החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אל תוך המים

מאת:
מאנגלית: דפנה לוי | הוצאה: | 2017-08 | 363 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , , .

נל אבוט מתה.

היא נפלה, או אולי קפצה, אל בריכה בשולי העיירה בקפורד, מִקווה מים שהמקומיים מכנים “בריכת הטביעה“ ושגבה קורבנות רבים לאורך ההיסטוריה. נל הייתה מוקסמת מהבריכה ותיעדה במשך שנים את סיפוריהן

של הנשים שמתו בה. עכשיו כולם אומרים שהיא החליטה להצטרף אליהן.

ג‘ולז נאלצת לחזור לעיירת הולדתה אחרי שנים רבות של נתק כדי לקבור את אחותה. היא קיוותה שלעולם

לא תצטרך עוד לשוב לבקפורד, לסודות שקבורים בה ולזיכרונות הכואבים שהיא מסתירה.

אבל ג‘ולז היא לא היחידה שחוששת להתמודד עם העבר. מותה של נל מעורר שדים מרבצם. רבים מתושבי העיירה נושאים גם הם סודות, וכולם מובילים למקום אחד: בריכת הטביעה.

מקט: 1002791378
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


2015

ג'ולז

היה משהו שרצית לספר לי, לא? מה זה היה שניסית לומר? אני מרגישה שיצאתי מהשיחה הזאת לפני המון זמן. הפסקתי להתרכז, חשבתי על משהו אחר, המשכתי בדרכי, לא הקשבתי, איבדתי את חוט המחשבה. טוב, עכשיו כולי אוזן. אבל יש לי הרגשה שהחמצתי כמה מהנקודות היותר חשובות.

כשבאו לספר לי, כעסתי. בהתחלה הוקל לי, כי כאשר שני שוטרים מופיעים לך בפתח בדיוק כשאת מחפשת את כרטיס הרכבת וממהרת לעבודה, את מפחדת מהכי גרוע. חששתי לאנשים היקרים לי – החברים שלי, האקס שלי, האנשים שאני עובדת איתם. אבל זה לא קשור אליהם, הם אמרו, זה קשור אלייך. אז הוקל לי, רק לרגע, ואז הם סיפרו לי מה קרה, מה עשית, וסיפרו לי שהיית במים ואז כעסתי. כעסתי ופחדתי.

חשבתי על מה שאני הולכת להגיד לך כשאגיע לשם, איך ידעתי שעשית את זה כדי להכעיס אותי, לעצבן אותי, להפחיד אותי, לשבש לי את החיים. לזכות בתשומת הלב שלי, לגרור אותי בחזרה למקום שבו רצית שאהיה. אז הנה לך, נל. הצלחת: הנה אני עומדת במקום שכל כך לא רציתי לחזור אליו, לטפל בבת שלך, לנקות אחרייך את הבלגן המחורבן שלך.

יום שני, 10 באוגוסט

ג‘וש

מישהו העיר אותי. יצאתי מהמיטה כדי ללכת לשירותים ושמתי לב שהדלת של אמא ואבא פתוחה, וכשהסתכלתי יכולתי לראות שאמא לא הייתה במיטה. אבא נחר כרגיל. השעון של הרדיו הראה שהשעה 4:08. חשבתי שהיא בטח למטה. היו לה בעיות בשינה. לשניהם יש עכשיו, אבל הוא לוקח כדורים, כדורים חזקים כל כך שאפשר לעמוד ממש על יד המיטה שלו ולצעוק לו לתוך האוזן והוא לא יתעורר.

ירדתי למטה ממש בשקט כי בדרך כלל מה שקורה זה שהיא מדליקה את הטלוויזיה וצופה בפרסומות הממש משעממות האלה על מכונות שעוזרות לרדת במשקל או לנקות את הרצפה או לחתוך ירקות בכל מיני צורות ואז היא נרדמת. אבל הטלוויזיה לא הייתה דלוקה והיא לא הייתה על הספה, אז ידעתי שהיא בטח יצאה החוצה.

