החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אלוהי העיר

מאת:
מאנגלית: דורית בריל-פולק | הוצאה: | 2012 | 456 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

השנה היא 1845. משטרת ניו־יורק זה עתה הוקמה, ומהגרים אירים חסרי כול נוהרים לעיר בהמוניהם בשל "רעב תפוחי־האדמה הגדול" באירלנד. שני האירועים האלה ישנו לצמיתות את פניה של ניו־יורק.
טימותי ויילד הוא מוזג צעיר שנכווה קשות בשריפת ענק שכילתה חלקים עצומים של העיר. לאחר שאיבד את כספו ואת ביתו, הוא מתגייס למשטרה שזה עתה הוקמה. ערב אחד הוא נתקל בילדה בת עשר, מגואלת כולה בדם. הילדה, שעוסקת בזנות, מספרת לו סיפורים מסמרי שיער. עד מהרה הוא מוצא עצמו מעורב עד מעל לראש בחקירת פרשיית רצח איומה – חקירת מותם של תשעה־עשר ילדים אירים שנמצאו קבורים בקבר אחים מחוץ לעיר. מאבקו להשגת הצדק יסכן את חייהם של אחיו, של אהובתו ואף של חייו.
אלוהי העיר נושא את הקורא כבמעשה קסמים לתקופה אחרת: למראות, לקולות ולריחות העולים מהמהומה השוררת ברחובות ניו־יורק באמצע המאה ה-19. כל אלה הם הרקע לרומן מתח משובח, שזכה לשבחים רבים.
זהו ספר הביכורים של לינדזי פיי.
"רומן היסטורי מענג…" ניו־יורק טיימס בוק רוויו
"מותחן היסטורי מהשורה הראשונה… עלילה דמיונית עשירה, מעוגנת היטב בפרטי התקופה…" קירקוס רוויוז
"אלוהי העיר הוא ספר נפלא. שליטתה של לינדזי פיי בפרטים ההיסטוריים ראויה לציון, ועוד יותר מכך, הבנתה את הטבע האנושי." מייקל קונלי

מקט: 4-20-52714
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

עד 1 ביוני הגיעו שבעת אלפים מהגרים… ונציג הממשלה שם קיבל הודעה, ולפיה חמישים וחמישה אלף איש נוספים חתמו על הסכם שיהגרו במהלך הקיץ, וכמעט כולם מאירלנד. על פי ההערכות, כמות האנשים שיגיעו לקנדה ולארצות־הברית נאמדת בכמאה אלף איש. משאר חלקי אירופה יגיעו כפי הנראה לארצות־הברית שבעים וחמישה אלף נפשות נוספות.

ה’ניו־יורק הרלד’, קיץ 1845

העובדה שהייתי לשוטר ברובע השישי של ניו־יורק לא היתה לי הפתעה נעימה.

לא זו העבודה שסברתי שאעבוד בה בגיל עשרים ושבע, אבל אני מוכן להתערב שכל שאר השוטרים יגידו אותו דבר, כי שלושה חודשים קודם לכן העבודה הזו בכלל לא היתה קיימת. אנחנו מבצע שזה עתה יצא לפועל. אבל נדמה לי שמוטב שאספר קודם איך נקלעתי למצב שבו הייתי זקוק לעבודה שלושה חודשים קודם לכן, בקיץ 1845, אם כי ממש קשה לי לדבר על זה. הזיכרון הזה מתחרה על המקום הראשון ברשימת הזיכרונות המכוערים ביותר שלי. אעשה כמיטב יכולתי.

ב-18 ביולי עבדתי כמוזג במרתף הצדפות של ניק, כמנהגי מאז הייתי בן שבע־עשרה בסך הכול. אלומת האור שבקעה מבעד לדלת שבראש המדרגות צרבה את הלכלוך לתוך רצפת העץ. אני אוהב את חודש יולי. אהבתי, למשל, את צבע התכלת המיוחד שלו, המתפשט מעל העולם, כשעבדתי בספינת מעבורת בגיל שתים־עשרה, והראש היה מוטה אחורה, והפה מלא ברוח רעננה ומלוחה. אבל הקיץ של שנת 1845 היה קשה. כבר בשעה אחת־עשרה בבוקר היה האוויר תוסס ולח כמו לחם בתנור, וממש טעמת את זה בחך שלך. השתדלתי בכל כוחי לא לשים לב לתערובת של זיעת הקדחת והסוס החולה שמשך בקושי עגלה לתוך הסמטה שבקרן הרחוב, כי הבהמה נראתה כאילו היא גוססת יותר בכל רגע. אמורים להיות אוספי זבל בניו־יורק, אבל זה רק מיתוס. גיליון ה’הרלד’ שלי היה מונח פתוח, וכבר קראתי אותו מהעמוד הקדמי ועד העמוד האחורי, כפי שאני נוהג לעשות מדי בוקר. הוא הכריז בזחיחות שמעלות החום בתרמומטר עומדות על שלושים וחמש מעלות צלזיוס, ושכמה פועלים נוספים מתו למרבה הצער ממכת חום. זה הרס בשיטתיות את הדעה שלי על חודש יולי. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לקלקל לעצמי את מצב הרוח. לא באותו יום.

