החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עלבון ולוחמה בשטח בנוי

מאת:
הוצאה: | 2015-01 | 268 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

באמצע העשור הראשון של האלף השלישי, בדיוק כשמתחילים החמסינים הנוראיים של חודש מאי, למעשה, ביום השואה, מיד בתום צפירת האבֶל מגיחה מג'ונגל הרחובות של תל אביב מכונית שחורה, חלונותיה אטומים והיא מזרזת בצפצופים את תמר, רעייתו של מיכאל קליינהאוס, להיכנס למכונית ולסגור ת'דלת. תמר פורסת את ידיה ומסמנת לו מה העניינים איתך. אבל ההוא שב וצופר, אז תמר שולחת לעברו אצבע משולשת… הנוהג במכונית השחורה אינו חושב פעמיים, הוא נותן גז, תמר קופצת לצד והוא שועט קדימה, תוך שהוא עוקר את דלת המכונית של מיכאל, כמו הייתה כנף ציפור בפה של חתול.

מיכאל, שנמצא במין חופשת־אֵבֶל על מות אביו, פונה אל החוק, ובדומה למיכאל קולהאס של קלייסט מבקש שייעשה לו צדק – אבל איפה צדק בתקופת החמסינים הזאת?

תמר מסבירה לו שפה זה המזרח התיכון, אני עשיתי לו ככה והוא עשה לנו ככה – אבל מיכאל אינו מבין את המשוואה. ביום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל חוטף מיכאל מכות רצח ברחוב, וביום העצמאות הוא מנהל לוחמה בשטח בנוי.

עלבון ולוחמה בשטח בנוי, סיפור המתפרס על פני שמונה ימים, מיום השואה ועד מוצאי יום העצמאות, בתל אביב, בארץ ישראל, סוחף את הקוראים לצאת עם גיבורו למסע אירוני, נחוש ועכשווי.

יעקב אַיָלי, איש תיאטרון ומשורר, נולד בישראל בשנת 1957.

מקט: 4-31-5622
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מיכאל קליינהאוס הקיץ מזיע. חלום גועלי על אבא שלו העיר אותו. השעה היתה מאוחרת וגם הטלפון צִלצל. בחלום טייל אבא שלו עם עוד אנשים ליד הים, באזור של בניין האופרה הישן, ובכל פעם שמיכאל ניסה לפנות אליו בדברים, הסתובב האב והפנה אליו את הגב. אחר־כך התייצב מיכאל במעלה מדרגות קולנוע מוגרבי, שבחלום עדיין עמד על תִּלו, והאב, שוב, מלוּוה באנשים שמיכאל לא הכיר, הלך על המדרכה לפניו. מישהו בחלום פנה אל אביו בתנועת יד רחבה ושאל אותו:

“מה, אתה לא מכיר את הבן שלך?”

והאב ענה שוודאי שהוא מכיר, ולראָיָה עלה במדרגות ושבר ביצה חיה על ראשו של מיכאל.

וכמובן גם החמסינים של תחילת מאי שתוקפים פתאום, והבטלה, שגם היא מגירה זיעה מהעצל, וגוררת כל מיני מחשבות משונות וכך קמים המאחרים אל יום הבטלה, מרוטים, עייפים ומזיעים, כאילו בשנתם עבדו בפרך.

המזכירה האלקטרונית ענתה בקולה של רעייתו תמר וביקשה להשאיר הודעה. אמו היא שהתקשרה שוב כדי למחות בפניו על עוולות שמעוללים לה הפקידים. עוד התלוננה שמיכאל ובני ביתו לא באים לבקר אותה מספיק, ובאותה תנופה השמיצה אותו ואמרה שהיא בטוחה שהוא עדיין מתעצל במיטתו בשעה שכולם כבר ערים ועסוקים, וביקשה שיצלצל אליה דחוף.

