של השקפות עולם בסיסיות שמונחות בתשתית התרבות.

ניתן להקביל את השקפות העולם הבסיסיות ללוחות הטקטוניים. לפי התאוריה הגאולוגית, מתחת לפני השטח של כדור הארץ נמצאים לוחות ענק ששומרים על יציבותם. תצורות גאולוגיות עצומות אלה משנות לעתים את מקומן. תנועתן יכולה להיות מעטה, אולם הלוחות כה גדולים שכל תזוזה לאורך קווי השבר שלהם יוצרת התפרצויות געשיות או רעידות אדמה. כאשר ‘לוחות הענק’ של התרבות מתחילים לנוע, כלומר כאשר היסודות העמוקים ביותר של תפיסותיה ואמונותיה מתחילים להשתנות, מתחוללים שינויים עצומים באורחות החיים. הראשונים להרגיש בכך הם מי שחיים קרוב ל’קווי השבר’ של החברה אך גם מי שמצויים במרחק רב ירגישו את הרעידות.

א. מדע, אמנות ותפילה: על השקפות העולם

ברמה האינדיבידואלית, השקפת עולם היא דבר מורכב ביותר. מדובר במכלול של הרקע, החוויה, הידע והאמונות של האדם. ניתן לומר כי לכל אדם השקפת עולם ייחודית משלו, כמו טביעת אצבע, ומכאן שמספרן של השקפות העולם זהה למספר האנשים בעולם.

לצד תפיסה זו, יש הטוענים כי אפשר לסווג את כל ההשקפות הפרטיות במספר מוגבל של השקפות עולם כלליות. ג’יימס סַייר תיאר שמונה השקפות כאלה: תאיסטית, דאיסטית, נטורליסטית, ניהיליסטית, אקזיסטנציאליסטית, מוניסטית-פנתאיסטית, רוחנית ופוסט-מודרנית.[9] זיגמונד פרויד כתב כי המונח הגרמני Weltanschauung (שאני מתרגם כ’השקפת עולם’) מתאר מבנה אינטלקטואלי שבתוכו כל מה שמעסיק את האדם מוצא את מקומו במסגרת של היפותזה אחת מקיפה. לפי פרויד יש רק חמש היפותזות מקיפות דיין שעונות על הגדרתו: דתית, אמנותית, מדעית, פילוסופית ואנרכיסטית.[10]

את הרשימה ניתן לצמצם עוד. אני טוען כי בבסיס כל השקפות העולם ניצבים שלושה ערכי יסוד אנושיים – אמת, אהבה ואמונה – שתרבויות ופרטים מגבשים סביבם את תפיסותיהם, את שאיפותיהם ואת חייהם. כמו פתותי שלג, שהם מבנים ייחודיים ומורכבים לעילא שכל אחד מהם מתגבש סביב גרגיר אבק, גם השקפות עולם מתגבשות סביב גרעין בסיסי אחד.

השקפות המבוססות על אמת בנויות סביב התפיסה שהדבר הראוי הוא להשתמש בשכל ובהיגיון האובייקטיביים ולהתמקד באימננטי, במה שבתוך העולם, כדי לנסות להבין את הטבע ואת המציאות עד כמה שאפשר. הקטגוריות העיקריות של השקפה זו הן ‘נכון’ ו’כוזב’.

בהשקפות המבוססות על אהבה התפיסה היא שיש לשים דגש על הרגשי והסובייקטיבי ולהתמקד ביחסים בין-אישיים (בזוגיות, במשפחה, בקהילה). הקטגוריות העיקריות של השקפה זו הן ‘מושך’ (או ‘נעים’ או ‘יפה’) ו’דוחה’.

בהשקפות המבוססות על אמונה ההתמקדות היא בטרנסצנדנטי, במה שמעבר לעולם ולקיום החומרי, הבין-אישי או החברתי. הקטגוריות העיקריות של השקפה זו הן ‘טוב’ ו’רע’.

למרות הבדלים דקים בין תתי-ההשקפות ברשימות המפורטות, הרי שהחלוקה לשלוש השקפות מאפשרת מבט רחב יותר. יתר על כן, השינוי בתרבות הכרוך במעבר בין תת-השקפה אחת לשנייה (למשל המעבר מתאיזם לדאיזם) לרוב אינו מחולל ‘רעידת אדמה’ תפיסתית. רק תנועה בין שלוש השקפות-העל יוצרת שינויים מהותיים באופני הקיום האנושיים.

זיהוי שלוש עמדות יסוד עובר כחוט השני בכתיבתם של הוגים לאורך ההיסטוריה. אף שלא התייחסו באופן ישיר למושג ‘השקפת עולם’, הם תיארו שלוש גישות או דרכים ראשיות להתמודד עם הקיום ועם שאלת משמעותו.

