החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אלות גורל וזעם

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2017-10 | 400 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

לכל סיפור יש שני צדדים. לכל מערכת יחסים יש שתי נקודות מבט. ולפעמים המפתח לנישואים נפלאים אינו האמיתוֹת שבהם אלא הסודות.

בגיל עשרים ושתיים לוטו ומתילד גבוהים, זוהרים, מאוהבים עד כלות ונראים כמי שנועדו לגדולה. גם כעבור שנים נישואיהם המוצלחים והמאושרים עדיין מעוררים קנאה בכל חבריהם. אבל אט־אט מתגלים מתחת לפני השטח סודות, תשוקות וחרדות שחושפים עד כמה בני הזוג לא מכירים זה את זו לעומק. בסדרה של גילויים מסעירים וחוטי עלילה הנשזרים אלה באלה נרקם דיוקן רב־רבדים של חיי נישואים ושל שותפות יצירתית על כל ייסוריהם ואושרם.

לורן גרוף היא סופרת אמריקנית עטורת שבחים ופרסים.

אלות גורל וזעם הוא ספרה הרביעי, שזכה לשבחים מקיר לקיר וכיכב ברשימות רבי־המכר. היא מתגוררת בפלורידה עם בעלה ושני בניה.

"גרוף היא סופרת מקורית וספריה נועזים ונון־קונפורמיסטים. הכתיבה שלה יפהפייה וקולחת… והיא מצליחה לשלוף את חיי הנישואים המודרניים מתוך הבנאליות שלהם."   |   הניו יורק

"רומן מזהיר! מתילדה, הגיבורה, נחושה כמו אנטיגונה ופראית כמו מדיאה."   |   הוושינגטון פוסט

"לורן גרוף ניחנה בכישרון נדיר ככותבת, ורומן שאפתני זה מקיים את כל הבטחותיו בשילוב של קומדיה, טרגדיה וניצוצות ברורים של גאונות לכל אורכו."  |   ניו יורק טיימס בוק רוויו

מקט: 15100820
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

זרזיף סמיך מהשמים, כמו מסך שגלש פתאום. עופות הים חדלו לכוון כליהם, האוקיינוס נדם. אורות בתים מעל המים התעמעמו לאפור.

שני אנשים התהלכו לאורך החוף. היא היתה בהירה וחדה בביקיני ירוק, אף שהיה זה מאי קר במֵיין. הוא היה גבוה, מלא חיים; ריצד בו אור אשר לכד את העין ולא הרפה. שמותיהם היו לוֹטוֹ ומתילד.

במשך דקה הם הסתכלו על בריכת סלע מלאה יצורים דוקרניים שהעלו סלסולי חול ונעלמו. ואז הוא אחז בפניה בידיו, נשק לשפתיה החיוורות. הוא היה יכול למות בו במקום מרוב אושר. בדמיונו ראה את הים גואה לשאוב אותם פנימה, יונק מהם את בשרם ומגלגל את עצמותיהם במעמקים מעל שיני האלמוגים שלו. אם היא לצדו, חשב לעצמו, הוא ייסחף בקול שירה.

ובכן, הוא היה צעיר, בן עשרים ושתיים, ובאותו הבוקר הם נישאו בסתר. בהינתן הנסיבות, אפשר לסלוח להפרזה.

אצבעותיה במורד אחורי בגד הים שלו צרבו בעורו. היא דחפה אותו לאחור, הוליכה אותו במעלה דיונה מכוסה גבעולי טופח חוף, ושוב מטה היכן שחומת החול חסמה את הרוח, שם היה חמים יותר. מתחת לחזיית הביקיני עטה עורה המצטמרר גוון כחול ירחי, ופטמותיה שקעו מרוב קור. על ברכיהם עכשיו, אף שהחול היה גס ומכאיב. לא היתה לזה חשיבות. הם היו לפִיות ולידיים. הוא גרף את רגליה אל מותניו, דחק אותה מטה, כיסה אותה בחום גופו עד שחדלה לרעוד, עשה מגבו דיונה. ברכיה המשופשפות התרוממו לשמים.