מיכאל קילל חרש על החוצפה שלה להשאיר הודעות כמו “נו, גבר בגילך…”

מאז מות אביו הפכה אמו לאלמנה קנטרנית ומטרידה שרק כדי להקשיב לצרות שלה צריך אדם לעזוב את מקום העבודה שלו, את אשתו וילדיו, ולהתפנות רק אליה.

והנה דווקא היום קם מוקדם והביא את בנו דויד לגן הילדים. משם חשב להמשיך לצעדת הבוקר שלו, אלא שאז הרגיש שהנה עולה לו רעיון יפה להמשך הסיפור שעל כתיבתו הוא טורח, ומיהר לחזור הביתה. אבל כשהגיע והתיישב ליד המחשב, התבדה. הוא חש עייפות גדולה, שיחק קצת סוליטר, שכב לרגע ונרדם.

עכשיו הוא כבר מאחר. עליו ללכת למוסך בגלל המכונית הארורה שלו, להספיק לשחרר אותה מטיפול עשרת’לפים ולאסוף את תמר מבית־החולים לפני השעה עשר, כי הבטיח לה שיהיו יחד בזמן ההתייחדות עם זיכרון השואה.

כבר לפני שלושה ימים ניסה לברר באיזו שעה תהיה הצפירה, כי האנטישמים האלה משנים את המועד כל שנה מחדש ועוד משמיעים אותה בלחש.

הוא קם מהספה ואמו התקשרה שוב: “נו, אני שמחה שהתעוררת!”

“לא התעוררתי, הייתי בחוץ, אמרתי לך שתתקשרי אלי לנייד. זה שאת לא יודעת איך טלפון בלי חוט יכול לעבוד, זה עדיין לא אומר שאת לא יכולה להתקשר אליו. את גם לא יודעת איך מיקסר עובד, אז מה, את לא משתמשת בו?!”

אבל האֵם התעקשה שעכשיו לא מעניין אותה ללמוד דברים חדשים. טלפון ומיקסר הכירה כשהיתה צעירה, “נולדתי לתוך זה, אבל אני גמרתי פה! לא מכשירים חדשים ולא אהבה”, טענה והוסיפה איום, “ביום שאי־אפשר יהיה לקנות יותר אוכל בכסף אלא רק בכרטיסי הפלסטיק האלה, אני אשב בבית עד שאמות ברעב”.

“כן כן”, קטע אותה מיכאל, “ומה היה כל־כך דחוף?”

“אז שמעת את ההודעה שלי בסליל!”

“לא, לא שמעתי”.

“היית או לא היית בבית כשהתקשרתי? אני כבר לא מבינה כלום”.

אחרי שאמרה לו מה כל־כך דחוף, ענה מיכאל לאמו בקול שקט ובנימוס, אבל באמת בנימוס ולא מן השפה ולחוץ, שזה שהיא רוצה שהוא יבוא לאכול אצלה קציצות, זה לא דחוף.

“כשאת אומרת דחוף אני חושב על הנורא ביותר”.

“מה הנורא ביותר?” הקשתה.

“לא יודע, אמא, די! תמר אחרי משמרת ארוכה בבית־החולים ואנחנו אוכלים היום יחד”.

מיכאל הקשיב להשמצות הקבועות שלה ונאלץ שוב להזכיר לה שתמר היא אשתו, ואז, כשתפס שבאמת כבר בִזבז חצי יום, אמר לאמו שהוא מוכרח לרוץ למוסך, ואם היא רוצה שתתקשר אליו לנייד. אסף את שקית הזבל ויצא.

בדיוק בשנייה שפתח את הדלת, כאילו חיכו לאות, פתחו את הדלת זוג שכניו הזקנים. השכנה בירכה אותו בקולה הרם והוא ענה בלחש לברכותיה, “תבואו בתשעה באב”.