הפילוסוף הקדום פלוטינוס, מייסד אסכולת הנאופלטוניזם, תיאר בשנת 260 שלוש דרכים לנסוק מעל לקיום היומיומי – דרכו של המשורר אוהב היופי, דרכו של הפילוסוף המסור למדע ודרכו של המאמין הדבק בתפילה.[11][12]

סרן קירקגור תיאר שלושה ‘מעגלי קיום’: אסתטי, אתי ואמוני. האדם החי במעגל האסתטי מתייחס בעיקר לעצמו ולקרובים לו, בחיפושו אחר הנאה. זהו מישור קיום של התעמקות ברגש ובתחושה, באינדיבידואליות ובביטויים אמנותיים של יופי. האדם החי במעגל השני, האתי, מתייחס בעיקר לזולת במובן הרחב של המילה. זהו מישור קיום המדגיש עקרונות אוניברסליים של עבודה וחובה, המגבילים את ההנאה האישית. במעגל השלישי, האמוני, עיקר ההתייחסות של האדם הוא לאל.[13]

קרוב יותר לימינו, הפילוסופית אגנס הלר תיארה שלוש תגובות שונות לקיום האנושי ה’פצוע’, כדבריה. האדם בן-תמותה, ונתון להשתנות מקרית של אירועים כמו מחלות, תאונות או אסונות טבע. תגובה אחת למצב זה היא לנסות לרפא את הפצע. תגובה שנייה היא לקבל את קיומו כבלתי נמנע ולחיות אתו או לתאר אותו או ליהנות ככל הניתן מכל מה שאינו הפצע. התגובה השלישית אומרת שמעבר לפצע יש מציאות אחרת, שאינה פצועה ואינה מקרית, שאליה ניתן להגיע דרך הפצע.[14]

גישה ‘משולשת’ עכשווית הציע צ’רלס טיילור. הוא טען שלכל אדם יש איזשהו אידאל של חיים שמבטא קיום מלא יותר, המבוסס על אחת משלוש ‘פרספקטיבות’, שלוש דרכים לחיות ולחוות את העולם. פרספקטיבה אחת היא הדתית, שלפיה בחיים המלאים והעשירים מעורבים תמיד חיפוש, הכרה או שירות של טוב שנמצא מעבר לחיי אנוש. הפרספקטיבה השנייה, ההומניסטית-חילונית, גורסת כי הכוח להגיע לשלמות מצוי בתוך האדם והמלאות מתממשת כאשר אנו נותנים לתבונתנו שליטה מלאה, ומצליחים לחיות על פיה. לפרספקטיבה השלישית קרא טיילור ‘ניאו-ניטשיאנית’ – זוהי גישה פוסט- מודרנית, הרואה את המצב האנושי כטרגי במהותו, ומכחישה כל אפשרות לטרנסצנדנציה או להשגת אמת כלשהי. היא טוענת שעל האדם לנסות לממש רק דבר אחד: את מצוינותו האישית.[15]

לכל אחת מהתאוריות הללו דגשים משלה. עם זאת, ניתן לראות כיצד ההמשגות השונות מושתתות על שלושת הערכים שציינתי כיסודיים – אמת, אהבה, אמונה.

השקפות המושתתות על אמת בנויות סביב התפיסה שהדבר הראוי הוא להשתמש בשכל ובתבונה האנושיים כדי להבין עד כמה שאפשר את טבעו האובייקטיבי של הקיום האימננטי. על גישה תבונית-אובייקטיבית כזו מיוסדים המסירות למדע אצל פלוטינוס, מעגל הקיום האתי של קירקגור, הניסיון לרפא את פצע הקיום האנושי בתיאורה של הלר והפרספקטיבה ההומניסטית-חילונית של טיילור (וכן ההשקפות הנטורליסטית והאקזיסטנציאליסטית-אתאיסטית של סייר). התוצר הטיפוסי של גישות אלה הוא מדע, או פילוסופיה, ומישור הפעולה הפרדיגמטי שלהן, במונחיה של ליאת ברמן, הוא הפוליטי, שכן הן מכוונות לניסיון לשפר את חיי האנוש באופן כללי.[16]

השקפות המושתתות על אהבה נרקמות סביב התפיסה שהדבר הראוי הוא להתמקד ברגשי, בסובייקטיבי, באישי וביחסים בין-אישיים אינטימיים. על גישה רגשית-סובייקטיבית שכזו מבוססים אהבת היופי אצל פלוטינוס, המעגל האסתטי של קירקגור, הניסיון לתאר את פצע הקיום וליהנות ככל הניתן מכל מה שאינו הפצע שהציגה הלר והפרספקטיבה הניאו-ניטשיאנית של טיילור (וכן ההשקפות הניהיליסטית והפוסט-מודרנית של סייר). התוצר הטיפוסי של גישות אלה הוא אמנות ומישור הפעולה הפרדיגמטי שלהן הוא הקהילתי.

השקפות המושתתות על אמונה מתגבשות סביב התפיסה שיש דברים שהם מעבר לגבולות החוויה האנושית האפשרית ולכן הדבר הראוי הוא למקד את מרב המאוויים והמאמצים במה שמעבר לקיום החומרי, החברתי, או הפוליטי של האדם. גישה טרנסצנדנטית שכזו מצויה בבסיס דמות המאמין אצל פלוטינוס, המעגל האמוני של קירקגור, הניסיון להיגאל מפצע הקיום שתיארה הלר והפרספקטיבה הדתית של טיילור (וכן בהשקפות התאיסטית, הדאיסטית, המוניסטית-פנתאיסטית והרוחנית של סייר). התוצר הטיפוסי של גישות אלה הוא דת ומישור הפעולה הפרדיגמטי שלהן הוא הפרטי, שבו מכוון האדם לדרגת-קיום גבוהה מזו הרגילה.

