יוליה ישבה על הארץ ליד דרגש, מבוהלת, מחבקת בחוזקה את בובת הפורצלן. סופיה ישבה על הרצפה לידה. היא הייתה חיוורת […]
מורוזוב
חורף 1942, דמיאנסק
שני חיילים גרמנים במדים מטונפים הגיחו מבין השיחים בקור המקפיא של פברואר. ידיהם היו מורמות בכניעה. החייל הנמוך אחז בידו סמרטוט לבן, שריד של גופייה. הם היו קפואים ומבוהלים וסבלו מאפיסת כוחות.
“הנשק!” צרח הסמל הרוסי. לא היה צורך בתרגום. הגרמנים השליכו את נשקם.
“וסילי, איגור, תחפשו עליהם!”
איגור, פניו רעות מבע, קרב אל השבויים ושלח אגרוף לבטנו של הגבוה שבהם. הלה התקפל מעוצמת המכה. עוד בעיטה באחוריו הפילה אותו ארצה. השבוי השני לא נזקק להוראות נוספות והשתטח על העפר. וסילי כיוון אליהם את נשקו.
“תבדוק טוב שאין עליהם רימון או מלכודת אחרת!” פקד הסמל.
איגור סיים במהירות את הבדיקה.
“הם נקיים!”
הסמל נהם בשביעות רצון. “תכניסו אותם לאוהל מחסן המטבח! תקשרו אותם טוב, אסור שהם יצליחו להגיע לסכינים שיש שם. אני הולך לדווח למורוזוב.”
מוכים, מורעבים ומיובשים חיכו השבויים לגורלם, רועדים מקור ומפחד. פולקווניק מורוזוב הגיע לראות את השבויים. הקצין היה גבה קומה, מוצק גוף, לבוש בקפידה. נעליו היו מצוחצחות ופניו חמורות סבר. הוא נכנס לאוהל בסערה. ללא גינונים מיותרים רכן וקירב את פרצופו אל השבוי הנמוך יותר.
“שם, דרגה ותפקיד!” צעק ברוסית. הלה לא הבין ולא הגיב.
“שם, דרגה ותפקיד!” נבח שוב בקוצר רוח. לפני שהשבוי הספיק לענות, ולהפתעת כל הנוכחים, שלף המפקד את אקדחו האישי וירה בחזהו של השבוי. אנחה קצרה נפלטה מפיו והוא קרס על אדמת האוהל.
“שם, דרגה ותפקיד!” צעק אל השבוי השני. השבוי הפנה מבט מהיר אל גופת חברו המוטלת על האדמה הקרה, רעד בכל גופו, ולא הצליח להוציא הגה מפיו. סגנו של מורוזוב קפץ לכיוון המפקד ולחש באוזנו: “המפקד, אל תירה, בוא נתחקר אותו.”
“המנוול לא מבין רוסית, מה כבר יש לי לתחקר אותו!?” זעם מורוזוב.
“תרשה לי לקרוא הנה את אלי היהודי,” הזדרז לומר הסגן, “הוא יודע גרמנית.”
“אפשר לסמוך עליו?” פקפק מורוזוב, “אני לא אוהב יהודים.”
“הבחור רציני ביותר. הוא חייל מצטיין, לוחם ללא חת. תן לי עוד כמה כמוהו והכול כאן ייראה טוב יותר” אמר הסמל, “חוץ מזה, הוא דובר הגרמנית היחיד שאני מכיר, המפקד.”
“טוב,” ענה מורוזוב בחוסר רצון, “תכניס אותו אליי, ואז אחליט.”
*
פולקווניק יורי מורוזוב הגיע מהעיר נובגורוד שבמערב רוסיה. בפיקודו שירתו אלפי קצינים וחיילים. בשבוע הראשון למלחמה, שבועיים אחרי שנקרא לדגל ונפרד ממשפחתו, הטילה רביעיית מטוסים גרמניים מסוג יונקרס 87 JU פצצות ספורות בעירו, שישבה על הדרך בין מוסקבה ללנינגרד. פצצה אחת נפלה בחצר ביתו. אשתו טטיאנה ושלושת ילדיו נהרגו במקום.
עם היוודע הדבר למורוזוב נשבר לבו, ובאחת הפך מאיש משפחה לאדם תאב נקם. אמנם עיסוקו בפיקוד על הדיוויזיה ובניהול הקרבות סייע לו בהתמודדות עם אבלו, אך לא אחת נתן ביטוי לתשוקת הנקם שלו בגרמנים, והצהיר בפני מפקדיו ופיקודיו כאחד כי על כל ילד שלו עליו לחסל אלף גרמנים לפחות. המוטיבציה הזאת הפכה אותו לאדם מסוכן ולמפקד השש אלי קרב.
