באותו לילה גורלי עולה חיים על האוטובוס. בין מטר סוחף לרעם מתגלגל, צפים במוחו הזיכרונות ומשיבים אותו אחורה במרחק השנים. […]
יוצר – האדם
איש לא ידע את שמו, איש לא ידע מאין בא. סודו שמור היה, ונראה שאף ירד אתו אלי קבר.
בין צללי הלילה, קרוב למסתורין של החיים והאנשים שכבר לא עמנו, היה יושב מול החלון ומביט בסהר בפנים חסרות מבע. לפעמים, כך נדמה, היה מדבר אל מישהו, ללא קול. בבית החולים כינוהו ‘המשוגע השתקן’. אי-מי ידע לספר שמוחו השתבש לאחר מוראות המלחמה, אך אין אחד שידע את האמת כולה. שנים היה שם, חלק מהנוף הססגוני, העגום. ליד יעקב ואשר, בין טייסים וממציאי המצאות, סמוך לאנשי מסתורין נרדפים.
יום אחד גווע לפתע. כנחל השב למקורו השיב את נשמתו ליוצרה.
האם הספיק ללחוש את סודו על אוזן אחר? האם תיאר את סיפור חייו לבן אנוש?
רק אחד ודאי ידע. האיש שהאזין.
***
בברית המילה נקרא שמי בישראל משה בן שמעון. סבא צהל, סבתא התרגשה, ורק אני בכיתי, לבד.
כשאגדל, הרבה אנשים יבכו בגללי.
היה זה חודשיים לפני ל”ג בעומר, כשהתחלנו לאגור חומרי בעירה.
“יוסי ודוד אחראים על אסיפת העצים, והם אלו שיקבצו את המשמרות. כל ילד שלא יוכל לבוא בזמן יבקש מהם אישור. אבישי ואורי יארגנו את הנפט והסמרטוטים, ועליהם מוטל לאסוף כסף ברחבי השכונה לטובת ההדלקה”.
“ומוטי”, השתהיתי קמעה, “מוטי יביא עגלה, כדי שנוכל לסחוב את הקרשים”.
“התפקיד הכי קשה מוטל עלי”, רטן הילד המכונה מוטי, “מאיפה אשיג עגלה?”
“תחפש בכל רחוב”, השבתי בפשטות.
“ואם לא אמצא?” תהה.
“אם לא תמצא, לא תמצא את מקומך במדורה!” הפטרתי במשחק מילים, תר בעיני אחר נקודה נעלמת בשמים הצחים מעננים. אחר עזבתי את הרחבה, מותיר את מוטי מאחור, שיסתדר לו.
עברו להם הימים ומלאכת האיסוף התנהלה בעצלתיים. בעוד שלשאר החבורות כמעט והושלמו המדורות, לנו לא היו עצים. בדיון דחוף שנערך התברר למפרע כי המצבור לא גדל מסיבה פשוטה: אין עגלה!
מוטי מצא לפתע שהאדמה היבשה שתחת רגליו מעניינת מאד. הוא תקע בה את מבטו ומיהר להסביר: “הפכתי את כל העולם ולא ראיתי שום עגלה, לא שבורה ולא שלמה”.
“מצידי”, השבתי לו בהתנשאות השמורה לחסרי לב, “תביא את העגלה של אחיך התינוק”.
נדמה לי שפניו הפכו רגע אחד לחוורות כמו פני מת. אבל למחרת היא היתה שם, ממתינה בדומיה. לא חבוטה ולא מקרטעת, כמעט חדשה.
מוטי נצמד אליה כל העת, שומרה כבבת עינו ואפילו יותר. כל אחר הצהריים השגיח עליה. לקראת ערב עלה לביתו, מפקיד את העגלה למשך חצי שעה בידי חבורת האספנים. כשחזר מצא שני גלגלים מפורקים, ושלד ברזל מונח היכן שפעם היתה עגלתו.
“העמסנו עליה גזע עץ והיא לא החזיקה מעמד”, הסביר לו אורי. “איזו עגלה דפוקה הבאת?”
“עגלה דפוקה?” קונן מוטי, “זו היתה העגלה של אחי הקטן. איך אחזור הביתה? מה יקרה כשהורי יגלו שלקחתי את העגלה ללא רשותם?”