בהמשך הספר אתאר כיצד באו שלושת ערכי היסוד לידי ביטוי במערב במאה השנים האחרונות. אטען כי את ערך האמת מגלם בעידן זה בעיקר ההומניזם החילוני-מדעי, שהיה בשיאו בתחילת ובאמצע המאה העשרים. את ערך האהבה מגלמת בעיקר ההשקפה הפוסט-מודרנית, שהתחזקה מאוד ברבע האחרון של המאה העשרים. והגילום הפרדיגמטי של ערך האמונה הוא בהשקפה שאני מכנה ‘רוחניות עכשווית’, שצוברת פופולריות ודומיננטיות מאז תחילת המאה הנוכחית.

מעטים האנשים המוצאים את משמעות חייהם כולה בערך אחד ויחיד. עם זאת, בכל תקופה היסטורית, מוקד החיים של רבים נעוץ באזור ערכי אחד, בעוד הערכים האחרים נמצאים בשוליים. יתר על כן, הערכים אינם איים מבודדים, אלא חופפים במידת-מה זה לזה. למשל, אין ספק שההשקפה ההומניסטית דוגלת אף היא באהבה – לאנושות, וכך גם הדתית – לשכן, או לרֵע, או לאל. ואף על פי כן, גם אם כל ערך יסוד ‘גולש’ מעבר להשקפה שלטענתי מייצגת אותו, הרי הביטוי שלו באותה השקפה הוא המובהק ביותר. יש אמונה גם בגישות הומניסטיות (אמונה באדם) ואפילו בגישות אנרכיסטיות (אמונה בערכן של החוויות הסובייקטיביות), אולם רק בגישות דתיות אמונה היא הערך המרכזי. לכן האמונה מן הטיפוס הדתי היא האמונה הפרוטוטיפית, כפי שאנו מבינים אותה באופן אינטואיטיבי. באותו אופן האמת הפרדיגמטית היא זו המדעית והאובייקטיבית והאהבה האב­-טיפוסית היא הרגשית, הבין-אישית.

ב. כנסייה, נאורות ורומנטיקה: על תולדות המערב

כל אדם מבקש לעצמו חיים ראויים, ומבסס את חייו על השקפת העולם שלדעתו תעניק לו חיים כאלה במידה הרבה ביותר, הגם שבחירה זו לרוב אינה מודעת, ומושתתת על הלכי רוח רווחים בחברה שבה הוא חי. כך או אחרת, אין השקפה מושלמת, לכל אחת חסרונות בדרך לקיום שמממש את שאיפותינו הגבוהות ביותר כבני אנוש. ההשקפות המבוססות על אמת מכוונות לעולם שבו המחקר המדעי יאפשר לבני האדם להיות מסופקים תמיד – אך יש אנשים שרווחה ויציבות אינן שקולות מבחינתם למימוש ושלמות. השקפות המבוססות על אהבה, מצדן, מציגות מטרה שאינה כלל-אנושית ואוניברסלית, אלא כזו שמיועדת רק עבור מעטים שמגיעים למימוש עצמי. ואדם הרוצה להתקרב למימוש שאיפתן הגבוהה ביותר של השקפות המבוססות על אמונה, הטרנסצנדנציה, נדרש להסתיר את מלוא העצמה של החושניות והאגרסיביות שיש בו.

בשל חוסר השלמות של כל אחת מהגישות, אפשר לראות את ההיסטוריה של התרבות האנושית כתהליך של מאבק ותחלופה ביניהן. בכל עת יש חסידים לכל אחת מהשקפות היסוד, אך לאורך ההיסטוריה ניתן לזהות שינויים בדפוסי הדומיננטיות. בתקופות מסוימות מתחזקת השפעתה של השקפה אחת, וכאשר חסרונותיה הופכים בולטים מדי, מתחזקת אחרת.

תהליך זה מצוי בשורש דברי ימי המערב. עד לסוף ימי הביניים היה המקום של קיום שלם ועשיר דתי במהותו. התמונה השתנתה עם הופעתם במרכז הזירה של שני מערכים חלופיים לדת. המערך האחד דגל בהסתמכות על החשיבה הרציונלית כמקור פנימי לשלמות. מערך זה הופיע ברנסנס האיטלקי במאה החמש-עשרה ונמשך בשלהי המאה השבע-עשרה ותחילת המאה השמונה- עשרה עם עלייתו של פרויקט הנאורות, שהציג אידאל של קדמה בלתי מוגבלת בתור גרסה חילונית של האמונה הדתית בגאולה. ‘אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך!’ ניסח עמנואל קאנט את העיקרון החשוב ביותר של הנאורות. המערך המוסרי השני הופיע בסוף המאה השמונה-עשרה ובמחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה עם עלייתה של התנועה הרומנטית. תנועה זו התפתחה כחלופה לעמדה הרציונלית הנאורה ודגלה בפנייה אל הרגש תוך שהיא מדגישה את הסובייקטיביות, את האותנטיות ואת הביטוי האינדיבידואלי, על חשבון החיפוש אחר וַדאות, ביטחון ויציבות. ‘המטרה העיקרית: תשוקה, לא היגיון’, כתב ויליאם בלייק. אם תפיסת העולם של הנאורות סברה שלכל השאלות האמִתיות יש תשובות נכונות, שאת כל התשובות הנכונות אפשר לגלות ושכל התשובות מתיישבות זו עם זו, הרי הרומנטיקה הייתה מבוססת על מערך אמונות הפוך לגמרי: לדברים אין מבנה אינהרנטי, אנו מעצבים דברים על פי רצוננו, ודברים מתהווים רק כתוצאה מפעילותנו המעצבת. בסיס אפיסטמולוגי זה הוליד מגוון של דגשים הקשורים בזרם הרומנטיקה: רגשות, תשוקות, יצירתיות ודמיון. אוסקר ויילד כתב: ‘דרך האמנות, ודרך האמנות בלבד, יכולים אנו לממש את שלמותנו; דרך האמנות, ודרך האמנות בלבד, באפשרותנו להגן על עצמנו מפני הסכנות הנקלות של הקיום הממשי’. וביאליק חרז: ‘וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם / אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי; / לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד – / הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי’.[17]

