ספר זה הוא היצירה החשובה, המעמיקה והמעניינת ביותר שכתב אריך קסטנר למבוגרים, רומן חכם ושנון מאין כמוהו, שבו חזה את […]
פרק ראשון
המלצר כמגיד עתידות • הוא בכל זאת הולך לשם • מכון להתקרבות רוחנית
פַבּיאן ישב בבית קפה ששמו שְׁפַּלטֶנהוֹלץ וקרא את הכותרות הראשיות של עיתוני הערב: ספינת אוויר אנגלית התפוצצה מעל בּוֹבֶה; סטריכנין אוחסן ליד עדשים; ילדה בת תשע קפצה מהחלון; שוב לא נבחר ראש ממשלה[1]; הרצח בגן החיות בְּלַיינץ; שערורייה בלשכת הרֶכש העירונית; הקול המלאכותי בכיס המקטורן; נסיגה במכירות הפחם בחבל הרוהר; פרשת המתנות למנהל חברת הרכבות נוימן; פילים על המדרכה; עצבנות בשווקי הקפה; שערורייה סביב קלרה בואו[2]; 140,000 פועלי מתכת עומדים לפתוח בשביתה; דרמה בעולם הפשע בשיקאגו; מו”מ במוסקבה על מחירי היצף בשוק העצים; מרד המיליציות של שׁטַרהֶמבֶּרג[3]. המנה היומית. שום דבר מיוחד.
הוא לגם מהקפה ונחרד. טעם של סוכר! מזמן שנאלץ, לפני עשר שנים, לבלוע שלוש פעמים בשבוע אטריות עם סכרין בַּמֶנזה שעל יד שער אוֹרַניֶנבּוּרג הוא לא סובל טעם מתוק. הוא הדליק לו מהר סיגריה וקרא למלצר.
“כן, אדוני?”
“תוכל לענות לי בבקשה על שאלה?”
“ברצון.”
“מה דעתך, שאֵלך או שלא אלך?”
“לאן, אדוני?”
“לא התבקשת לשאול. התבקשת לענות. שאלך או שלא אלך?”
המלצר התגרד בצנעה מאחורי האוזניים, העביר את משקלו מרגל שטוחה אחת לחברתה, ואמר במבוכה: “מוטב שלא תלך. מה שבטוח בטוח, אדוני.”
פבּיאן נענע בראשו. “טוב. אלך. חשבון בבקשה!”
“אבל הרי יעצתי לך לא ללכת?”
“בדיוק בגלל זה אלך! את החשבון בבקשה!”
“ואם הייתי מייעץ לך ללכת, לא היית הולך?”
“גם אז הייתי הולך. את החשבון בבקשה!”
“את זה אני לא מבין,” התעצבן המלצר. “אז למה שאלת אותי בכלל?”
“הלוואי שידעתי,” ענה לו פבּיאן.
“קפה, לחם וחמאה, חמישים, שלושים, שמונים, תשעים פְּפֶניג,” דקלם המלצר.
פבּיאן שׂם מארק אחד על השולחן ויצא. לא היה לו מושג איפה הוא. כשבן אדם עולה בוויטֶנבֶּרגפְּלאץ לאוטובוס בקו מספר 1, ובגשר פּוֹטְסְדַאם עובר לחשמלית בלי לקרוא את המספר, ואחרי עשרים דקות יורד מהקרון כי פתאום יושבת בו אישה שדומה לפרידריך הגדול[4], הוא באמת לא יכול לדעת איפה הוא.
פבּיאן הלך בעקבות שלושה פועלים שצעדו במהירות, מָעד על בולי עץ, עבר על פני גדרות של אתרי בנייה ומלונות אפורים שמשכירים חדרים לפי שעה והגיע אל תחנת הרכבת גשר יאנוֹביץ. ברכבת הוא הוציא את הכתובת שכתב לו בֶּרטוּך, מנהל המשרד: שְׁליטֶרשְׁטראסֶה 23, גברת זוֹמֶר. הוא ירד בתחנת טירגַרטֶן. ביוֹאַכימסטַאלֶר־שְׁטראסֶה שאלה אותו עלמה מתנודדת על רגליים רזות אם הוא מעוניין. הוא דחה את ההצעה, איים באצבעו והסתלק.