הייתי בטוח שמרסי אנְדרְהיל עומדת לפקוד את הבר שלי. היא לא עשתה את זה כבר ארבעה ימים, ובדפוס המרומז של היחסים בינינו זה היה שיא. הייתי חייב לשוחח איתה. או לנסות לפחות. זמן קצר לפני כן החלטתי שהעובדה שאני מעריץ אותה לא תעמוד יותר בדרכי.

הבר של ניק היה ערוך בצורה האופיינית למקומות כאלה, ואהבתי את הטיפוסיות המושלמת שלו: דלפק ארוך מאוד, רחב מספיק למגשי הבדיל המכילים את הצדפות ולעשרות ספלי הבירה וכוסות הוויסקי או הג’ין. המקום היה אפלולי כמערה, מאחר שמחציתו שכנה מתחת לפני האדמה, אבל בבקרים כאלה, שבהם השמש חדרה פנימה בצורה נהדרת כל כך, עדיין לא היינו זקוקים למנורות הנפט הצהבהבות בשוליהן שהותירו סימני עשן ידידותיים על הטיח. לא היו רהיטים במקום, פרט לכמה פינות ישיבה, ובהן ספסלים עירומים המסודרים לאורך הקירות, מופרדים בווילונות, אם רצית בזה, אבל איש לא ביקש מעולם לסגור אותם. מרתף הצדפות של ניק לא היה מקום לסודות. זו היתה הזירה שבה צרחו השוורים והדובים הצעירים והנלהבים כל מיני דברים אל עברו האחר של החדר, אחרי משמרת בת שתים־עשרה שעות בבורסה של ניו־יורק, בעוד אני מטה אוזן.

עמדתי ומזגתי גלון ויסקי לילד אדום שיער שלא היה מוכר לי. הגדה המזרחית של הנהר שורצת יצורים נוכריים ותשושים, שמשתדלים להיראות כאילו לא ירדו זה עתה מהאונייה, והבר של ניק שכן ברחוב נְיוּ, קרוב מאוד לנהר. הילד המתין בראש נטוי מעט, וטלפיו הקטנות מונחות על השולחן העשוי עץ ארז. הוא עמד כמו אנקור. גבוה מכדי להיות בן שמונה, מפוחד מכדי להיות בן תשע. עור ועצמות ועיניים מזוגגות, התרות אחר שאריות חינם.

“זה בשביל ההורים שלך?” ניגבתי את האצבעות בסינר שלי, וסגרתי את הפקק של קנקן החרס.

“בשביל אבא.” הוא משך בכתפיו.

“עשרים ושמונה סנט.”

כף ידו יצאה מכיסו ובתוכה מבחר עלוב של מטבעות.

“שני שילינג הם רבע דולר. אני אקח את שני המטבעות האלה ואאחל לך ברוך הבא. אני טימותי ויילד. אני לא מוזג פחות מדי, ואני לא מוסיף מים לסחורה.”

“תודה,” אמר ושלח את ידו אל הכד.

בבתי השחי של חולצתו המרופטת היו כתמים כהים של פסולת סוכר, משום שחבית הדבשה האחרונה שהתכבד ממנה היתה גבוהה מדי, כפי שראיתי מייד. כך שהלקוח החדש שלי היה גנב סוכר. מעניין.

זה תכסיס אופייני למוזג בבר: אני מבחין בהמון דברים על אנשים. איזה מין מוזג עירוני אהיה אם לא אדע להבחין בהבדל בין חולדת רציפים אירית עם קריירה בהברחת דבשה לבין בנו של החבר המקומי במועצת העיר, המבקש את אותו משקה חריף? מוזגים זוכים בתשלום טוב הרבה יותר כשהם חדי עין, ואני חסכתי כל פרוטה שהנחתי עליה את ידי. וזאת למען דבר־מה בעל חשיבות גדולה כל כך, שאי אפשר לקרוא לו חשוב סתם.

“במקומך הייתי מחליף מקצוע.”

עיניו השחורות והמבהיקות של האנקור הצטמצמו כדי סדק.

“מכירת דבשה,” הסברתי. “כשהמוצר לא שלך, המקומיים נפגעים מזה.” אחד ממרפקיו זז, וכל שנייה התנועע יותר. “יש לך מצקת, אני מניח, ואתה חוטף מהחביות בשוק כשהבעלים נותנים עודף? בסדר, רק עזוב את הדבשה ודבר עם מוכרי העיתונים. הם מרוויחים משכורת לא רעה, והם לא חוטפים מכות כשמוכרי הדבשה לומדים לזהות את הפרצופים הקטנים והערמומיים שלהם.”

הילד יצא במרוצה, מהנהן בראשו הנהון שנראה כעווית ולופת את הכד המהביל תחת זרועו. זה הותיר בי את התחושה שאני פיקח למדי, וגם ידידותי.