כפי שאראה בפרקים הבאים, גם במאה השנים האחרונות עברה התרבות המערבית סדרת ‘תזוזות’ בדומיננטיות של השקפות העולם, והחליפה בין אמת, אהבה ואמונה. כך, אם לאורך רוב המאה העשרים שלטה ההשקפה המדעית- הומניסטית, הרי משנות השבעים התחזקה ההשקפה הפוסט-מודרנית, ואילו בשנים האחרונות נראה כי ההשקפה המתחזקת היא דווקא זו הדתית-רוחנית. תהליך מקביל התרחש גם בישראל. בתקופה שלפני קום המדינה ובעשורים שבאו מיד אחר כך שלטה התפיסה הציונית, שהתבססה על עמדות הומניסטיות ואוניברסליות, ואיחדה את האוכלוסייה סביב אתוס פוליטי יחיד. בשנות השבעים והשמונים התערער אתוס זה, והדגש עבר לקיום האינדיבידואליסטי של הפרט, תוך התמקדות ברווחה האישית על חשבון המעורבות הפוליטית. ואילו בשנים האחרונות ניכרת מגמה אמונית חדשה, המתבטאת בתהליכים המגוונים של חזרה בתשובה והקצנה דתית, של שיבה למסורת ול’ארון הספרים היהודי’ ושל היפתחות לפרקטיקות רוחניות וניו-אייג’יות.

בהמשך הספר אציג את ההקשרים ההיסטוריים והסוציולוגיים של מגמות כלל-עולמיות אלה, ואראה איך הן משפיעות על הדרך שאנשים מבינים את ‘החיים הראויים’ שהם מבקשים לעצמם. אעשה זאת באמצעות בחינת השינויים בהגדרתה של התאוריה הפסיכואנליטית את מטרות הטיפול הנפשי.

ג. קוקה-קולה, ג’ינס ופרויד: על התפשטות החוויה האנליטית

הבחירה לחקור דווקא גישות פסיכולוגיות, ובאופן ספציפי את הפסיכואנליזה, לשם הבנת דרך המימוש של השקפות העולם השונות בחיים של אנשים, אינה מובנת מאליה. אך כפי שאראה מיד, במאה השנים האחרונות הפכה התאוריה הפסיכולוגית הפסיכואנליטית של הנפש לאחד מתחומי ההגות המרכזיים בתרבות המערבית. רבות מהשאלות הגדולות שהאנושות מתמודדת עמן מאז ומעולם – מהי הנפש? מהו האדם? מהם חיים ראויים עבורו? וחשוב לא פחות, מדוע אינו מצליח לממש את החיים הללו? מהם המכשולים שעומדים בדרכו למימוש זה וכיצד ניתן להסירם? – נכנסו לתחומה של הדיסציפלינה החדשה יחסית. כך התמקמה תורת הנפש מייסודו של זיגמונד פרויד בצומת שבין הפילוסופיה, המדע, האמנות והתאולוגיה – שדות החשיבה והפעולה שהיו אמונים על סוגיות גדולות אלה משחר ההיסטוריה.

הפסיכולוגיה היא ‘דרך המלך אל בעיות היסוד’ וכל המדעים הם ‘סוללי דרכה ומשרתיה’, כתב ניטשה. וזאת מכיוון שהמפתח לגילוי הדבר החשוב ביותר עבורנו – מי אנו ומהי דרך החיים הנכונה ביותר לכל אחד מאתנו – הוא לחשוף את התשוקות והדחפים העמוקים ביותר, שהם לעתים קרובות לא-מודעים. מכאן ניתן להבין כיצד הפכה הפסיכואנליזה לשיח הבולט ביותר במאה העשרים בתחומי חקר החוויה האנושית, הרבה מעבר לעוד שיטת טיפול. לא משנה כמה ביקורתיים אנו ביחס למורשתו של פרויד, המושגים והרעיונות שלנו על אודות ילדוּת, זיכרון, אגרסיביות, חלומות, מיניות ובאופן כללי על אודות משמעות, עוצבו ביחס אליה. על אף ההתלהבות הגדולה ממדעי המוח, הפסיכולוגיה שלנו נותרה פרוידיאנית במהותה.[18]

השפעתו של פרויד חורגת מתחומי הפסיכולוגיה. פרויד התיימר ליצור לא פחות מפילוסופיה שלמה של ההיסטוריה ושל התרבות האנושית, והמחשבה הפרוידיאנית מילאה תפקיד מרכזי במרבית התנועות הפוליטיות הפרוגרסיביות של המאה העשרים, אם לא בכולן – כולל הפמיניזם הרדיקלי, התאוריה הקווירית, הרדיקליזם האפרו-אמריקני, השמאל החדש (New Left) ועוד. חלק ממבקרי הספרות אף מחשיבים את פרויד למבטא המובהק ביותר של הדמיון האנושי במאה העשרים, יותר מכותבים כמו פרוסט, ג’ויס או קפקא. רעיונותיו התמזגו עם תרבותנו, ומייצגים כיום את המיתולוגיה המערבית היחידה המשותפת לאינטלקטואלים בני זמננו. כמו בכל מיתולוגיה, גרסה מטושטשת של הפסיכואנליזה הפכה לחלק מקובל בחייהם של רוב בני מעמד הביניים במערב, בלי שיהיו תמיד ערים לכך.[19] חדירה זו לתרבות מתבטאת בין היתר בנוכחות הבולטת של מטפלים ומטופלים בספרים, בסרטים ואפילו בסדרות טלוויזיה מצליחות כמו בטיפול או הסופרנוס (שם אפילו מאפיונר קשוח עובר פסיכואנליזה).