הוא ביקש לחמוק, אבל הם עוד יחכו לו עם דלת המעלית פתוחה, משום ששקית הזבל שבידו טִפטפה פתאום, לעיני הגברת הזקנה שעקבה אחרי הטיפות. מיכאל נאלץ לחזור הביתה, להביא סמרטוט, לנגב ולהכניס את השקית המחוררת לשקית שלמה. וזה לא שהוא אדם שמטנף אחריו ומשאיר את זה ככה, אבל העובדה שהזקנה המטרידה הזאת עמדה מעליו ובחנה את תנועות הניגוב שלו, דווקא כשהוא ממהר, הכעיסה אותו.

תמר תמיד מצליחה לנער אותם מעליה, והוא איכשהו תמיד נקלע איתם לריב. כולם פותרים אותם בהנף יד, ורק מיכאל נתקע איתם ומקשיב להם. וכשהשכן הקשיש מתחיל לצרוח מתוך איזה דמדומים שהוא נמצא בהם, מנסה מיכאל להתגבר על צעקותיו בדיבור רם שהוא מפנה אל האשה, וחדר־המדרגות מתמלא בקול צרחה וכל השכנים פותחים את הדלתות ויוצאים החוצה כדי לראות איך מיכאל שוב מציק לשני הזקנים.

“תעזוב אותם”, אומרת לו רעייתו, “אתה מתווכח איתם כי עוד לא גמרת להתווכח עם אמא שלך”, ומוסיפה צחוק גדול.

אם יש משהו שרעייתו באמת שונאת, ואם לא ממש שונאת אז לפחות נלחמת בו עד חורמה, הוא חמותה. ובכל פעם שמיכאל, מתוך איזה פצע אמיתי, מנסה לפייס ביניהן, הוא מצליח לכרות שם תהום עמוקה יותר, וכל אחת מהן מאשימה אותו שהוא לטובת האחרת.

“היא אמא שלי, הייתי אצלה בבטן”, הוא אומר לרעייתו.

“היא אשתי, התחתנתי איתה”, הוא אומר לאמו, שלא מבינה את ההקשר.

“ואנחנו דם, היא זרה”, היא עונה לו בחדות.

“את הזבל לתוך הפח, כן?” העירה אותו השכנה בקולה הקנטרני.

“מה?” התלקח מיכאל שהיה רכון עם הסמרטוט ביד.

“יש מישהו ששׂם ליד הפח, צריך לשים בתוך הפח”.

כשכבר היו במעלית ניסתה לבלוש בשקיות, לראות מה הם בדיוק אוכלים שם.

מיכאל שתק והיא שאלה: “ומה עם הכסף לשיפוץ?” ושילבה אצבעות על בטנה.

“אנחנו לא משתתפים בשום שיפוץ”, ענה מיכאל.

“שפריץ, שפריץ”, קרא מאחוריה הבעל.

“שתוק כבר”, צעקה עליו השכנה והמשיכה, “זה למעטפת הבניין, בעירייה יודעים, זה לא איזה לוּקסוּס”.

“כן לוּקסוּס, לוּקסוּס”, נחרד לפתע בעלה כמו ילד שנלקח מידיו איזה דבר.

הזקנה השתיקה אותו ופנתה למיכאל בתוכחה:

“גם הזקן מלמטה מסכים לשיפוץ”.

הנסיעה במעלית הקשתה על מיכאל, “תשמעי, גבירתי הצעירה, תעזבי אותי עם הזקן מלמטה והזקן מלמטה, אני לא משתתף בשום שיפוץ, נגמר!”

“והדוקטור מסכימה?” שאל הבעל מאחורי כתפה.

“הדוקטור היא אשתו!” רתחה עליו השכנה, ולמיכאל אמרה, “הוא משגע אותי זה, פשוט משגע”.

וכדי להשלים את השמחה פנה מיכאל אל הזקן ואמר, “לא, גם הדוקטור לא מסכימה”.

“אפשר לתבוע אותך”, זרקה לו האשה.

“תנסי”.

כשהגיעו לקומת הקרקע החזיק מיכאל את דלת המעלית פתוחה עד שהשניים יצאו, אבל ההיא כמו התעכבה בכוונה כדי להציק ודחפה את בעלה במקום לעזור לו באמת.