היא כבר עשתה את זה כמה פעמים – עד כמה שאני יודע, לפחות. אני לא יכול לעקוב אחרי כל אחד כל הזמן. בפעם הראשונה היא אמרה לי שהיא יצאה לטיול כדי לנקות את הראש, אבל בוקר אחד התעוררתי והיא לא הייתה וכשהסתכלתי דרך החלון יכולתי לראות שהמכונית שלה לא חנתה בחוץ כמו תמיד.

אני חושב שהיא הולכת לאורך הנהר או מבקרת בקבר של קייטי. אני עושה את זה לפעמים, אבל לא באמצע הלילה. מפחיד ללכת לשם בחושך, ואני ארגיש מוזר כי זה מה שקייטי בעצמה עשתה: היא קמה באמצע הלילה והלכה אל הנהר ולא חזרה. אבל אני מבין למה אמא עושה את זה: זה הכי קרוב שהיא יכולה להגיע אל קייטי עכשיו, חוץ אולי מלשבת בחדר שלה, שזה משהו אחר שאני יודע שהיא עושה לפעמים. החדר של קייטי צמוד לחדר שלי, ואני יכול לשמוע אותה בוכה.

התיישבתי על הספה לחכות לה, אבל כנראה נרדמתי, כי כששמעתי את הדלת נפתחת כבר היה אור בחוץ וכשהסתכלתי על השעון שעל המדף השעה הייתה אחרי שבע. שמעתי את אמא סוגרת את הדלת מאחוריה ואז רצה ישר למדרגות ועולה למעלה.

עליתי אחריה. עמדתי מחוץ לחדר השינה והצצתי דרך סדק בדלת. היא ירדה על הברכיים מול המיטה, והפנים שלה היו אדומים כאילו חזרה מריצה. היא התנשמה בכבדות ואמרה, 'אלק, קום. קום,' והיא טלטלה אותו. 'נל אבוט מתה,' היא אמרה. 'מצאו אותה במים. היא קפצה.'

אני לא זוכר שאמרתי משהו, אבל כנראה עשיתי רעש כי היא הרימה את המבט אלי וקמה.

'אוי, ג'וש,' היא אמרה וניגשה אלי. 'הו, ג'וש.' דמעות זלגו על פניה והיא חיבקה אותי חזק. כשהתנתקתי ממנה היא עדיין בכתה, אבל היא גם חייכה. 'הו, מותק,' היא אמרה.

אבא התיישב במיטה. הוא שפשף עיניים. לקח לו המון זמן להתעורר לגמרי.

'אני לא מבין. מתי… את מתכוונת הלילה? איך את יודעת?'

'יצאתי לקנות חלב,' היא אמרה. 'וכולם דיברו על זה בחנות. מצאו אותה הבוקר.' היא התיישבה על המיטה והתחילה שוב לבכות. אבא חיבק אותה, אבל הוא הסתכל עלי והיה לו מבט מוזר בעיניים.

'לאן הלכת?' שאלתי אותה. 'איפה היית?'

'בחנות, ג'וש. הרגע אמרתי.'

את משקרת, רציתי להגיד. הלכת לפני שעות, לא יצאת לפני רגע לקנות חלב. רציתי להגיד את זה, אבל לא יכולתי, כי ההורים שלי ישבו על המיטה והסתכלו זה על זה, והם נראו מאושרים.

יום שלישי, 11 באוגוסט

ג‘ולז

אני זוכרת. במושב האחורי של הקרוון, כרים נערמו באמצע לסמן את הגבול בין השטח שלך לשלי, בנסיעה לבקפורד בקיץ. את נלהבת ונרגשת – מחכה בקוצר רוח להגיע לשם – אני ירוקה, יש לי בחילה, מנסה לא להקיא.