גם מי שיקבל את הטענות הללו ביחס למפעלו של זיגמונד פרויד עצמו, עשוי למתוח ביקורת על ההתמקדות של ספר זה בגישות פסיכואנליטיות עכשוויות. מאז ימיו של פרויד התפתחו עוד מאות שיטות טיפול, והפסיכואנליזה איבדה זה מכבר את הבכורה – הן מבחינת מספר המטופלים הבוחרים בה והן מבחינת כמות אנשי המקצוע המתמחים בה. בעיני רבים הפסיכואנליזה נתפסת כאנכרוניסטית ולא-יעילה[20] ובאקדמיה היא נדחקת מהחוגים לפסיכולוגיה אל לימודי התרבות או הספרות.

למרות הפיחות ביוקרתה, נראה כי מבחינת עומק ההבנה ומידת ההשפעה הפסיכואנליזה עודנה המרכז החי והפועם של ‘מדעי הנפש’. גם אם רק חלק קטן מהטיפולים המתבצעים כיום הם פסיכואנליטיים בהגדרה, כלומר מתקיימים שלוש או ארבע פעמים בשבוע, כאשר המטופל שוכב על ספת הטיפולים ולא יושב מול המטפל, הרי שהפסיכואנליזה משפיעה מאוד על טכניקות טיפול אחרות, פחות נוקשות ותובעניות מבחינת הסיטואציה הטיפולית. מאות התרפיות המשגשגות במערב, כולל אלה שנדמות רחוקות מאוד מגישתו של פרויד, מסתמכות כולן במידה זו או אחרת על הפסיכואנליזה, שהפכה לשפת הבסיס, הלינגואה פרנקה (lingua franca), של השדה הטיפולי כולו.[21]

כך, בין היתר דרך תרפיות מצליחות יותר מבחינה הפופולריות שלהן, חלחלה הפסיכואנליזה לתרבות האמריקנית, ומשם לכל רחבי העולם. כדברי הסוציולוגית אדית קורצווייל: ‘למרות שהפרוידיאנים הקלאסים הפכו לכת מצומצמת מאוד, רעיונות פסיכואנליטיים – אם לא באופן ישיר הרי שבעקיפין – חדרו לכל כפר ועיירה בארצות הברית ולכל ניסיון אינטלקטואלי שנעשה שם. וכמו קוקה קולה, סבון אייבורי ומכנסי ג’ינס, משם הם שווקו והתקבלו בשאר העולם’.[22]

רעיונות פסיכואנליטיים הפכו לחלק כה מהותי מהמרקם התרבותי ומהחוויה העצמית שלנו עד כי ניתן לקבוע שהפסיכואנליזה כבר אינה רק תרפיה, אלא צורה של חשיבה, דרך גישה לחוויה האנושית שהיא אולי העמוקה ביותר שהתפתחה במסגרת התרבות המערבית המודרנית. ‘פסיכואנליזה’ משמשת בספר זה כסמן לדרך גישה זו, ולא למתודה או לגילדה ספציפית. מעבר לייחודיותה של ‘החוויה הפסיכואנליטית’[23] של חקר-נפש ופיתוח עצמי במסגרת בין-אישית, מחקרים אמפיריים עדכניים רבים מפריכים גם את הטענות בדבר אי-יעילותה של הפסיכואנליזה. לפי מחקרים אלה לטיפול הפסיכואנליטי ולטיפול הפסיכולוגי- דינמי, כלומר לטיפולים שמכוונים במישרין לחוויה הפסיכואנליטית, יש השפעה חיובית גדולה על חיי המטופלים, גם בהשוואה לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ולטיפול תרופתי.[24]

ד. השקפות, שאיפות ומטרות טיפוליות: על שינויים אנליטיים

מאז היווסדה הספיקה הפסיכואנליזה לעבור מספר גלגולים, ששינו את פניה כמעט לבלי הכר. תאוריות עדכניות החליפו תאוריות ישנות, הבנות חדשות באו על מקומן של וַתיקות, דרכי טיפול והֶיות-בטיפול השתנו. לאור מקומה המרכזי של המחשבה הפסיכואנליטית בתרבותנו, יש ערך רב לחקירת ההיסטוריה של הפסיכואנליזה, כלומר לחקירת תהליכי השתנותה.

כותבים רבים עמדו על ההשפעה הרבה של הפסיכואנליזה על התרבות המערבית. בספר זה אטען שההשפעה היא דו-כיוונית – הפסיכואנליזה עצמה מושפעת מהתרבות המערבית וההיסטוריה ההתפתחותית שלה תלויה מאוד בתהליכים חיצוניים לה. אציג שלוש גישות אנליטיות, ואראה כי כל אחת מהן הִיא במידה רבה תוצר של השקפת עולם.

