החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אלה תולדות

מאת:
מאיטלקית: עמנואל בארי | הוצאה: , | 1995 | 512 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

96.00

רכשו ספר זה:

במשאל של אנשי-רוח וסופרים, שנשאלו מטעם ה'טיימז ליטרארי ספלמנט' איזה ספרים מ-40 השנים האחרונות יתפסו מקום בין הספרים החשובים של המערב, היה מי שהשיב: "יש רק ספר אחד כזה, הרומאן של מורנטה". מנחם פרי כתב על החוויה שלו כעורך התרגום העברי: "בשבועות שעברו עלי במחיצתו, בעריכה הסופית של התרגום, היו לי ימים של בעתה וצמרמורת, והתרוממות-רוח, וצחוק ובכי. קשה לי להיזכר בחוויה דומה בכל התרגומים שערכתי ב-20 השנים האחרונות, וכל דיווח עליה יישמע מגומגם". גם המבקר של ה'סאנדיי טיימז' ניסה תארים כמו "קודר, מפחיד… ועם זאת מצליח להיות שמח, מותח ומשחרר", אבל הרים ידיים והודה שאין שום דרך לשקף את חוויית הקריאה ברומאן הזה מלבד לצלול אל תוכו.

אכן, הספר של מורנטה מזכיר את דוסטוייבסקי בכוח ובמתח, אבל בהבדל גדול: למורנטה הומור אנושי חם בלתי-רגיל, נכמרות נשית, ויכולת מדהימה לדימויים. אוּזֶפֶּה שלה, שחייו הקשים והמאושרים עומדים במרכז הספר – משורר נפלא שאינו יודע קרוא-וכתוב – הילד שנולד לאלמנה החצי-יהודיה אידה בעקבות אונס בידי חייל גרמני – אוזפה זה הוא מיזוג נדיר של דון קיחוטה והנסיך מישקין ('אידיוט'), המתגלמים בדמותו של ילד רך שכמעט נוגע בחוויה שמימית.

שבע השנים של הספר מספרות על המתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה. האם זה ספר על המלחמה ותוצאותיה? מורנטה מביאה בראש כל פרק תמצית של "ההיסטוריה" הנמשכת, של האלימות והקונפליקטים הגדולים, של השררה הכרונולוגית (שבתמציתה היא נראית כפיתולים רבים של רצח אינסופי). ומול ההיסטוריה של הגנראלים היא מעמידה גלריה רחבה של פשוטי-עם, צבא המנודים של "ההיסטוריה"; "ההיסטוריה" אמנם משיקה בחייהם, או חודרת לחייהם בגסות כגוף זר, אבל 'אלה תולדות' הוא ספר החותר כנגד הרלבנטיות של אותה "בדיחה שצריך לשים לה סוף", ההיסטוריה, לממשות חייו של האדם.

מקט: 4-31-1809
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
במשאל של אנשי-רוח וסופרים, שנשאלו מטעם ה'טיימז ליטרארי ספלמנט' איזה ספרים מ-40 השנים האחרונות יתפסו מקום בין הספרים החשובים של […]

לאידה לא נודע מעולם גורלו של תוקפהּ, שאפילו את שמו לא ידעה, ואף לא ניסתה לדעת. העובדה שלאחר הישגו שוב לא השמיע קול, ונעלם כלעומת שהופיע, היתה בעיניה מסקנה ברורה וטבעית, שנגזרה מראש. ואף-על-פי-כן, מאז אותו לילה החלה להתיירא משובו. לאחר שיצא היתה מנומנמת, והכינה מוכנית את ארוחת-הערב לה ולנינו, שכהרגלו איחר לשוב הביתה. בילדותה השאירו בה ההתקפים תמיד תיאבון רעבתני; אך הפעם, בעודה לועסת מעט אוכל באי-רצון, נרדמה במטבח על כסאה. בשעה תשע לערך התעוררה מצלצוליו החדים של נינו בדלת הכניסה, ומייד לאחד שפתחה לו הלכה לשכב על מיטתה ושקעה בתרדמה נטולת חלומות. כך ישנה במשך שעות אחדות, עד שהקיצה בחלחלה באישון לילה, בתחושה שהגרמני, גבוה ושמן מכפי שהיה במציאות, גוחן מעליה בחשיכה, מוכן לתקוף אותה שוב, והוא ממלמל באוזנה מלים שאת פישרן לא ידעה, הברות מקוטעות, כמו שממלמלים לילדים ולחיות-בית. היא הדליקה את האור. השעון המעורר הורה על השעה ארבע, ואירועי היום הקודם שבו וחלפו בתודעתה הצלולה לחלוטין במתקפה מהירה של צללים חדים, כבסרט שחור-לבן. מעבר לדלת חדרה הסגורה היה חדר אחר, שבו ישן עכשיו נינו! היא נזכרה שאפילו לא סידרה לו מחדש את המיטה, ונרעדה מבושה ובהלה; לאחר מכן כיבתה את האור בחטף, מחפשת מקלט בחשיכה, והתכרבלה מתחת לשמיכות.