איך שהוא, נודע הסיפור בשלמותו למחנך שנזף בי לפני כל הכיתה.
וזה היה הסוף. לא שלי, של מוטי.
איך הוא מעז, פכרתי את אצבעותיי בזעם כשנזכרתי בו. כיצד מהין עלוב הנפש הזה לגרום שיביישו אותי כך לפני כולם.
הייתי אז השליט. כאשר דיברתי הכל האזינו, וכאשר מישהו אחר דיבר הביטו בי כולם, מצפים לתגובתי, לשלילה או לחיוב. ידעתי היטב כיצד לשלוט בעדת הכפופים לי. במצמוץ עין השפלתי ילד עד עפר ובחצי פה רוממתי את האחר עד מעל לשמים. כעת הופעל כל כוחי עבור דבר אחד.
באסיפת מורים, היה המחנך חסר ישע כשסיפר על עלילותי למנהל.
“כמעט מידי יום מגיע משה ובפיו סיפור חדש על מוטי האומלל. לשון הרע ושקרים מכאן ועד אין סוף מלכלכים את אוירת הכתה, משחיתים כל חלקה טובה – אם עדיין נותרה בה כזו. למה אני צריך לחכות?” הוא נשמע נואש וחסר אונים. “מספר ילדים שאזרו עוז למחות על הרצח שנעשה למול עיניהם, נכנסו גם הם לרשימה השחורה שלו”.
“אולי תנסה לדבר איתו?”
“זה רק יחמיר את המצב. אני מכיר את הילד הזה טוב מאוד”, הוסיף בכנות מצערת.
המנהל נשען על כיסאו והרהר. פיו נפתח ונסגר, נותר בדממתו.
“אתייעץ עם רב”, סיכם לבסוף. “אני לא רואה לפני שום פתרון מניח את הדעת”.
הייתי אלוף בללכלך. כשנפל לידי קורבן, פניו של ההוא היו יוצאים שחורים כפחם. מכל יתוש הצלחתי לעשות פיל, והגרוע מכל – אהבתי לעשות זאת. בציפיה עיוורת המתנתי שאי מי יעיז לקום נגדי, וכשזה קרה – הייתי מפריח אודותיו סיפורי אימה, במהירות האור ובכישרון רטורי שלא היה מבייש את גדול הנואמים ביוון העתיקה.
הרב המליץ לשנות את יחס המורים אלי, לשלילה ולא לחיוב. אולי אם לא הכל יהיה לי טוב, אבין גם אני מה הוא צער.
הם לא הצליחו לשבור אותי.
עברו שנתיים. שנתיים נהדרות מבחינתי ונוראות מבחינתו של מוטי ועוד כמה אחרים. ואז עשיתי את הטעות הראשונה. כנראה שעברתי את הגבול ומתחתי ביקורת על יותר מידי מהסובבים, מזלזל גם בנתינים הנאמנים ביותר. זה התחיל בטפטוף איטי והפך מהר מאוד לנהר שוצף. החילותי מוצא את עצמי חוזר מהלימודים כשרק חבר או שניים לצידי, תוהה להיכן נעלם העבר בו עדת טפילים נצמדה לגב ילקוטי, מביטים בעיניים כלות ומשוועים ליחס כמו כלב אשפתות המצפה לאיש חסדו. כעת המצב התהפך. דיברתי ואף אחד לא הקשיב, שתקתי ואין אחד שתמה. עמיתי הנכנעים חדלו לחשוש ממעשיות מזוויעות שיכפישו את שמם.
כדור השלג התגלגל במורד, בלתי ניתן לעצירה.
יותר ויותר ילדים החלו לדבר עם מוטי, מתעלמים מהחרם הסמוי ששכן עליו. הם הבינו באיחור מה, שאם אני מדבר על אחרים מאחורי הגב, אין שום סיבה שלא אהסס לרכל אף עליהם. הכתר נסדק במהירות, ניצב לקראת שבירה.
הנה אני שם עומד ורואה בדמיוני את עצמי. בודד, ללא ממלכה, ללא נזר וללא עבדים. מבין שצריך לשנות כיוון, אבל בחופזה. הגיל בו העריצו את הגיבור והחזק חלף, כעת החברים מעריכים את הטובים.