האסכולה הפסיכואנליטית הראשונה היא הפסיכואנליזה הקלאסית, שדגלה בעמדה פוזיטיביסטית-מדעית (האסכולה מתוארת בהרחבה בפרק השני). גישה זו שגשגה עד לאמצע המאה העשרים אך בשנות השבעים חל פיחות במעמדה, וגישות המדגישות יחסים (או במינוח המקצועי ‘יחסי-אובייקט’) התחילו לתפוס מעמד מרכזי (גישות אלה מתוארות בפרק החמישי). בשנים האחרונות נראה שזרם שלישי, שאני מכנה ‘פסיכואנליזה רגישה-רוחנית’, נכנס לזירה (מתואר בפרק השביעי).

התזוזות שחלו במערך השקפות העולם במערב, שיתוארו בהרחבה בפרק הרביעי (שיוקדש לעליית השקפת העולם הפוסט-מודרנית) ובפרק השישי (על התחזקות השקפת העולם הדתית-רוחנית), הולידו שינויים בתפיסות של בריאות נפשית ואידאלים של ‘חיים ראויים’. מטופלים בכל עידן הגיעו לקליניקה עם רצונות ומצוקות, עם חלומות ומכאובים, שהושפעו מהתרבות שבה חיו. האנליטיקאים, מצדם, מתוך שאיפה לגעת בצורה מדויקת בקשיים של מטופליהם ולהישאר רלבנטיים, היו חייבים לשמור על קשר עם רוח הזמן. מעבר לכך, כבני החברה גם האנליטיקאים מושפעים מתפיסות הרווחות בה, ובראותם את העולם במשקפי השקפת העולם הדומיננטית לזמנם, הם מעצבים דרכה את תפיסתם הטיפולית ובאופן ספציפי את מטרותיה.

במבט נאיבי ניתן לומר שמטרות האנליזה הן פשוטות – ‘לשפר את מצבו של הפציינט’, ‘להסיר סימפטומים’, ‘להגדיל את הידיעה העצמית’. מול תיאור זה ניצבת העובדה שבפועל, מטרות הטיפול משתנות.[25] שינוי זה נובע מכך שהתשובות לשאלות כמו ‘מהו סימפטום?’, ‘מהי בריאות נפשית?’, ‘מהו חולי?’ ואפילו ‘מהו שיפור?’, תלויות בין היתר בהשקפת העולם שממנה הן ניתנות.

הפסיכואנליטיקאי לוּ ארון אמר כי גם במקרים הנדירים שבהם מתפרסם תיאור מלא של אנליזה שנחשבת בעיני המחבר או המחברת למוצלחת, הרי כאשר אנליטיקאים אחרים מתייחסים למקרה, לרוב יש לא רק מחלוקת לגבי פרטים בתאוריה או בטכניקה של המטפל, אלא גם אי-הסכמה בולטת בנוגע לשאלה אם מצבו של הפציינט השתפר. הוא הסביר: ‘איננו יכולים להסכים על מה שנחשב להצלחה, על מה הן מטרותינו או על מה שנחשב לתהליך אנליטי אמִתִי, שכן כה רבים מאתנו […] מחזיקים במערכים שונים למדי של ערכים ואידאלים אישיים ומקצועיים’.[26]

דבר זה נדמה כסותר את העקרונות המוצהרים של הפסיכואנליזה הקלאסית, שלפיהם האנליטיקאי כלל לא אמור להיות מושפע מערכים ואידאלים אישיים. פרויד כתב במפורש כי אל לו למטפל לנסות לחנך, להנחות, להגיד מה נכון ומה צריך לעשות. אנליטיקאים רבים התעקשו בעקבותיו שאסור למטפל לגלות לא תשוקה ולא רצון ביחס למקום שאליו אמור המטופל להגיע בסוף הטיפול. הפסיכואנליזה לא אמורה להגדיר ערכים, מטרות ודרך חיים, אלא רק לשפר את היכולת של המטופלים לבחור אותם. המטפל אמור להיות נייטרלי, או במילים אחרות, השקפת העולם שלו אינה אמורה להשפיע על הטיפול שהוא מספק לפציינטים שלו. אולם בפועל, טוענים היום, ‘נייטרליות’ היא ‘מצב אידאלי שאי-אפשר להשיגו’. יותר ויותר מתגבשת ההבנה כי האמונות העמוקות של האנליטיקאי בנוגע למשמעות החיים מעצבות בהכרח כל רגע מעבודתו כך שלמטפלים אין למעשה בררה אם להנחות או לא, אלא רק אם להכיר בהנחייתם אם לאו.[27]

ספר זה לא בא לומר שהמאמץ לשמור על עמדה נייטרלית יחסית הוא מיותר. אבל הוא טוען שעל אף החתירה לאובייקטיביות ולנייטרליות, הרי לרוח הזמן ולהשקפת העולם המאפיינת אותה יש השפעה עמוקה ובלתי נמנעת על הפסיכואנליטיקאים. השקפה זו מעצבת במידה רבה את תמונת הבריאות הנפשית ואת אידאל החיים הראויים שהמטפלים רואים מול עיניהם, ומגבשים לפיהם, בין היתר, את מטרותיהם הטיפוליות.