“אין שום טעם לתת עצות ליצורים האלה,” הטעים הופְּסְטיל מקצה הבר, בעודו לוגם את ספל הג’ין של הבוקר. “חבל שהוא לא טבע בדרך לכאן.”

הופסטיל הוא יליד לונדון, והוא לא תומך גדול במשטר הרפובליקני. יש לו פרצוף סוסי ומדולדל ולחיים צהבהבות. בגלל הגופרית שבזיקוקי הדינור. הוא עובד כיצרן זיקוקי דינור, סגור בעליית גג ומכין מתקני נפץ יפים להצגות בתיאטרון ניבְּלוז גרדֶן. הופסטיל לא אוהב במיוחד ילדים. לי הם ממש לא מפריעים, כי אני אדם שמתפעל מטוהר ומתום לב. גם את האירים הוא לא ממש אוהב. אם כי זה די מקובל. לי לא נראה הוגן להאשים את האירים בכך שהם גוזלים בשקיקה את העבודות המזוהמות והנקלות ביותר, כשהעבודות המזוהמות והנקלות ביותר הן כל מה שמוצע להם. עם זאת, ההגינות לא עומדת בראש רשימת העדיפויות של העיר שלנו. וגם את העבודות המזוהמות והנקלות ביותר מתחיל להיות קשה למדי למצוא בימינו, כיוון שמרבית העבודות האלה כבר נגזלו בידי אחיהם.

“אתה קורא את ה’הרלד’,” אמרתי והעמדתי פנים שזה לא מרגיז אותי. “ארבעים אלף מהגרים הגיעו לכאן מאז חודש ינואר, ואתה רוצה שכולם יהפכו לכייסים ולגנבים קטנים? לתת להם עצה זה רק עניין של היגיון בריא. אישית הייתי מעדיף לעבוד מאשר לגנוב, אבל עדיף לגנוב מאשר למות ברעב.”

“קשקושים,” לעג הופסטיל והעביר את כף ידו באניצי הקש האפור של שערו. “אתה קורא את ה’הרלד’. חלקת הבוץ המצחינה הזו נמצאת על סף מלחמת אזרחים. ועכשיו אני שומע שאומרים בלונדון שתפוחי האדמה שלהם מתחילים להירקב. שמעת על זה? פשוט להירקב, כאילו הוכו באחת ממכות מצרים. לא שזה מפתיע מישהו. אתה לא תתפוס אותי מתרועע עם גזע שזעם האל מכה בו ביסודיות כזו.”

מיצמצתי בעיניי. אבל שוב, לעיתים קרובות הייתי מזועזע מהדעות המלומדות שהאנשים שפקדו את הבר חננו אותי בהן בנוגע לבני הכנסייה הקתולית, שהדוגמאות החיות היחידות שלהם שראו מימיהם התמצו בזן האירי. אנשים שפרט לכך היו – ככל שראייתי הגיעה – שפויים בדעתם לחלוטין. הדבר הראשון שהכמרים עושים לנזירות המתלמדות הוא מעשה סדום, והכמרים שעושים את העבודה היסודית ביותר עולים בדרגות הכנסייה. זו השיטה – הם אפילו לא מוסמכים לחלוטין לכמורה לפני שהם מבצעים את האונס הראשון. ברצינות, טים, חשבתי שאתה יודע שהאפיפיור ניזון מבשרם של עוברים שהופלו. זו עובדה די ידועה. אמרתי שבשום פנים ואופן – עצם הרעיון להרשות לאירי לשכור את החדר הפנוי, עם כל השדים שהם מזמנים לפולחנים שלהם. יהיה נבון לעשות את זה כשג’ם הקטנה נמצאת בבית? ההשתייכות לכנסייה הקתולית נחשבת בחוגים רחבים להשחתה חולנית של הנצרות. היא נשלטת בידי האנטי־כריסטוס, והפצתה תסכל את הופעתו השנייה של ישו ממש כפי שמועכים נמלה. אני לא טורח לענות לטיעונים הלא־שפויים האלה, משני טעמים: מטומטמים נוצרים את העובדות היקרות להם כאילו היו עוללים בני יומם, וכל הנושא עושה לי כאב ראש. על כל פנים, אין סבירות גבוהה שאשנה את המצב. אמריקאים חשים ככה ביחס לזרים מאז חוק הזר וההסתה משנת 1798.

הופסטיל פירש בטעות את שתיקתי כהסכמה. הוא הינהן בראשו ולגם את המשקה שלו. “ברגע שהקבצנים האלה יגיעו לכאן, הם יגנבו את כל מה שלא מחובר במסמרים. אין שום טעם להתווכח.”