אז נהיה טובים!
טקס בקשת הסליחה ממוטי היה קצר ומרגש. בפני קהל גדול הכרזתי על תחילתה של דרך חדשה, דרך של שלום ואחווה. הפסקתי לדבר לשון הרע, לרכל ולשקר. חייכתי לכולם, משתדל שלא לפגוע באף אחד. אט אט, בניתי את ממלכתי בשנית, ביתר שאת.
ואם עד היום הייתי נערץ, כעת הפכתי גם לאהוב. ואם עד עכשיו התמיכה בי באה מיראה, כעת באה מאהבה. מלכותי השניה האפילה על הראשונה עשרת מונים.
השנים חמקו להם במהירות מגוחכת. לישיבה קטנה הגעתי עם קהל ועדה שהתלוו אלי מהתלמוד-תורה, מותירים את מעמדי על כנו, ובישיבה גדולה המסורת המשיכה, מתעלה על עצמה.
ככל שחלף הזמן נקשר שמי לגדולות.
נחונתי בקסם אישי, כשרון וחיוך נצחי. תוסיפו לכך את הליכותי חסרות הדופי – והייתי לחלומה של כל אם. בחוץ התהלכתי חנוט בחליפתי המהודרת כשצעדי אומרים כבוד, ובישיבה שקדתי על תלמודי עד השעות המאוחרות של הליל, כשכולם לא פוסקים להלל ולשבח.
זהו, לספר עוד איני יכול. מישהו אחר יצטרך לעשות זאת במקומי.
אולי מוטי.
***
עת דודים הגיעה. משה הגיע לפרקו, יחד עם שאר חבריו. ושוב, ניתנה למילתו אפשרות לקבוע גורלות.
כמו בימים הטובים מקדם, מנהג ישראל לברר על הבחור המיועד. ומי מתאים יותר להתרת הספקות ממיודעינו? כבחור הטוב ביותר בישיבה, האזינו לו ברוב קשב ואף בר דעת לא שלח את אוצרו לעולם שבחוץ מבלי לשאול תחילה אצל משה.
הפעם הוא לא שב על טעויות העבר, לא שיקר בכלל ואמר רק את האמת. אלא שהוא הציג אותה באור שלילי וכה אפל, עד שגם הצדיק הגדול ביותר יצא כאחד מרשעי סדום.
המהפך שחל בו שנים קודם לכן, היה רק לצורך מעמדו בחברה. שינוי שאינו מגיע מתוך חרטה פנימית והכרה בחטא, חסר ערך הוא. כעין תחפושת, למראית עין בלבד. ומשה – באמת לא הכיר ולא הבין.
והנחש ששכן בליבו קם מרבצו, מלחש בלשונו המשתלחת, שנית.
בהפסקת הצהריים הוא היה זמין. אז מצא את סיפוקו הגדול עלי אדמות. היה לו מקום קבוע באחד החדרים של השטיבל השכונתי, שם התמקמו הוא ומכשירו, יושב על ספסל עץ ומספק בכפיפת גו ונמיכות רוח מידע על חבריו לכל המעוניין.
“אז מה דעתך?” שאל הקול שמהעבר השני, מיוגע לאחר שיחה ארוכה.
משה ניפח את חזהו בחשיבות, הגיע הרגע לו המתין בכיליון לב.
“תראה, אני לא יודע”, הוא השתהה במכוון, מעניק עומק ומשקל לדבריו הבאים, “בסך הכל אני בחור פשוט, אבל לעניות דעתי לא נראה לי שזה ילך. הבחור אומנם לומד טוב, אך לא כמו שאתם מצפים. כפי שהבנתי מגיע לבתך אדם מיוחד”.
“ודאי!” אימת בן שיחו.
“אם כך”, פלט משה בטון של יודע דבר, “לא נראה לי שיש טעם שיפגשו”.
טוב מאד, יהרהר אחר כך האבא. טוב שעדיין נותרו בעולם השקרי הזה אנשי אמת שלא יוציאו דבר מרמה מפיהם, גם אם הם חברי נפש של המיועד. בחור אחר שאצלו בירר, לא פסק מלהלל את הנער, והנה תרמית שכזאת. כמעט והפקיד את אוצרו היקר מכל בידי עם הארץ חסר דעה ואופי. הוא יפלוט אנחת רווחה, מודה לה’ על הצלת ילדתו.