בספר זה אבדוק כיצד ניסחו פסיכואנליטיקאים את מטרות הטיפול לאורך השנים, על רקע השקפת העולם שרווחה בחברה בכל עת. אראה כי ישנו מִתאם בולט בין השקפת העולם ובין המטרות הטיפוליות. אין ללמוד מכאן שאין מטרות הנותרות קבועות יחסית. המטרות של התהליך הטיפולי (כגון יצירת ברית טיפולית או שמירה על גבולות) כמו גם מטרות המתייחסות לתוצאות תרפויטיות של התהליך (למשל הפחתה בסימפטומים או הגברת האוטונומיה) לרוב אינן משתנות לאורך השנים. אך ישנו סוג נוסף של מטרות והוא שמצוי במרכז ספר זה. אלה מטרות המושפעות מתפיסות חברתיות ותרבותיות על נורמליות, על בריאות וחולי, ועל משמעות החיים. בעוד המטרות ה’תהליכיות’ וה’תרפויטיות’ תלויות בתאוריות המוּדעוֹת של המטפל,[28] המטרות מן הסוג השלישי תלויות בתאוריות הלא-מודעות שיש לו ושנוצרו בלי קשר לעבודתו. הניתוח של מטרות הטיפול האנליטי הקיים בספרות מתעלם כמעט לחלוטין מהסוג השלישי, אם כי הוא מהותי להבנת השינויים שעברו על הפסיכואנליזה.

הפסיכואנליזה, העוסקת במצוקות ובשאיפות של בני אדם באינטנסיביות שאין דומה לה, מצויה קרוב במיוחד ל’קווי השבר’ התרבותיים. מכאן שהיא סיסמוגרף רגיש לתנודות במערך השקפות העולם. אם הפסיכואנליזה אכן מייצגת את אחד הניסיונות העמוקים של הדורות האחרונים לענות על השאלה הדוחקת, הנאיבית, העיקשת, ‘איך לחיות?’, הרי שהנוסחים השונים שסיפקה למטרותיה בהקשר זה, משקפים את השאיפות המשתנות של התרבות שבה היא פועלת. מכאן שבחינת השינויים שחלו בפסיכואנליזה מלמדת אותנו רבות גם על המתרחש בחברה בכללותה.

לסיכום

‘ההיסטוריה אינה שייכת לנו – אנו שייכים לה’, כתב הפילוסוף הנס-גיאורג גדמר.[30] אנו סבורים כי מעשינו מעצבים את ההיסטוריה, אולם במידה רבה מעצבת ההיסטוריה את מעשינו, וזאת בעיקר דרך עיצוב מאוויינו. האידאלים, השאיפות, והחלומות, שלאורם אנו מנווטים את חיינו, כל אלה קשורים באופן הדוק להשקפת העולם הרווחת בתקופה שבה אנו חיים.

לאורך ההיסטוריה של תרבות המערב ניתן לזהות שלוש השקפות- על, שבכל עת מקבלת אחת מהן משקל רב יותר וכך זוכה להשפעה גדולה במיוחד על התפיסה של בני החברה את ‘החיים הראויים לחיותם’. השקפות העולם הללו מבוססות על שלושה ערכים שאני טוען כי הם היסודיים ביותר בעבור האנושות. אלה הם האמת, האהבה והאמונה. השקפות המבוססות על אמת מכוונות לבחינה רציונלית של המציאות על מנת להגיע להבנה שלמה שלה; השקפות המבוססות על ערך האהבה מכוונות לצדדים הרגשיים, הסובייקטיביים והאסתטיים שבחיים האנושיים; ואילו השקפות המבוססות על אמונה מדגישות את חשיבותו של מה שמעבר לקיום האנושי ולעולם הטבע. לאורך זמן משתנה בתוך החברה הדומיננטיות של ההשקפות בתהליך מתמיד שמחולל גם שינויים באידאל החיים הראויים של הפרטים בחברה.

אך מימוש אידאל החיים אינו פשוט וכדי להתקרב אליו זקוק הפרט לעתים קרובות לתמיכה. לשם התמודדות עם המכשולים בדרך למימוש האידאל התפתחו לאורך ההיסטוריה מנגנונים חברתיים המעוגנים בחשיבה תאולוגית או פילוסופית. אולם בימינו נראה שמנגנונים אלה איבדו את עצמתם, שכן בעיית החיים הכללית התפוררה לבעיות חיים אישיות, המחייבות היכרות אינטימית עם חייו של כל אדם בנפרד. כך הפך הטיפול הנפשי, ובאופן ספציפי זה הפסיכואנליטי, למנגנון הנפוץ והמקובל בתרבות המערב בת-זמננו להתמודדות עם קשיי החיים, ובפרט עם הקושי לכונן ולממש ‘חיים ראויים’. בניגוד לתפיסה הקלאסית של הפסיכואנליזה, שראתה את עצמה כנייטרלית ונטולת ערכים, אני טוען שהתאוריה והפרקטיקה שלה ספוגות בערכי התרבות שבה הן התגבשו, דבר הניכר במיוחד במטרות שאליהן מכוון הטיפול, אשר נגזרות מאידאל החיים הראויים של השקפת העולם הרווחת. בשל מיקומה המרכזי של הפסיכואנליזה בתרבות המודרנית, הן כשיטה של טיפול נפשי, הן כדרך גישה לחוויה האנושית, תאפשר לנו בחינה של השינויים במטרות הטיפול הפסיכואנליטי לאורך השנים להבין תהליכים חברתיים רחבים, ואת השפעתם על הפרטים בחברה.