עתה, הרחק מביתו וממשפחתו ההרוסים, היה עסוק באחריותו הכבדה כמפקד דיוויזיה. הוא תכנן לחצות עם כוחותיו את העמק דרך חורשת אורנים צפופה, שהייתה מרוחקת כשני קילומטרים מהמחנה ששהו בו, וגבלה בחלקה הצפוני-מזרחי של העיר.
*
הסמל נכנס אל האוהל. אלי היה שקוע בשינה עמוקה אחרי שש שעות פטרול. מיטתו הייתה ממוקמת בטור ארוך של מיטות שדה. רובן היו ריקות.
“קום! קום!” ניער אותו הסמל, “מורוזוב רוצה אותך אצלו מיד!”
אלי זינק ממיטתו.
“מה עשיתי?!” הופתע. הוא מעולם לא דיבר עם מפקדו הבכיר פנים אל פנים.
אלי היה גבוה, שרירי ויפה פנים, אדם נחוש ואמיץ שאינו נרתע מעימותים. בעיירת הולדתו בפולין ידעו הבריות כי אין לטעות בבחור נעים הסבר – הוא שלט באומנות הטלת הסכינים, והיו שסיפרו כי הוא זה שעמד מאחורי חיסולו של בוריה, ראש כנופיית גויים, שגופתו הדקורה נמצאה מוטלת מאחורי דוכני השוק, בתוך ביב של שופכין.
“בינתיים לא עשית כלום,” חייך הסמל. “שמענו שאתה דובר גרמנית. תפסנו שני גרמנים וצריך לחקור אותם. בעצם אותו. הפריץ הראשון חטף ממורוזוב כדור בחזה רק בגלל שלא היה מספיק מנומס.” פרץ בצחוק וירק על הארץ.
הסמל הוביל את אלי לאוהל המפקד. הוא נכנס, הצדיע ונעמד ללא תנועה בדום מתוח.
“עמוד נוח, חייל! רידבוי לוי, שמעתי שאתה דובר גרמנית.”
“כן. המפקד.”
“תסביר לפריץ שאשמח לתקוע בו כדור אם לא יתחיל לשפוך כאן פרטים על מקום הכוח שלו.”
הסמל הכניס את אלי למחסן המטבח. הגופה של האסיר הירוי כבר לא הייתה שם. נותרו רק סימני דם על יריעת האוהל. הוא פנה אל השבוי בגרמנית:
“אתה רוצה לחיות?”
הגרמני הנהן בפחד.
“אני יכול לעזור לך בזה. תצטרך לתת לי קצת מידע.”
“מה אתה רוצה לדעת?” שאל השבוי.
“מאיפה הגעתם? היכן הכוחות שלכם? כמה חיילים? איזו ארטילריה?”
הוא הביט בסלידה גלויה בשבוי שרעד בכל גופו. ככה נראים הגרמנים, חשב, גיבורים מול חסרי מגן, אבל למראה כלי נשק כל האומץ שלהם נעלם. בלבו עלתה איבה מהולה בבוז. הוא השתוקק להכות את העציר, אך נמנע מכך מפני שהאדם שרעד מולו היה חסר אונים.
הגרמני לא היה זקוק לשכנוע נוסף, ומסר כל פיסת מידע שהיה יכול.
נרגש מהצלחתו במשימה, הוכנס אלי אל אוהל המפקד.
“כן, דבר, רידבוי לוי!”
“הגרמני זימר. הוא וחברו שייכים ליחידת סיור קדמית שאיבדה את דרכה. כוח גרמני עצום ומצויד היטב מסתתר בחורשה הצפונית, אורב לנו בתקווה שניכנס למלכודת. הם מתכננים לטבוח בנו ולקחת בשבי מספר מצומצם של קצינים. יש להם הנחיות לא להשאיר אף אחד אחר בחיים.”
פניו של מורוזוב האדימו מחימה.
“בני זונות! מלכודת הם טומנים לי! פריצים ארורים, תתחילו לחפור את הקברים שלכם!” זעק, אך התעשת במהרה. הוא הפך בראשו את המידע החשוב שקיבל, והעריך את מוסרו.
“יפה, רידבוי, עבודה יפה! לפני שאני משחרר אותך, יש לי שאלה אליך. איפה למדת גרמנית? אני לא מכיר אף חייל בדיוויזיה שלי שדובר את השפה.”
“בעיירה זדונסקה וולה בפולין, שממנה אני מגיע, גרו מהגרים רבים מגרמניה. הם נקראו ‘פולקס-דויטשה’. היו לי חברים בני גילי שדיברו גרמנית, ומהם למדתי.”
“אז אתה פולני! גם פולני וגם יהודי? מה אתה עושה בכלל בצבא שלנו? אתם היהודים הרי מתחמקים דרך קבע מלהתגייס.”