משה סגר את הפלאפון בנקישה, נאנח.
קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף ורק הוא יודע עד כמה.
לעתים קרובות שב המחזה על עצמו. משה יושב במקום הקבוע ומשוחח, החדר סביבו ריק, מלבד ארון עמוס בספרים וזקן ישיש שהוגה בגמרא דהויה.
הבחורים בקרבתו החלו להבין באיחור מה שאם וכאשר יבררו עליהם אצל משה, דינם נחרץ להישאר רווקים לנצח. לשוא קיוו שמספר הטלפון שלו לא יפול לידי הורי המיועדת, כי במוקדם או במאוחר הוא הגיע, גורם לפיו של משה לא לשקוט אף לרגע.
בשלב מסוים נגרמו מספר תקלות, כשצלחות וכוסות נשברו למרות חוות דעתו. ומשה רק ישב באימה ממתין לסוף המר, כואב את כאבם של המחותנים ושל החתנים. הרי מאז קטנותו, הבחין רק ברע ולא בטוב, בחסר ולא במלא. הוא היה מוצלח בכל ודרש מכולם שלמות מזהירה. מעולם לא סבל באמת, כדי שיבין צערו של האחר, שידע את סיבותיו ויראה גם את זכותו.
***
זה קרה בצהרי יום בשגרתו הלא ברוכה של משה. השמש שרפה בלהטה את פני הארץ, בני האדם התכנסו בביתם מפני החום, ורק אחד ניצב כהרגלו באולם המוצל, מסיים שיחה ארוכה.
לרגע היתה הפוגה קלה. משה אחז בפלאפון, סוקר את החדר. מעולם לא שם לב היכן הוא יושב ומי שותף לשיחותיו; לא הוא האיש שיפנה משאבים לזוטות כגון דא.
כעת הבחין בישיש השקוע בתלמודו, רובץ בכסאו ללא ניע ולוגם מכוס תה המונחת לפניו.
מעניין מה הוא חושב עלי, הרהר. בודאי ליבו תמה מי הוא זה הנערץ כך על כולם. הוא כחכח בגרונו, בתקווה נסתרת לפתוח עם הזקן בשיחה בה יוכל להעריץ את עצמו ולפאר את שמו.
הישיש הרים עיניו מהגמרא, התבונן במשה חרש ושב לשקוד, לא מסיר מבט מהאותיות הקדושות.
משה המתין עוד כמה דקות, אך אף אחד לא התקשר. מאוכזב מעט קם ממקומו ופסע לכיוון היציאה.
מבלי משים נתקלה רגלו בשולחן. הוא השתטח מלוא קומתו ארצה, כשזעקה חנוקה נפלטת מפיו. הזקן סב במקומו, מבחין במשה השרוע על הארץ.
“אתה בסדר?” שאל בחשש.
“כן, אני בסדר”, השיב, מתרומם באיטיות מהרצפה.
“לא, אתה לא בסדר”, לחש פתאום הזקן בקול חודר כליות. “בכלל לא בסדר!”
“מה?!” משה הביט בו בעיניים חסרות הבנה. הזקן הפנה את גבו אליו, רוכן בשנית על גמרתו.
שניה של מבוכה, והוא ניחם את עצמו. נו, סתם תימהוני. אך משהו בטון שבו הוציא האיש את המשפט האחרון לא נתן לו מנוח, והוא ניגש אליו.
“מדוע אני לא בסדר?” התעניין בקול אדיש. הזקן הציץ בו מן הצד.
“אתה באמת רוצה לדעת?”
משה משך בכתפיו כאומר: תגיד, לא תגיד, מה זה משנה.
אבל הישיש רק הצביע על כיסא סמוך: “קח אותו ושב, זה ארוך”.
משה התיישב, מסוקרן ופגוע.