והיה מובן מאליו שהם אכן יגיעו. כשאני חוזר הביתה מהבר של ניק, לעיתים קרובות אני פוסע לאורך הרציפים שבקצה רחוב סאוּת, המרוחקים משם רק שני רחובות. והרציפים מתייהרים באוניות רבות כעכברים, הנושאות נוסעים רבים כפשפשים. הם עשו את זה במשך שנים – אפילו במשבר הכלכלי של שנת 1837, כשראיתי אנשים גוועים ברעב. עכשיו יש שוב עבודה – פסי רכבת שצריך להניח ומחסנים שצריך לבנות. אבל בין שאתה מרחם על המהגרים ובין שאתה טוען שאתה רוצה להטביע אותם, בעניין אחד כל האזרחים תמימי דעים: הכמות שלהם אדירה. כל כך הרבה אירים, וכולם קתולים. וכמעט כל האזרחים מרגישים מייד לאחר מכן אותם רגשות: אין לנו האמצעים וגם לא החשק להאכיל את כולם. אם זה יחמיר, ייאלצו אבות העיר לפתוח את הארנקים שלהם ולהנהיג איזו שיטת קבלה – איזו דרך שתמנע מהזרים להצטופף בסמטאות הסמוכות לחוף ולפשוט יד, כדי שהכייסים יעניקו להם כמה קרומי לחם, עד שילמדו לכייס ארנק בעצמם. בשבוע החולף חלפתי על פני אונייה שממש הקיאה מתוכה כשבעים או שמונים יצורים רזים כשלדים שהגיעו מאי האזמרגד, והמהגרים לטשו עיניים מזוגגות בכרך, כאילו היה דבר שפשוט לא מתקבל על הדעת.

“זה לא נדיב לב במיוחד. נכון, הופס?” הערתי.

“לנדיבות לב אין שום קשר לזה.” הוא העווה את פניו והנחית את ספלו בחבטה עמומה על הדלפק. “ליתר דיוק, לכרך המסוים הזה אין שום קשר לנדיבות לב במקרים שבהם נדיבות הלב היא בזבוז זמן. מוטב ללמד עקרונות מוסריים את החזיר מאשר את האירי. ואני אקח צלחת צדפות.”

הודעתי בצעקה על הזמנה של תריסר צדפות עם פלפל לג’וליוס, הבחור השחור שמנקה את הצדפות ומפצח את הקונכיות שלהן. הופסטיל הוא איום על המחשבה העליזה. עמד לי על קצה הלשון לציין את זה באוזניו. אבל בדיוק אז נפערה פִרצה כהה באלומת האור שנורתה מן המדרגות, ומרסי אנדרהיל נכנסה למקום העבודה שלי.

“בוקר טוב, מר הופסטיל,” קראה בקולה העדין והמתנגן, “בוקר טוב גם לך, מר ויילד.”

אם מרסי אנדרהיל היתה מושלמת יותר, היה נדרש יום עבודה שלם כדי להתאהב בה. אבל יש לה בדיוק מספיק פגמים כדי שזה יהיה קל עד גיחוך. חריץ הדומה לאפרסק מבוקע משסע את סנטרה, למשל, ועיניה הכחולות רחוקות למדי זו מזו ומשוות לה ארשת קשת הבנה כשהיא מאזינה למה שאתה אומר. אבל אין שום מחשבה קשה להבנה לראש שלה, וזה קו אופי נוסף שגברים מסוימים עשויים לראות בו פגם. מרסי היא תולעת ספרים אמיתית, חיוורת כמו קולמוס־נוצה, והכומר תומס אנדרהיל גידל אותה אך ורק על כתבים וטיעונים. הגברים שמבחינים שהיא יפהפייה נאלצים לבלות שעה ארוכה ומפרכת בניסיון לשדל אותה להרים את הפרצוף מהספר האחרון בהוצאת האחים הרפר שהיא עסוקה בקריאתו.

אבל אנחנו משתדלים כמיטב יכולתנו.

“אני מבקשת שני פיינט… שניים? כן, נדמה לי שזה יספיק. מהרום של ניו־אינגלנד, מר ויילד,” ביקשה. “על מה דיברתם?”

לא היה לה שום כלי, רק סל הנצרים שלה, שהיו בו קמח ועשבי תבלין, ופיסות הנייר הקבועות שביצבצו ממנו, וקטעי שירה משורבטים עליהן בחיפזון. לכן נטלתי צנצנת זכוכית מהמדף. “הופסטיל הוכיח שבאופן כללי ניו־יורק היא עיר נדיבת לב בערך כמו מוכר ארונות מתים בעיר מוכת מגפה.”

“רום,” הכריז הופסטיל בחמיצות. “לא חשבתי שאת או הכומר שותים רום.”

מרסי החליקה על קווצת שיער שחור, שלמרות היותו חלק, לא חדל להישמט מהתסרוקת שלה. היא הירהרה בהערה שלו. השפה התחתונה שלה נסוגה קצת תחת השפה העליונה, והיא מכניסה את השפה התחתונה פנימה כשהיא שקועה במחשבות. זה מה שעשתה אז.

“האם ידעת, מר ויילד,” שאלה, “שאליקסיר פרופריטאטיס היא התרופה היחידה שמביאה להקלה מיידית כשיש סכנת דיזנטריה? אני כותשת זעפרן עם מור ואַלְוַוי, ואחר כך מעמידה את התמיסה שבועיים בשמש החמה, מהולה ברום של ניו־אינגלנד.”