העיר דמתה למגרש ירידים. חזיתות הבתים היו מרוחות באור ססגוני ולכוכבים שבשמיים היה במה להתבייש. אווירון טרטר מעל הגגות. פתאום ניתך גשם של טאלֶרים מאלומיניום. העוברים ושבים הביטו למעלה, צחקו והתכופפו. פבּיאן נזכר לרגע בַּמעשייה על הילדה הקטנה שמרימה את שמלתה כדי לתפוס את המטבעות שנופלות מהשמיים[5]. אחר כך הוא לקח לו טאלֶר אחד מהתיתורת הנוּקשה של כובע לא שלו. “בַּקרו בַַּבּר האקזוטי בנוֹלֶנדוֹרפְפְּלאץ”, היה כתוב על המטבע, “נשים יפות, פסלי עירום, בבניין נמצא גם פנסיון קוֹנדוֹר”. פתאום נדמָה לו לפבּיאן שהוא טס באווירון ההוא שם למעלה ומביט על עצמו למטה, על האיש הצעיר ביואכימסטאלר־שטראסה, בתוך ההמון השוקק, בתוך מעגלי האור של פנסי הרחוב ושל חלונות הראווה, בהמולת הרחוב של הלילה המודלק והקודח. כמה קטן האיש. והאיש הזה הוא־הוא עצמו!
הוא חצה את קוּרפירְסטֶנדאם. על גמלון של בניין פלבלה בעיניה החשמליות דמות מוארת, דמות של נער תורכי. פתאום נתקל מישהו בעוצמה בעקב המגף של פבּיאן. הוא נפנה לאחור בתרעומת. זו הייתה החשמלית. הכרטיסן קילל.
“אולי תשים לב!” צעק שוטר.
פבּיאן הרים את כובעו ואמר: “אשתדל.”
בשְׁליטֶרשטראסֶה פתח לו את הדלת גמד בבגדי שׂרד ירוקים, טיפס על סולם קטן עדין, עזר לאורח לפשוט את מעילו והלך. עוד האישון הירוק מסתלק ומאחורי הווילון רִשרשה ובאה גברת דשנה, מרת זומר בוודאי, ואמרה: “אדוני מוזמן להיכנס אליי למשרד.” פבּיאן הלך בעקבותיה.
“אדון אחד, מר ברטוך, המליץ לי על המועדון שלךְ.”
היא דפדפה בְּמחברת ונענעה בראשה. “ברטוך, פרידריך גֶאוֹרג, מנהל משרד, בן ארבעים, קומה בינונית, שיער חום בהיר, קַרלשְׁטראסֶה 9, אוהב מוזיקה, מעדיף בלונדיניות דקות גזרה, בנות עשרים וחמש לכל היותר.”
“כן, זה הוא!”
“מר ברטוך מבקר פה מאז אוקטובר, ועד עכשיו הוא היה חמש פעמים.”
“זו מחמאה למכון של גברתי.”
“דמי הרישום הם עשרים מארק. כל ביקור עולה עוד עשרה מארקים.”
“הנה שלושים מארקים.” פבּיאן הניח את הכסף על שולחן הכתיבה. הגברת הדשנה הכניסה את השטרות למגֵרה, לקחה עט נובע ושאלה: “הפרטים האישיים, בבקשה?”
“פבּיאן יַקוֹבּ, בן שלושים ושתיים, מחליף מקצועות, עכשיו פרסומאי, שַׁאפֶּרשְׁטראסֶה 17, חולה לב, שיער חום. מה עוד נחוץ לך?”
“יש לך העדפות מסוימות לגבי הגברות?”
“אני לא רוצה להתחייב. הצבע החביב עליי הוא בלונד, אבל הניסיון שלי אִתו שלילי. אני נמשך לנשים גבוהות. אבל זה לא הדדי. תשאירי בבקשה את המשבצת הזאת ריקה.”
היכנשהו ניגן גרמופון. הגברת הדשנה קמה ואמרה בכובד ראש: “ברשותך, אדוני, לפני שניכנס, אומר לך את הכללים העיקריים. המקום אינו רואה בעין רעה התקרבות בין חבריו, להיפך, הוא מצפה לזה. לגברות יש אותן הזכויות כמו לגברים. אין לספר על המכון, על קיומו, על כתובתו והנהלים המקובלים בו אין לספר אלא לאדונים ראויים לאמון. למרות הכוונות העקרוניות של העסק יש לשלם את דמי המשקאות מייד. בחדרי המועדון אין לשום זוג זכות שיכבדו את פרטיותו. זוגות שמבקשים שלא יפריעו להם מתבקשים לצאת מתחומו. המוסד משרת את תחילתה של מערכת יחסים אבל לא את מערכת היחסים עצמה. חברי מועדון שנתנו זה לזה הזדמנות להתוודעות זמנית מתבקשים לשכוח זאת, כי רק ככה אפשר למנוע סיבוכים. האם הבנת אותי, מר פבּיאן?”