לא רק שזכרתי, הרגשתי את זה. הייתה לי בחילה היום אחר הצהריים, כשגחנתי מעל ההגה כמו זקנה ונהגתי מהר ורע, מיטלטלת לאמצע הכביש בפניות, לוחצת על הבלמים חזק מדי, סוטה יותר מדי ימינה מול המכוניות הבאות מולי. זה קורה לי לא פעם, התחושה הזאת שעולה בי כשאני רואה ואן לבן מתגלגל לעברי לאורך הנתיבים הצרים האלה ואני חושבת, אני הולכת לסטות, אני הולכת לעשות את זה, אני הולכת להיכנס ישר לתוך הנתיב שלו, לא כי אני רוצה, אלא כי אני חייבת. כאילו ברגע האחרון אני אאבד את כל הרצון החופשי. כמו ההרגשה הזאת שיש לנו כשאנחנו עומדים על קצה צוק או על קצה הרציף בתחנת רכבת, ומרגישים כאילו יד בלתי נראית דוחפת אותנו. ומה אם? מה אם אני פשוט אעשה צעד אחד קדימה? מה אם אני פשוט אסובב את ההגה?

(את ואני לא שונות כל כך, בסופו של דבר.)

מה שהדהים אותי הוא שזכרתי הכול בבהירות כזו. יותר מדי טוב. איך זה שאני יכולה להיזכר בצורה כל כך מושלמת בדברים שקרו לי כשהייתי בת שמונה, אבל מתקשה להיזכר אם דיברתי או לא עם החברים לעבודה על האפשרות לדחות חוות דעת על מטופל לשבוע הבא? את הדברים שאני רוצה לזכור אני לא יכולה, והדברים שאני משתדלת לשכוח כל הזמן צצים מחדש. ככל שהתקרבתי לבקפורד, היה קשה יותר ויותר להתכחש לזה, העבר פרץ מתוכי כמו להקת אנקורים מתוך גדר חיה, דבר מבהיל שאי אפשר להימלט ממנו.

כל הצמחייה השופעת הזאת, כל הירוק המדהים, הצהוב החומצי העז של שיחי האלגומין על הגבעה, נצרבו במוחי והביאו שורה של זיכרונות: אבא נושא אותי, צורחת ומתפתלת בעונג, אל תוך המים כשהייתי בת ארבע או חמש; את קופצת מהסלעים אל הנהר, מטפסת גבוה יותר ויותר בכל פעם. פיקניקים על הגדה המכוסה חול על יד הבריכה, טעם קרם השיזוף על לשוני; דג חום שמן שתפסנו במים הבוציים והאיטיים במורד הזרם, אחרי הטחנה. את חוזרת הביתה מדממת מהרגל כי לא אמדת נכון את אחת הקפיצות, ונושכת מגבת קטנה בזמן שאבא מנקה את החתך כי את לא רוצה לבכות. לא מולי. אמא, בשמלת כתפיות תכולה, יחפה במטבח, מכינה דייסת שיבולת שועל לארוחת בוקר, סוליות רגליה חום חלודה כהה. אבא יושב על שפת הנהר ומצייר. אחר כך, כשהיינו מבוגרות יותר, את בג'ינס קצרים עם חזיית ביקיני מתחת לחולצה, מתגנבת מהבית בשעת לילה מאוחרת לפגוש בחור. לא סתם איזה בחור, הבחור, בה'א הידיעה. אמא, רזה ושברירית יותר, ישנה בכורסה בסלון; אבא נעלם לטיולים רגליים ארוכים עם אשתו השמנמנה, החיוורת ושונאת השמש של כומר. אני זוכרת משחק כדורגל. שמש חמה על המים, כל העיניים עלי; מחניקה דמעות, דם על ירכי, צחוק מצטלצל באוזני. עדיין אני יכולה לשמוע את זה. ומתחת כל זה, רעש המים הגועשים.

הייתי עמוק כל כך במים האלה, עד שלא קלטתי שהגעתי. הייתי שם, בלב העיירה; זה נחת עלי פתאום כאילו עצמתי עיניים ונישאתי אל המקום ברוח, ולפני שידעתי מה קורה אתי מצאתי את עצמי נוהגת לאט בשבילים הצרים המתוחמים בקורות עץ, הבהוב של אבן ורודה בשולי שדה הראייה שלי, לעבר הכנסייה, לעבר הגשר הישן, עכשיו בזהירות. לא גרעתי עין מהכביש שלפני וניסיתי לא להסתכל על העצים שלאורך הנהר. ניסיתי לא לראות, אבל לא יכולתי להתאפק.