הוא הניח מאחוריו את השכנים ופנה אל השביל המקיף את הבניין, וכשיצא לחצר הרים את ראשו והסתכל אל הבית. בית יפה ואיתן שנבנה בשׂום שׂכֶל, עם מבואה יפה ותקרות גבוהות ועם חלונות גדולים שמזמינים רוח מהים, בית שניטע כאן בזמנים שעדיין באה רוח מהים.

הוא הלך לו את הליכתו הזקופה והנאה, הביט על סביבותיו, ורגע לפני שנכנס לחדר־הפחים לכד משהו את מבטו; מעבר לגדר־החיה ומעבר לעוד איזו חצר פרוזה חיכתה לו בהלה. על גדר אבן מרח מישהו בלילה בצבע שחור, באותו כתב־יד חרוץ וחד המוכר לו מטיולי הבוקר שלו: רימונים אזרוק. דם יישפך, דם. לכאורה כלום, אבל מיכאל נבהל. זרק מהר את השקית ומבלי לשטוף את ידיו בברז הקטן כמו שהוא עושה תמיד, מיהר להסתלק משם כאילו ראה שרץ.

ברחוב עצר מונית, התרווח בספסל האחורי וביקש מהנהג שיוביל אותו למוסך. אם הכל ילך חלק, עוד יספיק לאסוף את תמר כמו שקבעו.

“שלושים שקל טוב לך?” שאל הנהג.

“מונה”, ענה מיכאל בקצרה.

“בטח מונה, אתם התל’ביבים רק מונה”.

מיכאל לא ענה, הרכיב משקפי־שמש והביט דרך החלון. כשהמונית חלפה על־פני שכניו הזקנים שנראו כמו זוג מתגוששים, עוד הספיקה האשה לשלוח לעברו אצבע משולשת.

הנהג רתח, הוא היה בטוח שהתנועה המגונה מופנית אליו.

“ראית ת’זקנה הזאת? עשתה לי ככה”, אמר ונופף באצבעו לעבר המראָה הפנימית, “כּוּסאִמשְׁלָה זאת, בא לי לרדת ולפוצץ אותה”.

“תעשה לי טובה, אל תרד לשום זקנה”.

הנהג התמרמר, “נהיה כאן קטע כזה שכולם שונאים נהגי מוניות”.

“נהיה כאן קטע שכולם שונאים את כולם”, ענה מיכאל, “ובכלל, אני מציע לך לעבור לעיר אחרת”.

“מה?” השחיז הנהג לתוך מלמוליו של מיכאל.

“עזוב את זה, היא שכנה שלי. היא עשתה את זה לי, היא שונאת אותי”.

“אם זה ככה אז ככה”, אמר הנהג שלא כל־כך נטה להאמין, אבל המשיך בדרכו. מדי פעם העיף מבט סקרן בנוסע שלו כדי לבדוק מה כבר יש לזקנה כזאת לשנוא גבר בגילו ולעשות לו ככה.

הוא ניסה ללכוד את מבטו של מיכאל כדי לגלגל איתו שיחה קלה בענייני דיומא וככה להעביר את זמן הנסיעה. מיכאל הכיר את הטריקים האלה, ומבטו נשאר נטוע בבתים החולפים, בצמתים שנכנסו ויצאו מהם ובהמולת העיר. עיר המשתרעת מנתיבי איילון במזרח ועד הים הגדול, כמו שכתוב בַּבִּיבְּלָה. עיר שמתחת למרצפותיה היתה כנראה עוד עיר, כמו שתיאר אותה פעם ידידו חשמונאי. עיר כנועה ומהודקת היטב אל בטן האדמה. אלא שפתאום פה מרצפת נשברת ומתרוממת, שם אבן שפה זזה, כאילו מישהו דחף אותה בלילה בכוח רב לכיוון הכביש, מנסה לצאת וללכת זקוף ברחובות.