מרסי הושיטה לי חופן מטבעות של עשרה סנט. בכל זאת היה טוב לראות מטבעות מתכת רבים כל כך מקרקשים שוב. מטבעות נעלמו לחלוטין במרוצת המשבר הכלכלי של שנת 1837 והוחלפו בשוברים לארוחות במסעדה ובתלושים לקפה. אדם היה יכול לחצוב גרניט במשך עשר שעות ולקבל בתמורה חלב וצדפות.

“זה ילמד אותך להציג שאלות למישהו ממשפחת אנדרהיל, הופס,” יעצתי במבט גנוב לאחור.

“מר הופסטיל שאל שאלה, מר ויילד?” תהתה מרסי בקול.

ככה היא עושה את זה, וארור אהיה אם זה לא קושר לי את הלשון לשיניים בכל פעם. שני עפעופים, ארשת מצועפת של טלה אובד, הערה שהיא מעמידה פנים שאין לה שום קשר לנאמר, ואתה מאבד לגמרי את הצפון. הופסטיל עיקם את חוטמו בעגמומיות, בעודו מבין שלמעשה כמוהו כאדם שגורש מהיבשת. ובידי בחורה שבחודש יולי החולף מלאו לה עשרים ושתיים שנה. אני לא יודע איפה היא לומדת את הדברים האלה.

“אני אקח לך את זה עד פינת הרחוב,” הצעתי, ויצאתי מאחורי הדלפק עם המשקה של מרסי.

וכל אותו זמן חשבתי: אתה באמת עומד לעשות את זה? קשרתי יחסי חברות חפוזים עם מרסי יותר מעשר שנים קודם לכן. זה יכול להישאר כמו שזה עכשיו. אתה סוחב לה את הדברים ומסתכל בתלתל שעל עורפה ומנסה לגלות מה היא קוראת כדי שגם אתה תוכל לקרוא את זה.

“למה אתה עוזב את הבר שלך?” היא חייכה אלי.

“אחזה בי רוח הרפתקנות.”

רחוב ניו המה אדם. בוהק הכובעים השחורים מפרוות הבונה הלם בעיניי מעל ים המעילים הארוכים, הכחולים כהים. זהו רחוב שבו רק שני גושי בניינים, המסתיים מצפון ברחוב וול סטריט, והוא עמוס חנויות ענקיות הבנויות מאבן, ולהן גגונים המסוככים על עוברי האורח מפני השמש היוקדת. רחוב מסחרי טהור. מכל סככה משתלשל שלט, ועל כל אחד מהשלטים ומהקירות מודבקת כרזה: מטפחות לצוואר בצבעי המפלגה, עשר בדולר. סבון לידיים מתוצרת ויטינג. אחריות נגד גזזת. כל הרחובות הומי האדם שבאי מכוסים בגיליונות עיתון צעקניים, ללא יוצא מן הכלל, והכותרות המתפוררות של העיתון של אתמול מבצבצות מתחת לפרסומות שזה עתה נתלו. הבחנתי בחטף בחיוכו הזחוח של אחי ואל, שהפך לחיתוך עץ ושהיה מחובר לאחת הדלתות, וגיליתי שאני מחניק העוויית זעף: ולנטיין ויילד תומך בהקמת כוח השיטור החדש של ניו־יורק.

טוב ויפה. אם כך, יש להניח שאתנגד לזה. הפשיעה משתוללת, מעשי השוד צפויים מראש, התנפלויות הן עניין שבשגרה, לעיתים קרובות מקרי הרצח לא באים על פתרונם. אבל בהנחה שוואל תומך ברעיון השנוי במחלוקת של הקמת המשטרה החדשה, אני אצדד דווקא באנרכיה. למעט יחידה שהוקמה לא מזמן, שנקראה משטרת הרפר ושהיתה מורכבת מגברים חסרי מזל, שלבשו מעילים כחולים כדי להכריז על עצמם כראויים להתכבד בנחת ידם של הבריונים האמיצים, לא היה בעיר הזו עד לשנה החולפת דבר שהזכיר שוטר. מובן שהיה בניו־יורק משמר לילי. הוא היה מורכב מחבורת זקנים חסרי בושה וצמאים לכסף, שעבדו כל היום וישנו כל הלילה בסוכות השמירה, בעוד אוכלוסיית הפושעים העולה על גדותיה צופה בהם בלהיטות. היו לנו מעל ארבע מאות אלף איש שמשוטטים ברחובות, לרבות האספסוף המעורב של המבקרים מכל רחבי העולם, ופחות מחמש מאות שומרים, שנחרו בארונות מתים זקופים, וחלומותיהם מקפצים בתוך קסדות העור שלהם כמו כדורים במשחק כדורת. ואשר לשומרים על השקט והשלווה בשעות היום, אל תשאלו אפילו. היו רק תשעה כאלה.