עצרתי בצד הכביש וכיביתי את המנוע. הרמתי את מבטי. הנה הם, העצים ומדרגות האבן, ירוקים מטחב וחלקלקים אחרי הגשם. כל גופי התכסה עור ברווז. זכרתי את זה: גשם קפוא מכה באספלט, אורות כחולים מבזיקים מתחרים בברקים להאיר את הנהר ואת השמים, ענני הבל פה מול פנים מבוהלים, וילד קטן. לבן כרוח רפאים ורועד, שוטרת מובילה אותו במעלה המדרגות. היא לפתה את ידו ועיניה היו פעורות ופראיות, ראשה פנה לכאן ולכאן כשקראה למישהו. אני עדיין יכולה לשמוע את המילים שלה בתוך הראש: איזו הרגשה זו? את יכולה לתאר לעצמך? לראות את אמא שלך מתה?

הסבתי את מבטי. התנעתי את המכונית וחזרתי לכביש, חציתי את הגשר והמשכתי לאורך העיקול. חיפשתי את הפנייה – הראשונה שמאלה? לא, לא זאת, השנייה. הנה זה, ענק האבן החומה, בית הטחנה הישן. דקירה בעור, קרה ולחה, לבי הולם במהירות מסוכנת, אני מכוונת את המכונית דרך הגשר הפתוח ונכנסת לשביל החניה.

גבר עמד שם והביט בטלפון שלו. שוטר במדים. הוא צעד במרץ לעבר המכונית ואני הורדתי את החלון.

'אני ג'ולז,' אמרתי. 'ג'ולז אבוט? אני… אחותה.'

'אה!' הוא נראה נבוך. 'כן. נכון. כמובן. תראי,' הוא העיף מבט לאחור אל הבית. 'אין כאן אף אחד כרגע. הבת… האחיינית שלך… היא יצאה. אני לא בדיוק בטוח לאן…' הוא שלף את מכשיר הקשר מחגורתו.

פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה. 'זה בסדר אם אני אכנס לבית?' שאלתי. הרמתי את מבטי אל החלון הפתוח שהיה פעם החדר הישן שלך. עדיין יכולתי לראות אותך שם, יושבת על אדן החלון, רגליים משתלשלות החוצה. מסוחררת.

השוטר נראה מהוסס. הוא הפנה את פניו ממני ואמר משהו בשקט לתוך מכשיר הקשר שלו לפני ששב והביט בי. 'כן, זה בסדר. את יכולה להיכנס.'

עליתי כעיוורת במדרגות, אבל שמעתי את המים והרחתי את האדמה, האדמה בצל הבית, מתחת לעצים, במקומות שאור השמש לא נגע בהם, צחנה חריפה של עלים מרקיבים, והריח הוביל אותי לאחור בזמן.

פתחתי את הדלת הקדמית בדחיפה, כמעט מצפה לשמוע את קולה של אמי קורא מהמטבח. בלי לחשוב, ידעתי שהייתי צריכה לדחוף את הדלת בעזרת הירך, יש מקום שהיא נתקעת ברצפה. נכנסתי אל המבואה וסגרתי את הדלת מאחורי, עיני מתאמצות להסתגל לאפלולית; נרעדתי במפגש עם הקור הפתאומי.

במטבח, שולחן אלון צמוד לקיר מתחת לחלון. אותו שולחן? הוא נראה דומה, אבל לא יכול להיות, המקום החליף ידיים פעמים רבות כל כך בין אז לעכשיו. אדע בוודאות אם אזחל תחתיו ואחפש את הסימנים שאת ואני השארנו שם, אבל המחשבה הזאת לבדה החישה את פעימות לבי.