הוא השתוקק למשהו אילם ועז: מה? ללבוש אותה. הוא דמיין את עצמו שוכן בחמימותה לנצח. אנשים בחייו נשמטו ממנו בזה אחר זה כמו אבני דומינו נופלות; כל תנועה ריתקה אותה עוד למקומה כך שלא תוכל לנטוש אותו. הוא דמיין חיים שלמים של זיונים על החוף עד שיהיו כמו אחד הזוגות הקשישים האלה שעושים הליכות מהירות בבוקר, עורם כמו אגוז מלך מצופה לכה. אפילו בזקנתם הוא ירקיד אותה אל הדיונות ויעשה כבשלו בעצמותיה הציפוריות השבריריות, הסקסיות, בירכי הפלסטיק, בברך הביונית. מצילים רובוטיים ירחפו בשמים באורות מהבהבים, וקולותיהם ירעימו נואפים! נואפים! כדי להניס אותם בתחושת אשמה. ככה, לנצח. הוא עצם עיניים וייחל. ריסיה על לחיו, ירכיה על מותניו, המימוש הראשון של הדבר המבעית הזה שעשו. נישואים משמעם לָנֶצַח.

[הוא תיכנן מיטה הולמת, תחושת טקס: הוא גנב את בית החוף של שותפו לדירה סמואל, לאחר שבילה שם את מרבית הקיצים מאז גיל חמש־עשרה וידע שהם מסתירים את המפתח תחת שריון צב־הים בגינה. בית של אריגים סקוטיים משובצים והדפסים פרחוניים וכלים קרָמיים צבעוניים, הכול מכוסה שכבת אבק עבה; חדר האורחים עם ההבהוב המשולש של המגדלור בלילה, החוף הסלעי למטה. כך דמיין לוטו את הפעם הראשונה שלהם, הוא והבחורה המשגעת הזאת שהפך לרעיה כבמטה קסם. אבל מתילד צדקה בהתעקשותה לממש את נישואיהם תחת כיפת השמים. היא תמיד צדקה. בקרוב הוא ילמד את זה.]

זה נגמר מהר מדי. כשהיא הצטעקה, השחפים שהדיונה הסתירה נורו אל העננים הנמוכים. מאוחר יותר היא תראה לו את השפשוף מצדף בחוליה השמינית של הגב כשהתחפר בה עוד ועוד. הם היו דחוקים כל כך זה לזה שכאשר צחקו, הצחוק שלו עלה מבטנה, ושלה מגרונו. הוא נשק לעצמות הלחיים שלה, לעצם הבריח, לחיוורון המפרקים עם ורידיהם הכחולים המסועפים. הרעב הנורא שלו שחשב להשֹבּיע, לא הושֹבע. הסוף נגלה לעין כבר בהתחלה.

‘אשתי,’ הוא אמר. ‘שלי.’ אולי במקום ללבוש אותה הוא יוכל לבלוע אותה בשלמותה.

‘מה?’ היא אמרה. ‘אה, כן. כי אני נכס. כי המשפחה המלכותית שלי סחרה בי תמורת שלוש פרדות ודלי חמאה.’

‘אני אוהב את דלי החמאה שלך,’ הוא אמר. ‘דלי החמאה שלי עכשיו. כל כך מלוח. כל כך מתוק.’

‘תפסיק,’ היא אמרה. החיוך שלה נעלם, חיוך כה ביישני ומתמיד, שהוא נדהם לראותה מקרוב בלעדיו. ‘אף אחד לא שייך לאף אחד. עשינו משהו גדול יותר. זה חדש.’

הוא הסתכל עליה בשימת לב, נגס בעדינות את קצה האף שלה. הוא אהב אותה במלוא עוזו בשבועיים האלה, ובאהבה הזאת חשב אותה לשקופה, ליריעת זכוכית. הוא ראה אל תוך תוכה את הטוּב שבה. אבל הזכוכית שבירה, יהיה עליו להיזהר. ‘את צודקת,’ הוא אמר; וחשב, לא, חשב כמה עמוקה השייכות שלהם זה לזה. כמה ודאית.

בין עורו לעורה היה הזעיר שבמרווחים, בקושי די לאוויר בשל דוק הזיעה הזה המצטנן עכשיו. ובכל זאת ישות שלישית, הנישואים שלהם, חמקה לה פנימה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אלות גורל וזעם”