“שמעת חדשות?” העיר אותו הנהג ממחשבותיו.

“לא, מה היה?”

“מה היה?” חזר אחריו הנהג, “אתם יוֹשְׁנים אתם, לא מבינים שאלה לא שוכחים!”

“מי לא שוכחים?” שאל מיכאל בקול נמוך.

“מי לא שוכחים?” חזר הנהג על דברי מיכאל כדי למשוך זמן.

זה מפעיל מונה גם בלשון, חשב מיכאל שהקשיב לו בחצי־אוזן. מלותיו של הנהג התערבבו לו עם הביטוי ‘הכתובת על הקיר’, והוא חשב שאולי הזדרז להיבהל מהדברים שנמרחו על הקיר, ופתאום גם לא זכר בדיוק את הנוסח וזה הטריד אותו.

על־כל־פנים הנהג פירש את השתיקה ואת מבטו השקט של מיכאל על העיר החולפת כאילו הוא לכד מאזין המבקש תשובה.

“מי לא שוכחים? אני אגיד לך מי לא שוכחים, הערבים לא…”

“איזה ערבים?” קטע אותו מיכאל.

“מה זאת־אומרת איזה ערבים?”

“ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, ערבים יהודים”, מנה מיכאל באיטיות.

“ערבים יהודים?” תמה הנהג, “מה זה ערבים יהודים?”

“כשאומרים שיש להם עשרים־ואחת מדינות”, הבהיר מיכאל, “מתכוונים גם למרוקו, לא?”

הנהג שתק ועיניו קיבלו איזה גוון עצוב ושקרי. הוא ניסה ללכוד את מבטו של מיכאל, ביקש איזה פיוס. עם כל התל’ביבים הוא מדבר ככה וזה נגמר תמיד ב’יאללה, אחי’ ו’יום טוב שיהיה לך’, אבל לשיחה הזאת הוא לא היה מוכן.

“וואלק, אתה אין לך אלוהים אתה. לקרוא ליהודי ערבי? אתה לא מתבייש? יא ראבאק… ומה זה היה הקטע הזה מקודם, עם לרדת לזקנה? אתה חושב לא קלטתי? אומר לי לרדת לזקנה? איחְחח”.

מיכאל לא שיתף פעולה.

“ואני גם לא שונא אותם”, אמר פתאום נהג המונית אל העולם, “יש לי כבוד אליהם, אבל יש מלחמה. רגע, מה אין מלחמה?”

מיכאל לא נכנס לזה, וכשהגיעו סוף־סוף לפתח המוסך הוא זקף את ראשו והציץ על המונה.

“צריך ת’קבלה?”

“צריך”, אמר מיכאל, “ובפעם הבאה שאתה רוצה לדפוק את מס הכנסה תדאג שגם אני ארוויח מזה משהו”.

“אתה מתקן אצל זה?” התפלא הנהג כשמיכאל כבר עמד מחוץ למונית, “זה גנב זה, בוא אני אתן לך שם של מישהו מיפו”.

“זה בסדר”, ענה מיכאל בחצי קול, “טייחתי לאחותו”.

בדרך־כלל אהב מיכאל את המוסך ולא היה אכפת לו להתעכב שם. הוא גם אהב להסתכל במכונאים הזוטרים שיושבים בצל ואוכלים בתיאבון סנדוויצ’ים ענקיים עם בשר מעושן ומלפפונים חמוצים, ומפטפטים וצוחקים על דברים שרק אנשים שהשכימו מוקדם בבוקר ועובדים בעבודה פיזית יכולים להתבדח עליהם. אבל אתמול הוא אמר לַיתום, “היום אני משאיר את האוטו כאן, אבל מחר בבוקר תעשה לי טובה, תדאג שבתשע האוטו יהיה מוכן”.

“בסדר”, ענה היתום, “רק תדבר קודם עם הבחורה”.

“כמה?” שאל מיכאל.

“עזוב אותי, דבר עם הבחורה”, ענה היתום.