אלי האדים. הידיעות על האסון הפוקד את יהודי פולין זרמו לרוסיה ועוררו אותו לפעול נגד הגרמנים. הוא הגיע למסקנה שהצטרפות לצבא הרוסי תאפשר לו לעשות כן. בעיניו, זו גם הייתה דרך נאותה לגמול לעם הרוסי שקלט אותו כשהגיע מפולין ועזר לו לשרוד. למרות התנגדותה של סופיה, אשתו הטרייה, פנה אלי למשרדי הצבא האדום בראז’ב, עיר מגוריו, וביקש להתנדב לשורותיו. לאכזבתו, הוא נדחה. כמה פעמים הידפק על דלתות משרדי הגיוס, עד שלבסוף השתלמה עקשנותו והוא גויס לצבא.
“אני התנדבתי לשרת,” ענה בקול שקט, “אף אחד לא הכריח אותי. הכרתי עוד יהודים שהתנדבו לצבא כשהמלחמה החלה. יחסית למספרנו באוכלוסייה, יהודים רבים מאוד משרתים בצבא הרוסי, ולא מתוך הכרח אלא מתוך אידיאולוגיה. הוצבתי ביחידתך בתפקיד של סייר, וזה כבוד רב עבורי. את חיי אתן כדי להילחם בגרמנים על כל מה שהם מעוללים לארצי, לעמי ולמשפחתי.”
“אמנם אני אתאיסט, אבל בילדותי שמעתי מהכומר מספיק סיפורים עליכם,” השיב לו המפקד, “על הצליבה של ישו, על השליטה בכסף. איך זה שמתוך עשרת אלפים חיילים בפיקודי אתה היהודון, כלומר היהודי, היחיד שנתקלתי בו?”
“אני לא מכיר את כל חיילי הדיוויזיה, אך אין לי ספק שישנם כאן יהודים נוספים. לא כולם מנופפים במוצאם. מעבר לזה, יש יהודים רבים שנלחמים ביערות עם הפרטיזנים מול הצבא הגרמני.”
“אם כן, אתם נלחמים זה בזה,” הסיק המפקד. אלי הביט בו בתמיהה. מורוזוב המשיך בלהט: “עד כמה שידוע לי, יהודים פולנים ויהודים גרמנים התגייסו לצבא הגרמני, אז אל תספר לי סיפורי נאמנות! מתי בכלל הגעת לרוסיה?”
“עזבתי את פולין כשהגרמנים התחילו את פלישתם.”
אלי לא ידע את נפשו מרוב כעס ועלבון. “המפקד, אני אסתכן בחריגה מהנוהל ואומר לך שהדבר פשוט בלתי אפשרי. הגרמנים פוגעים בכל קהילה יהודית שנקרית בדרכם, הם מוציאים להורג את בני עמי ללא הבחנה. לא ייתכן שהגרמנים יילחמו איתנו כתף אל כתף. אני אלחם בהם ואהרוג בהם עד טיפת דמי האחרונה.”
“אני עוד אוכיח את דבריי. אתה משוחרר!” נהם הקצין ופנה לעיסוקיו.
באותו הרגע קיבל אלי החלטה. הוא ישיג מחברת ויכתוב בה את שמות כל היהודים שיפגוש בצבא האדום. כשיגיע למספר גבוה מספיק, יגיש את המחברת למפקדו.
“גם כן אתאיסט,” מלמל לעצמו בצאתו מן החדר, “הוא לא דתי, אבל זה לא מפריע לו להאמין שצלבנו את ישו.”
לפני שהספיק להתרחק, שמע את מפקדו קורא לו: “רידבוי לוי, תיכנס בחזרה למשרדי!”
הוא נכנס בזריזות לאוהל.
“תגיד לי, רידבוי לוי, על סמך החקירה שלך אני, כמובן, מתכוון לעקוף את החורשה ולא להיכנס למלכודת. אילו אתה היית המפקד, מה היית עושה?”
“המפקד, אני לא הייתי מסתפק בהימנעות מהמלכודת. אני הייתי הופך את זה למלכודת נגדם. הם צופים בנו, עושים הכנות לכניסה לחורשה ונמצאים בשוחות ובעמדות ירי הצופות לכיווננו. הייתי שולח ארבעה צוותי קומנדו עם מכונות ירייה, שיעקפו את החורשה משני צדדיה. הכוח שלנו יתחיל להתקדם כפי שהאויב מצפה. ברגע שנגיע לטווח ירי, נפתח באש בו-זמנית משלושה כיוונים. עד שהאויב יתעשת, נסב לו אבדות רבות. זו תהיה הזדמנות להסתערות חזיתית ולחיסולו.”
“אני אוהב את החשיבה שלך. אתה תצטרף לאחד מכוחות האיגוף. אני מצפה ממך לחסל עשרות מהם ללא רחמים!”
“תודה על האמון, המפקד!”
לא לעתים קרובות נתקל מורוזוב בחייל שחושב כמה צעדים חכמים קדימה ומפגין יוזמה ואומץ לב כאלה. אמנם היהודון לא העלה בפניי שום רעיון חדש, חשב, אבל זה הרבה בשביל מי שהוא בסך הכול עדיין רידבוי, לעזאזל.
אין עדיין תגובות