“בהחלט.”
“אם כך, בוא אִתי, בבקשה.”
היו שם אולי שלושים עד ארבעים איש. בחדר הראשון שיחקו ברידג’. בחדר שעל ידו רקדו. גברת זומר הוליכה את החבר החדש אל שולחן פנוי, אמרה שבמידת הצורך אפשר לפנות אליה בכל עת ונפרדה ממנו. פבּיאן התיישב, הזמין לו אצל המלצר קוניאק עם סודה והסתכל סביבו. האם הוא במסיבת יום הולדת?
“האנשים נראים תמימים יותר ממה שהם באמת,” אמרה לו בחורה נמוכה שחורת שיער והתיישבה על ידו. פבּיאן הציע לה סיגריה.
“אתה עושה רושם של איש נחמד,” אמרה לו. “נולדת בחודש דצמבר.”
“בפברואר.”
“אה! מזל דגים וכמה טיפות דלי. טיפוס די קר. באת הנה רק מתוך סקרנות?”
“התיאורטיקנים של הגרעין טוענים שגם פרודות החומר הכי זעירות עשויות מכמויות אנרגיה חשמלית שסובבות זו את זו. מה דעתֵך, זו רק היפותיזה או השקפה שתואמת את העובדות?”
“אז אתה גם טיפוס רגיש, מה?” קראה הבחורה. “מילא, לא נורא. באת הנה לחפש לך אישה?”
הוא משך בכתפיו. “זו הצעה רשמית?”
“שטויות! הייתי נשואה פעמיים, זה מספיק בינתיים. הנישואים הם לא צורת הביטוי שמתאימה לי. כי אני יותר מדי אוהבת גברים. כל גבר שאני רואה ושמוצא חן בעיניי, אני מדמה לי אותו בתור בעלי.”
“בתכונות הכי בולטות ואופייניות שלו, אני מקווה.”
היא צחקה כאילו תקף אותה שיהוק, והניחה את ידה על ברכו. “קלעת בול! טוענים שאני סובלת מדמיון שמחפש תנוחות. אם במשך הערב תרגיש צורך ללוות אותי הביתה, אני והדירה שלי קטנות אבל יציבות.”
הוא הרחיק מברכו את היד הזרה חסרת המנוחה ואמר: “כל האפשרויות פתוחות. ועכשיו אני רוצה לראות את המקום.” הוא לא הספיק. כשקם ופנה לאחור עמדה לפניו גברת גבוהה, בעלת גוף בנוי לפי הספר, ואמרה: “תיכף מתחילים לרקוד.” היא הייתה גבוהה ממנו ונוסף לזה גם בלונדינית. הקשקשנית הקטנה שחורת השיער נהגה לפי הכללים ופרשׁה. המלצר הפעיל את הגרמופון. סביב השולחנות התחילה תנועה. אנשים רקדו.
פבּיאן סקר בעין בוחנת את הבלונדינית. היו לה פנים חיוורות וילדותיות והיא נראתה מאופקת יותר משהעיד הריקוד שלה. הוא שתק, וחש שבעוד רגעים מעטים תגיע השתיקה לדרגה כזאת שכבר לא יהיה אפשר לפתוח בשיחה, בוודאי לא בשיחה סתם. למרבה המזל הוא דרך לה על הרגל. לשונה הותרה. היא הצביעה על שתי הנשים שלא מזמן סטרו זו לזו וקרעו זו לזו את הבגדים בגלל גבר. היא סיפרה לו שגברת זומר מתעסקת עם הגמד הירוק ואמרה שהיא לא מעיזה לדַמות לה איך זה נראה במציאות. בסוף היא שאלה אותו אם הוא מעוניין להישאר, כי היא עצמה הולכת. הוא יצא אִתה.
בקורפירסטנדאם היא נופפה בידה למונית, אמרה כתובת, נכנסה ואילצה אותו להתיישב לידה. “אבל נשארו לי רק שני מארקים,” אמר לה.