 

צלצול השעון העיר אותה בשש. באותו בוקר ובבקרים הבאים לימדה את שיעוריה בתחושה עיקשת שגופה מוקף הילה גלויה לעין, כאילו יש לה עוד גוף (פעם קפוא ופעם לוהט), שעליה להסירו שוב ושוב. היא כבר לא חשה כאותה אידה שבעבר, אלא כאיזו הרפתקנית שמנהלת חיים כפולים. ונדמה לה שאיבריה מקרינים לתלמידיה ולכל אחד את חרפת האונס, וכי על פניה מוטבע חותם הנשיקות כמו על שעווה רכה. מימיה לא התקרבה, ולוּ גם במחשבה, אל גבר מלבד אלפיו, וכעת נדמה לה שההרפתקה שלה כתובה בכל מקום כמעשה ניאוף רעשני.

 

 

כשם שהקדים זו’זפה להיוולד, כך נתגלה כבר מימיו הראשונים כבוגר בטרם עת. אל התחנות הרגילות והטבעיות, המציינת את התקדמותו של כל יונק במסלול חוויותיו, תמיד הקדים להגיע. כל-כך הקדים (לפחות כך זה נחשב בימים ההם), עד שאני עצמי הייתי מתקשה להאמין, אלמלא הייתי שותפה בדרך זו או אחרת בגורלו. נראה שכל כוחותיו הקטנים נמתחו יחדיו בלהט רב ודוחק לעבר החיזיון המרהיב של העולם שהחל להציץ בו זה מקרוב.

 

נינו לא עמד בפיתוי, וימים ספורים אחרי שגילה את דבר קיומו, סיפר על כך לשניים-שלושה מידידיו היקרים ביותר, מתפאר באוזניהם שיש לו בבית אח קטן, ממש שובר-שיאים, כל-כך קטן שזה ממש מצחיק, אבל העיניים, לעומת זאת, גדולות-גדולות, וכבר כאילו מדברות עם אנשים. ועוד באותו בוקר ניצל נינו את היעדרותה של אידה, והביא את ידידיו הביתה כדי להציגו בפניהם. חמישה עלו במדרגות, ובכללם בליץ, שהיה כרוך כעת אחרי נינו והלך בעקבותיו לכל מקום, כמו היה המחצית השנייה של נשמתו.

 

כשעלו במדרגות תהה נער בורגני אחד בעניין האח הזה שנינו הכריז עלי, כי הרי ידוע שאמו התאלמנה לפני שנים רבות. אבל נינו התריס כנגדו, מלא בוז לתפיסתו הדלה, ואמר: “אז מה? עושים ילדים רק עם בעלים?!” והוא אמר את זה בטבעיות כה מוחלטת, שהכל פרצו במקהלה של צחוק על אותו טירון (או חשדן?), עד שהלה בוש ונכלם.

 

מכל מקום, עוד במדרגות הנמיך נינו את קולו והזהיר אותם שהאח הזה הוא אח לא-חוקי, ואין לדבר עליו באוזני איש, פן תרים אמו צעקות עד לב השמיים: כי היא פוחדת שיחשבו אותה לזונה; השותפים לקשר הבטיחו לו איפוא לשמור על הסוד.

 

כשנכנסו לחדר-המיטות קצת התאכזבו, כי ז’וזפה ישן באותה שעה, וחוץ מקוטנו הננסי, המוכח בעליל, לא ניכר בו למעשה שום דבר יוצא-דופן. להיפך, עפעפיו עוד היו קמוטים, כרגיל אצל תינוקות. אך לפתע-פתאום פקח את עיניו, ומשראו בתוך הפנים הקטנות כאגרוף את העיניים הגדולות והפעורות לרווחה, שפנו אל חמשת המבקרים כאל פלא יחיד במינו, שמחו כולם שמחה גדולה. ולבסוף, כיוון שחברתם שימחה אותה, העלה ז’וזפה, לראשונה בחייו, חיוך קטן על פניו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אלה תולדות”