“בשנותיה הראשונות של המדינה”, חזר הישיש באחת לימים אחרים, “עבדתי בנקיון בתי חולים ממשלתיים. כל בוקר הייתי מתייצב במקום, ניגש למחסן, אוחז במטאטא וביעה ומתחיל לעשות את מלאכתי. אהבתי את עבודתי. היתה זו מלאכה נוחה, רגועה וקלה. יום יום הייתי מגיע שמח ומאושר, מאיר פנים לכל אחד. עד מהרה, הייתי חלק בלתי נפרד מהנוף הקבוע של אותם בתי חולים.
פעם בשבוע, ביום שני, היה עלי לנקות בית חולים פחות שגרתי: בית חולים לחולי נפש. למען האמת, חבבתי מכל את היום הזה, את המקום ואת אנשיו. הכרתי את כולם. את יעקב שהגרמנים עדיין רדפו אותו, את אשר שהסובייטים עוקבים אחריו ואת חיים”.
חיוך עלה על הפנים הזקנות כשנזכר ביום בו פגש את חיים. “הוא ישב על כורסא מרוטה, מנותק משאר החוסים ומביט בהם בהתנשאות.
‘אתה יודע’, לחש לי בקול עמוק ועבה, ברגע כשנכנסתי עם המטאטא. ‘אני באתי מאמריקה. הייתי בין אלו שיצרו את פצצת האטום. היה לי כבוד, כסף, יותר מכל אחד אחר, היה לי הכל. אבל יום אחד פשוט נמאס להם ממני, אז הם שמו אותי פה’. המילים היו כה כנות ומשכנעות.
נרעשתי. היתכן שממציא פצצת האטום יושב כאן, למולי?
אלא שאז הוא המשיך: ‘נוסף לפצצה, המצאתי גם את הרובה ואת האקדח. ובכלל, המסוק היה רעיון שלי, אבל הממשלה הישראלית גנבה לי אותו’.
וגם את החשמל וגם את הגלגל. את האור ואת החושך… המשכתי בלבי, שומר את חיוכי פנימה, שלא להעליב חלילה את הממציא הדגול.
לפעמים ליבי נצבט ממציאות החיים האחרים. לעתים קרובות התאפקתי בכל כוחי שלא לצחוק מההברקות שזרקו לעברי. לפעמים פשוט הבנתי אותם. כשיספרו לי שאני נורמלי, אתחיל לדאוג ולבדוק מה לא שפוי בי.
היה שם בן אדם שכונה בשם ‘המשוגע השתקן’, ולא קשה לנחש מדוע. תמיד ישב בחדרו בוהה בחלל החדר בעיניים חסרות דעה. מעולם לא עשה רעה לאיש, אף פעם לא הוציא הגה מפיו. בדומיה חי את חייו, יום אחר יום.
כך חלפו להם השנים בשגרה חסרת קץ.
בוקר אחד רעייתי ז”ל לא חשה בטוב. נותרתי עימה כל היום, חרד לשלומה. לקראת ערב השתפר מצבה. היה זה יום שני ולא יכולתי לוותר על עבודתי במוסד ההוא. השמש כמעט שקעה כשעמדתי באיחור גדול בשערי בית החולים. נטלתי מטאטא וכף אשפה והתחלתי לעשות את מלאכתי הרגילה.
במקרה עברתי ליד חדרו של המשוגע השתקן, שומע מתוך התא קולות משונים. אסור היה לי להיכנס לשם בשעה ההיא, אך חששתי שאי-מי זקוק לעזרה. פתחתי את הדלת, מביט פנימה, אף אחד לא היה שם מלבדו. הזקן היה מושלך על הארץ וגופו רעד בעווית חסרת מעצורים. האיש בכה כמו פעוט בן יומו, התייפח בקול בכי עמוק נוגע ללב, ואי אפשר היה שלא לבכות עימו.
הוא הרים את עיניו מביט בי. לרגע היה נדמה לי שהבחנתי בזיק של דעת, ואולי חיוכי המסביר פנים לכל אחד שבה את ליבו, אין לדעת.
חרצובות לשונו הותרו לפתע.
הוא החל מדבר בלחש, מבולבל קמעה, בקול רועד וקשה להבנה, כששטף דמעות מחודש קוטע אותו מידי פעם.