 

הספר מחולק לשלושה שערים. בשער הראשון, אמת, מתוארות בפרק הראשון השקפת העולם ההומניסטית ובפרק השני התצורה הקלינית שליוותה אותה, הפסיכואנליזה הקלאסית, שראתה את עצמה כמפעל מדעי לכל דבר ודגלה במציאת האמת האובייקטיבית על אודות המטופל כיעד טיפולי עיקרי. לכן גישה זו מקושרת להשקפת העולם ההומניסטית באופן מובהק יותר מהגישה הפסיכולוגית המכונה ‘הומניסטית’, אשר אמנם אף היא שמה את האדם במרכז, אולם לא ראתה את עצמה כחלק אינהרנטי מהפרויקט המדעי. את עקרונות השקפת העולם ההומניסטית, וכן את העקרונות של שתי ההשקפות האחרות המוצגות בשערים הבאים, אמחיש תוך ניתוח סרטי קולנוע בולטים מכל תקופה. את מטרות הפסיכואנליזה הקלאסית וכן את המטרות של שתי האסכולות האנליטיות האחרות המתוארות בספר, אדגים בעזרת הצגת טיפולים קליניים.

בפתח השער השני, אהבה, מתוארים שינויים בתפיסת המדע, שתרמו להתערערות ההשקפה ההומניסטית ולהתחזקות ההשקפה הפוסט-מודרנית (פרק 3).[31] בהמשך השער מוצגים העקרונות של השקפה זו ואופן השפעתם על נורמות חברתיות (פרק 4). השינויים שיצרה ההשקפה הפוסט-מודרנית עוררו שאיפות מסוג חדש וגם קשיים נפשיים ייחודיים, שביססו את מעמדן של הגישות הפסיכואנליטיות של יחסי-אובייקט, שהתמקדו בקשר האנושי – בעומק, בעצמה ובאותנטיות שלו – ולא בגילוי האמת על עברו ועל אופיו של המטופל (פרק 5). החיבור בין תפיסות פוסט-מודרניות ובין ערך האהבה הוא אולי מפתיע, אך כאשר נבחן את ההשלכות של עליית הפוסט-מודרניזם על הטיפול האנליטי יתברר הקשר הזה. זו דוגמה לאופן שבו חקר מטרות הטיפול האנליטי מסייע להבין טוב יותר את הערכים המכוננים בפועל חיים של בני אדם בתקופה מסוימת.

השער השלישי, אמונה, נפתח בתיאור תהליך המתחולל בשנים האחרונות במערב ונותן משקל רב יותר להשקפת עולם דתית-רוחנית (פרק 6). תהליך זה עונה על הצורך הגובר במשמעות שמעבר לחומרי, צורך שהוכחש והודחק בתקופות המודרניזם והפוסט-מודרניזם. גם הפסיכואנליזה מגיבה לצורך זה, מה שמוליד זרם חדש, המתאפיין ברגישות ואהדה לממד הרוחני של הקיום האנושי (פרק 7). זרם זה אימץ מהשקפת העולם הדתית אידאל של חיים ראויים שממנו נגזרו יעדים טיפוליים כמו פיתוח אחריות מוסרית וחמלה, צמצום ההתמקדות בעצמי וחתירה לחוויות מיסטיות של אחדות או מגע עם המקודש.

ספר זה הוא הראשון לזהות ולתאר את שלושת ערכי היסוד. השימוש בתאוריה של הטיפול הנפשי כאמצעי להבין את ההשלכות של ערכים אלה על חיי הפרט, המטופל והמטפל, ייחודי אף הוא. אם המפתח לגילוי עצמי ולהבנה של דרך החיים הנכונה ביותר עבור כל אחד מאתנו טמון בחשיפת הכוחות הלא-מודעים המפעילים אותנו, הרי שיש חשיבות רבה לחשיפת ההשפעות התרבותיות הלא-מודעות על הבחירה שהיא אולי הבחירה החשובה ביותר בחיינו – הבחירה באידאל החיים הראויים שעל פיו אנו מעצבים את חיינו.

מעבר לכל אלה, הספר מרחיב את ההבנה של דרך ההשתנות של שדה הטיפול הנפשי מתקופה לתקופה, ומראה כיצד שדה זה מושפע עמוקות מהשקפות עולם הרווחות בסביבתו. הפרק האחרון בספר אף מציע תאוריה שיכולה לייצר אינטגרציה של שלוש השקפות העולם, באמצעות שילוב שלוש הגישות הפסיכואנליטיות שתוארו.

כאן המקום להבהרה. ספר זה סוקר תהליכי שינוי בחברה המערבית לאורך תקופה של כמאה שנים. התהליכים הנסקרים הם עמוקים ומקיפים, החברה שבה התחוללו היא מורכבת והטרוגנית ופרק הזמן שבו התרחשו הוא ארוך ומשופע באירועים ובהתפתחויות. גם התאוריה הפסיכואנליטית היא רחבת-יריעה עד מאוד. מכאן ברור שלא היה מנוס מהתעלמות מניואנסים, שחלקם אינם עדינים. הספר מציע מבט רחב מאוד, מבחינת הזמן, המרחב והרעיונות שהוא נוגע בהם. אכן, דקויות אובדות במבט שכזה. אולם ישנם דברים שניתן לראות רק ממרחק.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אמת אהבה אמונה”