אבל אם אחי ולנטיין מצדד במשהו, סביר להניח שהדבר הזה הוא לא רעיון טוב במיוחד.

“חשבתי שאולי תזדקקי לאיזה גבר חסון שיעזור לך לפלס דרך בהמון,” ציינתי באוזני מרסי. זו היתה חצי בדיחה. אני מוצק וזריז, אבל אני גוץ. אני גבוה ממרסי רק בשני סנטימטרים וחצי במקרה הטוב. אבל נפוליאון לא חשב שהגובה עמד בינו לבין חבל הריין, ואני מפסיד בקרבות בערך בתכיפות שהוא הפסיד בהם.

“מה? אה, אני מבינה. זה היה נחמד מאוד, אם ככה.”

היא לא היתה ממש מופתעת. כך אמרה לי הבעת עיניה, התכולות כביצה של אדום החזה, והחלטתי אפוא לשמור על צעדיי. קשה מאוד לנווט עם מרסי. אבל אני יודע לפלס את דרכי בנבכי העיר, וגם בנבכיה של מרסי אנדרהיל. נולדתי בבית קטן ועגום בגריניץ’ וילג’ לפני שניו־יורק הגיעה אפילו אל גבולותיה, ואני לומד את תכסיסי ההתחמקות של מרסי מאז היתה בת תשע.

“אני שואלת את עצמי משהו הבוקר.” היא השתתקה לרגע, ועיניה המרוחקות זו מזו פנו לעברי, ולאחר מכן נשמטו שוב. “אבל זה אולי מטופש. אתה תצחק.”

“אם תבקשי ממני לא לצחוק, אני לא אצחק.”

“תבין, אני שואלת את עצמי למה אתה אף פעם לא קורא לי בשמי, מר ויילד.”

הרוחות של ניו־יורק אף פעם לא רעננות בקיץ. אבל כשפנינו אל וול סטריט, והבנקים חלפו על פנינו בזה אחר זה, שורות של אכסדרות עמודים יווניים, נעשה האוויר מתוק יותר, ואולי רק זכרתי אותו כך אחר כך, אבל לפתע הכול נראה כאבק טהור וכאבן לוהטת. נקי. כמו גוויל. הריח הזה שווה הון עתק. “אני לא מבין למה את מתכוונת,” אמרתי.

“כן. אני מצטערת… לא התכוונתי להיות מסתורית.” שפתה התחתונה של מרסי החליקה תחת שפתה העליונה. רק קצת, רק קטע קטן, רטוב וחמים, וחשבתי באותו רגע שגם אני יכולתי לטעום אותה. “יכולת להגיד עכשיו: ‘אני לא מבין למה את מתכוונת, מיס אנדרהיל,’ ואז לא היינו מדברים על זה יותר.”

“ואיזו מחשבה זה מעורר בך?”

הבחנתי בבור משונן במדרכה. חגתי במהירות במקומי והרחקתי ממנו את מרסי ברחש חצאית הקיץ הירוקה הבהירה שלה. אבל אולי גם היא ראתה את המערה הקטנה, כי לא הבהלתי אותה. היא אפילו לא הפנתה את ראשה. כשאתה מלווה את מרסי לאורך הרחוב, וכשיש לה מצב רוח מסוים, אתה יכול באותה מידה גם לא להימצא במקום, אם לשפוט על פי תשומת הלב שהיא מקדישה לך. ואני לא בדיוק מה שקוראים יום חג. אף פעם לא הייתי כזה. אני סתם יום של חול, וכמוני יש רבים שחולפים על פניה מבלי שתבחין בהם. אבל יכולתי לשנות את זה. כך היה לי נדמה, על כל פנים.

“אתה מתכוון לאלץ אותי להניח שסוגיית השם שלי מוצאת חן בעיניך, מר ויילד?” שאלה אותי, ונראתה כמי שמשתדלת לא לצחוק.

אבל התחכמתי לה. אף אחד לא עונה על השאלות שלה בשאלות, בדיוק כמו שהיא לא מתכוונת לענות כלל לשאלות. זו מגרעת נוספת של מרסי שהבחנתי בה. היא בתו של כומר, כמובן, אבל היא מדברת בתבונה טהורה, אם אתה ערני מספיק כדי להבחין בזה.

“את יודעת מה הייתי רוצה לעשות?” שאלתי אותה בתורי, במחשבה שזה התכסיס המתאים כאן. “הצלחתי לשים קצת כסף בצד. ארבע מאות דולר במזומן. אני לא כמו כל המטורפים האלה שלוקחים את הדולר הראשון שהם חסכו ומהמרים בו על כל מה שבא ליד. אני רוצה לקנות אדמה, אולי בסטטן איילנד, ולרכוש סירת מעבורת. ספינות קיטור הן יקרות, אבל אולי אוכל להשיג מחיר טוב.”