לירז היתה נערה בת שש־עשרה או שבע־עשרה כשעזבה את התיכון ובאה לעבוד במוסך. היתום גילה מיד עם מי יש לו פה עסק. היא השתלטה במהירות על כל נושא המידור, אִרגנה את הסדרים ועל פיה נשק הכל במוסך המטורלל הזה. אגדה בעיר מספרת שפעם לקוח ביקש לזרז את התור כי הוא צריך לעבור ניתוח, והבחורה ביקשה שיפקססו לה אישור מהרופא. כמו בכל מוסך גם כאן, מאחורי הבחורה היתה תמונה של אשה – יכולת להעיף מבט. אבל אם השתהית מדי היתה הבחורה תוקעת בך מבט שהיה מעביר לך ת’חשק.

מיכאל שאל את היתום אם שמע חדשות, כי נהג המונית אמר לו משהו.

“לא יודע, נשאל ת’בחורה”, הציע היתום וצעק: “לירז, שמעת חדשות? קליינמן”, הוא שיבש את שמו של מיכאל, “אומר שאולי היה פיגוע”.

“לא יודעת”, קראה הבחורה מבעד לחלון הפתוח.

היתום קיבל את כינויו ‘היתום’ לאחר שהתאלמן מרעיה אהובה, כנראה מאוד. אחרי מותה הוא התחיל ללבוש חליפות מרהיבות ואמר שלעולם, אבל לעולם, לא יישא אשה אחרת. רק הרעיון לגעת בקצה הציפורן באשה זרה העביר בו צמרמורת. מאז לא עבד יותר, וידיו שהיו פעם שחורות מגריז הפכו צחות, וכבר חמש וחצי שנים הוא ישן באותם סדינים שרעייתו, שמתה בחטף, השאירה אחריה. “עד המוות”, אמר על הסדינים, “ושבהם יִכְרְכוּ אותי”.

גברים קינאו בו שהכל בטל בעיניו מול האהבה, ונשים קינאו ברעיה, אפילו שכבר מתה, כי אמרו שבשביל כזאת אהבה כל מחיר שווה.

מיכאל והיתום התקרבו אל המכונית. מראה מנוע מפורק הזכיר ליתום שסוף כולנו לעפר, והדבר היה מעלה דמעות בעיניו. בגלל עיצבונו הנורא היו ‘הברגים’ של המוסך עצמו קצת רופפים: המכונאים התרשלו, התפרעו עם המכוניות של הלקוחות, “אנחנו רק עושים נסיעת מבחן”, היו אומרים ופורצים בדהרה מטורפת בשטח המוסך. ובעוד מיכאל והיתום צועדים, עשה אחד הנערים פנייה בשיא המהירות ונתזי חול ושמן עפו באוויר.

היתום קפץ לאחור, פרש את ידיו ואמר, “תראה מה זה, דולצ’ה וגבאנה. משגעים אותי הצעירים של היום. פעם רצית לעשות חראקות, גנבת מכונית, לקחת צ’אנס, היו ערכים. היום נכנסים למכוניות של לקוחות תמימים ומתפרעים”.

“זה באמת לא בסדר”, אמר מיכאל.

“אתה מספר לי? מאה פעמים אני אומר לבחורה, אבל זאת לא עושה עם זה כלום”.

מיכאל הִנהן ומיד עבר לדבר על הבגאז’ שנפתח מכל מהמורה בכביש, והתלונן על האור הפנימי שנדלק דווקא כשסוגרים את הדלת.

על דלת הבגאז’ אמר היתום שזה כלום, מכה קטנה עם מברג. אבל על המנורה הסוררת הוא אמר שזה לפרק חצי מנוע, “תשאיר את המכונית עוד יום, רק תדבר עם הבחורה קודם, זה בטח בא מהמזגן. אצל מי עשית את המזגן?”

“אצל מישהו ביפו”.