“מילא, נסתדר איכשהו,” היא ענתה לו, וקראה לנהג: “כבה את האור!” השתרר חושך. המכונית זזה ויצאה לדרך. כבר בסיבוב הראשון הסתערה עליו ונשכה את שפתו התחתונה. רקתו נחבטה במסגרת החלון והוא תפס את ראשו ואמר: “אַוו, איזו התחלה מוצלחת!”
“אל תהיה רגיש כזה,” ציוותה והרעיפה עליו חיבובים.
ההסתערות הזאת הייתה לו פתאומית מדי. והראש כאב לו. פביאן לא היה בעניין. “בעצם עוד התכוונתי לכתוב מכתב לפני שאת חונקת אותי,” חרחר.
היא תקעה לו אגרוף בעצם הבריח, צחקה בלי להניד עפעף, צחוקה עלה וירד בסולם הצלילים והיא המשיכה לחנוק אותו. היה ברור לגמרי שמאמציו להתגונן מפני האישה מתפרשׁים שלא כראוי. כל פנייה של הכביש הולידה סיבוכים חדשים. הוא השׁביע את הגורל לחסוך מהמכונית סיבובים נוספים. הגורל היה בחופשה.
כשהמכונית נעצרה לבסוף פידרה הבלונדינית את פניה, שילמה את דמי הנסיעה ולפני דלת הבית הודיעה: “ראשית, הפרצוף שלך מלא כתמים אדומים, ושנית, אתה שותה אצלי כוס תה.”
הוא שפשף ומחה מלחייו את מריחות השפתון ואמר: “גברתי, לכבוד הוא לי לקבל הזמנה כזאת, אבל מחר אני צריך להיות במשרד מוקדם.”
“אל תרגיז אותי. אתה נשאר אצלי. המשרתת תעיר אותך.”
“אבל אני לא אקום. לא, אני חייב לישון בבית. אני מחכה למברק דחוף בשעה שבע. בעלת הבית מביאה לי אותו ומנערת אותי עד שאני מתעורר.”
“איך אתה יודע כבר עכשיו שתקבל מברק?”
“אני אפילו יודע מה כתוב בו.”
“באמת? מה?”
יהיה כתוב בו: “‘קום מהמיטה חת־שתיים! חברך הנאמן פבּיאן’. פבּיאן זה אני.” הוא קרץ לעלוות העצים ושמח בזוהר הצהוב של הפנסים. הרחוב היה שומם מאדם. חתולה רצה בדממה אל האפלה. אילו רק יכול עכשיו לטייל לאורך הבניינים האפורים!
“הסיפור על המברק לא ממש אמִתי.”
“לא, אבל זה מקרי לגמרי.”
“בשביל מה אתה בא למועדון אם אין לך שום עניין במה שיוצא מזה?” שאלה ברוגז ופתחה את הדלת.
“קיבלתי את הכתובת ואני אדם סקרן מאוד.”
“אז קדימה, בוא!” היא אמרה. “הסקרנות אין לה גבולות.” הדלת נסגרה מאחוריהם.
[1] כותרת של ידיעה מ־23 ביולי 1930, שדיווחה על הקשיים המתמשכים לכונן ממשלה במדינת סכסוניה אחרי הבחירות שנערכו שם כחודשיים קודם לכן. בבחירות האלה כמעט שילשה המפלגה הנאצית את כוחה וזכתה ב־14,4% מהקולות. תוצאה זו בישרה את ההישג הגדול של המפלגה בבחירות הארציות בחודש ספטמבר של אותה שנה. [חזרה]
[2] קלרה גורדון בואו (Bow, 1905-1965) הייתה כוכבת קולנוע בשנות העשרים ואחד מסמלי המין הראשונים של הוליווד. [חזרה]
[3] ארגון פרו־פאשיסטי אוסטרי שנוסד בווינה בסוף שנות העשרים. מייסדו, ארנסט רוּדיגֶר שטרהמברג, השתתף ב־1923 בפוטש של היטלר במינכן. [חזרה]
[4] פרידריך הגדול, מלך פרוסיה במחצית השנייה של המאה ה־18 (1780-1740), היה ידיד קרוב של וולטר ותומך של הנאורות. קסטנר עסק בלימודיו הגבוהים ובעבודת הדוקטורט שלו בו ובתולדות פרוסיה, בדגש על חיי הרוח. [חזרה]
[5] “מטבעות הכוכבים”, אחת ממעשיות האחים גרים. [חזרה]
אין עדיין תגובות