נזכרתי כיצד הייתי יתום מזה שנתיים, נער כחוש וחיוור בן שתים־עשרה, והשגתי לי באמצעות עקשנות טהורה עבודה אצל ימאי ולשי, אדם בעל גוף אבל נעים. זה היה במהלך אחת התקופות השחונות ביותר שוולנטיין ואני התמודדנו איתן, כשהתקיימנו מתפוחים קמחיים במשך שבוע תמים. אולי הברנש לקח אותי לעבודה כנער סיפון מפני ששיער שזה המצב. נזכרתי כיצד עמדתי בחרטום ספינת המעבורת, לפני המעקות שזה עתה ציחצחתי עד שהאצבעות שלי התקלפו, וראשי מוטל אחורה. סופה של אמצע הקיץ פרצה באור השמש הזוהר עדיין. במשך חמש דקות פיזזו הקצף והגשם באור המסנוור, ובמרוצת חמש הדקות האלה לא שאלתי את עצמי אם אחי שחזר למנהטן כבר הצליח להרוג את עצמו. זו היתה הרגשה נפלאה. כאילו אתה נמחק.

מרסי לחצה עלי מעט יותר הפעם. “מה הקשר בין האנקדוטה הזו לשאלה שלי?”

תהיה גבר ותזנק למים, חשבתי.

“אולי אני לא רוצה בכלל לקרוא לך מיס אנדרהיל,” עניתי לה. “אולי הייתי רוצה לקרוא לך מרסי. באיזה שם את מעדיפה שיקראו לך?”

באותו לילה הייתי אבן שואבת במרתף הצדפות של ניק. קמע מזל זוהר כברק. כל הקלפנים המהוללים והחיוורים, כל המכורים להימורים בקלפים, לשמפניה, למורפיום ומי יודע למה עוד, כל הטיפוסים המוזרים שמסתובבים בבורסה וחותמים עסקאות בלחיצת ידיים לחות בחדרים האחוריים של בתי־הקפה – כולם ראו בי קמע מזל ורצו לזכות ליהנות מזה. לקבל משקה מידיו של טימותי ויילד היה ממש כמו לזכות בטפיחה על השכם מבן משפחת אסטור.

“עוד שלושה בקבוקי שמפניה!” צעק ברנש קיפח בשם אִינמן. הוא בקושי היה מסוגל לנשום בגלל כל המרפקים העטויים שחורים שדחפו אותו. לפעמים שאלתי את עצמי מהו הדבר המעורר במומחים האלה לכספים את החשק לגשת אל זירת מלחמה מחניקה נוספת ברגע שהם יוצאים מהתא שלהם שבאולם הברוקרים.

“תמזוג לעצמך כוסית על חשבוני, טים. מניות הכותנה מרקיעות שחקים. הן כבר בשמיים, כמו איזה מכור לאופיום!”

אנשים מספרים לי כל מיני דברים. זה תמיד היה ככה. המידע שותת מהם כמו משק קרוע של שעועית יבשה. וזה רק נעשה חמור יותר מאז שהתחלתי לעבוד במרתף הצדפות. זה מועיל להפליא, אבל גם מייגע לפעמים – כאילו אני מוזג בחצי משרה וחפירה באדמה בחצי משרה – פשוט בור שנכרה בחיפזון כדי לטמון בתוכו סודות. אם גם מרסי תצליח לסגל לה את ההרגל הזה, זה יהיה מעשה ניסים.

בערך בשעה תשע, כשהשמש שקעה, טיפטף על הגב שלי זרזיף של זיעת עבודה הגונה. גברים שהזיעו מטעמים אחרים דרשו משקאות וצדפות כאילו כדור הארץ עומד להינתק מן הציר שלו. כנראה אין שום דבר אחר לעשות חוץ מאשר לאכול ולשתות עד תום לפני שכולנו ניפול ממנו. התנועעתי במהירות של עשרה אנשים, ליהטטתי בהזמנות, השבתי לעלבונות ידידותיים ומניתי את המטבעות שהומטרו עלי.

“מה החדשות הטובות, טימותי?”

“יש לנו מספיק שמפניה קרה כדי להשיט עליה תיבה,” צעקתי לעבר הופסטיל, שהגיע שוב אל הבר. ג’וליוס הופיע מאחורי, כשהוא מניף דלי של קרח שזה עתה נחתך. “הסיבוב הבא על חשבון הבית.”

למיטב הבנתי, מרסי אנדרהיל לא השיבה בשלילה לאף אחת מההערות שלי. היא גם לא אמרה: “נראה שאתה לא רואה נכון את מצב הדברים,” או “עזוב אותי במנוחה”. תחת זאת אמרה המון דברים שלא היו קשורים בכלל לעניין לפני שנפרדתי ממנה בפינת הרחובות פיין וויליאם, ורוח קלה נשבה ממזרח, מהמקום שבו נודפים מבתי־הקפה ריחות חריכה דשנים אל האוויר הכבד.