“נו, אצל מישהו ביפו”, חזר אחריו בקול מסתלסל, “מי שנלחם באבנים משתין בחומוס”, חתם את העניין בדבר שיר שמיכאל לא לגמרי הבין.

הוא הודה ליתום, נופף בידו מהחלון וקרא, “סרגוסטי, בכלל לא הספקתי לשאול מה שלומך ואיך הילדים”, והיתום משך בכתפיו העמוסות צער לאמור ‘מה לעשות, ככה זה’.

בתשע־וארבעים נכנס מיכאל לתל־אביב ממחלף ארלוזורוב, חתך מכונית ברחוב ויצמן הפקוק, הכל כדי לאסוף את תמר שכבר המתינה לו על המדרכה. הנהג שנחסם ונאלץ לבלום, פתח את החלון החשמלי ושטף את מיכאל בקללות נוראיות.

טוב, חתכתי אותו, הצטדק מיכאל בפני עצמו, אבל בתוכו ידע שלא ענה לנהג כי פחד להסתבך. אז חסמתי אותו, אבל למה להוסיף כיעור על כיעור בכאלה קללות?

“מה אתה כל־כך חיוור?” שאלה תמר והביטה עליו כמו רופא.

“חתכתי מישהו והוא קילל את אמא שלי”, ענה מיכאל, נבוך על שמזהים עליו הכל.

“ואיך הוא קילל, חתול שלי?” שאלה תמר בקימוט מצח מתפנק.

מיכאל חזר על הקללה בשקט ותמר פרצה בצחוק רע, והמלים היחידות שהצליחה להוציא מפיה מרוב הצחוק שהחניק אותה היו, “אמא שלך?”

מיכאל ענה לה משהו בקול שקט, והיא טעתה להבין מטון דיבורו המתון שהוא משתעשע. היא הביטה קדימה, שלחה יד ללטף את צווארו, צִמצמה את עיניה לכדי סדק והמשיכה לחייך.

מיכאל ביקש לגמור כבר עם היום הזה, בעוד כמה דקות צפירה, ואחר־כך יזמינו פיצה וילכו לנוח.

“איך היה לָך?” שאל וכבר הצטער, כי היא התחילה לספר על איזו תאונת דרכים מחרידה, אלונקות עם מתים וספק מתים, ויללת אמהות וקרובים, וגניחות פצועים. הוא הרגיש שהתיאורים האלה, ככל שהם איומים ומפורטים, רק מקהים את לבה.

“תני לי להריח אותך”, ביקש ורכן אליה.

“בבית, אני מסריחה”.

מַדֵּי הרופאה הלבנים שלה תמיד חמוצים מדם, מסוכר ומקיא. מיכאל חשב על הלילות הארוכים שהיא עושה שם, פוסעת עם חבריה למשמרת לאורך מסדרונות ארוכים וממוזגים. והסניטרים, אנשים שהיו מכובדים פעם במולדת אחרת ועתה נקלעו לארץ חדשה, נשלחים להביא מהמטבח המרכזי לחם וגבינה והם אוכלים שם בעמידה. עכשיו היא יושבת לצדו ולועגת לאמו אחרי שאדם זר, זר לגמרי, גידף אותה. היא אפילו לא מאמינה שהרו אותו בשמחה שני אנשים צעירים שגיששו באצבעות חומדות אחד לקראת האחר, כדי לזכות מחדש בבן לאחר שאחיו הגדול הסתלק מן העולם אחרי מחלה קצרה. משהו מתחרבן באהבה שלי אל האשה הזאת, משהו מתחרבן, חשב והציץ בכעס אל תמר שמבטה נרדם על מראות הרחוב. בגלל הפקקים סטה לרחוב צדדי, ופתאום נזכר בכתובת המרוחה על הקיר ושלא שטף את ידיו בברז הקטן, ושוב חזרה המחשבה שמשהו ביניהם מתחרבן והוא נסחף מן המרכז החוצה, עד שבאה המכה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עלבון ולוחמה בשטח בנוי”