‘היה זה ברוסיה של אז’, הוא לא שת את ליבו לפרצופי ההמום והמשיך לשפוך מתוך נפשו את סיפור חייו.
‘הייתי בחור צעיר, עלם תמים וחסר עוולה. נתנו לנו נשק וציוד אישי ושלחו אותנו לחזית. מעולם לא הכרתי את מגעו הקר של הרובה, ולא הסכנתי לחזות במוראות המלחמה. אבל הכל קרה באחת, אף אחד לא שאל אותי.
אלפי צעירים הועמסו על הקרונות, דחוסים כבהמות. המדים החדשים שקיבלנו, דמו בעינינו לתחפושת תלושה מן המציאות. ברציפים הרעיפו עלינו האזרחים ברכות ואיחולים, ונשים רחמניות הגישו לנו עוגות מדיפות ניחוח חמים של בית, אפויות באהבה ובתפילה לשלומנו. הם לא העלו בדעתם שזאת הפעם האחרונה שיראו אותנו.
אף אחד לא ידע באמת מה הולך לקרות, לאן אנו מובלים. שדה הקרב נשמע תמיד מושג רחוק ומעורפל.
הותרתי שם בעמקי רוסיה אב ואם זקנים המצפים לשוב בנם, והוסעתי ישירות להלם הגדול של חיי, לחזית.
אין סוף של מרחבים עמוסי שוחות עמוקות, פרוסות במרחקים של מספר מטרים, המתינו לנו שם. החיילים הגרמנים נצבו מנגד, ממטירים אש תופת.
היו לך מספר שניות לתפוס מחסה, אחרת כבר לא היית צריך.
מכל עבר נשמעו אנקות פצועים ורעמי התפוצצויות. קפצתי לשוחה הראשונה שעמדה לפני. חייל רוסי הרוג שכב שם, פניו ניבטו אלי. ריבונו של עולם, הוא לא היה אפילו בן שמונה עשרה.
אחזתי בנשק, מנסה להיזכר כיצד להפעילו, אבל הכל פרח מזיכרוני ברגע אחד.
ומתוך כל המהומה שמעת את צווחת המפקד בוקעת את ראשך: קדימה כולם!
וכמו שדים אחזו בנו. זינקנו מתוך השוחות לאש התופת שהיתה בחוץ, רצנו אחוזי טירוף, לא התייחסנו לכדורים השורקים מעלינו ולפצצות המרגמה המתפזרות סביבנו. מטרה אחת היתה, ליצור מגע עם האויב. כמו במלחמות ימי קדם, לפני אלפי שנים.
בזעקה מקפיאת דם, נפלתי לתוך עמדה גרמנית. היה שם גבר כבן חמישים, חנוט במדיו כמו פסל, ניכר שגם הוא לא הבין מה מעשיו שם. נשקו היה מושלך בארץ והוא רק הביט בי בעיניים כלות ממתין לסופו.
תפסתי ברובי, נועץ את הכידון האחוז בו בתוך ליבו, ואז…’
המשוגע השתתק לרגע והביט בי בעיניים אחוזות אימה.
‘אז הוא זעק, שמע ישראל…
אתה מבין?’ ראשו של הזקן השתקן רעד והטלטל מצד לצד.
‘הוא היה יהודי, הרגתי יהודי.
אחזתי בחייל המפרפר, כולי אימה וחרדת-דין. עיניו היו מפולבלות, והוא לא הפסיק ללחוש את שם אשתו וילדיו. רצחתי יהודי מקראקוב בעל שישה ילדים, נטלתי אותו ממשפחתו, אתה יודע’.
לא, לא ידעתי.
‘כל אותו הקרב, נצמדתי לגופתו. לאחר מכן קברתי אותו בהלויה המוזרה ביותר עלי אדמות, בה הקברן היה גם הרוצח. אשתו מצפה לו, ילדיו מחכים בכליון עיניים לבואו, אך הוא לא ישוב, כי אני הרגתי אותו. אתה מבין!’
הוא הביט בעיני, מנסה לראות אם הבנתי. כל מה שהוא הצליח לראות זה דמעות, לא את עיני.
‘בתום המלחמה שבתי וראיתי את הורי. הוא – לא ראה עוד את ילדיו. מי יודע, אולי נכדתו הקטנה עמדה בחלון מצפה לסבה שישוב והוא לא שב. אולי היא מחכה לו עד היום’.