זכרתי איך השמש נפלה עליו בבוקר, ואיך, אם ישבת בצד שמאל, מול אבא, יכולת לראות את הגשר הישן נתון במסגרת מושלמת. יפה כל כך, כולם התפעלו מהנוף, אבל הם לא ראו באמת. הם אף פעם לא פתחו את החלון וגחנו החוצה, הם אף פעם לא הביטו מטה על הגלגל המרקיב לאטו, הם אף פעם לא הביטו מעבר לאור השמש המשחק על פני המים, הם אף פעם לא ראו מה היו המים באמת, שחורים־ירקרקים ומלאים יצורים חיים ויצורים מתים.

מחוץ למטבח, אל תוך המסדרון, מעבר למדרגות, אל עומק הבית. נתקלתי בזה בפתאומיות שהדהימה אותי, החלונות העצומים הפונים אל הנהר – אל תוך הנהר, כמעט, כאילו אם תפתחי אותם, המים יזרמו פנימה על הספסל הרחב הבנוי בגומחת החלון.

אני זוכרת. כל הקיצים האלה, אמא ואני על מושב החלון הזה, נשענות על כריות, כפות רגליים למעלה, הבהונות כמעט נוגעות, ספרים על ברכינו. צלחת חטיפים אי שם, אם כי היא מעולם לא נגעה בהם.

לא יכולתי להסתכל על זה; זה השרה עלי דכדוך וייאוש, לראות הכול שוב בצורה כזו.

הגבס התקלף מהקירות וחשף את הלבנים שמתחת, והריהוט הלם אותך לגמרי: שטיחים פרסיים על הרצפה, רהיטי הבנה כבדים, ספות גדולות וכורסאות עור, ויותר מדי נרות. ובכל מקום, הראיות לאובססיות שלך: הדפסים ענקיים במסגרות, 'אופליה' של מיליי, יפה ושלווה, עיניים ופה פתוחים, פרחים לפותים בכף ידה. 'הֶקאטֶה' של ויליאם בלייק, 'שבת המכשפות' של גויה, 'הכלב הטובע' שלו. את הציור הזה הכי שנאתי, החיה המסכנה נאבקת להחזיק את ראשה מעל המים הגואים.

יכולתי לשמוע את צלצול הטלפון, שבקע כמדומה מתחת לבית. הלכתי בעקבות הקול דרך הסלון ובמורד כמה מדרגות – אני חושבת שפעם היה שם מחסן מלא גרוטאות. הוא הוצף שנה אחת והכול נשאר מכוסה טין, כאילו הבית נעשה חלק ממצע הנהר.

נכנסתי לתוך מה שהיה פעם הסטודיו שלך. הוא היה מלא ציוד צילום, מסכים, מנורות עומדות וקופסאות אור, מדפסת, ניירות וספרים נערמו לגובה על הרצפה, ארונות תיוק לאורך הקיר. ותמונות, כמובן. התצלומים שלך, מכסים כל סנטימטר של קיר. לעין בלתי מיומנת זה היה יכול להיראות כאילו היית חובבת גשרים: הגולדן גייט, שער נאנג'ינג על נהר היאנגצה, גשר הקשתות של הנסיך אדוארד. אבל הביטו שוב, גשרים הם לא הסיפור, אין כאן שום אהבה ליצירות המופת האלה של הנדסה ואדריכלות. הביטו שוב ותראו שלא מדובר רק בגשרים, יש כאן צוקי בּיצ'י הֶד, יער אאוקיגאהרה, צוק כס המטיף. המקומות שאנשים הולכים אליהם כדי לגמור הכול; קתדרלות של ייאוש חסר תקווה.

מול הכניסה, תמונות של בריכת הטביעה. שוב ושוב ושוב, מכל זווית שאפשר להעלות על הדעת, מכל נקודת מבט: הצוק שחור ונוקשה, חיוור וקרחוני בחורף או נוצץ בקיץ, אואזיס שופע וירוק או אפור חלמיש עמום עם ענני סערה מעל, שוב ושוב ושוב. התמונות מתערפלות ומתמזגות לאחת; התקפה מסחררת על העין. הרגשתי כאילו הייתי שם, במקום ההוא, כאילו עמדתי על ראש הצוק והסתכלתי למטה אל תוך המים, חשה ריגוש נורא, הפיתוי של האבדון.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אל תוך המים”