היא אמרה: “אני יכולה להבין ששם המשפחה שלי לא מוצא חן בעיניך, מר ויילד. הוא מעורר בי מחשבות על קבורה,” היא אמרה: “ההורים שלך, מנוחתם עדן, היו נדיבים מספיק כדי להוריש לך את שם משפחתו של הלורד צ’נסלור של בריטניה. הייתי רוצה לגור בלונדון. כמה קריר בטח בלונדון בקיץ, ובגנים הציבוריים יש דשא אמיתי, והכול ירוק ונוצץ מן הגשם. בכל אופן, זה מה שאמא שלי אמרה לי תמיד בכל פעם שהקיץ בניו־יורק נראה בלתי נסבל ממש.” זה היה ממש עיקר דתי שהיה אופייני למרסי בכל עונה מעונות השנה – תפילה קטנה לזכר אמה המנוחה, אוליביה אנדרהיל, ילידת לונדון במקור, שהיתה אישה משונה, נדיבה, יצירתית ויפהפייה, ודומה להפליא לבתה היחידה.

“סיימתי את הפרק העשרים של הרומן שלי,” הוסיפה מרסי. “אתה לא חושב שזה מספר מרגש? היית מצפה ממני להגיע כל כך רחוק? וכשהוא יהיה גמור, אתה תגיד לי בכנות מה דעתך?”

אם היא התכוונה לרפות את ידיי, היא היתה צריכה להעלות את סכום ההתערבות.

אולי אני לא מלומד בעל תארים, ואולי אין לי משרה בכנסייה, אבל הכומר תומס אנדרהיל מחבב אותי מאוד. המוזגים הם עמודי התווך של הקהילה וטבור הגלגל הניו־יורקי, ולי היו ארבע מאות דולר במטבעות כסף, שהיו טמונים במזרן הקש של המיטה שלי. מרסי אנדרהיל, לדעתי, היתה צריכה להיקרא מרסי ויילד – ואז כבר לא אדע עד יומי האחרון לאן פונה שום שיחה.

“תן לי חמישים דולר ואדאג שבתוך שבועיים תהיה אדם עשיר, טים!” צווח אינמן ממרחק מטרים רבים בגלל כל הגופים האנושיים הגועשים. “הטלגרף של סם מורס יכול להפוך אותך למלך!”

“קח את הכסף הדמיוני שלך ולך לעזאזל,” השבתי בעליזות והושטתי את ידי אל המטלית. “שיחקת פעם בשוק המניות, ג’וליוס?”

“אני מעדיף לקבור כסף מאשר לספסר בו,” השיב ג’וליוס מבלי להביט בי, בעודו שולף בזריזות באצבעותיו הרחבות את הפקקים משורת בקבוקי שמפניה הטובלים בקרח. ג’וליוס הוא בחור נבון, זריז ושקט, שעלי תה ריחניים קלועים בשערו. “אש יכולה לשרוף את הכול. אתה חושב שהם יודעים שהמשבר הכלכלי של שנת 1837 פרץ בגללם? אתה חושב שהם זוכרים?”

אבל אז כבר לא הקשבתי יותר לג’וליוס. תחת זאת הירהרתי, מטושטש כאילו הייתי תחת השפעת לאוּדנום, בדבר האחרון שאמרה לי מרסי.

אל תחשוב שפגעת ברגשות שלי. הרי אני לא נשואה לשם הזה, בסופו של דבר.

נדמה לי שזה המשפט הענייני היחיד ששמעתי שיצא אי־פעם מפיה. הראשון מאז היתה בת חמש־עשרה, מכל מקום. ובכל זאת היה בהערה איזה קסם עקיף. ולכן זה היה רגע חינני ומשכר. הרגע שבו גיליתי שהיא אומרת משהו כמעט פשוט היה יפהפה בדיוק כרגעים שבהם מרסי מדברת סחור־סחור כעפיפון אדום כלהבה החג ברוח.

בשעה ארבע בבוקר נתתי לג’וליוס שני דולרים נוספים כשהעמיד את המקל של המגב בפינה. הוא הינהן בראשו. התשישות לא הותירה בנו אלא זמזום קל של ערנות. פנינו אל המדרגות המובילות אל העיר ההולכת ומתעוררת.

“אתה שואל את עצמך לפעמים איך זה לישון בלילה?” שאלתי כשנעלתי את דלת המרתף מאחורינו.

“לא תתפוס אותי במיטה אחרי החשכה. אל תפתח פה לשטן,” השיב ג’וליוס וקרץ לבדיחה שלו.

הגענו אל הרחוב בדיוק כשהשחר התלקח ולפת באצבעותיו האדומות את האופק. כך זה נראה מזווית העין, בכל אופן, כשיישרתי את המגבעת שלי על הראש. ג’וליוס היה מהיר תפיסה יותר ממני.

“שריפה!” נהם ג’וליוס בקולו הנמוך והרך וסוכך בידיו סביב שפתיו הבולטות. “שריפה ברחוב ניו!”

עמדתי שם רגע, קפוא במקומי בחשכה. הפס הארגמני הצטייר מעלי, ואני כבר הייתי חסר תועלת כפנס גז שבור. חשתי בבטני את תחושת הבחילה שאני חש תמיד לשמע המילה שריפה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אלוהי העיר”