‘הערב חלפו בדיוק ארבעים שנה מאז’. השתקן עצר לרגע לנשימה מקוטעת ולא יציבה, ‘כל חיי אני ממתין ומצפה רק לדבר אחד: לעלות אליו ולבקש ממנו סליחה’.
עוויתות הבכי שלו נמשכו, מאירים חיים אפלים באור אחר.
יום לאחר מכן, אני משער, הוא כבר ביקש את סליחתו. צעדנו אחר מיטתו, קומץ מלווים, כשרק ליבי נוצר את סיפורו”.
שקט השתרר באולם הלימוד. זמזומו של זבוב בטל נשמע היטב על רקע הדממה. ועוד קול נשמע לפתע, קול יפחות חנוקות. משה התקשה לעצור את בכיו. משהו בתוכו זע כמו מיתר כינור שפקע. פתאום הוא הבין, הבין את מה שהזקן רצה לומר לו, הבין שטוב היה לו לא היה נברא בכלל.
“הוא הרג יהודי אחד”, פנה הזקן למשה בקול נוקב. “ובעבור כך ביכר להיות עם הנדכאים ברוחם, הפגועים בנפשם. חי עימם את חייו, מנסה לכפר על עוונו. אתה הרגת יהודים כה רבים, משפחות שלמות שלא קמו בגלל דיבורך. איך, למען ה’, איך תוכל לחיות כך?!”
– – – עת הלילה נצרך לפנות את ממלכתו לטובת היום, מתחולל קרב אימים. בכוח בל יתואר שולח האופל זרועות, מנסה להישאר רק עוד מעט. אבל לבסוף השחר גובר, ואור שוטף את פני הארץ.
“ובכל זאת קיים הבדל קטן”, אמר משה בקול רוטט, מנסה בכוח לעצור את דמעותיו. “הוא לא יכל לתקן את מעשיו, לא היה באפשרותו להשיב אדם לתחיה, אבל אני כן יכול!”
צלצול טלפון התנגן פתאום. משה הביט במכשיר, ובתנועה נחושה נטל אותו בידו.
***
הוא הסתובב באולם כשחיוך גדול נסוך על פניו, כאילו הוא בעצמו החתן. ללא הרף חלק ברכות מזל טוב, לאב המאושר, לקרובים, וכמעט שאיחל אף למלצר.
אי מי טפח על שכמו. משה הסתובב, האדם היה זר לו.
“אני אביה של הכלה”, הציג הלה את עצמו בפנים זורחות.
“מגיע לך הרבה ישר כוח”, הוסיף. “היו הרבה התלבטויות כמו בכל דבר בחיים, אבל רק הודות לתשבחות שלך, הצלחת נשברה. אפשר לומר כמעט בוודאות שהשידוך הזה לא היה נסגר בלעדיך!”
“אני שמח באמת”, ענה משה בכנות. “ותדע שאמרתי רק חלק קטן משבחו!”
האב המאושר התמלא כולו בעונג.
“מזל טוב!” ידיד של אב הכלה קטע את שיחתם.
התזמורת החלה לנגן, החתן והכלה פסעו לעבר החופה מלווים בהוריהם הנרגשים. המוזמנים נאספו סביב, מצפים להשמעת הברכות.
“בברכה רביעית – ” הכריז אח החתן, “מכובד הסבא”.
“ברוך אתה ה’ – – – ” הקול היה מוכר למשה. הוא נדחק בינות לאנשים, מביט על הבימה.
“אשר יצר – ” המשיך הסב, “את האדם בצלמו – – – “.
ואז הרים הישיש את עיניו מבחין במשה הניצב מן הצד.
“- – – בצלם דמות תבניתו – – -” ואזניו של משה שומעות את המלים, כאילו כוונו אליו. וליבו נפוג, ועיניו נעשות חלולות לרגע. כי כל אדם נברא בצלם. איש טוב או איש זר, עשיר או עני, מיוחס או אלמוני. מי ייתן ונכבד כל אדם, נבחין בטוב ולא ברע.
“ברוך – – – יוצר האדם!”
אין עדיין תגובות